הלכות ביאת המקדש

יש בכללן חמש עשרה מצוות--שתי מצוות עשה, ושלוש עשרה מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן:  (א) שלא ייכנס כוהן שיכור למקדש; (ב) שלא ייכנס לו כוהן פרוע ראש; (ג) שלא ייכנס לו כוהן קרוע בגדים; (ד) שלא ייכנס כוהן בכל עת אל ההיכל; (ה) שלא ייצא כוהן מן המקדש בשעת עבודה; (ו) לשלח טמאים מן המקדש; (ז) שלא ייכנס טמא למקדש; (ח) שלא ייכנס טמא להר הבית; (ט) שלא ישמש טמא; (י) שלא ישמש טבול יום; (יא) לקדש העובד ידיו ורגליו; (יב) שלא ייכנס בעל מום להיכל ולמזבח; (יג) שלא יעבוד בעל מום; (יד) שלא יעבוד בעל מום עובר; (טו) שלא יעבוד זר.  וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.
 

הלכות ביאת המקדש פרק א

א,א  כל כוהן הכשר לעבודה--אם שתה יין, אסור לו להיכנס מן המזבח ולפנים; ואם נכנס ועבד, עבודתו פסולה, וחייב מיתה בידי שמיים, שנאמר "ולא תמותו" (ויקרא י,ט):  והוא שישתה רביעית יין חי בבת אחת, מיין שעברו עליו ארבעים יום; אבל אם שתה פחות מרביעית יין, או שתה רביעית והפסיק בה, או מזגה במים, או ששתה יין מגיתו בתוך ארבעים, אפילו יתר מרביעית--פטור, ואינו מחלל עבודה.

א,ב  שתה יתר מרביעית מן היין--אף על פי שהיה מזוג, ואף על פי שהפסיק ושתה מעט מעט--חייב מיתה, ופוסל העבודה.

א,ג  [ב] היה שיכור משאר המשכרין, אסור להיכנס למקדש; ואם נכנס ועבד, והוא שיכור משאר המשכרין--אפילו מן החלב או מן הדבילה--הרי זה לוקה, ועבודתו כשרה:  שאין חייבין מיתה, אלא על היין בשעת העבודה; ואין מחלל עבודה, אלא שיכור מן היין.

א,ד  [ג] וכשם שאסור לכוהן להיכנס למקדש מפני השכרות, כך אסור לכל אדם בין כוהן בין ישראל להורות כשהוא שתוי; אפילו אכל תמרים או שתה חלב, ונשתבשה דעתו מעט--אל יורה, שנאמר "ולהורות, את בני ישראל" (ויקרא י,יא).  ואם הורה בדבר שהוא מפורש בתורה, עד שיידעוהו הצדוקיים--מותר:  כגון שהורה שהשרץ טמא, והצפרדע טהור, והדם אסור, וכיוצא בזה.

א,ה  [ד] ומותר לשיכור ללמד תורה, ואפילו הלכות ומדרשות--והוא, שלא יורה.  ואם היה חכם קבוע להוראה--לא ילמד, שלימודו הוראה היא.

א,ו  [ה] שתה כדי רביעית בלבד, והיה בה מים כל שהוא, או ישן מעט, או הלך כדי מיל--כבר עבר היין, ומותר לעבוד.  אבל אם שתה יותר מרביעית, אפילו מזוג--שינת מעט או הדרך מוסיפין בשכרותו; אלא ישהה לפי השכרות, עד שלא יישאר משכרותו שום דבר בעולם.

א,ז  [ו] אנשי משמר--מותרין לשתות יין בלילות, אבל לא בימי שבתן:  ואפילו שאר בתי אבות של משמר, שאין עבודתן היום--שמא תכבד העבודה על אנשי בית אב של יום, ויצרכו לאחרים מאנשי משמרן לסייען.  ואנשי בית אב של אותו היום, אסורים לשתות בין ביום בין בלילה--שמא ישתה בלילה וישכים לעבודתו, ועדיין לא סר יינו מעליו.

א,ח  [ז] כל כוהן שיודע מאיזה משמר הוא, ומאיזה בית אב הוא, ויודע שבתי אבותיו, קבועים הן בעבודה היום--אסור לו לשתות כל אותו היום; היה יודע מאיזה משמר הוא, ואינו מכיר בית אב שלו--אסור לשתות כל אותה שבת שמשמרתו עובדין בה.

א,ט  לא היה מכיר משמרתו, ולא בתי אבותיו--הדין נותן שאסור לשתות יין לעולם; אבל תקנתו קלקלתו, והרי הוא מותר לשתות תמיד--שאינו יכול לעבוד, עד שייקבע בבית אב שלו ובמשמרתו.

א,י  [ח] כוהן שגידל שיערו, אסור לו להיכנס מן המזבח ולפנים.  ואם נכנס, ועבד--חייב מיתה בידי שמיים כשיכור שעבד:  שנאמר "ויין לא ישתו, כל כוהן; וראשם לא יגלחו, ופרע לא ישלחו" (ראה יחזקאל מד,כ-כא)--מה שתוי יין במיתה, אף מגודלי פרע במיתה.  [ט] ואין פרועי הראש מחללין עבודה--אף על פי שהוא במיתה, עבודתו כשרה.

א,יא  [י] כשם שאין הכוהנים מוזהרין על היין, אלא בשעת ביאה למקדש--כך אין אסורין לגדל פרע, אלא בשעת ביאה למקדש.  במה דברים אמורים, בכוהן הדיוט.  אבל כוהן גדול--אסור לגדל פרע ולקרוע בגדיו לעולם, שהרי תמיד הוא במקדש; ולכך נאמר בו "את ראשו לא יפרע, ובגדיו לא יפרום" (ויקרא כא,י).

א,יב  [יא] כמה הוא גידול הפרע:  שלושים יום כנזיר--שנאמר בו "גדל פרע, שיער ראשו" (במדבר ו,ה), ואין נזירות פחותה משלושים יום; לפיכך כוהן הדיוט העובד, מגלח משלושים יום לשלושים יום.  [יב] ואנשי משמר אסורין לספר ולכבס בשבתן, כדי שלא יעלו למשמרן כשהן מנוולין, אלא מגלחין ורוחצין ומכבסין, קודם שיעלו.

א,יג  מי ששלמה משמרתו בתוך הרגל, מותר לגלח ברגל; אבל אם שלמה בערב הרגל, אינו מגלח אלא בערב הרגל.

א,יד  דין קרועי בגדים, ודין פרועי ראש--אחד הוא, שנאמר "ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו, ולא תמותו" (ויקרא י,ו):  הא אם עבד והוא קרוע בגדים, חייב מיתה בידי שמיים, אף על פי שעבודתו כשרה, ולא חיללה.

א,טו  ייראה לי שכל כוהן הכשר לעבודה--אם נכנס מן המזבח ולפנים, והוא שתוי יין, או שיכור משאר המשכרין, או פרוע ראש, או קרוע בגדים כדרך שקורעין על המתים--אף על פי שלא עבד עבודה, הרי זה לוקה:  הואיל והוא ראוי לעבודה, ונכנס בשעת העבודה מנוול ככה, והרי הוא מוזהר שלא ייכנס--לוקה.

א,טז  ודין הנכנס ככה מן המזבח ולפנים, ודין היוצא משם--אחד הוא.  כיצד:  כגון ששתה רביעית יין בין האולם ולמזבח, או קרע בגדיו שם, ויצא--לוקה; וכן אם עבד ביציאתו, חייב מיתה.

א,יז  וכן אסור לכל אדם, בין כוהן בין ישראל, להיכנס למקדש כולו מתחילת עזרת ישראל ולפנים, כשהוא שתוי יין, או שיכור, או פרוע ראש דרך ניוול, או קרוע בגדים--אף על פי שאינו באזהרה:  שאין זה כבוד ומורא לבית הגדול והקדוש, שייכנס לו מנוול.  אבל ישראל שגידל שיערו עד שנעשה מחלפת, ולא היה דרך ניוול--הרי זה מותר להיכנס לעזרת ישראל.
 

הלכות ביאת המקדש פרק ב

ב,א  אין כוהן גדול נכנס לקודש הקודשים, אלא מיום הכיפורים ליום הכיפורים; וכוהן הדיוט נכנס בכל יום לקודש לעבודה.  [ב] והוזהרו כל הכוהנים והוא שלא ייכנסו לקודש או לקודש הקודשים, שלא בשעת עבודה--שנאמר "ואל יבוא בכל עת אל הקודש" (ויקרא טז,ב), זה קודש הקודשים; "מבית לפרוכת" (שם), להזהיר על כל הבית.

ב,ב  [ג] כוהן שנכנס לקודש הקודשים בשאר ימות השנה, בין כוהן הדיוט בין כוהן גדול, או כוהן גדול שנכנס לו ביום הכיפורים שלא בשעת העבודה--חייב מיתה בידי שמיים, שנאמר "ולא ימות" (ויקרא טז,ב).  וכמה פעמים הוא נכנס לשם ביום הכיפורים, ארבע כמו שיתבאר במקומו; ואם נכנס חמישית, חייב מיתה בידי שמיים.

ב,ג  [ד] והנכנס לקודש, חוץ לקודש הקודשים, שלא לעבודה או להשתחוויה, בין הדיוט בין גדול--לוקה; ואינו חייב מיתה, שנאמר "אל פני הכפורת . . . ולא ימות" (ויקרא טז,ב)--על קודש הקודשים במיתה, ועל שאר הבית בלאו ולוקה.

ב,ד  [ה] כוהן שיצא מן המקדש בשעת העבודה בלבד--חייב מיתה, בין כוהן גדול בין כוהן הדיוט:  שנאמר "ומפתח אוהל מועד לא תצאו, פן תמותו" (ויקרא י,ז)--כלומר לא תניחו עבודה ותצאו מבוהלים, מפני גזירה זו.  וכן זה שנאמר בכוהן גדול "ומן המקדש, לא ייצא" (ויקרא כא,יב)--אינו אלא בשעת העבודה בלבד, שלא יניח עבודתו וייצא.

ב,ה  [ו] אם כן, מפני מה נשנית אזהרה זו בכוהן גדול:  שכוהן הדיוט שהיה במקדש בעבודתו, ושמע שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו--אף על פי שאינו יוצא מן המקדש, אינו עובד מפני שהוא אונן; ואם עבד, והוא אונן של תורה--חילל עבודתו, בין בקרבן יחיד בין בקרבן ציבור.

ב,ו  אבל כוהן גדול עובד כשהוא אונן, שנאמר "ומן המקדש, לא ייצא, ולא יחלל" (ויקרא כא,יב)--כלומר יישב ויעבוד עבודה שהיה עוסק בה, ואינה מתחללת.

ב,ז  ומניין שעבודת האונן פסולה, מקל וחומר:  אם בעל מום שאוכל בקודשים, אם עבד--חילל; אונן שהוא אסור לאכול בקודשים, שנאמר "לא אכלתי באוני ממנו" (דברים כו,יד)--דין הוא שיחלל.  [ח] ואף על פי שכוהן גדול עובד אונן, אסור לאכול בקודשים--שנאמר "ואכלתי חטאת היום, הייטב בעיני ה'" (ויקרא י,יט).  וכן אינו חולק, לאכול לערב.

ב,ח  אונן שעבד, אינו לוקה; ומותר ליגע בקודשים, אף על פי שלא טבל:  שלא עשו מעלה, אלא באכילה; אבל בנגיעה, הרי הוא טהור כמו שיתבאר במקומו.

ב,ט  איזה הוא אונן:  זה שמת לו מת מן הקרובים שהוא חייב להתאבל עליהן--ביום המיתה בלבד, הוא שנקרא אונן דין תורה; ולילה, הוא אונן מדברי סופרים.  [י] ומת ששהה ימים, ואחר כך נקבר--כל אותם הימים שאחר יום המיתה, הוא אונן מדבריהם; וכן יום הקבורה.  ואינו תופס לילו.

ב,י  לפיכך מי שמת לו מת, וקברו לאחר יום המיתה--כל יום הקבורה, אינו מקריב ואינו אוכל בקודשים מדבריהם; וטובל, ואוכל לערב.  ויום שמועה קרובה, ויום ליקוט עצמות--הרי הוא כיום קבורה, שאינו תופס לילו, ואפילו מדבריהם; לפיכך טובל, ואוכל בקודשים לערב.

ב,יא  אבל יום המיתה--כשם שאסור לאכול בו קודשים מן התורה, כך אסור לאכול בלילו מדבריהם:  חוץ מן הפסח בלבד, שהוא אוכל לערב כמו שיתבאר במקומו.

ב,יב  [יא] האביל אינו משלח קרבנותיו, כל שבעה--אפילו יין או עצים או לבונה; וכן המצורע אינו משלח קרבנותיו--כל זמן שאינו ראוי לביאה אל המחנה, אינו ראוי להקרבה.  אבל המנודה יש בו ספק, אם משלח או אינו משלח; לפיכך אם הקריבו עליו, נרצה.

ב,יג  [יב] טמא שרץ וכיוצא בו, והערל--משלחין את קרבנותיהם, ומקריבין עליהן:  חוץ מפסח, שאין שוחטין אותו על טמא שרץ; ואין שוחטין על הערל פסח, כמו שיתבאר.  אבל טמא מת--אין מקריבין עליו קרבן כלל, עד שיטהר.
 

הלכות ביאת המקדש פרק ג

ג,א  מצות עשה לשלח כל הטמאים מן המקדש, שנאמר "וישלחו מן המחנה, כל צרוע וכל זב; וכול, טמא לנפש" (במדבר ה,ב).  [ב] זה המחנה האמור כאן--הוא מחנה שכינה, שהוא מפתח עזרת ישראל ולפנים.

ג,ב  שומע אני שהמצורע והזב וטמא מת, שלושתן במקום אחד:  תלמוד לומר במצורע "בדד יישב, מחוץ למחנה מושבו" (ויקרא יג,מו)--זה מחנה ישראל, שהוא מפתח ירושלים ולפנים; מה מצורע שטומאתו חמורה, חמור שילוחו משילוח חברו--אף כל שטומאתו חמורה, חמור שילוחו משילוח חברו.

ג,ג  לפיכך משלחין את המצורע חוץ לשלוש מחנות, שהוא חוץ לירושלים, מפני שהוא מטמא בביאה, מה שאין הזב מטמא.  [ג] ומשלחין זבין וזבות נידות ויולדות חוץ לשתי מחנות, שהוא חוץ להר הבית, מפני שהן מטמאין המשכב והמושב אפילו מתחת האבן, מה שאין המת מטמא.

ג,ד  טמא מת, אפילו המת עצמו--מותר להיכנס להר הבית:  שנאמר "וייקח משה את עצמות יוסף, עימו" (שמות יג,יט), עימו במחנה לוייה.

ג,ה  החיל--משלחין ממנו גויים, וטמאי מת, ובועלי נידות; אבל טבול יום נכנס לשם, שכבר טבל.  [ו] עזרת נשים, משלחין ממנה טבול יום; אבל לא מחוסר כיפורים, שמחוסר כיפורים העריב שמשו.  ואיסור טבול יום במחנה לוייה, מדברי סופרים.

ג,ו  [ז] מעזרת ישראל ולפנים--אפילו מחוסר כיפורים לא ייכנס לשם, שעדיין לא טהר טהרה גמורה:  שנאמר "וכיפר עליה הכוהן, וטהרה" (ויקרא יב,ח), מכלל שעדיין לא גמרה טהרתה.

ג,ז  [ח] הטמא המשולח מהר הבית--אם נכנס, עובר בלא תעשה ולוקה:  שנאמר "ויצא אל מחוץ למחנה" (דברים כג,יא), זה מחנה שכינה; ו"לא יבוא אל תוך המחנה" (שם), זה מחנה לוייה.

ג,ח  וכן מצורע שנכנס לירושלים, לוקה; אבל אם נכנס לשאר הערים המוקפות חומה--אף על פי שאינו רשאי, לפי שנאמר "בדד יישב" (ויקרא יג,מו)--אינו לוקה.  [ט] נכנס המצורע להר הבית, לוקה שמונים; אבל טמא מת או טבול יום שנכנס לעזרת נשים, או מחוסר כיפורים שנכנס לעזרת ישראל--אף על פי שאינו לוקה, מכין אותו מכת מרדות.

ג,ט  [י] וכשם ששילוח טמאים מן המקדש בעשה--כך אם נכנסו, עוברים בלא תעשה:  שנאמר "ולא יטמאו את מחניהם" (במדבר ה,ג), זה מחנה שכינה.  [יא] ומניין שאינו עובר אלא אם נכנס, אבל אם נגע בעזרה מאחוריה פטור--תלמוד לומר ביולדת "ואל המקדש לא תבוא" (ויקרא יב,ד).

ג,י  [יב] טמא שנכנס למקדש--במזיד ענוש כרת, שנאמר "ואם לא יכבס, ובשרו לא ירחץ--ונשא, עוונו" (ויקרא יז,טז); בשוגג מביא קרבן עולה ויורד, שנאמר "או נפש, אשר תיגע בכל דבר טמא" (ויקרא ה,ב).  ואין חייבין כרת או קרבן אלא מעזרת ישראל ולפנים, או על תוספת העזרה שנתקדשה קידוש גמור כמו שביארנו.

ג,יא  [יג] ואיזה הוא הטמא שחייב כרת על המקדש--כל שנטמא בטמאות מן המת שהנזיר מגלח עליהם, שכבר נתפרש בנזירות, או שייגע באדם או בכלים שנטמאו באותן הטמאות שהנזיר מגלח עליהם, שהרי הוא שני לראשון שנגע במת, או שנטמא בשאר אבות הטמאות של תורה, שיתפרשו במקומן.  [יד] כללו של דבר:  כל הטעון ביאת מים מן התורה, חייב כרת על ביאת המקדש--ואפילו אחר שטבל, עד שיעריב שמשו; אבל המיטמא בטמאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהן--אף על פי שהוא טמא טומאת שבעה, הרי זה פטור על ביאת המקדש.

ג,יב  [טו] וכן הנוגע בכלים שנגעו באדם שנגע במת, או שנגע באדם שנגע בכלים הנוגעים במת--אף על פי שהוא טמא ראשון לעניין תרומה, ולטמא בשר הקודשים--הרי זה פטור על ביאת המקדש:  שדברים אלו, הלכה מפי הקבלה.  ואף על פי שהוא פטור, מכין אותו מכת מרדות.

ג,יג  [טז] המכניס שרץ וכיוצא בו למקדש, או שהכניס אדם טמא למקדש--הרי זה חייב כרת, שהרי טימא מקדש ה'.  אבל הזורק כלים טמאים למקדש, אפילו היו כלים שנגעו במת--פטור מן הכרת, אבל חייב מלקות:  שנאמר "ואם לא יכבס . . ." (ויקרא יז,טז)--מפי השמועה למדו על רחיצת גופו, ענוש כרת; על כיבוס בגדיו, לוקה ארבעים.

ג,יד  [יז] ייראה לי שאינו לוקה אלא על בגדים שהן אב טומאה, כגון בגדים שנגע בהן זה הטמא למת, שהן אב טומאה כמו שיתבאר.  אבל בגד שהוא ראשון--אם הכניסו למקדש, אינו לוקה עליו; אבל מכין אותו מכת מרדות.

ג,טו  [יח] וכן טמא שהכניס ידיו למקדש, מכין אותו מכת מרדות; וכן כל הטמא באב מאבות הטמאות של דבריהם, או שאכל אוכלין טמאים, ושתה משקין טמאים, ונכנס למקדש במזיד קודם שיטבול--מכין אותו מכת מרדות.

ג,טז  [יט] טמא שנכנס למקדש דרך גגות--פטור, שנאמר "ואל המקדש לא תבוא" (ויקרא יב,ד):  דרך ביאה, חייבה תורה.  ואף על פי שהוא פטור, מכין אותו מכת מרדות; אפילו נכנס במגדל הפורח באוויר, מכין אותו מכת מרדות, בין שנכנס במגדל דרך גגות, בין שנכנס בו דרך פתחים.

ג,יז  [כ] כל מקום שחייבים על זדונו כרת, ועל שגגתו קרבן--אם נמצאת שם טומאה בשבת, מוציאין אותה; ושאר המקומות, כופין עליו כלי עד אחר השבת.  וכשהן מוציאין, אין מוציאין אותו אלא בפשוטי כלי עץ שאין מקבלין טומאה--שלא לרבות את הטומאה.

ג,יח  [כא] אחד טמא שנכנס למקדש טהור, או טהור שנכנס למקדש שיש בו טומאה, כגון שהיה מת תחת אוהל במקדש, ונכנס הוא תחת האוהל--הרי זה חייב כרת, שהרי ביאתו וטומאתו באין כאחת.

ג,יט  נכנס למקדש ונטמא שם אחר שנכנס, אפילו טימא עצמו שם במזיד--ימהר וייבהל וייצא בדרך קצרה.  [כב] ואסור לו לשהות, או להשתחוות, או לצאת בדרך ארוכה.  ואם שהה, או שיצא בארוכה, אף על פי שלא שהה, או שהחזיר פניו להיכל והשתחווה, אף על פי שלא שהה--חייב כרת; ואם היה שוגג, מביא קרבן.

ג,כ  [כג] לא החזיר פניו, אלא השתחווה דרך יציאתו כלפי חוץ--פטור, אלא אם כן שהה כשיעור.  וכמה שיעור שהייתו:  כדי לקרות "ויכרעו אפיים ארצה על הריצפה, וישתחוו, והודות לה' כי טוב, כי לעולם חסדו" (דברי הימים ב ז,ג); וזה הוא שיעור השתחוויה.  [כד] ואיזו היא דרך ארוכה, כל שאפשר לו לצאת מן המקדש בדרך קצרה ממנה.

ג,כא  יצא בקצרה--אף על פי שלא רץ אלא הלך עקב בצד גודל, אפילו כל היום כולו--פטור; יצא בארוכה--אף על פי שרץ ודחק עצמו בכל כוחו, ונמצא שיעור זמן שהלך בו הארוכה פחות משיעור הזמן שמהלך כל אדם בקצרה--הואיל ויצא בארוכה, חייב.

ג,כב  יצא בקצרה, והלך מעט ועמד ושהה מעט, וחזר והלך ושהה מעט, עד שנצטרף מכל השהייות כדי השתחוויה--במזיד, אינו לוקה; בשוגג, אינו מביא קרבן:  מפני שהדבר ספק.  אבל מכין אותו מכת מרדות.
 

הלכות ביאת המקדש פרק ד

ד,א  טמא שעבד במקדש--חילל עבודתו וחייב מיתה בידי שמיים על עבודתו, אף על פי שלא שהה:  שנאמר "ויינזרו מקודשי בני ישראל, ולא יחללו, את שם קודשי" (ויקרא כב,ב), הרי זו אזהרה לעובד בטומאה; ולהלן הוא אומר "ומתו בו, כי יחללוהו" (ויקרא כב,ט)--מה חילול האמור כאן מיתה בידי שמיים, אף כאן מיתה בידי שמיים.  וכל לאו שחייבין עליו מיתה בידי שמיים, לוקין עליו.

ד,ב  אף על פי שאם עבד בטומאה, אינו חייב בבית דין אלא מלקות, אחיו הכוהנים לא היו מביאין אותו לבית דין, אלא מוציאין אותו לחוץ ופוצעין את מוחו בידן; ואין ממחין עליהן בכך.

ד,ג  והיאך אפשר לו לעבוד ולא ישהה עד שיתחייב כרת, אלא מיתה בידי שמיים בלבד:  כגון שנטמא בעזרה, ויצא בקצרה, וביציאתו היה צינור בידו, והפך בו אבר על גבי האש במזבח וקירב שריפתו--שכל קירוב עבודה, הרי הוא כעבודה.

ד,ד  וכן טמא שטבל ועבד קודם שיעריב שמשו--עבודתו פסולה, וחייב מיתה בידי שמיים:  שנאמר "ולא יחללו, שם אלוהיהם" (ויקרא כא,ו)--מפי השמועה למדו שזו אזהרה לטבול יום שעבד, שעדיין טמא הוא, שנאמר "ובא השמש, וטהר" (ויקרא כב,ז), מכלל שעדיין לא טהר.  אבל מחוסר כיפורים שעבד--אף על פי שעבודתו פסולה וחילל, הרי זה פטור.  [ה] ומניין שעבודתו פסולה:  שנאמר "וכיפר עליה הכוהן, וטהרה" (ויקרא יב,ח), מכלל שעדיין לא נגמרה טהרתה; והוא הדין לכל מחוסרי כיפורים.

ד,ה  [ו] כוהן שעבד, ואחר כך נודע שהיה טמא--אם היא טומאה ידועה--כל הקרבנות שהקריב פסולין, שהרי עבודתו חולין; ואם היא טומאת התהום--הציץ מרצה, וכל הקרבנות שהקריב נרצו.  ואפילו נודע לו שהוא טמא קודם שיזרוק הדם, וזרק--הורצה:  שהציץ מרצה על טומאת התהום, אף על פי שהוא מזיד.  וכבר ביארנו טומאת התהום, בנזירות.

ד,ו  [ז] וכן הציץ מרצה על טומאת דברים הקרבין, שנאמר "והיה, על מצח אהרון, ונשא אהרון את עוון הקודשים" (שמות כח,לח).  אבל אינו מרצה על טומאת הנאכלין; ולא על טומאת האדם שנטמא בטומאה ידועה, אלא אם כן הייתה הטומאה הדחויה בציבור, שהציץ מרצה עליה.  [ח] ואין הציץ מרצה אלא בזמן שהוא על מצחו, שנאמר "והיה על מצחו תמיד, לרצון להם לפני ה'" (שם).

ד,ז  [ט] כל קרבן שאין קבוע לו זמן--אינו דוחה לא את השבת, ולא את הטומאה:  שאם לא יקרב היום, יקרב למחר ולמחר מחר.  וכל קרבן שקבוע לו זמן, בין קרבן ציבור בין קרבן יחיד--דוחה את השבת, ודוחה את הטומאה:  ולא כל הטמאות הוא דוחה, אלא טומאת המת לבדה.

ד,ח  [י] כל קרבנות הציבור, קבוע זמנם; לפיכך כולן דוחין את השבת, ואת טומאת המת.  [יא] וכל קרבן מהן שקרב בטומאה, אינו נאכל; אלא מקטירין ממנו דברים הראויין להקטרה, והשאר הראוי לאכילה נשרף, כשאר קודשים שנטמאו.

ד,ט  [יב] כיצד דוחה את הטומאה:  הגיע זמנו של אותו קרבן, והיו רוב הקהל שמקריבין אותו טמאים למת, או שהיו הקהל טהורים, והיו הכוהנים המקריבין טמאים למת, או שהיו אלו ואלו טהורים, והיו כלי השרת טמאים במת--הרי זה ייעשה בטומאה; ויתעסקו בו הטמאים והטהורים כאחד, וייכנסו כולן לעזרה.

ד,י  אבל הטמאים בטומאה אחרת, כגון זבין וזבות ונידות וטמאי שרץ ונבילה וכיוצא בהן--לא יתעסקו בו ולא ייכנסו לעזרה, ואף על פי שנעשה בטומאה; ואם עברו ועשו, או נכנסו לעזרה--חייבין כרת על הביאה, ומיתה על העבודה:  שלא נדחית אלא טומאת המת בלבד.  [יג] ופסח שבא בטומאה, ודחקו טמאי מת ונכנסו להיכל--פטורין:  אף על פי שלא הותרו אלא לעזרה--הואיל ואין אני קורא בהם "אל מחוץ למחנה תשלחום" (במדבר ה,ג), הרי אלו פטורין.

ד,יא  [יד] היו מקצת בית אב טמאים, ומקצתם טהורים--אף על פי שרובן טמאי מת, לא יקריבו אלא הטהורים; היה כל בית האב טמאי מת, יביאו בית אב אחר; הייתה כל המשמרה טמאי מת, מחזרין על משמרה אחרת.  אם היו רוב הכוהנים הנמצאים שם בירושלים בזמן הקבוע טמאים, יעשו בטומאה.

ד,יב  [טו] ומפני מה מחזרין על הטהורים מבית אב אחר:  מפני שהטומאה לא הותרה בציבור, אלא באיסורה עומדת, ודחויה היא עתה, מפני הדוחק; ואין דוחין כל דבר הנדחה, אלא במקום שאי אפשר.  ומפני זה, צריכה ציץ לרצות עליה.

ד,יג  [טז] ומניין שטומאת מת דחויה בציבור:  שנאמר "ויהי אנשים, אשר היו טמאים לנפש אדם . . ." (במדבר ט,ו)--כך למדו מפי השמועה, שאנשים יחידים, הם שיידחו לפסח שני, אם היו טמאים; אבל ציבור שהיו טמאי מת, אינן נדחין, אלא הטומאה תידחה מפניהם, ויעשו פסח בטומאה.  והוא הדין לכל קרבן שקבוע לו זמן כפסח, שהוא דוחה את הטומאה.

ד,יד  [יז] והרי הדבר מפורש בכתובים, שנאמר שם "כי רבת בקהל, אשר לא התקדשו; והלויים על שחיטת הפסחים, לכול לא טהור . . . כי מרבית העם רבת מאפריים ומנשה יששכר וזבולון, לא היטהרו" (דברי הימים ב ל,יז-יח).

ד,טו  ומה הוא זה שנאמר "כי אכלו את הפסח, בלא ככתוב" (דברי הימים ב ל,יח)--מפני שעיבר את אותה השנה מפני הטומאה, שנאמר "וייוועץ המלך ושריו וכל הקהל, בירושלים, לעשות הפסח, בחודש השני.  כי לא יכלו לעשותו, בעת ההיא:  כי הכוהנים לא התקדשו למדיי" (דברי הימים ב ל,ב-ג).  וכבר ביארנו בקידוש החודש, שאין מעברין את השנה לכתחילה מפני הטומאה.

ד,טז  [יח] ועוד אחרת הייתה שם באותה השנה, שעיבר חזקייה המלך את השנה ביום שלושים של אדר, שראוי להיות ראש חודש ניסן, ועשה אותו החודש אדר שני; ולא הודו לו חכמים--שאין מעברין ביום זה, כמו שביארנו בקידוש החודש.

ד,יז  ומפני דברים אלו שעשה שלא כהלכה, נאמר "כי אכלו את הפסח, בלא ככתוב" (דברי הימים ב ל,יח).  וביקש רחמים על עצמו ועל החכמים שהסכימו על מעשיו, שנאמר "כי התפלל חזקייה עליהם לאמור, ה' הטוב יכפר בעד" (ראה שם); ונאמר "וישמע ה' אל חזקייה, וירפא את העם" (ראה דברי הימים ב ל,כ), זה שנרצה קרבנם.
 

הלכות ביאת המקדש פרק ה

ה,א  מצות עשה לקדש כוהן העובד ידיו ורגליו, ואחר כך יעבוד--שנאמר "ורחצו . . . ממנו, את ידיהם, ואת רגליהם" (שמות ל,יט).  וכוהן שעבד ולא קידש ידיו ורגליו שחרית--חייב מיתה בידי שמיים, שנאמר "ירחצו מים--ולא ימותו" (שמות ל,כ); ועבודתו פסולה, בין כוהן הדיוט בין כוהן גדול.

ה,ב  ומניין שעבודתו פסולה:  שנאמר "חוקת עולם לו, ולזרעו" (שמות כח,מג; וראה שמות ל,כא), ובבגדי כהונה הוא אומר "חוקת עולם" (שמות כח,מג)--מה מחוסר בגדים מחלל עבודה כמו שביארנו, אף מי שלא רחץ ידיו ורגליו מחלל עבודה.

ה,ג  אין הכוהן צריך לקדש בין כל עבודה ועבודה, אלא פעם אחת מקדש בבוקר ועובד והולך כל היום כולו וכל הלילה:  והוא--שלא ייצא מן המקדש, ולא יישן, ולא יטיל מים, ולא יסיח דעתו; ואם עשה אחד מארבעתן, צריך לחזור ולקדש.

ה,ד  יצא מן המקדש וחזר ועבד, ולא קידש--אם לא הסיח דעתו, עבודתו כשרה.  וזה הכלל היה במקדש:  אין אדם נכנס לעזרה לעבודה, אף על פי שהוא טהור, עד שהוא טובל.  [ה] וכל המסך את רגליו, טעון טבילה; וכל המטיל מים, טעון קידוש ידיים ורגליים.

ה,ה  יצא חוץ לחומת העזרה--אם לשהות בחוץ יצא--כשחוזר, טעון טבילה; ואם לחזור מיד יצא--כשחוזר, טעון קידוש ידיים ורגליים בלבד.  ואם לא טבל ולא קידש, ועבד--הואיל ולא הסיח דעתו, ולא הסיך רגליו, ולא הטיל מים--עבודתו כשרה.

ה,ו  הוציא ידיו חוץ לחומת העזרה, אינו צריך לחזור ולקדש.  [ו] נטמאו ידיו--מטבילן, והן טהורין; ואינו צריך לחזור ולקדש.  נטמא גופו באכילת אוכלין טמאין, או שתיית משקין טמאין, וטבל--אף על פי שאינו צריך הערב שמש, חוזר ומקדש אחר טבילה:  שכל טובל--מקדש ידיו ורגליו, ואחר כך עובד.  ואם לא קידש--הואיל ולא הסיח דעתו, לא חילל.

ה,ז  כוהן גדול שלא טבל, ולא קידש ידיו ורגליו, בין בגדים לבגדים ובין עבודה לעבודה ביום הכיפורים, ועבד--עבודתו כשרה:  הואיל ואותן הטבילות והקידושין אינן שווים באהרון ובניו, ונאמר "ורחצו ממנו אהרון ובניו" (ראה שמות ל,יט)--דבר השווה בכל הכוהנים מעכב, שהוא קידוש ראשון.

ה,ח  קידש ידיו היום, צריך לחזור ולקדש למחר--אף על פי שלא ישן כל הלילה, שהידיים נפסלות בלינה; קידש בלילה, והקטיר החלבים כל הלילה--צריך לחזור ולקדש ביום, לעבודת היום.  [ט] קידש ידיו ורגליו לתרומת הדשן--אף על פי שהוא מקדש קודם שתעלה השמש, אינו צריך לחזור ולקדש אחר שהאיר היום:  שהרי בתחילת עבודת היום קידש.

ה,ט  [י] מצוה לקדש ממי הכיור.  ואם קידש מאחד מכלי השרת, הרי זה כשר; אבל כלי החול, אינם מקדשין.  קידש בכלי שרת בחוץ, או בכלי חול בפנים, ועבד--עבודתו פסולה.  ואין מקדשין בתוך הכיור, או בתוך כלי השרת--אלא מהן:  שנאמר "ורחצו אהרון ובניו, ממנו" (שמות ל,יט), לא בתוכו; ואם קידש בתוכו, ועבד--לא חילל.  [יא] הטביל ידיו ורגליו במי מקוה, אפילו במעיין--אין זה קידוש כלל, עד שירחוץ בכלי; ובכל כלי הקודש מקדשין, בין שיש בו רביעית בין שאין בו כדי רביעית.

ה,י  [יב] כל המימות כשרים לקידוש, בין מים חיים בין מי מקוה, ובלבד שלא ישתנה מראהן, אלא יהיו כמים הכשרים לטבילה.  טיט הנרוק שהפרה שוחה ושותה ממנו, משלים למי כיור.  זה הכלל--כל המשלים למי מקוה, משלים למי כיור.

ה,יא  [יג] כמה מים צריכין להיות בכיור:  אין פחות מכדי לקדש ממנו ארבעה כוהנים--שנאמר "אהרון ובניו" (שמות ל,יט), והיו אלעזר ואיתמר ופינחס עימהם; הרי ארבעה.

ה,יב  [יד] מי כיור נפסלין בלינה, כמו שביארנו.  וכיצד היו עושין:  משקיעין אותו במי מקוה או במעיין, ולמחר מעלין אותו; או ממלאין אותו בכל יום בבוקר.

ה,יג  [טו] הים שעשה שלמה כמקוה היה, מפני שאמה של מים הייתה עוברת בתוכו מעין עיטם; לפיכך לא היו מימיו נפסלין בלינה כמי הכיור, וממנו היו ממלאין הכיור.

ה,יד  [טז] כיצד מצות קידוש:  מניח ידו הימנית על גבי רגלו הימנית, וידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית, ושוחה ומקדש; וכל החוצץ בטבילה, חוצץ בקידוש ידיים ורגליים.  ואינו מקדש כשהוא יושב, מפני שהוא כעבודה, ואין עבודה אלא מעומד, שנאמר "לעמוד לשרת" (דברים יח,ה).  [יז] וכל העובד, והוא יושב--חילל, ועבודתו פסולה; ואינו לוקה, מפני שאזהרה שלו מכלל עשה היא.

ה,טו  וכן כל העוסק בעבודה מעבודת המקדש, צריך שיהיה עומד על הרצפה; ואם היה דבר חוצץ בינו ובין הקרקע--כגון שעמד על גבי כלים, או בהמה, או על רגלי חברו--פסל.  וכן אם היה חוצץ בין ידו ובין הכלי שעובד בו, פסל.  [יח] ואין עבודה אלא בימין; ואם עבד בשמאל--פסל, ואינו לוקה.

ה,טז  רגלו אחת על הכלי ורגלו אחת על הרצפה, רגלו אחת על האבן ורגלו אחת על הרצפה--רואין:  כל שאילו יינטל הכלי או האבן, יכול לעמוד על רגלו אחת--עבודתו כשרה; ואם לאו, עבודתו פסולה.  קיבל בימין, ושמאל מסייעתו--עבודתו כשרה:  שהמסייע, אין משגיחין עליו.

ה,יז  [יט] נתנדנדה אבן מאבני העזרה--לא יעמוד עליה בשעת העבודה, עד שתחובר בארץ; ואם עבד--עבודתו כשרה, הואיל ובמקומה עומדת.
 

הלכות ביאת המקדש פרק ו

ו,א  כל כוהן שיש בו מום, בין מום קבוע בין מום עובר--לא ייכנס למקדש מן המזבח ולפנים, שנאמר "אל הפרוכת לא יבוא, ואל המזבח לא ייגש" (ויקרא כא,כג); ואם עבר ונכנס--לוקה, אף על פי שלא עבד.  ואם עבד במקדש--פסל וחילל עבודתו, ולוקה אף על העבודה:  שנאמר "אשר יהיה בו מום--לא יקרב" (ויקרא כא,יז)--מפי השמועה למדו שאזהרה זו, שלא יקרב לעבודה.

ו,ב  וכן בעל מום עובר--פסל ולוקה, שנאמר "כל איש אשר בו מום, לא יקרב" (ויקרא כא,יח):  מפי השמועה למדו שזו אזהרה, לבעל מום עובר.  ואין בעלי מומין שעבדו במיתה, אלא במלקות בלבד.

ו,ג  כל המומין כולן--אחד שהיו בו מתחילת ברייתו, ואחד שנולדו בו אחר כן, בין שאינן עוברין, בין עוברין--הרי זה פסול, עד שיעבורו.

ו,ד  מום קבוע--כגון שבר רגל, או שבר יד; ומום עובר--כגון גרב, או ילפת והיא החזזית.  ולא המומין הכתובין בתורה בלבד, הן שפוסלין בכוהנים; אלא כל המומין הנראין בגוף--שנאמר "כל . . . אשר בו מום" (ויקרא כא,יח; ויקרא כא,כא), מכל מקום.  ואלו הכתובים בתורה, דוגמה הן.

ו,ה  שלושה מיני מומין הם--יש מומין שהן פוסלין הכוהן מלעבוד והבהמה מליקרב, ויש מומין שפוסלין האדם בלבד מלעבוד; ויש מומין שאין פוסלין, אבל מפני מראית העין אמרו שכל כוהן שיש בו אחד מהן אינו עובד.

ו,ו  כל מי שיש בו מום שפוסל באדם ובבהמה, ועבד--בין בשוגג, בין במזיד--עבודתו פסולה; ואם היה מזיד, לוקה.  וכל מי שיש בו מום מן המומין המיוחדין לאדם, ועבד--אף על פי שהוא לוקה, לא חילל עבודתו.  ואם היה בו דבר מדברים שהם מפני מראית העין--אינו לוקה, ועבודתו כשרה.

ו,ז  אין פוסל באדם, אלא מומין שבגלוי; אבל מומין שבחלל הגוף--כגון שניטל כליתו של אדם, או טחול שלו, או שניקבו מעיו--אף על פי שנעשה טריפה, עבודתו כשרה:  שנאמר "שבר רגל, או, שבר יד" (ויקרא כא,יט)--מה אלו בגלוי, אף כול בגלוי.

ו,ח  הערל--הרי הוא כבן נכר, שנאמר "כל בן נכר ערל לב וערל בשר" (יחזקאל מד,ט).  לפיכך ערל שעבד--חילל עבודתו ולוקה, כזר שעבד; אבל אינו חייב מיתה.

ו,ט  כוהן שהיה נושא נשים בעבירה--אינו עובד, עד שידירוהו בית דין על דעת רבים כדי שלא תהיה לו הפרה, שלא יוסיף לחטוא; ועובד, ויורד ומגרש.  וכן אם היה מיטמא למתים--פסול, עד שיקבל עליו בבית דין שלא ייטמא.  ואם עבר ועבד, קודם שידיר או שיקבל--אף על פי שהוא נשוי בעבירה, לא חילל עבודה.

ו,י  כוהן שעבד, ונבדק ונמצא חלל--עבודתו כשרה לשעבר, ואינו עובד להבא.  ואם עבד, לא חילל--שנאמר "ברך ה' חילו, ופועל ידיו תרצה" (דברים לג,יא), אפילו חולין שבו תרצה.

ו,יא  בית דין הגדול, היו יושבין בלשכת הגזית; ועיקר מעשיהם התדיר, שהן יושבין ודנין את הכהונה ובודקין את הכוהנים בייחוסין ובמומין.  כל כוהן שנמצא פסול בייחוסו--לובש שחורים ומתעטף שחורים, ויוצא מן העזרה; וכל מי שנמצא שלם וכשר--לובש לבנים, ונכנס ומשמש עם אחיו הכוהנים.

ו,יב  מי שנמצא כשר בייחוסו, ונמצא בו מום--יושב בלשכת העצים, מתלע עצים למערכה; וחולק בקודשים עם אנשי בית אב שלו, ואוכל--שנאמר "לחם אלוהיו, מקודשי הקודשים, ומן הקודשים, יאכל" (ויקרא כא,כב).
 

הלכות ביאת המקדש פרק ז

ז,א  כל המומין הפוסלים באדם ובבהמה, חמישים; וזה הוא פרטן.  [ב] חמישה באוזן, ואלו הן:  (א) מי שנפגם סחוס אוזנו, כדי שתחגור הציפורן בפגם; אבל העור המוקף לסחוס האוזן--אין בו מום, בין ניקב בין נפגם בין נסדק.  [ג] (ב) מי שנסדק סחוס אוזנו בכל שהוא, אף על פי שלא חסר.  (ג) מי שניקב סחוס אוזנו נקב ככרשינה, בין נקב עגול בין נקב ארוך--אם מצטרף לכרשינה, הרי זה מום.  (ד) מי שיבשה אוזנו, כדי שתינקב ולא תוציא דם.  (ה) מי שהייתה אוזנו כפולה לשתיים, אפילו הגדי שדרך אוזניו להיותן נוטות וכפולות--ובלבד שיהיו לה, שני סחוסין; אבל אם אין לה אלא סחוס אחד, והרי הוא כגוף אחד שנכפל--כשר.

ז,ב  [ד] שלושה בריס של עין, ואלו הן:  (א) מי שניקב ריס מריסי עיניו בכל שהוא.  (ב) מי שנסדק ריס מריסי עיניו בכל שהוא.  (ג) מי שנפגם ריס מריסי עיניו בכל שהוא.  ושלושה מומין אלו, בכלל "חרוץ" (ויקרא כב,כב) האמור בתורה.

ז,ג  [ה] שמונה בעין, ואלו הן:  (א) העיוור, בין באחת מעיניו בין בשתיהן.  (ב) מי שאינו רואה בשתי עיניו, או באחת מהן, אף על פי שאין נראה בהן שינוי כלל--מחמת שירדו מים קבועים כנגד רואותיו.  (ג) מי שאינו רואה בעיניו או באחת מהן ראייה ברורה, מחמת שהיה בה סנוורים קבועים.  (ד) מי שבעינו כמו ענב, אף על פי שהוא רואה.  (ה) מי שיצא בשר יתר בעינו, עד שחיפה מעט מן השחור של עין.  (ו) מי שנמשך הלובן של עין ונכנס ממנו מעט בשחור, עד שנמצא השחור מעורב בלבן--וזה הוא "תבלול" (ויקרא כא,כ) האמור בתורה; אבל אם יצא מן השחור לתוך הלבן--אינו מום, שאין מומין בלבן.  (ז) מי שהייתה נקודה לבנה בתוך השחור, וזה הוא "דק" (שם) האמור בתורה--והוא, שתהיה צפה על גבי השחור; אבל אם לא הייתה צפה, או שהייתה מושקעת בשחור--אינו מום.  וכן אם הייתה נקודה שחורה בתוך הלבן, אפילו צפה--אינו מום, שאין מומים בלבן.  (ח) הייתה נקודה שחורה שוקעת בתוך השחור, אף זה נקרא "דק"; אבל אם הייתה צפה--הואיל והיא שחורה בשחור, אינו מום.

ז,ד  [ו] שלושה בחוטם, ואלו הן:  (א) מי שניקב חוטמו, אפילו מצד אחד.  (ב) מי שנסדק חוטמו.  (ג) מי שנפגם חוטמו.

ז,ה  [ז] שישה בפה, ואלו הן:  (א) מי שניקבה שפתו, אפילו אחת מהן.  (ב) מי שנפגמה שפתו.  (ג) מי שנסדקה שפתו--והוא, שתיסדק מזר שלה עד שתיחלק לשני ראשים.  (ד) מי שעצם לחייו התחתון עודף על העליון כל שהוא.  (ה) מי שפיו בלום, מחמת גופו וברייתו; אבל אם נבלם מחמת הרוח, אינו מום.  (ו) מי שניטל רוב המדבר של לשונו.

ז,ו  [ח] שנים עשר באברי הזרע, ואלו הן:  (א) מי שנמעך הגיד שלו.  (ב) או נכתת.  (ג) או ניתק.  (ד) או נכרת.  (ה) מי שנמעכו הביצים שלו, או אחת מהן.  (ו) או נכתתו, או אחת מהן.  (ז) או ניתקו, או אחת מהן.  (ח) או נכרתו, או אחת מהן.  (ט) מי שאין לו אלא ביצה אחת, אף על פי שיש לו שני כיסין.  (י) מי ששני ביציו בכיס אחד.  (יא) הטומטום.  (יב) האנדרוגינוס.

ז,ז  [ט] שישה בידיים וברגליים, ואלו הן:  (א) הפיסח.  (ב) מי שנשמטה ירכו, והוא "שרוע" (ויקרא כא,יח; ויקרא כב,כג) האמור בתורה.  (ג) מי שאחת מירכותיו גבוהה מחברתה.  (ד) מי שנשבר עצם ידו--והוא, שיהיה ניכר.  (ה) מי שנשבר עצם רגלו--והוא, שיהיה ניכר; אף על פי שאינו ניכר כשעומד, אם ניכר כשיהלך--הרי זה מום.  (ו) מי שרגליו מבולמות מחמת עצמן וברייתן; אבל אם היו מבולמות מחמת הרוח, אינו מום.

ז,ח  [י] ארבעה ראויין להיות בכל הגוף, ואלו הן:  (א) מי שיש בו גרב יבש כל שהוא; וזה הוא ה"גרב" (ויקרא כא,כ; ויקרא כב,כב) האמור בתורה.  (ב) מי שיש בו יבולת שיש בה עצם; וזו היא "יבלת" (ויקרא כב,כב) האמורה בתורה.  (ג) מי שיש בו חזזית המצרית כל שהיא, והיא חזזית קשה וכעורה; וזו היא "ילפת" (ויקרא כא,כ; ויקרא כב,כב) האמורה בתורה.  [יא] (ד) כל עצם שבגלוי שנחרץ בו חרץ, הרי זה מום; והוא בכלל "חרוץ" (ויקרא כב,כב) האמור בתורה.  ואין הצלעים בכלל עצמות שבגלוי.

ז,ט  [יב] ועוד יש שם שלושה מומין, ואלו הן:  (א) הזקן שהגיע להיות רותת ורועד, כשהוא עומד.  (ב) החולה שהוא רועד מפני חולייו וכשלון כוחו.  אבל הטריפה כשר באדם, ופסול בבהמה; וכן יוצא דופן כשר באדם, ופסול בבהמה.  [יג] (ג) המזוהם.  וכוהן שהוא מזוהם בזיעתו--רוחץ ושף כל גופו בבושם, ועובד.  היה ריח פיו רע--נותן בפיו פלפל או זנגביל וכיוצא בהן, ועובד.  ואם עבד בזיהום זיעתו, או בזיהום פיו--הרי זה חילל עבודתו, כשאר אלו הבעלי מומין כולם.
 

הלכות ביאת המקדש פרק ח

ח,א  כל המומין המיוחדין באדם, תשעים; וזה הוא פרטן.  שמונה בראש, ואלו הן:  (א) מי שאמצע קודקודו שוקע למטה כמי שדחקו בידו.  (ב) מי שאמצע קודקודו עולה למעלה כמו ביצה.  (ג) מי שפיאת ראשו יוצא כנגד פניו כמו מקבת.  (ד) מי שראשו יוצא מאחוריו כנגד עורפו.  (ה) מי שראשו רחב ויוצא מכאן ומכאן, עד שתמצא ראשו על צווארו כמו ראש הלפת על העלין שלו.  (ו) הקירח שאין בכל ראשו שיער כל עיקר; ואם יש בו שיטה של שיער מוקפת מאחוריו מאוזן לאוזן, כשר.  (ז) מי שהיה השיער מקיף מאוזן לאוזן מלפניו בלבד, ושאר הראש קירח--הרי הוא פסול.  (ח) מי שהיה השיער מקיף את כל הראש סביב מלפניו ומאחריו, ואין שם שיער באמצע--גם זה קירח ופסול.

ח,ב  שניים בצוואר, ואלו הן:  (א) מי שצווארו שוקע הרבה, עד שנמצא ראשו כאילו הוא מונח על כתפיו.  (ב) מי שצווארו ארוך הרבה, עד שייראה כשמוט מבין כתפיו.

ח,ג  ארבעה באוזן, ואלו הן:  (א) מי ששתי אוזניו קטנות הרבה.  (ב) מי ששתי אוזניו נפוחות, דומות לספוג.  (ג) מי שאוזניו מדולדלות למטה.  (ד) מי שאחת מאוזניו משונה מחברתה במראה.

ח,ד  חמישה בגבינים, ואלו הן:  (א) מי שאין לו שיער בגביניו, וזה הוא "גיבן" (ויקרא כא,כ) האמור בתורה.  (ב) מי שגביניו שוכבין.  (ג) מי שאין לו אלא גבין אחד.  (ד) מי שיש לו גבינין יתר על שניים.  (ה) מי שאחד מגביניו משונה מחברו, בין ששיערו של זה ארוך ושיערו של זה קצר, בין ששיערו של אחד שחור ושיער השני לבן או אדום--הואיל ויש בין שניהם שינוי, הרי זה פסול.

ח,ה  ארבעה בריס העין, ואלו הן:  (א) מי שאין לו שיער כלל בריסי עיניו.  (ב) מי ששיער ריסי עיניו מרובה מעובה הרבה.  (ג) מי ששיער אחד מריסי עיניו משונה משיער ריס אחד, כגון שאחד שחור ואחד לבן, או אחד נושר והשני מעובה.  (ד) מי שעפעפיו סגורות מעט, ואינן נפתחות הרבה כשאר כל האדם.

ח,ו  אחד עשר בעיניים, ואלו הן:  (א) מי שהיו שתי עיניו למעלה מן המקום הראוי להם, קרובות מפדחתו.  (ב) מי שהיו שתי עיניו למטה ממקום הראוי להם.  (ג) מי שהיו שתי עיניו עגולות, ואינם נמשכות באורך מעט כשאר העיניים.  (ד) מי שעיניו מוזרות, והן יוצאות כעיני הנמר וכמי שהוא מסתכל בעת שכועס כעס הרבה.  (ה) מי שעיניו גדולות הרבה, כשל עגל.  (ו) מי שעיניו קטנות, כשל אווז.  (ז) מי שדמעיו זולפות תמיד.  (ח) מי שלחלוחית נמשכת מראש עיניו מכנגד החוטם, או מזנב עינו מצד צדעיו.  (ט) מי שמקבץ ריסי עיניו ועוצמן מעט בשעה שרואה אור, או בשעה שהוא רוצה לדקדק בראייה.  (י) מי שראיית עינו מעורבבת, עד שרואה את החדר ואת העלייה כאחת; וייוודע דבר זה בעת שידבר עם חברו, ונראה כאילו הוא מסתכל באיש אחר.  (יא) מי שאחת מעיניו משונה מחברתה, בין במקומה בין במראה, כגון שהייתה אחת שחורה ואחת פתוכה, או אחת קטנה ואחת גדולה--הואיל ויש בין שתיהן שינוי מכל מקום, פסול.

ח,ז  שישה בחוטם, ואלו הן:  (א) מי שעיקר חוטמו שוקע, אף על פי שאינו כוחל שתי עיניו כאחת; וזה הוא "חרום" (ויקרא כא,יח) האמור בתורה.  (ב) מי שאמצע חוטמו בולט למעלה.  (ג) מי שעוקץ חוטמו נוטף למטה.  (ד) מי שחוטמו עקום לצד אחד.  (ה) מי שחוטמו גדול מאבריו.  (ו) מי שחוטמו קטן מאבריו.  וכיצד משערין אותו:  באצבע קטנה של ידו--אם היה חוטמו גדול ממנה או קטן ממנה, הרי זה מום.

ח,ח  שלושה בשפתיים, ואלו הן:  (א) מי ששפתו העליונה עודפת על התחתונה.  (ב) מי ששפתו התחתונה עודפת על העליונה.  (ג) מי שפיו רפוי ורירו יורד מפיו.

ח,ט  שלושה בבטן, ואלו הן:  (א) מי שכרסו צבה.  (ב) מי שטבורו יוצא, ואינו שוקע כשאר בני אדם.  (ג) מי שדדיו שוכבין על בטנו, כדדי האישה.

ח,י  שלושה בגב, ואלו הן:  (א) מי ששדרתו עקומה.  (ב) מי שיצאת חוליה משדרתו, בין שבלטה לחוץ, או נכנסה לפנים, או נטת לצדדין--וזה הוא בעל חטורת.  (ג) מי שתפח בשר בגבו ונעשה כחטורת--אף על פי שלא זזה חוליה ממקומה, הרי זה מום.

ח,יא  שישה בידיים, ואלו הן:  (א) מי שיש לו יתרה באצבעות ידיו, אפילו היו שש ושש.  ואם חתך את היתרה, כשר; ואם היה בה עצם--אפילו חתכה, פסול.  (ב) מי שחסר אצבע מידו.  (ג) מי ששתי אצבעות ידיו קלוטות, עד למטה מן הפרק; ואם חתכן והפרישן, עד הפרק--כשר.  באיזה פרק אמרו, בפרק ראשון הסמוך לכף היד.  (ד) מי שאצבעותיו מורכבות זו על גבי זו.  (ה) מי שפיקה יוצאת מגודלו.  (ו) מי שהוא איטר יד ימינו; ואם היה שולט בשתי ידיו, כשר.

ח,יב  ארבעה באברי הזרע, ואלו הן:  (א) מי שכיס הביצים גדול וארוך, עד שמגיע לארכובותיו.  (ב) מי שהגיד שלו ארוך, עד שמגיע לארכובותיו.  (ג) מי שנמרחו אשכיו, והם כיס של ביצים.  (ד) מי שהרוח באשכיו; והוא "מרוח אשך" (ויקרא כא,כ) האמור בתורה.

ח,יג  חמישה עשר בשוקיים וברגליים, ואלו הן:  (א) מי ששוקיו עקומות--עד שמחבר רגל לרגל, ואין ארכובותיו נוגעות זו בזו.  (ב) מי שפיקתו יוצאת; והפיקה היא העצם העגול שלמעלה מן העקב מצד פנים, והוא דומה לפיקה שטוות בה הנשים.  (ג) מי שעקבו יוצא לאחוריו, עד שנמצא השוק כאילו הוא באמצע רגלו עומד.  (ד) מי שפרסתו רחבה כשל אווז, אף על פי שאינה קלוטה כשל אווז.  (ה) מי שפיקה יוצאת מגודלו.  (ו) מי שיש ברגלו אצבע יתרה, אפילו שש ושש; ואם חתכה כשר--והוא, שלא יהיה בה עצם.  (ז) מי שחסר אחת מאצבעות רגליו.  (ח) מי שאצבעותיו מורכבות זו על גבי זו.  (ט) מי שהיו אצבעות רגליו קלוטות, עד למטה מן הפרק; ואם היו עד הפרק, או שחתכן והפרישן--כשר.  (י) מי שרגלו כולה שווה--שנמצא רוחב פס אצבעותיו כרוחב עקבו, וכאילו היא חתיכה שווה.  (יא) מי שרגלו עקומה דומה למגל--שנמצא פס רגלו שיש בו האצבעות עם עקבו, כאילו הם שני ראשי הקשת.  (יב) מי שרגלו חלולה--והוא שיהיה אמצעה גבוה מעל הארץ, ונמצא כשעומד עומד על עקבו ועל אצבעות רגליו.  (יג) המקיש בקרסוליו בעת שמהלך.  (יד) מי שהוא מקיש בארכובותיו בעת שמהלך.  (טו) מי שהוא איטר ברגל ימינו.

ח,יד  ארבעה בכל הגוף, ואלו הן:  (א) מי שגופו גדול מאבריו.  (ב) מי שגופו קטן מאבריו.  (ג) הארוך ביותר.  (ד) הננס, והוא הקצר ביותר.  עד שיהיו מופלגין משאר העם.

ח,טו  שמונה בעור הבשר, ואלו הן:  (א) הכושי.  (ב) הלבן ביותר, כמו גבינה.  (ג) האדום כשני.  (ד) בעלי נגעים טהורים שנשתנה העור מחמת עצמו, כגון הבוהק.  (ה) שנשתנה העור מחמת דבר אחר, כגון צרבת המכווה; וזה בכלל נגעים טהורים.  (ו) מי שהייתה בעור פניו שומה שיש בה שיער--אף על פי שאינה כאיסר, אלא בכל שהוא.  (ז) מי שהייתה בעור פניו שומה כאיסר או יותר.  (ח) בעלי הדילדולין; והוא שיידלדל העור והבשר, או הלחלוחית שיש בעור שנידלדל באיזה מקום שיהיה מכל הגוף--הרי זה מום.

ח,טז  ועוד יש שם באדם ארבעה מומין אחרים, ואלו הן:  (א) החירש.  (ב) השוטה.  (ג) הנכפה, אפילו לימים רבים.  (ד) מי שרוח רעה מבעתת אותו תמיד, או בעיתים ידועים.

ח,יז  נמצאו כל המומין הפוסלין בכוהנים, מאה וארבעים; וזה הוא כללם--שמונה בראש, ושניים בצוואר, ותשעה באוזניים, וחמישה בגבינים, ושבעה בריס העין, ותשעה עשר בעיניים, ותשעה בחוטם, ותשעה בפה, ושלושה בבטן, ושלושה בגב, ושבעה בידיים, ושישה עשר באברי הזרע, ועשרים ברגליים, ושמונה בכל הגוף, ושמונה בעור הבשר, ושבעה בכוח הגוף וריחו.  וכבר נפרטו כולן, אחד אחד.  ואלו פסלו, מפני מראית העין:  מי שנשרו ריסי עיניו, אף על פי שנשאר השיער בעיקרן; ומי שניטלו שיניו.
 

הלכות ביאת המקדש פרק ט

ט,א  זר שעבד במקדש--עבודתו פסולה, וחייב מיתה בידי שמיים:  שנאמר "והזר הקרב, יומת" (במדבר יח,ז)--מפי השמועה למדו שאין חיוב זה, אלא לקרב לעבודה.  והיכן הזהיר עליו, "וזר, לא יקרב אליכם" (במדבר יח,ד).

ט,ב  איזה הוא זר:  כל שאינו מזרע אהרון הזכרים--שנאמר "וערכו, בני אהרון" (ויקרא א,ח), "בני אהרון" ולא בנות אהרון.

ט,ג  [ב] אף על פי שהזרים מוזהרין שלא יתעסקו בעבודה מעבודות הקרבנות--אינן חייבין מיתה אלא על עבודה תמה, לא על עבודה שיש אחריה עבודה; ואין הזר חייב מיתה אלא על ארבע עבודות בלבד--על הזריקה, ועל ההקטרה, ועל ניסוך המים בחג, ועל ניסוך היין תמיד.

ט,ד  [ג] כיצד על הזריקה:  בין שזרק בפנים, בין שזרק בחוץ, בין שהזה הזיה אחת מכל הזיות הדם, בין שהזה הזיה אחת מכל הזיות קרבנות מצורע--הרי זה חייב מיתה.

ט,ה  [ד] כיצד על ההקטרה:  הקטיר אברים או קומץ או לבונה על המזבח, אפילו היפך באברים שלא נתאכלו וקירב שריפתן--חייב מיתה:  והוא, שיקטיר כזית.  וכן אם הקטיר קטורת על מזבח הזהב--משיקטיר כזית, חייב; אבל המקטיר קטורת של יום הכיפורים בקודש הקודשים--אינו חייב מיתה עליה עד שיקטיר מלוא חופניו, השיעור המפורש בתורה.  [ה] והמסדר שני גזרי עצים על המערכה--הרי הוא כמקטיר אברים, וחייב מיתה:  שהעצים קרבן הן.

ט,ו  אבל היוצק, והבולל, והפותת, והמולח, והמניף, והמגיש, והמסדר את לחם הפנים או את הבזיכין על השולחן, והמטיב את הנרות, והמצית אש במזבח, והקומץ, והמקבל דמים--אף על פי שפסל, והרי הוא מוזהר על כל אלו, ולוקה--אינו חייב מיתה:  מפני שכל אחת מהן עבודה שיש אחריה עבודה, ואינה גמר עבודה.

ט,ז  [ו] שחיטת הקודשים--כשרה בזרים, אפילו קודשי קודשים, בין קודשי יחיד, בין קודשי ציבור:  שנאמר "ושחט את בן הבקר, לפני ה'; והקריבו בני אהרון . . ." (ויקרא א,ה), מקבלה ואילך מצות כהונה.  וכן ההפשט, והניתוח, והולכת עצים למזבח--כשרה בזרים:  שנאמר באברים "והקריב הכוהן את הכול . . . המזבחה" (ויקרא א,יג), זו הולכת אברים לכבש--הולכת אברים היא שצריכה כהונה, אבל הולכת עצים אינה צריכה כהונה.

ט,ח  [ז] וכן הדלקת הנרות, כשרה בזרים; לפיכך אם הטיב הכוהן הנרות, והוציאן לחוץ--מותר לזר להדליקן.

ט,ט  [ח] הרמת הדשן צריכה כוהן, שנאמר "ולבש הכוהן מידו בד . . ." (ויקרא ו,ג).  ואם הרים ישראל, לוקה, ואינו חייב מיתה, אף על פי שאין אחריה עבודה--שנאמר "עבודת מתנה . . ." (במדבר יח,ז), עבודת מתנה הוא שתהיה בכוהן לבדו, ואם קרב לה הזר, חייב מיתה; אבל עבודת סילוק, אין חייבין עליה מיתה.  וכן אם דישן מזבח הפנימי והמנורה, אינו חייב מיתה.  [ט] סידר את המערכה--פורקה, וחוזר הכוהן וסודרה:  מפני שסידורה פסול.

ט,י  הטמא ובעל מום ושלא רחוץ ידיים ורגליים, ששימשו במקדש--אינן חייבין, אלא על עבודות שהזר חייב עליהן מיתה; ועל שאר העבודות, באזהרה.

ט,יא  כוהן טבול יום, ומחוסר כיפורים, שנטמא, והרי הוא מחוסר בגדים, ושלא רחוץ ידיים ורגליים, ועבד--חייב על כל אחת ואחת; ואם היה זר, אינו לוקה אלא אחת משום זרות.

ט,יב  זר ששימש בשבת--חייב משום שבת, ומשום זרות; וכן בעל מום ששימש בטומאה--חייב משום טומאה, ומשום בעל מום.

ט,יג  כל כוהן שעבד עבודה זרה, בין במזיד בין בשוגג--אף על פי שחזר בתשובה גמורה--הרי זה לא ישמש במקדש לעולם, שנאמר "לא ייגשו אליי, לכהן לי" (יחזקאל מד,יג).  אחד העובד אותה בשירות, כגון שנעשה כומר לעבודה זרה, או המשתחווה לה, או המודה בה וקיבלה עליו באלוה--הרי זה פסול לעולם.

ט,יד  עבר והקריב--אין קרבנו ריח ניחוח, אף על פי שהיה שוגג בעת ששירת או שהשתחווה או שהודה.  אבל השוחט לעבודה זרה בשוגג--אם עבר והקריב, קרבנו ריח ניחוח ונתקבל:  שהרי לא שירת, ולא נעשה כומר, אלא שחט בלבד, והוא שוגג.  ואף על פי כן, לכתחילה לא יעבוד.

ט,טו  [יד] מי שעבר, ועשה בית חוץ למקדש להקריב בו קרבנות לה'--אינו כבית עבודה זרה; ואף על פי כן, כל כוהן ששימש בבית כזה--לא ישמש במקדש לעולם.  וכן כלים שנשתמשו בהן שם--לא ישתמשו בהן במקדש לעולם, אלא ייגנזו.  וייראה לי שאם עבד כוהן ששימש שם, במקדש--לא פסל.

ט,טז  [טו] נמצאו כל הפסולין לעבודה, שמונה עשר; ואלו הן:  (א) העובד עבודה זרה; (ב) הזר; (ג) בעל מום; (ד) הערל; (ה) הטמא; (ו) טבול יום; (ז) מחוסר כיפורים; (ח) האונן; (ט) השיכור; (י) מחוסר בגדים; (יא) יתר בגדים; (יב) פרום בגדים; (יג) פרוע ראש; (יד) שלא רחץ ידיים ורגליים; (טו) היושב; (טז) מי שיש בין רגלו ובין הארץ דבר חוצץ; (יז) מי שיש בין ידו ובין הכלי דבר חוצץ; (יח) מי שעבד בשמאלו.  כל אלו פסולין לעבודה; ואם עבדו, חיללו:  חוץ מפרוע ראש, וקרוע בגדים, והשוחט לעבודה זרה בשוגג--שאם עבדו, עבודתן כשרה.