הלכות דעות

יש בכללן אחת עשרה מצוות--חמש מצוות עשה, ושש מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן:  (א) להידמות בדרכיו; (ב) להידבק ביודעיו; (ג) לאהוב את ריעים; (ד) לאהוב את הגרים; (ה) שלא לשנוא אחים; (ו) להוכיח; (ז) שלא להלבין פנים; (ח) שלא לענות אמיללים; (ט) שלא להלוך רכיל; (י) שלא לנקום; (יא) שלא לנטור.  וביאור כל המצוות האלו בפרקים אלו.
 

הלכות דעות פרק א

א,א  דעות הרבה יש לכל אחד ואחד מבני אדם, וזו משונה מזו ורחוקה ממנה ביותר:  יש אדם שהוא בעל חמה, כועס תמיד; ויש אדם שדעתו מיושבת עליו, ואינו כועס כלל--ואם כעס, יכעוס כעס מעט בכמה שנים.  ויש אדם שהוא גבה לב ביותר, ויש שהוא שפל רוח עד מאוד.  ויש שהוא בעל תאווה, לא תשבע נפשו מהלוך בתאוותה; ויש שהוא טהור גוף ביותר, לא יתאווה אפילו לדברים מעוטים שהגוף צריך להם.

א,ב  ויש בעל נפש רחבה, שלא תשבע נפשו מכל ממון העולם, כעניין שנאמר "אוהב כסף לא ישבע כסף" (קוהלת ה,ט); ויש מקצר, שדייו אפילו דבר מועט שלא יספק לו, ולא ירדוף להשיג כל צורכו.

א,ג  ויש שהוא מסגף עצמו ברעב וקובץ על ידו, ואינו אוכל פרוטה משלו אלא בצער גדול; ויש שהוא מאבד כל ממונו בידו, לדעתו.  ועל דרכים אלו--שאר כל הדעות, כגון מהולל ואונן, וכיליי ושוע, ואכזרי ורחמן, ורך לבב ואמיץ לב, וכל כיוצא בהן.

א,ד  [ב] ויש בין כל דעה ודעה הרחוקה ממנה בקצה האחר, דעות בינונייות זו רחוקה מזו.  וכל הדעות--יש מהן דעות שהן לאדם מתחילת ברייתו, לפי טבע גופו; ויש מהן דעות שטבעו של אדם זה מכוון ועתיד לקבל אותם, במהרה יתר משאר הדעות; ויש מהן שאינן לאדם מתחילת ברייתו, אלא למד אותן מאחרים או שנפנה להן מעצמו, לפי מחשבה שעלתה בליבו או ששמע שזו הדעה טובה לו ובה ראוי לילך, והנהיג עצמו בה עד שנקבעה.

א,ה  [ג] שני קצוות הרחוקות זו מזו שבכל דעה ודעה, אינן דרך טובה; ואין ראוי לו לאדם ללכת בהן, ולא ללמדן לעצמו.  ואם מצא טבעו נוטה לאחת מהן, או מוכן לאחת מהן, או שכבר למד אחת מהן, ונהג בה--יחזיר עצמו למוטב וילך בדרך הטובים, והיא דרך הישרה.

א,ו  [ד] הדרך הישרה--היא מידה בינונית שבכל דעה ודעה, מכל דעות שיש לאדם; והיא הדעה שהיא רחוקה משני הקצוות ריחוק שווה, ואינה קרובה לא לזו ולא לזו.  ולפיכך ציוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד, ומשער אותן ומכוון אותן בדרך האמצעית, כדי שיהא שלם.

א,ז  כיצד--לא יהיה בעל חמה נוח לכעוס, ולא כמת שאינו מרגיש; אלא בינוני:  לא יכעוס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו, כדי שלא ייעשה כיוצא בו פעם אחרת.

א,ח  וכן לא יתאווה אלא לדברים שהגוף צריך להם ואי אפשר לחיות בזולתן, כעניין שנאמר "צדיק--אוכל, לשובע נפשו" (משלי יג,כה).  וכן לא יהא עמל בעסקו אלא להשיג דבר שצריך לו לחיי שעה, כעניין שנאמר "טוב מעט, לצדיק" (תהילים לז,טז).  ולא יקבוץ ידו ביותר, ולא יפזר כל ממונו, אלא נותן צדקה כפי מיסת ידו, ומלווה כראוי למי שצריך.  ולא יהא מהולל ושוחק, ולא עצב ואונן, אלא שמח כל ימיו בנחת, בסבר פנים יפות.  וכן שאר דעותיו.  ודרך זו, היא דרך החכמים.

א,ט  כל אדם שדעותיו כולן דעות בינונייות ממוצעות, נקרא חכם; [ה] ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק מדעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה, נקרא חסיד.

א,י  כיצד:  מי שיתרחק מגובה הלב עד הקצה האחרון, ויהיה שפל רוח ביותר--נקרא חסיד; וזו היא מידת חסידות.  ואם נתרחק עד האמצע בלבד, ויהיה עניו--נקרא חכם; וזו היא מידת חכמה.  ועל דרך זו, שאר כל הדעות.  וחסידים הראשונים היו מטין דעות שלהן מדרך האמצעית כנגד שתי הקצוות:  יש דעה שמטין אותה כנגד הקצה האחרון, ויש דעה שמטין אותה כנגד הקצה הראשון; וזה הוא לפנים משורת הדין.

א,יא  ומצווין אנו ללכת בדרכים אלו הבינוניים, והם הדרכים הטובים והישרים, שנאמר "והלכת, בדרכיו" (דברים כח,ט).  [ו] כך לימדו בפירוש מצוה זו:  מה הוא נקרא חנון, אף אתה היה חנון; מה הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום; מה הוא נקרא קדוש, אף אתה היה קדוש.  ועל דרך זו קראו הנביאים לאל בכל אותן הכינויין, ארך אפיים ורב חסד צדיק וישר תמים גיבור וחזק וכיוצא בהן--להודיע שאלו דרכים טובים וישרים הם, וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהידמות כפי כוחו.

א,יב  [ז] וכיצד ירגיל אדם עצמו בדעות אלו עד שייקבעו בו--יעשה וישנה וישלש במעשים שעושה על פי הדעות האמצעייות, ויחזור בהן תמיד, עד שיהיו מעשיהן קלים עליו ולא יהיה בהם טורח, וייקבעו הדעות בנפשו.

א,יג  ולפי שהשמות האלו שנקרא בהן היוצר, הן הדרך הבינונית שאנו חייבין ללכת בה, נקראת דרך זו, דרך ה'.  והיא שלימדה אברהם אבינו לבניו, שנאמר "כי ידעתיו, למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה', לעשות צדקה ומשפט" (בראשית יח,יט).

א,יד  וההולך בדרך זו, מביא טובה וברכה לעצמו, שנאמר "למען, הביא ה' על אברהם, את אשר דיבר, עליו" (שם).
 

הלכות דעות פרק ב

ב,א  חולי הגוף, טועמים המר מתוק והמתוק מר.  ויש מן החולים מי שמתאווה ותאב למאכלות שאינן ראויין לאכילה, כגון העפר והפחם, ושונא המאכלות הטובים, כגון הפת והבשר--הכול לפי רוב החולי.  כך בני אדם שנפשותיהם חולות, מתאווים ואוהבים הדעות הרעות; ושונאים הדרך הטובה, ומתעצלים ללכת בה, והיא כבדה עליהן למאוד, לפי חוליים.  וכן ישעיהו אומר באנשים הללו, "הוי האומרים לרע טוב, ולטוב רע:  שמים חושך לאור ואור לחושך, שמים מר למתוק ומתוק למר" (ישעיהו ה,כ).  ועליהם נאמר "העוזבים, אורחות יושר--ללכת, בדרכי חושך" (משלי ב,יג).

ב,ב  ומה היא תקנת חולי נפשות--ילכו אצל החכמים, שהם רופאי הנפשות, וירפאו חוליים בדעות, שמלמדין אותם עד שיחזירום לדרך הטובה.  והמכירים בדעות הרעות שלהם, ואינם הולכים אצל החכמים לרפא אותם--עליהם אמר שלמה, "ומוסר, אווילים בזו" (משלי א,ז).

ב,ג  [ב] וכיצד היא רפואתם:  מי שהוא בעל חמה--אומרים לו להנהיג עצמו שאם הוכה וקולל, לא ירגיש כלל, וילך בדרך זו זמן מרובה, עד שתיעקר החמה מליבו.  ואם היה גבה לב--ינהיג עצמו בביזיון הרבה, ויישב למטה מן הכול, וילבוש בלויי סחבות המבזין את לובשיהן, וכיוצא בדברים אלו:  עד שייעקר גובה הלב ממנו, ויחזור לדרך האמצעית, שהיא דרך הטובה; ולכשיחזור לדרך האמצעית, ילך בה כל ימיו.

ב,ד  ועל קו זה יעשה בשאר כל הדעות:  אם היה רחוק לקצה האחד, ירחיק עצמו לקצה השני, וינהוג בו זמן מרובה עד שיחזור לדרך הטובה, והיא מידה בינונית שבכל דעה ודעה.

ב,ה  [ג] ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית, אלא יתרחק עד הקצה האחר--והוא גובה הלב, שאין הדרך הטובה שיהיה האדם עניו בלבד, אלא שיהיה שפל רוח, ותהיה רוחו נמוכה למאוד.  ולפיכך נאמר במשה רבנו "עניו מאוד" (במדבר יב,ג), ולא נאמר עניו בלבד.  ולפיכך ציוו חכמים, מאוד מאוד הוי שפל רוח.  ועוד אמרו שכל המגביה ליבו--כפר בעיקר, שנאמר "ורם, לבבך; ושכחת את ה' אלוהיך" (דברים ח,יד).  ועוד אמרו בשמתא דאית ביה גסות הרוח, ואפילו מקצתה.

ב,ו  וכן הכעס, דעה רעה היא עד למאוד; וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעוס, ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו.  ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו, או על הציבור אם היה פרנס, ורצה לכעוס עליהם, כדי שיחזרו למוטב--יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם, ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו, כאדם שהוא מידמה איש בשעת כעסו, והוא אינו כועס.

ב,ז  אמרו חכמים הראשונים, כל הכועס, כאילו עובד עבודה זרה.  ואמרו שכל הכועס--אם חכם הוא, חכמתו מסתלקת ממנו, ואם נביא הוא, נבואתו מסתלקת ממנו.  בעלי כעס, אין חייהם חיים; לפיכך ציוו להתרחק מן הכעס, עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסים.  וזו היא הדרך הטובה, ודרך הצדיקים:  הן עלובין, ואינן עולבין; שומעין חרפתם, ואינן משיבין; עושין מאהבה, ושמחין בייסורים.  עליהם הכתוב אומר, "ואוהביו, כצאת השמש בגבורתו" (שופטים ה,לא).

ב,ח  [ד] לעולם ירבה אדם בשתיקה, ולא ידבר אלא בדבר חכמה או בדברים שהוא צריך להן לחיי גופו.  אמרו על רב תלמיד רבנו הקדוש, שלא שח שיחה בטילה כל ימיו--וזו היא שיחת רוב כל אדם.  ואפילו בצורכי הגוף, לא ירבה אדם דברים.  ועל זה ציוו חכמים ואמרו, כל המרבה דברים, מביא חטא; ואמרו לא מצאתי לגוף טוב, אלא שתיקה.

ב,ט  וכן בדברי תורה ובדברי חכמה--יהיו דברי החכם מועטים, וענייניהם מרובים.  והוא שציוו חכמים ואמרו, לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה.  אבל אם היו הדברים מרובים והעניין מועט, הרי זו סכלות; ועל זה נאמר "כי בא החלום, ברוב עניין; וקול כסיל, ברוב דברים" (קוהלת ה,ב).

ב,י  [ה] סייג לחכמה, שתיקה.  לפיכך לא ימהר להשיב, ולא ירבה לדבר; וילמד לתלמידים בשובה ונחת, בלא צעקה, בלא אריכות לשון.  הוא ששלמה אומר, "דברי חכמים, בנחת נשמעים" (קוהלת ט,יז).

ב,יא  [ו] אסור לאדם להנהיג עצמו בדברי חלקות ופיתוי.  ולא תהיה אחת בפה ואחת בלב, אלא תוכו כברו; והעניין שבלב, הוא הדבר שבפה.  ואסור לגנוב דעת הברייות, ואפילו דעת הגוי.

ב,יב  כיצד--לא ימכור לגוי בשר נבילה בכלל שחוטה, ולא מנעל של מתה במקום מנעל של שחוטה.  ולא יסרב בחברו שיאכל אצלו, והוא יודע שאינו אוכל, וירבה לו בתקרובת, והוא יודע שאינו מקבל; ויפתח לו חבייות שהוא צריך לפתוח אותן למוכרן, כדי לפתותו שבשביל כבודו פתח.  וכן כל כיוצא בזה.  אפילו מילה אחת של פיתוי ושל גניבת הדעת, אסורה; אלא שפת אמת ורוח נכון, ולב טהור מכל עמל והוות.

ב,יג  [ז] לא יהיה אדם בעל שחוק והתל, ולא עצב ואונן--אלא שמח.  כך אמרו חכמים, שחוק וקלות ראש מרגילין לערווה.  וציוו שלא יהא אדם פרוץ בשחוק, ולא עצב ומתאבל; אלא מקביל את כל האדם בסבר פנים יפות.

ב,יד  וכן לא יהיה בעל נפש רחבה, נבהל להון, ולא עצל ובטיל ממלאכה, אלא בעל עין טובה:  מעט עסק, ועוסק בתורה; ואותו המעט שהוא חלקו, ישמח בו.  ולא יהיה לא בעל קטטה ולא בעל קנאה, ולא בעל תאווה ולא רודף אחר הכבוד.  כך אמרו חכמים, הקנאה והתאווה והכבוד, מוציאין את האדם מן העולם.  כללו של דבר--ילך במידה הבינונית שבכל דעה ודעה, עד שיהיו כל דעותיו מכוונות באמצעית; והוא ששלמה אומר, "וכל דרכיך, ייכונו" (משלי ד,כו).
 

הלכות דעות פרק ג

ג,א  שמא יאמר אדם, הואיל והתאווה והכבוד וכיוצא בהן דרך רעה הן ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא יישא אישה ולא יישב בדירה נאה ולא ילבוש מלבוש נאה אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן, כגון כומרי אדום--גם זו דרך רעה היא, ואסור לילך בה.

ג,ב  המהלך בדרך זו, נקרא חוטא:  הרי הוא אומר בנזיר, "וכיפר עליו, מאשר חטא על הנפש" (במדבר ו,יא); אמרו חכמים, ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין, צריך כפרה--המונע עצמו מכל דבר, על אחת כמה וכמה.

ג,ג  לפיכך ציוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעה התורה בלבד, ולא יהיה אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים.  כך אמרו חכמים, לא דייך מה שאסרה תורה, אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים.

ג,ד  ובכלל הזה, אלו שמתענין תמיד--אינן בדרך טובה, ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית.  ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן, ציווה שלמה ואמר, "אל תהי צדיק הרבה, ואל תתחכם יותר:  למה, תישומם" (קוהלת ז,טז).

ג,ה  [ב] צריך האדם שיכוון כל מעשיו, כולם, כדי לידע את השם ברוך הוא, בלבד; ויהיה שבתו וקומו ודיבורו, הכול לעומת זה הדבר.  כיצד--כשיישא וייתן או יעשה מלאכה ליטול שכר, לא יהיה בליבו קיבוץ ממון בלבד, אלא יעשה דברים הללו כדי שימצא דברים שהגוף צריך להן, מאכילה ושתייה וישיבת בית ונשיאת אישה.

ג,ו  וכן כשיאכל וישתה ויבעול, לא ישים על ליבו לעשות דברים הללו, כדי ליהנות בלבד, עד שנמצא שאינו אוכל ושותה אלא המתוק לחיך ויבעול כדי ליהנות; אלא ישים על ליבו שיאכל וישתה, כדי להברות גופו ואבריו בלבד.  לפיכך לא יאכל כל שהחיך מתאווה, כמו הכלב והחמור, אלא יאכל דברים המועילים לו, אם מרים אם מתוקים.  ולא יאכל דברים הרעים לגוף, אף על פי שהן מתוקים לחיך.

ג,ז  כיצד:  מי שהיה בשרו חם--לא יאכל בשר ולא דבש ולא ישתה יין, כעניין שאמר שלמה דרך משל "אכול דבש הרבות לא טוב" (משלי כה,כז), ושותה מי העולשין, אף על פי שהוא מר:  שנמצא שהוא אוכל ושותה דרך רפואה בלבד כדי שיבריא ויעמוד שלם, הואיל ואי אפשר לאדם לחיות אלא באכילה ושתייה.

ג,ח  וכן כשיבעול, לא יבעול אלא כדי להברות גופו וכדי לקיים את הזרע; לפיכך אינו בועל כל זמן שיתאווה, אלא בכל עת שיידע שהוא צריך להוציא שכבת זרע כמו דרך הרפאות, או לקיים את הזרע.

ג,ט  [ג] המנהיג עצמו על פי הרפואה--אם שם על ליבו שיהיה כל גופו ואבריו שלמים חזקים בלבד, ושיהיו לו בנים עושין מלאכתו ועמלין לצורכו--אין זו דרך טובה.  אלא ישים על ליבו שיהא גופו שלם חזק, כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת את ה', שאי אפשר שיבין וישתכל בחכמות, והוא חולה או אחד מאבריו כואב; וישים על ליבו שיהיה לו בן, אוליי יהיה חכם וגדול בישראל.

ג,י  נמצא המהלך בדרך זו כל ימיו כולן, עובד את ה' תמיד, אפילו בשעה שנושא ונותן, ואפילו בשעה שבועל--מפני שמחשבתו בכול, כדי שימצא צרכיו עד שיהיה גופו שלם לעבוד את ה'.

ג,יא  ואפילו בשעה שהוא ישן, אם ישן לדעת כדי שתנוח דעתו עליו, וינוח גופו כדי שלא יחלה, ולא יוכל לעבוד את ה' והוא חולה--נמצאת שינה שלו, עבודה למקום ברוך הוא.  ועל עניין זה ציוו חכמים ואמרו, וכל מעשיך, יהיו לשם שמיים; והוא שאמר שלמה בחכמתו, "בכל דרכיך, דעהו" (משלי ג,ו).
 

הלכות דעות פרק ד

ד,א  הואיל והווית הגוף בריא ושלם, מדרכי ה' הוא, שהרי אי אפשר שיבין או יידע, והוא חולה--צריך אדם להרחיק עצמו מדברים המאבדין את הגוף, ולהנהיג עצמו בדברים המברים המחלימים; ואלו הן:

ד,ב  לעולם לא יאכל אדם, אלא כשהוא רעב; ולא ישתה, אלא כשהוא צמא.  ואל ישהה נקביו, ואפילו רגע אחד, אלא כל זמן שצריך להשתין או להסך את רגליו, יעמוד מיד.

ד,ג  [ב] לא יאכל אדם עד שתתמלא כרסו, אלא יפחות כמו רביע משובעתו.  ולא ישתה מים בתוך המזון, אלא מעט ומזוג ביין; וכשיתחיל המזון להתאכל במעיו, שותה מה שהוא צריך לשתות.  ולא ירבה לשתות מים, אפילו כשיתאכל המזון.  ולא יאכל עד שיבדוק עצמו יפה יפה, שמא יהיה צריך לנקביו.

ד,ד  לא יאכל אדם, עד שיהלך קודם אכילה עד שיתחיל גופו לחום, או יעשה מלאכה, או יתייגע ביגע אחר.  כללו של דבר--יענה גופו וייגע בכל יום בבוקר עד שיתחיל גופו לחום, וישקוט מעט עד שתתיישב נפשו, ואוכל.  ואם רחץ בחמין אחר שיגע, הרי זה טוב; ואחר כך שוהה מעט, ואוכל.

ד,ה  [ג] לעולם כשיאכל אדם, יישב במקומו או יטה על שמאל.  ולא יהלך ולא ירכוב ולא ייגע ולא יזעזע גופו ולא ייטייל, עד שיתאכל המזון שבמעיו; וכל המיטייל אחר אכילתו או שיגע, הרי זה מביא על עצמו חולאים רעים וקשים.

ד,ו  [ד] היום והלילה, ארבע ועשרים שעות.  דיי לו לאדם לישן שלישן, שהוא שמונה שעות; ויהיו בסוף הלילה, כדי שיהא מתחילת שינתו עד שתעלה השמש שמונה שעות, ונמצא עומד ממיטתו, קודם שתעלה השמש.

ד,ז  [ה] לא יישן אדם לא על פניו, ולא על עורפו, אלא על צידו--בתחילת הלילה על צד שמאל, ובסוף הלילה על צד ימין.  ולא יישן סמוך לאכילה, אלא ימתין אחר אכילה כמו שלוש או ארבע שעות.  ולא יישן ביום.

ד,ח  [ו] דברים המשלשלין את בני מעיים, כגון ענבים ותאנים ותותים ואגסים ואבטיחים ומעי הקישואים ומעי המלפפונות--אוכל אדם אותם בתחילה, קודם אכילה.  ולא יערבם עם המזון, אלא שוהה מעט עד שייצאו מבטן העליון; ואוכל מזונו.  ודברים שהן מאמצין את בני מעיים, כגון רימונים ופרישין ותפוחים וקרוסטמלין--אוכל אותם תיכף למזונו, ולא ירבה מהן.

ד,ט  [ז] כשירצה אדם לאכול בשר עוף ובשר בהמה כאחד, אוכל בתחילה בשר העוף; וכן ביצים ובשר עוף, אוכל בתחילה ביצים; בשר בהמה דקה ובשר בהמה גסה, אוכל בתחילה בשר הדקה:  לעולם יקדים אדם דבר הקל, ומאחר הכבד.

ד,י  [ח] בימות החמה--אוכל מאכלים הקרים, ולא ירבה בתבלין, ואוכל את החומץ; ובימות הגשמים--אוכל אוכלין החמין, ומרבה בתבלין, ואוכל מעט מן החרדל ומן החלתית.  ועל דרך זו, הולך ועושה במקומות הקרים ובמקומות החמים--בכל מקום ומקום, כראוי לו.

ד,יא  [ט] יש מאכלות שהן רעים ביותר עד מאוד, וראוי לאדם שלא לאוכלן לעולם--כגון הדגים הגדולים המלוחים הישנים, והגבינה המלוחה הישנה, והכמהין והפטרייות, והבשר המליח הישן, ויין מגיתו, ותבשיל ששהה עד שנדף ריחו, וכל מאכל שריחו רע או מר ביותר:  הרי אלו לגוף, כמו סם המוות.

ד,יב  ויש מאכלות שהן רעים, אבל אינם כמו הראשונות לרוע; לפיכך ראוי לאדם שלא לאכול מהן אלא מעט ואחר ימים הרבה, ולא ירגיל עצמו להיות מזונו מהם או לאוכלם עם מזונו תמיד--כגון דגים גדולים, וגבינה וחלב ששהה אחר שנחלב ארבע ועשרים שעות, ובשר שוורים גדולים ותיישים גדולים, והפול, והעדשים, והספיר, ולחם שעורים, ולחם מצות, והכרוב, והחציר, והבצלים, והשומים, והחרדל, והצנון:  כל אלו מאכלות רעים הן.

ד,יג  אין ראוי לאדם לאכול מאלו אלא מעט עד מאוד, ובימות הגשמים; אבל שלא בימות הגשמים, לא יאכל מהן כלל.  והפול והעדשים בלבד--אין ראוי לאוכלן, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים.  והדלועין, אוכלין מהן מעט בימות החמה.

ד,יד  [י] ויש מאכלות שהן רעים, ואינן כמו אלו; והם עוף המים, ובני יונה הקטנים, והתמרים, ולחם קלוי בשמן או לחם שנילוש בשמן, והסולת שנפו אותה כל צורכה עד שלא נשאר בה ריח מורסן, והציר והמורייס.  אין ראוי להרבות מאכילת אלו; ואדם שהוא חכם וכובש את יצרו, ולא יימשך אחר תאוותו ולא יאכל מכל הנזכרים כלום, אלא אם נצרך להם לרפואה--הרי זה גיבור.

ד,טו  [יא] לעולם ימנע אדם עצמו מפירות האילנות, ולא ירבה מהן אפילו יבשים, ואין צריך לומר רטובים; אבל קודם שיתבשלו כל צורכן, הרי הן לגוף כחרבות.  וכן החרובים, רעים לעולם.  וכן הפירות החמוצין רעים, ואין אוכלין מהן אלא מעט בימות החמה ובמקומות החמין.  והתאנים והענבים והשקדים טובים לעולם, בין רטובים בין יבשים, ואוכל אדם מהן כל צורכו; אבל לא יתמיד אכילתן, אף על פי שהן טובים מכל פרי האילנות.

ד,טז  [יב] הדבש והיין, רע לקטנים ויפה לזקנים, וכל שכן בימות הגשמים.  וצריך אדם לאכול בימות החמה, שני שלישי מה שהוא אוכל בימות הגשמים.

ד,יז  [יג] לעולם ישתדל אדם שיהיו מעיו רפין כל ימיו, ויהיה קרוב לשלשול מעט.  וזה כלל גדול ברפואה--שכל זמן שהראי נמנע או ייצא בקושי, חולאים רבים באים.

ד,יח  ובמה ירפה אדם מעיו, אם נתאמצו מעט--אם היה בחור--יאכל בבוקר בבוקר מלוחים שלוקים מתובלים בשמן ובמורייס ובמלח, בלא פת; או ישתה מי שלק של תרדין או כרוב בשמן ומלח ומורייס.  ואם היה זקן--ישתה דבש מזוג במים חמין בבוקר, וישהה כמו ארבע שעות, ואחר כך יאכל סעודתו.  יעשה כן יום אחר יום, שלושה או ארבעה ימים אם צרך לכך, עד שירפו מעיו.

ד,יט  [יד] ועוד כלל אחר אמרו בבריאת הגוף:  כל זמן שאדם מתעמל ויגע הרבה ואינו שבע, ומעיו רפים--אין חולי בא עליו וכוחו מתחזק, ואפילו אכל מאכלות הרעים; [טו] וכל מי שהוא יושב לבטח ואינו מתעמל, או מי שמשהה נקביו או מי שמעיו קשים--אפילו אכל מאכלות טובים ושמר עצמו על פי הרפואה, כל ימיו יהיו מכאובים וכוחו תשש.  ואכילה גסה לגוף כל אדם כמו סם המוות, והיא עיקר לכל חולאים.

ד,כ  רוב החולאים הבאים על האדם, אינן אלא מפני מאכלים רעים, או מפני שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה, אפילו ממאכלים טובים.  הוא ששלמה אומר בחכמתו, "שומר פיו, ולשונו--שומר מצרות, נפשו" (משלי כא,כג)--כלומר שומר פיו מלאכול מאכל רע או מלשבוע, ולשונו מלדבר אלא בצרכיו.

ד,כא  [טז] דרך הרחיצה--שייכנס אדם למרחץ משבעה ימים לשבעה ימים; ולא ייכנס סמוך לאכילה ולא כשהוא רעב, אלא כשיתחיל המזון להתעכל.  ורוחץ כל גופו בחמין שאין הגוף נכווה בהן, וראשו בלבד בחמין שהגוף נכווה בהן.  ואחר כך ירחוץ גופו בפושרין, ואחר כך בפושרין מן הפושרין, עד שירחוץ בצונן; ולא יעביר על ראשו כלל, לא פושרין ולא צונן.  ולא ירחוץ בצונן, בימות הגשמים.  ולא ירחוץ עד שיזיע וייפרך כל גופו, ולא יאריך במרחץ; אלא כשיזיע וייפרך גופו, ישתטף וייצא.

ד,כב  ובודק עצמו קודם שייכנס למרחץ, ואחר שייצא, שמא יהא צריך לנקביו.  וכן בודק אדם עצמו תמיד--קודם אכילה ואחר אכילה, וקודם בעילה ואחר בעילה, וקודם שייגע ויתעמל ואחר שייגע ויתעמל, וקודם שיישן וכשייעור:  הכול עשרה.

ד,כג  [יז] כשייצא אדם מן המרחץ, ילבוש בגדיו ויכסה ראשו בבית החיצון, כדי שלא תשלוט בו רוח קרה; ואפילו בימות החמה, צריך להיזהר.  וישהה אחר שייצא עד שתתיישב נפשו וינוח גופו ותסור החמימות, ואחר כך יאכל.  ואם ישן מעט כשיצא מן המרחץ, קודם אכילה--הרי זה יפה עד מאוד.

ד,כד  לא ישתה אדם מים קרים כשייצא מן המרחץ, ואין צריך לומר שלא ישתה במרחץ.  ואם צמא כשיצא ואינו יכול למנוע עצמו, יערב המים ביין או בדבש וישתה.  ואם סך בשמן במרחץ בימות הגשמים אחר שישתטף, הרי זה טוב.

ד,כה  [יח] לא ירגיל אדם עצמו להקיז דם תמיד, ולא יקיז דם אלא אם היה צריך לו ביותר; ולא יקיז לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, אלא ביומי ניסן ומעט ביומי תשרי.  ומאחר חמישים שנה, לא יקיז כלל.  ולא יקיז אדם דם וייכנס למרחץ, ביום אחד; ולא יקיז וייצא לדרך, ולא ביום שיבוא מן הדרך.  ויאכל וישתה ביום ההקזה, פחות ממה שהוא רגיל; וינוח ביום ההקזה, ולא יתעמל ולא ייטייל.

ד,כו  [יט] שכבת זרע, היא כוח הגוף וחייו ומאור העיניים; וכל זמן שתצא ביותר, הגוף בולה וכוחו כולה וחייו אובדים.  הוא שאמר שלמה בחכמתו, "אל תיתן לנשים, חילך; ודרכיך, למחות מלכין" (משלי לא,ג).

ד,כז  כל השטוף בבעילה--זקנה קופצת עליו, וכוחו תשש ועיניו כהות וריח רע נודף מפיו ומשחייו; ושיער ראשו וגבות עיניו וריסי עיניו נושר, ושיער זקנו ושחייו ושיער רגליו רובה; ושיניו נופלות.  והרבה כאבים חוץ מאלו באין עליו.

ד,כח  אמרו חכמי הרופאים, אחד מאלף מת בשאר חולאים; והאלף, מרוב התשמיש.  לפיכך צריך אדם להיזהר בדבר זה, אם רצה להיות בטובה.  ולא יבעול אלא כשימצא גופו בריא וחזק ביותר, והוא מתקשה הרבה שלא לדעתו, ומסיח עצמו לדבר אחר, והקישוי כשהיה; וימצא כובד ממותניו ולמטה וכאילו חוטי הביצים נמשכים, ובשרו חם.  זה צריך לבעול, ורפואה לו שיבעול.

ד,כט  לא יבעול אדם והוא שבע, ולא רעב--אלא אחר שיתאכל המזון במעיו.  ויבדוק נקביו קודם בעילה, ואחר בעילה.  ולא יבעול מעומד ולא מיושב, ולא בבית המרחץ ולא ביום שייכנס למרחץ, ולא ביום הקזה, ולא ביום יציאה לדרך או ביאה מן הדרך; לא לפניהם, ולא לאחריהם.

ד,ל  [כ] כל המנהיג עצמו בדרכים אלו שהורינו, אני ערב לו שאינו בא לידי חולי כל ימיו, עד שיזקין הרבה וימות, ואינו צריך לרופא; ושיהיה גופו שלם ועומד על בורייו, כל ימיו--אלא אם כן היה גופו רע מתחילת ברייתו, או אם היה רגיל במנהג מן המנהגות הרעים מתחילת מולדתו, או אם תבוא מכת דבר או מכת בצורת לעולם.

ד,לא  [כא] וכל המנהגות הטובים האלו שאמרנו, אין ראוי לנהוג בהן אלא הבריא.  אבל החולה, או מי שאחד מאבריו חולה, או מי שנהג מנהג רע שנים רבות--יש לכל אחד ואחד מהן דרכים אחרים ומנהגות כפי חולייו, כמו שיתבאר בספרי הרפואות; ושינוי וסת, תחילת כל חולי.

ד,לב  [כב] כל מקום שאין בו רופא--אחד הבריא ואחד החולה, אין ראוי לו לזוז מכל הדברים שאמרנו בפרק זה:  שכל אחד מהן, לאחרית טובה הוא מביא.

ד,לג  [כג] כל עיר שאין בה עשרה דברים האלו, אין תלמיד חכמים רשאי לדור בתוכה; ואלו הן--רופא, ואומן, ובית המרחץ, ובית הכיסא, ומים מצויין כגון נהר או מעיין, ובית הכנסת, ומלמד תינוקות, ולבלר, וגבאי צדקה, ובית דין מכין וחובשין.
 

הלכות דעות פרק ה

ה,א  כשם שהחכם ניכר בחכמתו ובדעותיו, והוא מובדל בהן משאר העם--כך צריך שיהיה ניכר במעשיו, במאכלו ובמשקהו ובבעילתו ובעשיית צרכיו ובדיבורו ובהילוכו ובמלבושו ובכלכול דבריו ובמשאו ובמתנו:  ויהיו כל המעשים האלו, נאים ומתוקנים ביותר.

ה,ב  כיצד--תלמיד חכמים לא יהיה גרגרן, אלא אוכל מאכל הראוי להברות גופו, ולא יאכל ממנו אכילה גסה.  ולא יהא רודף למלאות בטנו, כאלו שמתמלאין ממאכל ומשקה עד שתפוח כרסן; ועליהם מפורש בקבלה, "וזיריתי פרש על פניכם, פרש חגיכם" (מלאכי ב,ג)--אמרו חכמים, אלו בני אדם שאוכלין ושותין ועושין כל ימיהם כחגים.

ה,ג  והם האומרים "אכול ושתה, כי מחר נמות" (ישעיהו כב,יג).  וזה הוא מאכל הרשעים; ושולחנות אלו, הם שגינה הכתוב ואמר "כי כל שולחנות, מלאו קיא צואה, בלי, מקום" (ישעיהו כח,ח).  אבל החכם אינו אוכל אלא תבשיל אחד או שניים, ואוכל ממנו כדי חייו ודייו; הוא שאמר שלמה, "צדיק--אוכל, לשובע נפשו" (משלי יג,כה).

ה,ד  [ב] כשהחכם אוכל מעט זה הראוי לו, לא יאכלנו אלא בביתו על שולחנו.  לא יאכל בחנות ולא בשוק אלא לפי צורך גדול, כדי שלא יתגנה בפני הברייות; ולא יאכל אצל עמי הארץ, ולא על אותן השולחנות המלאים קיא צואה.  ולא ירבה סעודותיו בכל מקום, ואפילו עם החכמים.  ולא יאכל בסעודות שיש בהן קיבוץ הרבה; ואין ראוי לו לאכול אלא בסעודה של מצוה בלבד, כגון סעודת אירוסין ונישואין--והוא שיהיה תלמיד חכמים, שנשא בת תלמיד חכמים.  והצדיקים החסידים הראשונים לא אכלו מעולם, מסעודה שאינה שלהם.

ה,ה  [ג] כשהחכם שותה יין, אינו שותה אלא כדי לשרות אכילה שבמעיו.  וכל המשתכר, הרי זה חוטא ומגונה ומפסיד חכמתו; ואם משתכר בפני עמי הארץ, הרי זה חילל את השם.  ואסור לשתות בצוהריים ואפילו מעט, אלא אם היה בכלל האכילה, שהשתייה שבכלל האכילה אינה משכרת, ואין נזהרין אלא מיין שלאחר המזון.

ה,ו  [ד] אף על פי שאשתו של אדם מותרת לו תמיד, ראוי לו לתלמיד חכמים שינהיג עצמו בקדושה:  ולא יהא מצוי אצל אשתו כתרנגול, אלא מלילי שבת ללילי שבת, אם יש בו כוח.  וכשהוא מספר עימה, לא יספר לא בתחילת הלילה כשהוא שבע ובטנו מלאה, ולא בסוף הלילה כשהוא רעב--אלא באמצע הלילה, כשיתאכל המזון שבמעיו.

ה,ז  ולא יקל ראשו ביותר, ולא ינבל את פיו בדברי הבאי, ואפילו בינו לבינה; הרי הוא אומר בקבלה, "מגיד לאדם מה שיחו" (עמוס ד,יג)--אמרו חכמים, אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו, עתיד ליתן עליה את הדין.

ה,ח  ולא יהיו שניהם לא שיכורים, ולא עצלנין, ולא עצבנין; ולא אחד מהן.  ולא תהיה ישנה; ולא יאנוס אותה, והיא אינה רוצה--אלא ברצון שניהם, ובשמחתן.  יספר מעט וישחק עימה מעט, כדי שתתיישב נפשו; ויבעול בבושה ולא בעזות, ויפרוש מיד.

ה,ט  [ה] כל הנוהג מנהג זה--לא דיי לו שקידש נפשו, וטיהר עצמו, ותיקן דעותיו; אלא שאם היו לו בנים--הווין בנים נאים וביישנים, ראויין לחכמה ולחסידות.  וכל הנוהג במנהגות שאר העם, ההולכים בחושך--הווין לו בנים כמו אותן העם.

ה,י  [ו] צניעות גדולה נוהגים תלמידי חכמים בעצמן:  לא יתבזו, ולא יגלו ראשן ולא גופן.  ואפילו בשעה שייכנסו לבית הכיסא, יהא צנוע, ולא יגלה בגדיו עד שיישב, ולא יקנח בימין.  ויתרחק מכל אדם וייכנס חדר בחדר לפנים מן המערה, ונפנה שם; ואם נפנה אחורי גדר, ירחיק כדי שלא ישמע חברו קולו אם נתעטש, ואם נפנה בבקעה, ירחיק כדי שלא יראה חברו פירועו.  ולא ידבר כשהוא נפנה, אפילו לצורך גדול.  וכדרך שנוהג צניעות בבית הכיסא ביום, כך נוהג בלילה.  ולעולם ילמד אדם עצמו להיפנות שחרית וערבית בלבד, כדי שלא יתרחק.

ה,יא  [ז] תלמיד חכמים--לא יהא צועק וצווח בשעת דיבורו, כבהמות וכחיות; ולא יגביה קולו ביותר, אלא דיבורו בנחת עם כל הברייות.  וכשידבר בנחת, ייזהר שלא יתרחק עד שייראה כדברי גסי הרוח.  ומקדים לשלום כל אדם, כדי שתהא רוחן נוחה הימנו.  ודן את כל האדם לכף זכות--מספר בשבח חברו, ואינו מספר בגנותו כלל.  אוהב שלום, ורודף שלום.

ה,יב  אם ראה מקום שדבריו מועילין ונשמעין, אומר; ואם לאו, שותק.  כיצד:  לא ירצה חברו בשעת כעסו, ולא ישאל לו על נדרו בשעה שנדר עד שתתקרר דעתו וינוח; ולא ינחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו, מפני שהוא בהול עד שייקבר.  וכן כל כיוצא באלו.  ולא ייראה לחברו בשעת קלקלתו, אלא יעלים עיניו ממנו.

ה,יג  ולא ישנה בדיבורו, ולא יוסיף ולא יגרע אלא בדברי שלום וכיוצא בהן.  כללו של דבר--אינו מדבר אלא או בגמילות חסדים, או בדברי חכמה, וכיוצא בהן.  ולא יספר עם אישה בשוק, אפילו היא אשתו או אחותו או בתו.

ה,יד  [ח] לא יהלך תלמיד חכמים בקומה זקופה וגרון נטוי, כעניין שנאמר "ותלכנה נטויות גרון, ומשקרות עיניים" (ישעיהו ג,טז); ולא יהלך עקב בצד גודל בנחת כמו הנשים וגסי הרוח, כעניין שנאמר "הלוך וטפוף תלכנה, וברגליהם תעכסנה" (שם).

ה,טו  ולא ירוץ ברשות הרבים, וינהוג בשיגעון.  ולא יכפוף קומתו כבעלי חטורת; אלא מסתכל למטה כמו שהוא עומד בתפילה, ומהלך בשווה כאדם שהוא טרוד בעסקיו.

ה,טז  גם במהלכו של אדם, ניכר אם חכם בעל דעה הוא, או שוטה וסכל; וכן אמר שלמה בחכמתו, "וגם בדרך כשסכל הולך, ליבו חסר; ואמר לכול, סכל הוא" (קוהלת י,ג)--מודיע לכול על עצמו שהוא סכל.

ה,יז  [ט] מלבוש תלמיד חכמים, מלבוש נאה נקי; ואסור לו שיימצא בבגדו כתם או שמנונית וכיוצא בה.  ולא ילבוש לא מלבוש מלכים, כגון בגדי זהב וארגמן שהכול מסתכלין בהן, ולא מלבוש עניים, שהוא מבזה את לובשיו--אלא בגדים בינוניים נאים.

ה,יח  ולא יהא בשרו נראה מתחת מדיו, כמו בגדי הפשתן הקלים ביותר שעושין במצריים.  ולא יהיו בגדיו סחובים על הארץ, כמו בגדי גסי הרוח, אלא עד עקבו; ובית יד שלו, עד ראשי אצבעותיו.  ולא ישלשל טליתו, מפני שנראה כגסי הרוח, אלא בשבת בלבד, אם אין לו להחליף.  ולא ילבוש מנעלים מטולאים כבגד טלאי על גבי טלאי, בימות החמה; אבל בימות הגשמים, מותר אם היה עני.

ה,יט  לא ייצא מבושם לשוק, ולא בבגדים מבושמים; ולא ישים בושם בשיערו.  אבל אם משח בשרו בבושם כדי להעביר את הזוהמה, מותר.  וכן לא ייצא יחידי בלילה, אלא אם היה לו זמן קבוע לצאת בו לתלמודו.  כל אלו, מפני החשד.

ה,כ  [י] תלמיד חכמים, מכלכל דבריו במשפט, אוכל ושותה וזן את אנשי ביתו כפי ממונו והצלחתו, ולא יטריח על עצמו יותר מדיי.

ה,כא  ציוו חכמים בדרכי ארץ, שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון, שנאמר "כי תאווה נפשך לאכול בשר" (דברים יב,כ).  דיי לבריא לאוכלו מערב שבת לערב שבת; ואם היה עשיר כדי לאכול בשר בכל יום, אוכל.

ה,כב  ציוו חכמים ואמרו, לעולם יאכל אדם פחות מן הראוי לו לפי ממונו, וילבוש כראוי לו; ויכבד אשתו ובניו, יתר מן הראוי לו.

ה,כג  [יא] דרך בעלי דעה, שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואחר כך יקנה בית דירה, ואחר כך יישא אישה--שנאמר "מי האיש אשר נטע כרם, ולא חיללו . . . אשר בנה בית חדש . . . אשר אירש אישה" (ראה דברים כ,ה-ז).

ה,כד  אבל הטיפשים, מתחילין לישא אישה, ואחר כך אם תמצא ידו יקנה בית, ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה; וכן הוא אומר בקללות, "אישה תארש . . . בית תבנה . . . כרם תיטע" (דברים כח,ל)--כלומר יהיו מעשיך הפוכין, כדי שלא תצליח דרכיך.  ובברכה מה הוא אומר, "ויהי דויד לכל דרכיו, משכיל; וה', עימו" (שמואל א יח,יד).

ה,כה  [יב] ואסור לאדם להפקיר או להקדיש כל נכסיו, ויטריח על הברייות.  ולא ימכור שדה, ויקנה בית; ולא בית, ויקנה מיטלטלין או יעשה סחורה בדמי ביתו; אבל מוכר הוא מיטלטלין, וקונה שדה.  כללו של דבר:  ישים מגמתו להצליח נכסיו--לא להתנאות מעט לפי שעה או ליהנות מעט, ויפסיד הרבה.

ה,כו  [יג] משאן ומתנן של תלמידי חכמים, באמת ובאמונה:  אומר על לאו לאו, ועל הין הין.  מדקדק על עצמו, בחשבון; ונותן ומוותר לאחרים כשייקח מהן, ולא ידקדק עליהן.  ונותן דמי הלקח לאלתר.  ואינו נעשה לא ערב ולא קבלן, ולא יבוא בהרשאה.

ה,כז  מחייב עצמו בדברי מקח וממכר, במקום שלא חייבה אותו תורה, כדי שיעמוד בדיבורו, ולא ישנהו.  ואם נתחייבו לו אחרים בדין, מאריך להן ומוחל להן; ומלווה, וחונן.  ולא יירד לתוך אומנות חברו, ולא יצר לאדם בעולם בחייו.

ה,כח  כללו של דבר--יהיה מן הנרדפין, ולא מן הרודפין; מן הנעלבין, ולא מן העולבין.  ואדם שהוא עושה כל המעשים האלו וכיוצא בהן, עליו הכתוב אומר "ויאמר לי, עבדי אתה--ישראל, אשר בך אתפאר" (ישעיהו מט,ג).
 

הלכות דעות פרק ו

ו,א  דרך ברייתו של אדם--להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחבריו, ונוהג במנהג אנשי מדינתו.  לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד, כדי שילמוד ממעשיהם; ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך, כדי שלא ילמוד ממעשיהם.  הוא ששלמה אומר, "הולך את חכמים, יחכם; ורועה כסילים, ירוע" (משלי יג,כ).  ואומר, "אשרי האיש . . ." (תהילים א,א).

ו,ב  וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים, ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה--ילך למקום שאנשיו צדיקים, ונוהגים בדרך טובים.  ואם היו כל המדינות שהוא יודען ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה, כמו זמננו זה, או שאינו יכול לילך למדינה שמנהגותיה טובים, מפני הגייסות או מפני החולי--יישב לבדו יחידי, כעניין שנאמר "יישב בדד ויידום" (איכה ג,כח).  ואם היו רעים וחטאים, שאין מניחין אותו לישב במדינה אלא אם כן נתערב עימהן ונוהג במנהגן הרע--ייצא למערות ולחווחים ולמדברות ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים, כעניין שנאמר "מי ייתנני במדבר . . ." (ירמיהו ט,א).

ו,ג  [ב] מצות עשה להידבק בחכמים, כדי ללמוד ממעשיהם:  שנאמר "ובו תדבק" (דברים י,כ), וכי אפשר לאדם להידבק בשכינה; אלא כך אמרו חכמים בפירוש מצוה זו, הידבק בחכמים ותלמידיהם.  לפיכך צריך אדם להשתדל שיישא בת תלמיד חכמים, וישיא בתו לתלמיד חכמים, ולאכול ולשתות עם תלמידי חכמים, ולעשות פרקמטיה לתלמידי חכמים, ולהתחבר להן בכל מיני חיבור--שנאמר "ולדובקה בו" (דברים יא,כב; דברים ל,כ; יהושוע כב,ה).  וכן ציוו חכמים ואמרו, והוי מתאבק בעפר רגליהם, ושותה בצמא את דבריהם.

ו,ד  [ג] מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר "ואהבת לריעך כמוך" (ויקרא יט,יח).  לפיכך צריך שיספר בשבחו ולחוס על ממונו, כמו שהוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו; והמתכבד בקלון חברו, אין לו חלק לעולם הבא.

ו,ה  [ד] אהבת הגר שבא ונכנס תחת כנפי השכינה, שתי מצוות עשה:  אחת מפני שהוא בכלל ריעים, ואחת מפני שהוא גר והתורה אמרה "ואהבתם, את הגר" (דברים י,יט).  ציווה על אהבת הגר כמו שציווה על אהבת שמו, שנאמר "ואהבת, את ה' אלוהיך" (דברים ו,ה; דברים יא,א); הקדוש ברוך הוא עצמו אוהב גרים, שנאמר "ואוהב גר" (דברים י,יח).

ו,ו  [ה] כל השונא אחד מישראל בליבו--עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תשנא את אחיך, בלבבך" (ויקרא יט,יז); ואין לוקין על לאו זה, לפי שאין בו מעשה.  ולא הזהירה תורה, אלא על שנאה שבלב; אבל המכה את חברו, והמחרף את חברו--אף על פי שאינו רשאי, אינו עובר משום "לא תשנא".

ו,ז  [ו] כשיחטא איש לאיש--לא ישטמנו וישתוק, כמו שנאמר ברשעים "ולא דיבר אבשלום עם אמנון, למרע ועד טוב:  כי שנא אבשלום, את אמנון" (שמואל ב יג,כב); אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו, למה עשית לי כך וכך ולמה חטאת לי בדבר פלוני:  שנאמר "הוכח תוכיח את עמיתך, ולא תישא עליו חטא" (ויקרא יט,יז).  ואם חזר וביקש ממנו למחול לו, צריך שימחול; ולא יהא המוחל אכזרי, שנאמר "ויתפלל אברהם, אל האלוהים" (בראשית כ,יז).

ו,ח  [ז] הרואה את חברו שחטא, או שהוא הולך בדרך לא טובה--מצוה להחזירו למוטב, ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים:  שנאמר "הוכח תוכיח את עמיתך" (ויקרא יט,יז).

ו,ט  המוכיח את חברו--בין בדברים שבינו לבינו, בין בדברים שבינו לבין המקום--צריך להוכיחו בינו לבין עצמו, וידבר לו בנחת ובלשון רכה, ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו, ולהביאו לחיי העולם הבא.  אם קיבל ממנו, מוטב; ואם לאו, יוכיח פעם שנייה ושלישית.  וכן תמיד חייב להוכיח, עד שיכהו החוטא ויאמר לו איני שומע; וכל שאפשר בידו למחות ואינו ממחה, הוא נתפס בעוון אלו כולם שאפשר לו למחות בהן.

ו,י  [ח] המוכיח את חברו תחילה--לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו, שנאמר "ולא תישא עליו חטא" (ויקרא יט,יז).  כך אמרו חכמים, יכול את מוכיחו, ופניו משתנות--תלמוד לומר, "ולא תישא עליו חטא"; מכאן שאסור להכלים את ישראל, וכל שכן ברבים.

ו,יא  אף על פי שהמכלים את חברו אינו לוקה, עוון גדול הוא:  כך אמרו חכמים, המלבין פני חברו ברבים, אין לו חלק לעולם הבא.  לפיכך צריך אדם להיזהר בדבר זה, שלא יבייש חברו ברבים, בין קטן בין גדול; ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו, ולא יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו.

ו,יב  במה דברים אמורים, בדברים שבין אדם לחברו; אבל בדברי שמיים--אם לא חזר בו בסתר--מכלימין אותו ברבים ומפרסמין חטאו ומחרפין אותו בפניו ומבזין ומקללין, עד שיחזור למוטב:  כמו שעשו כל הנביאים לישראל.

ו,יג  [ט] מי שחטא עליו חברו ולא רצה להוכיחו ולא לדבר לו כלום, מפני שהיה החוטא הדיוט ביותר או שהייתה דעתו משובשת, ומחל לו בליבו, ולא שטמו ולא הוכיחו--הרי זו מידת חסידות:  לא הקפידה תורה, אלא על המשטמה.

ו,יד  [י] חייב אדם להיזהר ביתומים ואלמנות--מפני שנפשן שפלה למאוד ורוחן נמוכה, אף על פי שהן בעלי ממון:  אפילו אלמנתו של מלך ויתומיו של מלך--מוזהרין אנו עליהן, שנאמר "כל אלמנה ויתום, לא תענון" (שמות כב,כא).

ו,טו  והיאך נוהגין עימהן--לא ידבר אליהם אלא רכות, ולא ינהוג בהן אלא מנהג כבוד; ולא יכאיב גופן בעבודה ולא ליבן בדברים, ויחוס על ממונם יותר מממון עצמו.

ו,טז  כל המקניטן, או המכעיסן, או הכאיב ליבן, או רדה בהן, או איבד ממונם--הרי זה עובר בלא תעשה; וכל שכן המכה אותן, או המקללן.  ולאו זה, אף על פי שאין לוקין עליו, הרי עונשו מפורש בתורה, "וחרה אפי, והרגתי אתכם בחרב" (שמות כב,כג).

ו,יז  ברית כרת להן מי שאמר והיה העולם, שכל זמן שהן צועקין מחמס--הן נענין, שנאמר "כי אם צעוק יצעק אליי, שמוע אשמע צעקתו" (שמות כב,כב).

ו,יח  במה דברים אמורים, בזמן שעינה אותם לצורך עצמו; אבל אם עינה אותם הרב כדי ללמדם תורה או אומנות, או להוליכם בדרך ישרה--הרי זה מותר.  ואף על פי כן, לא ינהוג בהם מנהג כל אדם; אלא יעשה להם הפרש, וינהלם בנחת וברחמים גדולים וכבוד, "כי ה', יריב ריבם" (משלי כב,כג).  אחד יתום מאב, ואחד יתום מאם; ועד אימתיי נקראים יתומים לעניין זה--עד שלא יהיו צריכין לאדם גדול להיסמך לו לאומנם ולהיטפל בהן, אלא יהיה עושה כל צורכי עצמו לעצמו כשאר כל הגדולים.
 

הלכות דעות פרק ז

ז,א  המרגל בחברו--עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תלך רכיל בעמיך" (ויקרא יט,טז).  ואף על פי שאין לוקין על לאו זה, עוון גדול הוא וגורם להרוג נפשות רבות מישראל; לכך נסמך לו, "לא תעמוד על דם ריעך" (שם).  צא ולמד, מה אירע לדואג האדומי.

ז,ב  איזה הוא רכיל--זה שהוא טוען דברים והולך מזה לזה ואומר כך וכך אמר פלוני, כך וכך שמעתי על פלוני:  אף על פי שהוא אומר אמת, הרי זה מחריב את העולם.

ז,ג  יש עוון גדול מזה עד מאוד והוא בכלל לאו זה, והוא לשון הרע; והוא המספר בגנות חברו, אף על פי שאמר אמת.  אבל האומר שקר, מוציא שם רע על חברו נקרא.  אבל בעל לשון הרע--זה שיושב ואומר כך וכך עשה פלוני, וכך וכך היו אבותיו, וכך וכך שמעתי עליו, ואומר דברים של גנאי:  על זה הכתוב אומר, "יכרת ה', כל שפתי חלקות--לשון, מדברת גדולות" (תהילים יב,ד).

ז,ד  [ג] אמרו חכמים, על שלוש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה, ואין לו חלק לעולם הבא--עבודה זרה, וגילוי עריות, ושפיכות דמים; ולשון הרע, כנגד כולם.  ועוד אמרו חכמים, כל המספר בלשון הרע--כאילו כפר בעיקר, שנאמר "אשר אמרו, ללשוננו נגביר--שפתינו איתנו:  מי אדון, לנו" (תהילים יב,ה).  ועוד אמרו חכמים, שלושה לשון הרע הורגת--האומרו, והמקבלו, וזה שאומרין עליו; והמקבלו, יותר מן האומרו.

ז,ה  [ד] ויש שם דברים שהן אבק לשון הרע.  כיצד:  מי יאמר לפלוני, שיהיה כמות שהוא עתה; או שיאמר שתקו מפלוני, איני רוצה להודיע מה אירע ומה היה; וכיוצא בדברים האלו.  וכן המספר בטובת חברו בפני שונאיו--הרי זה אבק לשון הרע, שזה גורם להם שיספרו בגנותו; ועל עניין זה אמר שלמה, "מברך ריעהו, בקול גדול--בבוקר השכם:  קללה, תיחשב לו" (משלי כז,יד)--שמתוך טובתו, בא לידי רעתו.

ז,ו  וכן המספר בלשון הרע דרך שחוק ודרך קלות ראש, כלומר שאינו מדבר בשנאה--הוא ששלמה אומר, "כמתלהלה, היורה זיקים--חיצים ומוות . . . ואמר, הלוא משחק אני" (משלי כו,יח-יט).  וכן המספר בלשון הרע דרך רמיות, והוא שיספר לתומו כאילו אינו יודע שדבר זה לשון הרע הוא, אלא כשממחין בו, אומר איני יודע שאלו מעשיו של פלוני או שזה לשון הרע.

ז,ז  [ה] אחד המספר בלשון הרע בפני חברו, או שלא בפניו; והמספר דברים שגורמין אם נשמעו איש מפי איש, להזיק חברו בגופו או בממונו, אפילו להצר לו או להפחידו--הרי זה לשון הרע.  ואם נאמרו דברים אלו בפני שלושה, כבר נשמע הדבר ונודע, ואם סיפר הדבר אחד מן השלושה פעם אחרת, אין בו משום לשון הרע--והוא שלא יתכוון להעביר הקול, ולגלותו יותר.

ז,ח  [ו] כל אלו--הם בעלי לשון הרע, שאסור לדור בשכונתם, וכל שכן לישב עימהן, ולשמוע דבריהם.  ולא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר, אלא על לשון הרע בלבד.

ז,ט  [ז] הנוקם את חברו--עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תיקום" (ויקרא יט,יח).  ואף על פי שאינו לוקה, דעה רעה היא עד מאוד; אלא ראוי לאדם להיות מעביר על כל דברי העולם--שהכול אצל המבינים דברי הבל והבאי, ואינן כדאי לנקום עליהם.

ז,י  כיצד היא הנקימה:  אמר לו חברו השאילני קורדומך, אמר לו איני משאילך; למחר צרך לשאול ממנו, אמר לו השאילני קורדומך, אמר לו איני משאילך, כדרך שלא השאלתני כששאלתי ממך--הרי זה נוקם.  אלא כשיבוא לשאול, ייתן בלב שלם ולא יגמול לו כאשר גמלו; וכן כל כיוצא באלו.  וכן אמר דויד בדעותיו הטובות, "אם גמלתי, שולמי רע" (תהילים ז,ה).

ז,יא  [ח] וכן כל הנוטר לאחד מישראל--עובר בלא תעשה, שנאמר "ולא תיטור את בני עמך" (ויקרא יט,יח).  כיצד:  ראובן שאמר לשמעון שכור לי בית זה, או השאילני שור זה, ולא רצה שמעון; לימים צרך שמעון לראובן לשאול ממנו או לשכור, ואמר לו ראובן הא לך, הריני משאילך, ואיני כמותך, ולא אשלם לך כמעשיך--העושה כזה, עובר ב"לא תיטור".

ז,יב  אלא ימחה הדבר מליבו ולא ייטרנו, שכל זמן שהוא נוטר את הדבר וזוכרו, שמא יבוא לנקום.  לפיכך הקפידה תורה על הנטירה, עד שימחה העוון מליבו כלל ולא יזכרנו; וזו היא הדעה הנכונה שאפשר שיתקיים בה יישוב הארץ, ומשאן ומתנן של בני אדם זה עם זה.