מצות עשה אחת--והיא להפריש מעשר ראשון בכל שנה ושנה משני הזריעה, וליתנו ללויים. וביאור מצוה זו בפרקים אלו.
א,א אחר שמפרישין תרומה גדולה, מפריש אחד מעשרה מן הנשאר; וזה הוא הנקרא מעשר ראשון, ובו נאמר "כי את מעשר בני ישראל, אשר ירימו לה' . . ." (במדבר יח,כד). והמעשר הזה ללויים, זכרים ונקבות--שנאמר "ולבני לוי, הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה" (במדבר יח,כא).
א,ב מעשר ראשון מותר באכילה לישראל, ומותר לאוכלו בטומאה--שאין בו קדושה כלל; וכל מקום שנאמר במעשר קודש או פדייה, אינו אלא מעשר שני.
א,ג ומניין שמעשר ראשון חולין: שנאמר "ונחשב לכם, תרומתכם--כדגן, מן הגורן, וכמלאה, מן היקב" (במדבר יח,כז)--מה גורן ויקב חולין לכל דבר, אף מעשר ראשון שניטלה תרומתו חולין לכל דבר. לפיכך בת לוי שנשבת, או שנבעלה בעילת זנות--נותנין לה המעשר, ואוכלת; אבל מי ששמעה שמת בעלה, או העיד לה עד אחד, ונישאת, ואחר כך בא בעלה--קנסו אותה חכמים, שתהיה אסורה במעשר.
א,ד [ג] לויים וכוהנים מפרישין מעשר ראשון, כדי להפריש ממנו תרומת מעשר; וכך הכוהנים מפרישין שאר תרומות ומעשרות לעצמן. ולפי שהכוהנים נוטלין מן הכול, יכול יאכלו פירותיהן בטבלן--תלמוד לומר "כן תרימו גם אתם" (במדבר יח,כח): מפי השמועה למדו--"אתם", אלו הלויים; "גם אתם", לרבות הכוהנים.
א,ה [ד] אין מוציאין המעשר מיד הכוהנים, שנאמר "כי תקחו מאת בני ישראל" (במדבר יח,כו); וכן כל מתנות כהונה, אין מוציאין אותן מכוהן לכוהן. ועזרא קנס את הלויים בזמנו, שלא ייתנו להן מעשר ראשון אלא יינתן לכוהנים--לפי שלא עלו עימו לירושלים.
א,ו [ה] האוכל פירותיו טבלים, וכן לוי שאכל המעשר בטבלו--אף על פי שהן חייבין מיתה לשמיים, אינן משלמין המתנות לבעליהן: שנאמר "אשר ירימו לה'" (במדבר יח,כד), אין לך בהן כלום עד שירימו אותן. ובחוצה לארץ מותר לאדם להיות אוכל והולך תחילה, ואחר כך מפריש תרומה ומעשרות.
א,ז [ו] מעשרין ממקום על מקום אחר, ואינו צריך לעשר מן המוקף. אבל אין מעשרין ממין על שאינו מינו, ולא מן החייב על הפטור, ולא מן הפטור על החייב; ואם עישר, אינו מעשר.
א,ח [ז] וכל שאמרנו בתרומה, אין תורמין מזה על זה--כך במעשר, אין מעשרין מזה על זה; וכל שאמרנו בתרומה, אם תרם תרומתו תרומה--כך במעשר, אם הפריש מעשרותיו מעשרות; וכל שהוא פטור מן התרומה, פטור מן המעשר. וכל התורם, מעשר; כל שאמרנו בהן, לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה--כך אם עישרו מעשרותיהן מעשרות; וכל שאין תרומתו תרומה, כך אין מעשרותיו מעשרות.
א,ט [ח] האומר לחברו, הריני מעשר על ידיך--אינו צריך לעמוד עימו, עד שיראה אם יעשר או לא יעשר; ואם אמר הוא לחברו, עשר על ידיי--צריך לעמוד עימו.
א,י [ט] החרובין--אינן חייבין במעשרות אלא מדבריהם, לפי שאינן מאכל רוב אדם. והשקדים המרים, בין בקוטנן בין בגודלן--פטורין, מפני שאינן אוכל.
א,יא [י] אילן שנטעו בתוך הבית--פטור מן המעשרות, שנאמר "עשר תעשר, את כל תבואת זרעך, היוצא השדה" (דברים יד,כב). וייראה לי שהוא חייב במעשרות מדבריהם--שהרי תאנה העומדת בחצר, חייב לעשר פירותיה אם אספן כאחת.
א,יב [יא] בצלים שהשרישו זה בצד זה, אפילו השרישו בקרקע עלייה--פטורין מן המעשרות; נפלה עליהן מפולת, והרי הן מגולין--הרי אלו כנטועין בשדה, וחייבין במעשרות.
א,יג [יב] המשמר שדהו מפני ענביו, ובא אחר ואסף את התאנים הנשארות באותה שדה, או שהיה משמר שדהו מפני המקשאות והמדלעות, ובא אחר ואסף את הענבים הנשארים שם המפוזרים בשדה--בזמן שבעל השדה מקפיד עליהן--אסורין משום גזל, ולפיכך חייבין במעשרות ובתרומה; אין בעל הבית מקפיד עליהן--מותרין משום גזל, ופטורין מן המעשר.
א,יד [יג] אין מעשרין אלא מן המובחר, שנאמר "בהרימכם את חלבו, ממנו, ונחשב ללויים, כתבואת גורן וכתבואת יקב" (במדבר יח,ל)--כשם שמעשר שמפרישים הלויים מן החלב שבו, כך מעשר שמפרישים ישראל מן הגורן ומן היקב מן החלב.
א,טו [יד] אין מעשרין באומד, אלא במידה או במשקל או במניין; וכל המדקדק בשיעור, משובח. והמרבה במעשרות--מעשרותיו מקולקלין, שהרי הטבל מעורב בהן; ופירותיו מתוקנין.
א,טז [טו] המפריש מקצת מעשר--אינו מעשר, אלא כמי שחלק את הערימה; אבל צריך להפריש מזה החלק שהוציא, מעשר שלו. כיצד: היו לו מאה סאה, הפריש מהם חמישה לשם מעשר--אינו מעשר; ואינו יכול להפריש על החמש סאין מעשר ממקום אחר, אלא מפריש מהן חצי סאה שהיא המעשר שלהן.
א,יז [טז] המפריש מעשר זה, מברך תחילה כדרך שמברכין על כל המצוות; וכן מברך על מעשר שני, ועל מעשר עני, ועל מעשר מן המעשר: מברך על כל אחד בפני עצמו; ואם הפריש הכול זה אחר זה מיד, ולא סח ביניהן--כוללן ברכה אחת ומברך, להפריש תרומות ומעשרות.
ב,א אינו חייב להפריש מעשר מן התורה, אלא הגומר פירותיו לאוכלן לעצמו; אבל הגומרן למוכרן--פטור מן התורה, וחייב מדבריהם: שנאמר "עשר תעשר . . . ואכלת" (דברים יד,כב-כג), אינו חייב אלא הגומר תבואתו לאוכלה. [ב] וכן הלוקח--פטור מן התורה, שנאמר "תבואת זרעך" (דברים יד,כב); וחייב מדבריהם.
ב,ב במה דברים אמורים, בשלקחן אחר שנגמרה מלאכתן ביד מוכר; אבל אם נגמרה ביד הלוקח, חייב לעשר מן התורה.
ב,ג פירות שאינן ראויות לאכילה בקוטנן, כגון הבוסר וכיוצא בו--אינן חייבין במעשרות, עד שיגדילו וייעשו אוכל: שנאמר "מזרע הארץ, מפרי העץ" (ויקרא כז,ל), עד שיהיה פרי. וכן התבואה והקטנייות--שנאמר "עשר תעשר, את כל תבואת זרעך" (דברים יד,כב), עד שתיעשה תבואה. וזו היא עונת המעשרות; וקודם שתגיע התבואה והפירות לעונה זו--מותר לאכול מהן כל מה שירצה, ובכל דרך שירצה.
ב,ד פירות שהן ראויין לאכילה בקוטנן, כגון הקישואים והמלפפונות, שאין מניחין אותן אלא כדי להוסיף בגופן, אבל ראויין הן מתחילה לאכילה--הרי אלו חייבין במעשר בקוטנן: שמתחילת יציאתן, באו לעונת המעשרות.
ב,ה איזו היא עונת המעשרות--משיגיעו הפירות להיזרע ולצמוח, הכול לפי מה שהוא הפרי. כיצד: התאנים--משייעשו רכים כדי שיהיו ראויים לאכילה, אחר ארבע ועשרים שעות משעת אסיפתן.
ב,ו הענבים הבאושים, והם הענבים הדקים המדברייות--משייראה החרצן שלהם מבחוץ. הרימונים--משיימס הפרד שלהן בין האצבעות, וייצא ממנו מים. התמרים, משיתפחו כשאור. הפרסקין, משיטילו גידים אדומים.
ב,ז האגוזים, משיתפרש האוכל מן הקליפה החיצונה. השקדים המתוקים, עד שתתפרש קליפתן החיצונה; אבל המרים, פטורין לעולם. ושאר כל בעלי קליפות, כגון האצטרובלין והלוט והבוטנים--משיעשו קליפה התחתונה הסמוכה לאוכל.
ב,ח הזיתים--משיעשו שמן אחד מתשעה ממה שהן ראויין לעשות כשייגמרו, וזה הוא שליש שלהן; התפוחים והאתרוגים--משיתעגלו, מפני שהן ראויין לאכילה כשהם קטנים. האוג והתותים, משיאדימו; וכן כל שדרכן להאדים, משיאדימו. החרובין, משיעשו נקודות נקודות שחורות; וכן כל שדרכן להשחיר, משיינקדו. האגסים והקרוסטמלין והפרישים והעזרורין, משיעשו קרחות קרחות לבנות; וכן כל שדרכן להלבין, משייקרחו קרחות.
ב,ט התבואה, משתביא שליש. התלתן, משיהיה זרעה ראוי לצמיחה אם נזרע. ובירק--הקישואין והדלועין והאבטיחין והמלפפונות וכל כיוצא בהן, חייבין בקוטנן כמו שביארנו; ושאר הירק שאינו ראוי לאכילה עד שיגדיל, אינו חייב עד שיהיה ראוי לאכילה.
ב,י אשכול שהגיע בו אפילו יחידי--כולו חיבור למעשרות, וכאילו הגיע כולו; ולא אותו האשכול בלבד, אלא כל הרוח שיש בה אותו הגפן שיש בה האשכול. וכן רימון שהגיע בה אפילו פרידה אחת, כולה חיבור.
ב,יא [ו] לא ימכור אדם פירותיו משבאו לעונת המעשרות, למי שאינו נאמן על המעשרות. ואם ביכרו--נוטל את הבכורות, ומותר למכור את השאר שעדיין לא הגיע לעונת המעשר.
ב,יב וכן לא ימכור אדם את גפתו ואת זוגיו, למי שאינו נאמן על המעשרות להוציא מהן משקין--שהמשקין היוצאין מהם חייבין במעשר; ולא את תבנו ללקט ממנו תבואה, למי שאינו נאמן--שהתבואה שתילקט מן התבן חייבת במעשר.
ב,יג [ז] שמרי יין שנתן עליהם מים, וסיננן--אם נתן שלושה ומצא ארבעה, מוציא מעשר על זה היתר ממקום אחר; ואינו מפריש עליו תרומה--שהתורם בתחילה, בליבו על הכול כמו שביארנו בתרומה. מצא פחות מארבעה--אף על פי שמצא יתר על מידתו, ואף על פי שיש בהן טעם יין--פטור.
ב,יד [ח] המקדיש פירותיו כשהן מחוברין, עד שלא באו לעונת המעשר, ופדין, ואחר שפדין הגיעו--חייבין במעשר; ואם באו לעונת המעשרות והם ביד הגזבר, ואחר כך פדין--פטורין.
ג,א פירות שהגיעו לעונת המעשרות, ונתלשו ועדיין לא נגמרה מלאכתן--כגון תבואה שקצרה ודשה, ועדיין לא זרה אותה ולא מירחה--מותר לאכול מהן אכילת עראי, עד שתיגמר מלאכתן; וכשתיגמר מלאכתן, אסור לאכול מהן עראי.
ג,ב במה דברים אמורים, בגומר פירותיו למוכרן בשוק; אבל אם הייתה כוונתו להוליכן לבית--הרי זה מותר לאכול מהן עראי אחר שנגמרה מלאכתן, עד שייקבעו למעשר. [ג] ואחד משישה דברים קובע למעשרות, ואלו הן--הבית, והמקח, והאש, והמלח, והתרומה, והשבת; וכולן, אין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתו.
ג,ג [ד] כיצד: פירות שדעתו להוליכן לבית--אף על פי שנגמרה מלאכתן--אוכל מהן עראי, עד שייכנסו לבית; נכנסו לבית--נקבעו למעשר, ואסור לאכול מהן עד שיעשר. וכן אם מכרן, או בישלן באור, או כבשן במלח, או הפריש מהן תרומה, או נכנסה שבת עליהם--לא יאכל עד שיעשר, אף על פי שלא הגיעו לבית.
ג,ד הכניסן לבית קודם שתיגמר מלאכתן, הרי זה אוכל מהן עראי; התחיל לגמור מלאכתן מאחר שנכנסו לבית, חייב לעשר הכול. כיצד: הכניס קישואין ודלועין לבית קודם שישפשף--משיתחיל לשפשף אחת, נקבעו הכול למעשר; וכן כל כיוצא בזה.
ג,ה וכן התורם פירות שלא נגמרה מלאכתן, מותר לאכול מהן עראי: חוץ מכלכלת תאנים--שאם תרמה קודם שתיגמר מלאכתה, נקבעה למעשר.
ג,ו [ה] המביא לבית סוכי תאנה ובהם תאנים, מכבדי תמרה ובהם תמרים--אם הכניסום תינוקות או פועלים, לא נקבעו למעשר; ואם הכניסן בעל הבית, חייבין במעשר. הכניס שיבולים לעשות מהן עיסה, לא נקבעו; לאוכלן מלילות, נקבעו למעשר. במה דברים אמורים, בתבואה; אבל בקטנייות, לא נקבעו למעשר.
ג,ז [ו] מותר להערים על התבואה, להכניס במוץ שלה, כדי שתהיה בהמתו אוכלת, ופטורה מן המעשר; וזורה מעט מעט אחר שהכניס לבית, ופטור לעולם מן התרומה ומן המעשרות--שהרי אינו מתחיל לגמור הכול.
ג,ח [ז] הגומר פירותיו של חברו, שלא מדעתו, וכן הקובע פירותיו באחד מן הדברים השישה שקובעים למעשר, שלא מדעתו--הרי אלו נטבלו למעשר.
ג,ט [ח] איזה הוא גמר מלאכתן של פירות: הקישואין והדלועין והאבטיחין, משישפשף בידו ויסיר הציהוב שעליהן כמו שיער דק. ואם אינו משפשף, משיעמיד ערימה; ובאבטיח, משיסדיר אותו המוקצה אבטיח בצד אבטיח.
ג,י היה משפשף אחת אחת--כיון שגמר כל צורכו, נגמרה מלאכתן. ותורמין קישואין ודלועין, אף על פי שלא הסיר הציהוב מעליהן.
ג,יא [ט] הירק הנאגד, משיאגוד. אם אינו אוגד, משימלא את הכלי; אינו ממלא--הרי זה אוכל עראי, עד שילקט כל צורכו. [י] כלכלה, משיחפה הפירות שבה בעלים ובהוצין וכיוצא בהן. אם אינו מחפה, משימלא את הכלי; אם אינו ממלא, עד שילקט כל צורכו.
ג,יב [יא] כלי גדול שדעתו למלאות את חצייו--כיון שמילא חצייו, נטבל; היה בדעתו למלאות את כולו, אינו נטבל עד שימלא את כולו. היו שניים ובדעתו למלאות את שניהם, לא נטבלו עד שימלא את שניהם. [יב] אגד הירק אגד גדול בשדה--אף על פי שבדעתו לאוגדו אגודות קטנות לשוק, הרי זה נטבל.
ג,יג הפרד והצימוקין והחרובין, משיעמיד ערימה בראש גגו. הבצלים, משיסיר העלים והקליפות שדרכו להשליכם מעליהן; ואם אינו מסיר, עד שיעמיד ערימה.
ג,יד [יג] התבואה, משימרח; ואיזה הוא ממרח--זה המייפה פני הכרי של תבואה ברחת בסוף כל דבר, כדרך שעושין כשגומרין כל מעשיה. אם אינו ממרח, עד שיעמיד ערימה. הקטנייות, משיכבור ונוטל מתחת הכברה ואוכל; אם אינו כובר, עד שימרח. ואף על פי שמירח--מותר ליטול מן הקוטעים ומן הצדדין וממה שבתוך התבן, ואוכל.
ג,טו [יד] היין--משיניחנו בחבייות, וישלה הזוגין והחרצנין מעל פני החבית; אבל כשהוא בתוך הבור, ומשיגביהנו להניחו בחבית--שותה עראי, וקולט מן הגת העליונה ומן הצינור ומכל מקום, ושותה.
ג,טז [טו] השמן, משיירד לעוקה. אף על פי שירד--נוטל מן העקל ומן הממל ומבין הפסין, ונותן לקערה קטנה ולתמחוי לתוך התבשיל, אף על פי שהוא חם: מפני שאינו מתבשל בכלי שני. ואם היה חם ביותר, כדי שיכווה את היד--לא ייתן לתוכו, מפני שהוא מתבשל.
ג,יז [טז] העיגול של דבילה, משיחליקנו. הגרוגרות, משידוש; ואם הכניסם למגורה, משיעגיל בידו על פי המגורה. היה דש הגרוגרות בחבית, או העיגול על פי המגורה, ונשברה החבית, או נפתחה המגורה--הרי זה לא יאכל, עד שיעשר.
ג,יח [יז] תאנים וענבים שבמוקצה, מותר לאכול מהן עראי במקומן. אבל אם נטל מן המוקצה, והוליך למקום אחר--לא יאכל מהן עראי: שהרי נגמרה מלאכתן, אף על פי שלא יבשו כל צורכן.
ג,יט [יח] החרובין, עד שלא כנסן לראש הגג--מוריד מהן לבהמה, ופטור: מפני שהוא מחזיר את המותר לייבשו, ונמצא מאכיל עראי.
ג,כ [יט] מעשר ראשון שהקדימו בשיבולים--אסור לאכול ממנו עראי, קודם שיפריש תרומתו; ואם אכל, מכין אותו מכת מרדות.
ג,כא כיצד אכילת עראי: כגון שהיה מקלף שעורים ואוכל, מקלף אחת אחת; ואם קילף וכנס לתוך ידו, חייב לעשר. היה מולל מלילות של חיטים, מנפה מיד ליד ואוכל; ואם ניפה בתוך חיקו, חייב. ואין צריך לומר, אם ניפה בכלי--שאין זה עראי.
ג,כב וכן נוטל מן היין, ונותן לקערה לתוך תבשיל צונן, ואוכל; אבל לא לתוך הקדירה, אף על פי שהיא צוננת--מפני שהיא כבור קטן. וכן סוחט זיתים על בשרו, אבל לא לתוך ידו. וכן כל כיוצא בזה.
ג,כג [כ] וכשם שמותר לאכול עראי מפירות שלא נגמרה מלאכתן--כך מותר להאכיל מהן לחיה ולבהמה ולעופות כל מה שירצה, ומפקיר מהן כל מה שירצה, קודם שיעשר. ואם נגמרו--אף על פי שלא נקבעו למעשר--לא יפקיר, ולא יאכיל לבהמה חיה ועוף אכילת קבע, עד שיעשר. ומותר להאכיל לבהמה עראי מן הטבל, ואפילו בתוך הבית; ומאכיל פקיעי עמיר, עד שיעשם חבילות.
ג,כד [כא] המוצא קציצות בדרך, אפילו בצד שדה קציצות--הרי אלו פטורין מן המעשר. מצא גרוגרות--אם דרסו הגרוגרות רוב האדם, חייב לעשר: שחזקתן, מדבר שנגמרה מלאכתו. וכן אם מצא פלחי דבילה, שיודע שהם מדבר הגמור.
ג,כה [כב] מצא כריכות ברשות היחיד, חייב לעשר; ברשות הרבים, פטורות. והאלומות, בכל מקום חייבות במעשר. מצא תבואה מרוחה--עושה אותה תרומה ומעשרות על פירות אחרות, ואינו חושש. מצא כלכלה מחופה, חייבת במעשרות.
ג,כו מצא כלכלה במקום שהרוב מכניסין לשוק--אסור לאכול ממנה עראי, ומתקנה דמאי; ובמקום שהרוב מכניסין לבתים--אוכל ממנה עראי, ומתקנה ודאי. מחצה למחצה, דמאי; ואם הכניסה לבית, מתקנה ודאי.
ג,כז במה דברים אמורים, בדבר שאין לו גמר מלאכה; אבל בדבר שיש לו גמר מלאכה--אף על פי שהוא מעשר ודאי--צריך להפריש תרומה, שחזקתן שהפריש מהן תרומה בשעה שנגמרה מלאכתן.
ג,כח [כג] חוררי הנמלים שלנו בצד הערימה החייבת--הרי הנמצא בהן חייב במעשרות, שידוע שמדבר גמור היו גוררין כל הלילה.
ג,כט [כד] המוצא זיתים תחת הזית, וחרובין תחת החרוב--חייבין במעשר, שחזקתן שנפלו מאילן זה. מצא תאנים תחת התאנה--הרי הם ספק, שהרי משתנות ומתלכלכות בעפר: שמא מתאנה זו נפלו, או מתאנים שנתעשרו.
ג,ל [כה] המקדיש פירות תלושין, ופדין קודם שתיגמר מלאכתן--חייב לעשר. ואם נגמרה מלאכתן ביד ההקדש, ואחר כך פדין--פטורין מן המעשרות: שבעת חובתן, היו פטורין. והמקדיש קמה למנחות, פטורה מן המעשרות.
ד,א אין הטבל נקבע למעשר מן התורה--עד שיכניסנו לביתו, שנאמר "ביערתי הקודש מן הבית" (דברים כו,יג): והוא, שיכניסנו דרך השער--שנאמר "ואכלו בשעריך" (דברים כו,יב); אבל אם הכניס תבואתו דרך גגין וקרפפות--פטור מן התרומה, ומן המעשרות.
ד,ב ייראה לי שאין לוקין מן התורה על אכילת הטבל, עד שייקבע בכניסתו לביתו כמו שביארנו מפי השמועה; אבל אם נקבע בשאר השישה דברים שמנינו, אין לוקין עליו אלא מכת מרדות מדבריהן. וכן האוכל מפירות שדעתו להוליכן לשוק, אחר שנגמרה מלאכתן--אינו לוקה אלא מכת מרדות כמו שביארנו, שאין הגומר למכור חייב במעשר אלא מדבריהם.
ד,ג בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות, אינו קובע. וכן הגגין אינן קובעין, אף על פי שהבית שלמטה קובע; ואם לא היה בגג ארבע אמות על ארבע אמות, כגון שהיה הבית משופע ועולה--אינו פוטר מן המעשר, אלא הרי גג זה כמקצת אוויר הבית.
ד,ד הצריפין, והבורגנין, ובתי הקיץ והוא ארבעה עמודים ותקרה על גביהן שנמצא בלא כתלים, וכן סוכות שעושין ביני כרמים וביני הגינות בימי הקיץ--אף על פי שדרין בהן בימי הקיץ, ויש בהם ריחיים ותרנגולין--אינן קובעין למעשר; וכן סוכת היוצרים החיצונה, וסוכת החג בחג--אינן קובעין: שכל אלו, אין דירתן קבע.
ד,ה הצריפין והבורגנין טובלין לבעליהן, אף על פי שאינן טובלין לכל אדם. וכן בית הסופר ובית המדרש טובלין לזה שיושב בהן ומלמד, מפני שהן כביתו; ואין טובלין לאחרים.
ד,ו בית הכנסת ובית התלמוד--אם יש בהן בית דירה, קובעין; ואם לאו, אין קובעין. האורירות והאוצרות שבשדות העשויות למוכנס, אינן קובעין; ואם היו לדירה, קובעין.
ד,ז כשם שהבית קובע למעשר, כך החצר קובעת למעשר; ומשייכנסו לחצר דרך השער--נקבעו, אף על פי שלא הכניסן לתוך הבית.
ד,ח איזו היא חצר הקובעת: כל שהכלים נשמרין בתוכה, או שאין אדם בוש מלאכול בתוכה; או חצר שאם ייכנס אדם לה, אומרין לו מה אתה מבקש. וכן חצר שיש בה שני דיורין, או שהיא לשני שותפין, שאחד פותח אותה ונכנס, ואחד בא ונכנס או יוצא ונועל--הואיל והן פותחין ונועלין, הרי זו קובעת.
ד,ט בית שער של חצר, והאכסדרה, והמרפסת--הרי הן כחצר: אם הייתה קובעת, קובעין; ואם לאו, אין קובעין.
ד,י שתי חצרות זו לפנים מזו, שתיהן קובעין. סוכת היוצרים זו לפנים מזו--הפנימית קובעת, והחיצונה אינה קובעת. והחנות קובעת כבית.
ד,יא המוליך פירותיו ממקום למקום--אף על פי שהוא נכנס בהן לבתים ולחצרות בדרך, לא נקבעו; אלא אוכל מהן עראי, עד שיגיע למקום שהוא סוף מגמתו. וכן בחזירתו. [יב] הרוכלין המחזרין בעיירות, שהן נכנסין מחצר לחצר--אוכלין עראי, עד שמגיעין לבית שלנין בו.
ד,יב [יג] המביא תאנים מן השדה לאוכלן בחצר הפטורה מן המעשרות--שכח והכניסן לתוך ביתו, הרי זה מותר להוציאן ולאכול מהן עראי; וכן אם שכח והעלן לגג, אוכל מהן עראי בגג. הביאן לאוכלן בראש גגו, ושכח והכניסן לחצר חברו--נקבעו, ולא יאכל עד שיעשר.
ד,יג [יד] חצר שהיא נעדרת, הרי היא כגינה ואוכלין בתוכה עראי--והוא, שייעדר רובה. ואם זרע רובה, אין אוכלין בה עראי; וכן אם נטע רובה. ואם נטע לנואי חצר--הואיל והיא נעדרת, הרי זה אוכל עראי מאותן אילנות.
ד,יד [טו] תאנה שהיא עומדת בחצר--אוכל ממנה אחת אחת, ופטור; ואם צירף, חייב במעשר. במה דברים אמורים, בשהיה עומד בקרקע. אבל אם עלה לראש התאנה--ממלא את חיקו ואוכל שם, שאין אוויר החצר קובע למעשר.
ד,טו [טז] הייתה עומדת בחצר, ונוטה לגינה--הרי זה אוכל ממנה בגינה כדרכו, כאילו הייתה נטועה בגינה; הייתה נטועה בגינה, ונוטה לחצר--הרי זו כנטועה בחצר, שאינו אוכל שם אלא אחת אחת.
ד,טז [יז] גפן שהיא נטועה בחצר--לא ייטול את כל האשכול ויאכל, אלא מגרגר אחת אחת; וכן ברימון--לא ייטול את כל הרימון, אלא פורט את הרימון באילן ואוכל הפרד משם. וכן באבטיח--סופת אותו בקרקע, ואוכלו משם. היה אוכל באשכול בגינה, ונכנס מן הגינה לחצר--אף על פי שיצא מן החצר, לא יגמור עד שיעשר.
ד,יז [יח] כוסבר שהיא זרועה בחצר, מקרסם עלה עלה ואוכל; ואם צירף, חייב לעשר. וכן כל כיוצא בזה.
ה,א הלוקח פירות תלושין לאוכלן, נקבעו למעשר מדבריהם כמו שביארנו. ומאימתיי ייקבעו--משייתן את הדמים, אף על פי שלא משך. הרי שלא נתן דמים, והיה בורר ומניח בורר ומניח, אפילו כל היום כולו, ואף על פי שגמר בליבו ליקח--לא נתחייב לעשר; ואם היה ירא שמיים--משגמר בליבו מעשר ואחר כך יחזיר למוכר, אם רצה להחזיר.
ה,ב הלוקח במחובר לקרקע, או שלקח תלוש לשלח לחברו--לא נקבעו, ויש לו לאכול מהן עראי. [ג] האומר לחברו הא לך איסר זה, ותן לי בו חמש תאנים--הרי זה אוכל אחת אחת, ופטור; ואם צירף, חייב לעשר.
ה,ג הא לך איסר זה, בעשרים תאנים שאבור לי--בורר אחת אחת, ואוכל; באשכול שאבור לי--מגרגר ממנו באילן, ואוכל; ברימון שאבור לי--פורט אותו באילן, ואוכל; באבטיח שאבור לי--סופת בקרקע, ואוכל. ואם קצץ את התאנים וצירפם, או שקצץ את האשכול או האבטיח--חייב לעשר, שהרי לא קנה אלא הנתלש.
ה,ד אבל אם אמר לו הא לך איסר זה, בעשרים תאנים אלו, בשני אשכולות אלו, בשני רימונים אלו, בשני אבטיחים אלו--קוצץ כדרכו, ואוכל עראי, ופטור: שלא נקבעו במקח, שהרי לקחן במחובר.
ה,ה [ד] המחליף עם חברו, זה לאכול וזה לאכול--שניהם נקבעו למעשרות, שהרי לקחו בתלוש. זה לקצות וזה לקצות--שניהן לא נקבעו, שאין המכר קובע דבר שלא נגמרה מלאכתו, כמו שביארנו.
ה,ו לקח האחד פירות שהחליף לאכילה, ולקח האחר חליפיהן להקצותן--זה שלקח לאכילה, חייב לעשר; וזה שלקח להקצות, לא נקבע למעשר.
ה,ז [ה] האומר לחברו צא ולקוט לך עשרים תאנים משלי, ואני אמלא את כרסי משלך--שניהם פטורים: שאין זה חליפין, כדי שיהיה מכר. ואם צירף ואכל, חייב. והמתנה, אינה קובעת כמכר.
ה,ח [ו] עם הארץ שהיה עובר בשוק, ואמר טלו לכם תאנים--אוכלים ופטורין, שאין המתנה קובעת. ואם הכניסו לבתיהן--אם רוב העם מכניסים לבתים, מעשרים; ואם רוב העם מכניסים לשוק, אינן מתקנים אלא דמאי--שמא עישר, ואחר כך הביא לשוק. ואם אמר טלו לכם והכניסו לבתיכם--כשמכניס לבית, מעשר דמאי.
ה,ט נתן לו דבר מרובה, אפילו אמר לו טול ואכול--הרי זה כמי שאמר לו טול והכנס: שאינו אוכל, עד שיתקן דמאי. וכן אם נתן לו דבר שאין דרכו להיאכל חי, או שהיה אדם גדול שאין דרכו לאכול בשוק--הרי זה מתקן דמאי.
ה,י [ז] היו שניים, אמר לאחד טול ואכול, ואמר לשני טול והכנס--זה אוכל ופטור, וזה אוכל וחייב. [ח] וכן אנשים שהיו יושבים בשער או בחנות, ואמר להם טלו ואכלו--הרי אלו אוכלין ופטורין. ובעל השער או בעל החנות, לא יאכלו עד שיעשרו דמאי--שנמצא כאומר לאלו טלו והכניסו לבתיכם, שהרי הם בבתיהם. וכבר ביארנו שאין הבית שאינו שלו קובע לו, כשיעברו הפירות בתוכו.
ה,יא [ט] השוכר את הפועלים לעשות עימו בפירות, בין בתלושין בין במחוברין--הואיל ויש להם לאכול מן התורה במה הן עושין, הרי אלו אוכלין ופטורין מן המעשר. ואם התנה עימהן שיאכלו מה שלא זיכתה להן תורה, כגון שהתנה הפועל שיאכל בנו עימו, או שיאכל בנו משכרו, או שיאכל אחר גמר מלאכתו בתלוש--הרי זה אסור לאכול, עד שיעשר: הואיל ואוכל מפני התנאי שלו, הרי זה כלוקח.
ה,יב [י] שכרו לנכש עימו בזיתים, והתנה הפועל שיאכל בזיתים--הרי זה אוכל מן האילן אחת אחת, ופטור; ואם צירף, חייב. [יא] שכרו לנכש בבצלים, והתנה לאכול ירק--מקרסם עלה עלה, ואוכל; ואם צירף, חייב.
ה,יג קצץ הפועל שיאכל ליטרה של זיתים, אוכל אחת אחת; ואם צירף, חייב לעשר--הואיל והוא אוכל דבר קצוב, הרי זה כלוקח שאם צירף נקבע.
ה,יד לא קצץ, אלא היה אוכל בדין תורה--מצרף ואוכל כל מה שירצה: והוא, שלא יספות במלח. אבל אם ספת במלח אחת אחת, מותר; שתיים שתיים--אסור, שהרי נקבעו במלח.
ה,טו [יב] פועל שהיה עושה בלבסין, לא יאכל בבנות שבע; בבנות שבע, לא יאכל בלבסין: עד שיעשר. אבל יש לו למנוע עצמו, עד שיגיע למקום היפות.
ה,טז [יג] המוציא את פועליו לעשות לו מלאכה בשדה--בזמן שאין להן עליו מזונות--אוכלין מן הפירות שבשדה, ופטורין מן המעשר: והוא, שלא נגמרה מלאכתן. אבל אם יש עליו מזונות--הרי אלו לא יאכלו, ואף על פי שלא נגמרה מלאכתן: שאין פורעין חוב מן הטבל. אבל אוכלין אחת אחת מן התאנה--אבל לא מן הסל, ולא מן הקופה, ולא מן המוקצה.
ה,יז [יד] אחד המבשל, ואחד השולק, ואחד הכובש--קובע למעשר; אבל המעשן את הפירות עד שהכשירן, הרי הוא ספק. [טו] הטומן פירות באדמה או בתבן או בזבל, עד שהכשירן לאכילה--לא נקבעו למעשר.
ה,יח [טז] הנותן יין לתבשיל חם, או שנתן שמן לקדירה ואילפס כשהן מרותחין--נקבעו למעשר. מזג יין במים חמים, נקבע; ואין צריך לומר שאם בישל היין, ואפילו בגת--שאסור לשתות ממנו, עד שיעשר.
ה,יט [יז] השום והשחליים והחרדל ששחקן בשדה בשמן, נטבלו למעשר. וכן הסוחט אשכול לתוך הכוס, נקבע; לתוך התמחוי, לא נקבע.
ה,כ [יח] המולח פירות בשדה, נקבעו; טבל הזיתים אחת אחת במלח ואכל, פטור. הפוצע זיתים כדי שייצא השרף מהם, פטור. הנוטל זיתים מן המעטן, טובל אחת אחת במלח ואוכל; ואם מלח ונתן לתוך פיו, חייב. וכן כל כיוצא בזה.
ה,כא [יט] התורם פירותיו תרומה שצריך לתרום אחריה שנייה, נקבעו למעשר; ולא יאכל מהן עראי, עד שיוציא התרומה השנייה ויעשר.
ה,כב [כ] פירות שנגמרה מלאכתן, וחשיכה עליהן לילי שבת--נקבעו; ולא יאכל מהן אפילו לאחר השבת, עד שיעשר. [כא] תינוקות שטמנו תאנים לשבת, ושכחו לעשרן--לא יאכלו למוצאי שבת, עד שיעשרו.
ה,כג [כב] תאנה שהייתה מיוחדת לו לאכול פירותיה בשבת, ולקט ממנה כלכלה--לא יאכל עד שיעשר: הואיל ופירות אלו מיוחדין לשבת, והשבת קובעת.
ה,כד [כג] היה אוכל באשכול, וחשיכה עליו לילי שבת--הרי זה לא יגמור אכילתו בשבת, עד שיעשר; ואם הניחו לאחר השבת, הרי זה גומרו.
ו,א מחליקין בתאנים וענבים של טבל, ואין בזה הפסד. וכל שאסור לזרים לאוכלו בתרומה, מן הגרעינין והקליפות והעלין והחרצנין וכיוצא בהן--כך אסור לאוכלו מן הטבל; וכן המעשר שלא ניטלה תרומתו, ומעשר שני והקדש שלא נפדו. וכל שמותר לזרים לאוכלו בתרומה מדברים אלו--כך מותר בטבל, ובמעשר שלא ניטלה תרומתו, ובמעשר שני והקדש שלא נפדו.
ו,ב אין מדליקין בטבל טמא אפילו בחול, ואין צריך לומר בשבת--שנאמר "את משמרת תרומותיי" (במדבר יח,ח): מה תרומה טהורה, אין לך בה אלא משעת הרמתה--אף תרומה טמאה, אין לך ליהנות בה אלא משעת הרמתה ואילך.
ו,ג אין מחפין בטבל. ואין זורעין את הטבל; ואפילו פירות שלא נגמרה מלאכתן, אסור לזרוע מהן עד שיעשר. במה דברים אמורים, בתבואה וקטנייות וכיוצא בהן. אבל העוקר שתלים שיש בהן פירות, ממקום למקום בתוך שדהו--הרי זה מותר, ואינו כזורע טבל: שהרי לא אסף הפירות.
ו,ד וכן העוקר לפת וצנונות, ושתלם במקום אחר--אם נתכוון להוסיף בגופן, מותר; ואם שתלן כדי שיקשו, וייקח הזרע שלהן--אסור, מפני שהוא כזורע חיטים או שעורים של טבל.
ו,ה [ד] ליטרה מעשר טבול שזרעה, והשביחה, והרי היא עשר ליטרין--חייבת במעשר; ואותה ליטרה, מעשר עליה ממקום אחר לפי חשבון. ליטרה בצלים שתיקנה וזרעה--אינו מעשר לפי חשבון התוספת, אלא מעשר לפי כולו.
ו,ו [ה] זירעונים שהביאו שליש, ומירחן ועישרן, ואחר כך זרען והוסיפו, ואין זרעם כולה--הרי זה ספק אם חייבין במעשר מדבריהם הואיל והוסיפו, או אין חייבין: שהרי הזרע שעדיין הוא קיים ולא אבד, מעושר הוא; ואין אלו דומים לבצלים, שהבצלים אין דרכן להיזרע.
ו,ז [ו] הזורע את הטבל, בין דבר שזרעו כולה בין דבר שאין זרעו כולה--אם אפשר ללקטו--קונסין אותו, ומלקטו; ואם צמח--אין מחייבין אותו לעקור, והגידולין חולין. ואם היה דבר שאין זרעו כולה--אפילו גידולי גידולין אסורין, עד שלוש גרנות; והרביעי מותר. ומפני מה הגידולין אסורין, מפני תרומת מעשר ותרומה גדולה שיש בו. וכן הדין בזורע מעשר שלא ניטלה תרומתו.
ו,ח אין מוכרין את הטבל אלא לצורך, ולחבר; ואסור לשלח את הטבל, ואפילו חבר לחבר--שמא יסמכו זה על זה, ויאכל הטבל.
ו,ט [ז] המוכר פירות לחברו, וזכר שהם טבל, ורץ אחריו לתקנן, ולא מצאו--אם ידוע שאינן קיימין ושכבר אבדו או נאכלו, אינו צריך לעשר עליהם; ואם ספק שהם קיימין או אינן, צריך להוציא עליהן מעשרותיהן מפירות אחרות.
ו,י [ח] המוכר פירות לחברו--מוכר אומר על מנת שהן טבל מכרתי, ולוקח אומר לא לקחתי ממך אלא מעושרין--כופין את המוכר לתקן: קנס הוא לו, מפני שמכר את הטבל.
ו,יא [ט] אין פורעין חוב מן הטבל, מפני שהוא כמוכרו. [י] מי שלקחו בית המלך את פירותיו, והם טבלים--אם מחמת חוב שהוא חייב להן, צריך להוציא עליהן מעשרות; ואם לקחום באונס, אינו חייב לעשר עליהם. [יא] והלוקח טבל משני מקומות, מעשר מזה על זה.
ו,יב המקבל שדה מישראל או מן הנוכרי--חולק ונותן לבעל השדה בפניו, כדי שיידע שטבל נטל. אבל החוכר שדה מישראל--אם נתן לו מזרע אותה שדה, תורם ואחר כך נותן לו מה שקצץ ליתן לו; ובעל השדה מעשר לעצמו. ואם נתן לו מזרע שדה אחרת, או ממין אחר--מוציא המעשר, ואחר כך נותן לו.
ו,יג [יב] החוכר שדה מן הנוכרי--מעשר, ואחר כך נותן לו: קנס קנסו אותו בזה--כדי שלא יחכור מן הגוי, ונמצאת השדה בורה לפניו, עד שיצטרך, וימכרנה לישראל. וכן המקבל שדה אבותיו מן הגוי, קנסו אותו שיעשר ואחר כך ייתן לגוי חלקו מעושר--כדי שלא יקפוץ ויקבלנה ממנו, מפני שהיא שדה אבותיו, עד שתישאר לפניו בורה, כדי שימכרנה לישראל.
ו,יד [יג] איזה הוא חוכר, ואיזה הוא מקבל: חוכר--שחוכר הקרקע בדבר קצוב מן הזרע בכך וכך סאה, בין עשת הרבה בין עשת מעט; ומקבל--הוא שיקבל אותה בחלק ממה שתעשה, חצייו או שלישו או מה שייתנו ביניהן. והשוכר--הוא ששוכר הקרקע, במעות.
ו,טו [יד] שניים שקיבלו שדה באריסות, או שירשו, או נשתתפו--יכול האחד לומר לחברו, טול אתה חיטים שבמקום פלוני ואני חיטים שבמקום פלוני, אתה יין שבמקום פלוני ואני יין שבמקום פלוני; אבל לא יאמר לו, טול אתה חיטים ואני שעורים, אתה יין ואני שמן--מפני שהן מוכרין את הטבל.
ו,טז [טו] כוהן ולוי שלקחו פירות מישראל, אחר שנגמרה מלאכתן--מוציאין את התרומה והמעשרות מידיהן, ונותנין אותם לכוהנים וללויים אחרים: קנס הוא להם--כדי שלא יקפצו לגרנות ולגיתות ויקנו טבלים, כדי להפקיע מתנות אחיהם הכוהנים. ואם קנו קודם שתיגמר מלאכתן, כגון שלקחו תבואה קודם מירוח--אין מוציאין מידם.
ו,יז [טז] כוהן או לוי שמכרו פירות תלושין לישראל, קודם שתיגמר מלאכתן, ואין צריך לומר, אם מכרו במחובר--הרי התרומה או המעשר שלהם; ואם מכרו אחר גמר מלאכה--הרי התרומה והמעשר של לוקח, ומפריש ונותן לכל כוהן או לוי שירצה.
ו,יח [יז] כוהן ולוי שקיבלו שדה מישראל--כשם שחולקין בחולין, כך חולקין בתרומה ומעשרות; והישראלי נוטל חלקו, ונותנו לכל כוהן ולוי שירצה. אבל ישראל שקיבל שדה מכוהן או מלוי--התרומה או המעשר לבעל השדה, ושאר המתנות חולקין.
ו,יט [יח] המקבל זיתים להוציא מהן שמן--בין ישראל מכוהן או לוי, בין כוהן או לוי מישראל--כשם שחולקין בחולין, כך חולקין בתרומה ומעשרות: מפני שהשמן, חשוב הוא.
ו,כ [יט] כוהן שמכר שדה לישראל ואמר לו, על מנת שהמעשרות שלה שלי לעולם--הרי הן שלו: כיון שאמר על מנת, נעשה כמי ששייר מקום המעשר. ואם מת הכוהן, הרי בנו כשאר הכוהנים. ואם אמר לו, על מנת שהמעשרות לי ולבני--מת הוא, ייטלם בנו. על מנת שהמעשרות שלי, כל זמן שהיא לפניך--מכרה לאחר--אף על פי שחזר ולקחה, אין לכוהן אותם המעשרות.
ו,כא [כ] ישראל שקיבל שדה מכוהן ולוי ואמר לו, על מנת שהמעשרות שלי ארבע או חמש שנים--מותר. על מנת שהן שלי לעולם--אסור, שאין כוהן עושה כוהן.
ו,כב וכן בן לוי שהיה עליו חוב לישראל--לא יהיה ישראל זה גובה מאחרים, ומפריש עד שייפרע כנגד חובו: שאין לוי זה עושה בעל חוב שלו כלוי אחר, שיגבה מעשר מאחרים.
ו,כג [כא] ישראל שירש טבל ממורח מאבי אימו כוהן, ואותו אבי אימו ירשו מאבי אימו ישראל--הרי זה מפריש ממנו מעשרותיו, והן שלו: שהמתנות הראויות להיתרם--כמו שהורמו הן, אף על פי שעדיין לא הורמו.
ו,כד [כב] הנותן שדהו בקבלה לגוי, או למי שאינו נאמן על המעשרות--אף על פי שלא באו לעונת המעשרות, צריך לעשר על ידם. נתנה לעם הארץ--עד שלא באו לעונת המעשרות, אינו צריך לעשר על ידם; ומשבאו לעונת המעשרות, צריך לעשר על ידם. כיצד הוא עושה: עומד על הגורן, ונוטל; ואינו חושש למה שאכלו, שאין אנו אחראין להם.
ז,א מי שהיה לו מאה לוג של יין טבול מן התורה, ואמר שני לוגין שאני עתיד להפריש מהן הרי הן תרומה, ועשרה מעשר ראשון, ותשעה מעשר שני--לא יתחיל וישתה עד שיניח בסוף שיעור תרומה ומעשרות, אלא יפריש ואחר כך ישתה. ואין אומרין זה שהניח בסוף, כאילו נברר בתחילה: מפני שחיוב תרומה ומעשרות, מן התורה; ואין אומרין בשל תורה, נחשוב כאילו נברר עד שייברר.
ז,ב הקובע מעשרותיו בפי החבית, לא ישתה משוליה; בשוליה, לא ישתה מפיה: מפני שהמשקין מעורבין. אבל הקובע בפי המגורה, אוכל משוליה; קבע בשוליה, אוכל מפיה. [ג] ויש לאדם לקבוע מעשר שני ופודה אותו, וחוזר ועושה אותו מעשר ראשון על אותן הפירות, או תרומת מעשר למקום אחר.
ז,ג [ד] המניח פירות להיות מפריש עליהן מעשרות--מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין, ואוכל ושותה, עד שייעשו כל אותן הפירות שהניח מעשר, ונותנו ללוי. מצאן שאבדו--הרי זה חושש לכל שהפריש, ואינו מעושר ודאי.
ז,ד [ה] המלווה מעות את הכוהן ואת הלוי ואת העני, להיות מפריש על אותן המעות מחלקן--מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין; ואינו חושש שמא מתו הכוהן או הלוי, או העשיר העני.
ז,ה [ו] כיצד מפריש עליהן: מפריש התרומה או מעשר ראשון או מעשר שני מפירותיו, ומזכה בהן על ידי אחר לאותו כוהן או הלוי או העני שהלוום; ואם היו רגילין ליטול ממנו, והוא רגיל שלא ייתן אלא להן--אינו צריך לזכות על ידי אחר. ואחר שמפריש, מחשב כמה שווה זה שהפריש ומנכה מן המלווה--עד שייפרע כל חובו; ומוכר התרומה לכל כוהן שירצה, ואוכל המעשרות.
ז,ו [ז] כשהוא מחשב כמה שווים הפירות שהפריש--יש לו לחשב כשער הזול, ואינו חושש משום ריבית; ואין השביעית משמטת חוב זה. ואם בא בעל הבית לחזור, אינו חוזר; אבל אם רצו אלו שלקחו המעות לחזור, חוזרין. נתייאשו הבעלים מהן--אין מפרישין עליהן, שאין מפרישין על האבוד.
ז,ז מת הכוהן או הלוי או העני שהלוום--אינו יכול להפריש עליהן מחלקן כדרך הזו, עד שייטול רשות מן היורשין: והוא שיניח להן קרקע, אפילו מלוא מחט; אבל אם הניחו כספים, אין רשות היורש מועלת. ואם הלוום בפני בית דין על מנת שיפריש על מעות אלו מחלקם, אינו צריך ליטול רשות מן היורשין. העשיר העני--אין מפרישין עליו, אף על פי שהלווהו בבית דין; וזכה הלה במה שבידו.
ז,ח ישראל שאמר לבן לוי, כור מעשר יש לך בידי--רשאי בן לוי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר, אף על פי שלא משך; ואם נתנו הישראלי ללוי אחר, אין לו עליו אלא תרעומת.
ז,ט מי שהיו לו פירות במגורה, ונתן סאה ללוי וסאה לעני--לא יפריש שמונת סאין מן המגורה ויאכל אותם, אלא אם כן יודע ששתי סאין של מעשרות קיימין; אבל אם אכלו מהן הלוי והעני, אינו מפריש עליהן אלא לפי חשבון הנשאר משתי הסאין.
ז,י עניים שהחליפו מתנותיהן עם בעל הבית, כגון שנתנו לו סאה של לקט או שכחה ופיאה ומעשר עני, ונטלו סאה מן הגורן--זה שנטל מהם פטור מן המעשרות, אף על פי שנעשה ברשות בעל הבית; וזה שנטלו ממנו חייב, אף על פי שהוא חלף מתנותיהן הפטורין.
ז,יא מי שהיו לפניו שתי כלכלות של טבל שניטלה תרומתן, ואמר מעשרות זו בזו--הראשונה מעושרת. אמר מעשרות זו בזו וזו בזו--הראשונה מעושרת, שהרי קבע מעשרותיה בשנייה; ואין השנייה מעושרת, שאין מפרישין מעשר מן הראשונה שכבר נפטרה על השנייה שעדיין היא חייבת במעשר שתיהן.
ז,יב אמר מעשרות שתי כלכלות אלו, מעשר כל אחת מהן קבוע בחברתה--קרא שם, וכבר קבע מעשרותיהן בהן; ומוציא מהן המעשרות שלהן, ואינו יכול להוציא עליהן מעשרות ממקום אחר.
ז,יג וכיצד מעשרן: מוציא מעשר שתיהן מאחת מהן, או מעשר כל אחת מהן ממנה--אם היו שוות; ואם הייתה אחת גדולה מחברתה--מפריש מן הקטנה מעשר הגדולה, ומן הגדולה מעשר הקטנה.
ח,א הפירות שהורם מהן תרומה גדולה ותרומת מעשר, הן הנקראין חולין; ואם הפריש מהן שאר מעשרותיהן, הן הנקראין חולין מתוקנין בכל מקום.
ח,ב טבל שנתערב בחולין מתוקנין, מין במינו שאי אפשר להלך אחר הטעם--אם יש לו פירות אחרות, מוציא על אותו טבל תרומה ומעשרות לפי חשבון. ואם אין לו פירות אחרות, הרי הכול אסור עד שיפריש; וכשהוא מפריש, מפסיד מן החולין המתוקנין כדי תרומת מעשר של טבל.
ח,ג כיצד: מאה סאה של טבל, שנתערב במאה סאה של חולין מתוקנין--מפריש מן הכול מאה ואחת, וכל שהפריש טבל; ויישאר תשע ותשעים חולין מתוקנין. נמצא מפסיד סאה אחת. וכן אם היה אותו טבל טבול לתרומה, מפסיד מן החולין המתוקנין כדי תרומה ותרומת מעשר.
ח,ד ולמה מפסיד סאה זו--כדי שלא יאמר מאה שהפריש הן מאה של חולין, והמאה שנשארה היא הטבל. וכן אם היה הטבל פחות מן החולין, או מרובה על החולין--מגביה הטבל, וכדי תרומת מעשר שבטבל מן החולין, או כדי תרומה ותרומת מעשר, אם היה טבל טבול לתרומה. [ד] וכן אם נתערב מעשר טבול בחולין מתוקנין, אוסר בכל שהוא. אם יש לו מעשר אחר, מוציא על אותו מעשר הטבול תרומת מעשר לפי חשבון; ואם אין לו מעשר, מגביה המעשר שנתערב ומפסיד מן החולין המתוקנין כדי תרומת מעשר שבמעשר הטבול.
ח,ה כיצד: מאה מעשר, שנתערב במאה חולין מתוקנין--מפריש מן הכול מאה ועשר, וכל שהפריש מעשר; והתשעים הנשארות הן חולין כשהיו. וכן אם היו החולין מרובין על המעשר הטבול, או פחותים ממנו--מפריש המעשר וכדי תרומת מעשר שבמעשר הטבול מן החולין.
ח,ו טבל שנתערב במעשר טבול--אם היה הטבל כמעשר, מפסיד מן הטבל כדי תרומת מעשר שבו. כיצד: מאה סאה טבל, שנתערב במאה סאה מעשר--מפריש מאה ואחת, וזה שהפריש מעשר; והתשע ותשעים הנשארות טבל.
ח,ז היה הטבל מרובה על המעשר--מפריש המעשר בלבד, ולא יפסיד מן הטבל כלום: שאם יקרא שם לתרומת מעשר שבטבל, נמצא המעשר מדומע בתרומת מעשר של טבל שעלתה עימו.
ח,ח היה המעשר מרובה על הטבל--קורא שם לתרומת מעשר שבטבל, ומפריש הטבל וכדי תרומת מעשר של טבל ואחד ממאה מן המעשר; ויהיה טבל כולו מדומע, וימכרנו לכוהן חוץ מדמי שתי התרומות שבו. ונמצא מפסיד מן המעשר אחד ממאה בו, שהוא כמו תרומת מעשר; ומפסיד ממנו, כמו תרומת מעשר שבטבל.
ח,ט כיצד: מאה טבל, עם מאתיים מעשר--מפריש מאה ושלוש; והשלוש הן תרומת מעשר של מאה טבל ושיעור תרומת מעשר ממאתיים מעשר, כדי שלא יבוא לטעות אם נתערב בכמותו. ויישאר מאה שבע ותשעים, והם מעשר כשהיו.
ח,י [ז] מי שהיו לו עשר שורות של עשר עשר כדי יין, וקבע כד אחת משורה החיצונה מעשר על מעשר על מקום אחר, ואינו יודע איזו שורה חיצונה היא--נוטל שתי חבייות באלכסון, ומערב שתיהן ומפריש מהן.
ח,יא [ח] קבעה בחצי שורה החיצונה, ואין ידוע איזה חצי שורה הוא--נוטל ארבע חבייות מארבע זווייות; קבעה בשורה אחת מהן, ואין ידוע איזו שורה היא--נוטל שורה אחת באלכסון; קבעה בחצי שורה, ואין ידוע איזה חצי שורה הוא--נוטל שתי שורות באלכסון, שהרי נטל חבית מכל חצי שורה. ומערב ומפריש.
ח,יב [ט] קבע המעשר בכד אחת מהן, ואין ידוע איזו היא--נוטל מכל כד וכד מן המאה, ומערב; ומפריש כדי כד אחת מעשר.
ט,א בימי יוחנן כוהן גדול שהיה אחר שמעון הצדיק, שלחו בית דין הגדול ובדקו בכל גבול ישראל, ומצאו שהכול זהירים בתרומה גדולה, ומפרישין אותה; אבל מעשר ראשון, ומעשר שני, או מעשר עני--היו עמי הארץ מישראל מקילין על עצמן, ולא היו מפרישין אותן. לפיכך גזרו שלא יהיה נאמן על המעשרות, אלא אנשים נאמנים כשרים; אבל עמי הארץ--פירותיהן ספק, ואינן נאמנין לומר מעושרין הן. וזה הוא הנקרא דמאי.
ט,ב והתקינו שלא יהיה אדם מפריש מן הדמאי אלא תרומת מעשר, מפני שהוא עוון מיתה, ומעשר שני, שאין בזה הפסד שהרי בעליו אוכלין אותו. אבל מעשר ראשון ומעשר עני, אין מפרישין מן הדמאי--מפני שהוא ספק, והמוציא מחברו עליו הראיה; לפיכך אומרין ללוי או לעני, הבא ראיה שאינו מעושר וטול מעשרו.
ט,ג אף על פי שאין מפרישין מעשר עני מן הדמאי, צריך לקרות לו שם ואינו מפריש; ואומר עישור מה שיש כאן מעשר עני, כדי לקבוע מעשר שני--שמעשר עני בשלישית ושישית, במקום מעשר שני של שאר שני השבוע.
ט,ד כשמפרישין מן הדמאי תרומת מעשר ומעשר שני, אין מברכין עליהן--לפי שהוא ספק; לפיכך מותר להפרישן כשהוא ערום.
ט,ה כיצד מעשרין את הדמאי: מפריש כדי תרומת מעשר שהיא אחד ממאה מן הכול, ומניחה בצד הפירות; ואומר, זה מעשר, ושאר מעשר סמוך לו. ואחר כך אומר, זה שאמרתי עליו שהוא מעשר, הרי הוא תרומת מעשר על שאר המעשר הסמוך לו; ונוטל אותה, ונותנה לכוהן: שאינו רשאי להפריש תרומת מעשר קודם המעשר, לכתחילה.
ט,ו ואחר כך, מפריש מעשר שני; [ו] ומותר להפריש מעשר שני קודם הראשון, בדמאי. ואם רצה אומר, מעשר שני של פירות אלו בצפונם או בדרומם, והרי הוא מחולל על המעות.
ט,ז וכן הלוקח כיכר מן הנחתום--מפריש ממנה כדי תרומת מעשר וחלה ואומר, אחד ממאה ממה שיש כאן הרי הוא מעשר, ושאר מעשר סמוך לו, וזה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר על שאר המעשר הסמוך לו, והיתר על אחד ממאה שיש בזה שהפרשתי הרי הוא חלה, ומעשר שני בצפונה או בדרומה, הרי הוא מחולל על המעות; ואוכל.
ט,ח [ז] וכן המזמן את חברו שיאכל אצלו, והוא אינו מאמינו על המעשרות--אומר מערב שבת, מה שאני עתיד להפריש למחר הרי הוא מעשר, ושאר מעשר סמוך לו, וזה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר על השאר הסמוך לו, ומעשר שני בצפונו או בדרומו, והרי הוא מחולל על המעות: מפני שמותר לאדם להתנות תנאים אלו על הדמאי, אף על פי שאינו ברשותו.
ט,ט אבל בוודאי, אינו מתנה אלא על דבר שברשותו. [ח] כיצד: היו לו מאה תאנים של טבל בתוך ביתו, והוא בבית המדרש או בשדה, ומתיירא שמא תחשך, ואינו יכול לעשר בשבת--אומר שני תאנים שאני עתיד להפרישן, הרי הן תרומה, ועשר שאני מפריש אחריהן מעשר ראשון, ותשע שאני מפריש אחריהן מעשר שני; ולמחר מפריש, ואוכל. [ט] וצריך לרחוש בשפתיו, בשעה שמפריש זו אחר זו; ואינו כמתקן בשבת, שהרי הקדים תנאו. וטבל שיש עליו תנאי זה, מותר לטלטלו בשבת קודם שיפריש; ונותן עיניו בצד זה, ואוכל את השאר.
ט,י נתן לו עם הארץ כוס לשתותו--אומר מה שאני עתיד לשייר בשולי הכוס, הרי הוא מעשר, ושאר מעשר סמוך לו, וזה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר על השאר הסמוך לו, ומעשר שני בפי הכוס, והרי הוא מחולל על המעות; ושותה, ומניח כדי תרומת מעשר בשולי הכוס. [יא] וכך אם זימנו חברו לשתות אצלו בשבת, מתנה כתנאי הזה מערב שבת על כל מה שישתה אצלו.
ט,יא וכן פועל שאינו מאמין לבעל הבית--נוטל גרוגרת אחת ואומר, זו ותשע הבאות אחריה עשויות מעשר על המאה שאני עתיד לאכול, וזו האחת תרומת מעשר על העשר הבאות אחריה, ומעשר שני הוא העשר האחרונות, והרי הוא מחולל על המעות; ונותן הגרוגרות שהפריש לכוהן. והפועל מפריש לעצמו דמי מעשר שני--שתנאי בית דין הוא שתהיה תרומת מעשר משל בעל הבית, ומעשר שני משל פועל.
ט,יב הנחתומים--לא חייבו אותן להפריש מעשר שני מן הדמאי, אלא תרומת מעשר בלבד, כדי שיפרישנה בטהרה, עם החלה; והלוקח מפריש מעשר שני. במה דברים אמורים, במוכר בחנותו או על פתח חנותו; אבל המוכר לפלטר, או בחנות הסמוכה לפלטר--חייב להפריש אף מעשר שני.
ט,יג שניים שבצרו כרמיהן בתוך גת אחת, והאחד מהם אינו נאמן על המעשרות--אף על פי שעישר זה הנאמן על חלקו--כשהוא נוטל חלקו מן היין, הרי זה חייב להפריש ממנו מעשר דמאי על חלק עם הארץ.
ט,יד כיצד: היו מחצה למחצה, ונטל בחצייו מאתיים לוג יין--הרי זה מפריש ממנו לוג אחד תרומת מעשר ועשר מעשר שני, כנגד המאה לוג: שהרי הפריש המעשר של ודאי תחילה על חצי כל שדרכו בגת. וכן אם היה לו שליש או רביע, מפריש לפי חשבון.
י,א המקבל עליו להיות נאמן על המעשרות, ולא יהיו פירותיו דמאי--צריך להיות מעשר את שהוא אוכל, ואת שהוא מוכר, ואת שהוא לוקח; ואינו מתארח אצל עם הארץ. וצריך שיקבל עליו דברים אלו ברבים; וכשיבואו עדים נאמנין שקיבל דברים אלו ברבים, ושהוא רגיל בהם תמיד--הרי זה נאמן על פירותיו לומר מעושרין.
י,ב כל תלמיד חכמים--נאמן לעולם, ואינו צריך בדיקה אחריו; ובניו ובני ביתו ועבדיו ואשתו של תלמיד חכמים, הרי הן כתלמיד חכמים ונאמנין.
י,ג תלמיד חכמים שמת, והניח פירות--אפילו באותו היום כינסן, הרי הן בחזקת מתוקנין.
י,ד [ג] בת עם הארץ או אשתו שנישאת לחבר, ועבדו שנמכר לחבר--צריכין לקבל עליהם בתחילה; ובת חבר או אשתו שנישאת לעם הארץ, ועבדו שנמכר לעם הארץ--הרי אלו בחזקתן ונאמנין, עד שייחשדו.
י,ה בנו או עבדו של חבר שהיו למודין אצל עם הארץ, צריכין לקבל. בנו או עבדו של עם הארץ שהן למודין אצל חבר--כל זמן שהן אצל החבר, הרי הן כחבר; יצאו, הרי הן כעם הארץ.
י,ו [ד] מי שאינו נאמן, והיה אחד מבניו או מעבדיו נאמן, או אחד ממשפחתו--לוקחין ממנו ואוכלין על פיהן, ואין חוששין לדבר. [ה] היה הוא נאמן, ואשתו אינה נאמנת--לוקחין ממנו, ואין מתארחין אצלו. הייתה אשתו נאמנת, והוא אינו נאמן--מתארחין אצלו, ואין לוקחין ממנו. ותבוא מארה למי שאשתו נאמנת, והוא אינו נאמן.
י,ז [ו] לא ישמש חבר, לא במשתה עם הארץ ולא בסעודתו--אלא אם כן היה הכול מעושר ומתוקן מתחת ידו; לפיכך הרואה חבר משמש במשתה עם הארץ או בסעודתו, הרי הכול בחזקת מעושר. ראוהו מסב עם עמי הארץ--אין הסעודה בחזקת מעושרת, שמא החבר על תנאין שבליבו הוא סומך.
י,ח [ז] כשם שאדם סועד אצל עם הארץ, וסומך על תנאו--כך הוא צריך להיות מתנה על בנו, ואפילו היה בנו במקום אחר; אבל אינו צריך להיות מתנה על אחר חוץ מבנו, ואפילו היה עימו במשתה. לפיכך בן חבר שהיה מסב במשתה עם הארץ--אין הסעודה בחזקת מעושרת, שמא אביו התנה עליו.
י,ט [ח] עם הארץ שנתן מעה לחבר, ואמר לו, קח לי אגודת ירק אחת, או גלוסקה אחת--לוקח לו סתם, ופטור מלעשר; ואם החליף את המעה, חייב לעשר ואחר כך יביא לו. ואם פירש החבר, ולא לקח סתם אלא אמר לחנווני, אגודה זו שאני לוקח ממך לחברי אני קונה אותה, וזו לעצמי אני קונה אותה--זו שלקח לעצמו, חייב לעשר אותה; וזו שלקח לחברו, אינו חייב לעשר אותה. ואם נתערבו, אפילו נתערבה אחת שלו במאה של חברו--מתקן הכול דמאי, ואחר כך ייתן לחברו ששלחו ליקח לו.
י,י [ט] חמישה שאמרו לאחד, צא והבא לנו חמש אגודות של ירק, והביא לכל אחד ואחד בפני עצמו--חברים שבהן, אין צריכין לעשר אלא על חלקו בלבד; הביא להן בערבוב--חברים שבהם, צריכין לעשר על הכול.
י,יא [י] עם הארץ שאמר לחבר, צא ולקט לי תאנים מתאנתי--אוכל מהן החבר עראי, ומעשרן דמאי. ואם אמר החבר לעם הארץ ללקט לו, ושמע חבר אחר--הרי החבר האחר אוכל, ואינו צריך לעשר: שאין החבר מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו, וחזקתו שהפריש עליהן ממקום אחר. אף על פי שלא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף--כדי לסלק המכשול מלפני עם הארץ, תורמין.
י,יב [יא] מותר להאכיל את העניים ואת האורחים דמאי, וצריך להודיען; והעני עצמו, והאורח--אם רצה לתקן, מתקן. [יב] גבאי צדקה גובין סתם מכל אדם, ומחלקים סתם; והרוצה לתקן, יתקן.
י,יג רופא חבר שהיה מאכיל לחולה עם הארץ מפירות עם הארץ--נותן לתוך ידו, אבל לא לתוך פיו; ואם היה הדמאי של רופא, ואפילו לתוך ידו לא ייתן. וכן אם ידע שהוא טבל ודאי, אפילו לתוך ידו אסור.
יא,א אסור למכור את הדמאי לעם הארץ, או לשלח לו דמאי--מפני שהוא מסייע לזה לאכול דבר האסור; אבל מוכרין ומשלחין אותו לתלמיד חכמים--שאין תלמיד חכמים אוכל עד שיעשר, או עד שיודיעו אדם נאמן שזה מעושר.
יא,ב כל המשפיעין במידה גסה, כגון הסיטונות ומוכרי תבואה--מותרין למכור את הדמאי ולשלחו: מפני שהן מוסיפין על המידה, התקינו חכמים שיהיה הלוקח או זה שנשתלחו לו הוא המפריש מעשר דמאי. אבל המודדין במידה דקה--הואיל והמוכר משתכר, הוא מפריש; ולא ימכור ולא ישלח, אלא מתוקן.
יא,ג וכמה היא מידה גסה: ביבש, חצי סאה; ובלח, מידה שהיא מחזקת שווה דינר מאותו דבר הלח. [ד] סלי זיתים וענבים, וקופות של ירק--אף על פי שהוא מוכרן אכסרה, אסור למוכרן דמאי.
יא,ד [ה] אמר אחד מהן, בוא ונתקן הפירות האלו, בין שהיה מוכר בדקה, או בגסה--המוכר מפריש תרומת מעשר, והלוקח מפריש מעשר שני; ודבר זה, תנאי בית דין הוא.
יא,ה [ו] חבר ועם הארץ, שירשו את אביהן עם הארץ--יכול הוא לומר לו, טול אתה חיטים שבמקום פלוני ואני חיטים שבמקום פלוני, אתה יין שבמקום פלוני ואני יין שבמקום פלוני; אבל לא יאמר לו, טול אתה חיטים ואני שעורים, טול אתה את הלח ואני אטול את היבש--מפני שזה מוכר דמאי.
יא,ו [ז] מי שהיה נושא ירק, וכבד עליו משאו, ורצה להשליך ממנו על הדרך, כדי להקל ממשאו--לא ישליך עד שיעשר, כדי שלא יהיה תקלה לעמי הארץ שאוכלין אותו כדמאי.
יא,ז [ח] הלוקח ירק מן השוק, ומשך--אף על פי שלא שקל ולא מדד ולא נתן דמים, ונמלך להחזיר לבעל החנות--לא יחזיר, עד שיעשר.
יא,ח [ט] המוצא פירות בדרך--אם רוב מכניסין לבתיהן--פטור מלעשר, שעדיין לא נקבעו למעשר. ואם רוב מכניסין למכור בשוק, הרי אלו דמאי; ומחצה למחצה, דמאי.
יא,ט [י] נטלן לאוכלן, ונמלך להצניען--לא ישהה אותן אצלו עד שיעשר, כדי שלא יהיה תקלה לאחרים. ואם מתחילה נטלן שלא יאבדו, הרי זה מותר לשהותן אצלו: עד שירצה לאוכלן או לשלחן או למוכרן, יעשר אותן דמאי.
יא,י [יא] קנובת ירק הנמצאת בגינה, הרי זו פטורה מן הדמאי; ושל בעל הבית הנמצאת בבית, חייבת. שעל גבי האשפה בכל מקום, מותרת.
יא,יא [יב] הנותן לפונדקית לבשל לו ולאפות--מעשר את שהוא נותן לה, כדי שלא יהא תקלה לאחרים; ומעשר את שהוא נוטל ממנה, מפני שהיא חשודה להחליף של זה בזה. אבל הנותן לחמותו בין שנשא בתה בין שאירסה, או לשכונתו, פת לאפות, ותבשיל לבשל--אינו חושש לא משום מעשר, ולא משום שביעית: מפני שאינה חשודה להחליף.
יא,יב במה דברים אמורים, בזמן שנתן לה שאור לעיסה ותבלין לקדירה. אבל אם לא נתן--חושש משום מעשרות, ולפיכך מעשר מה שייטול ממנה; וחושש משום שביעית, ולפיכך אם הייתה שנת שמיטה--הפת אסורה, שמא השאור מספיחי שביעית הוא.
יא,יג המוליך חיטים לטחון עם עם הארץ--הרי הן כחזקתן, שאינו חשוד להחליף; הוליכן לטחון עם הנוכרי--הרי הם דמאי, שמא החליפן בחיטיו של עם הארץ. וכן המפקיד אצל עם הארץ--הרי הן כחזקתן, שאינו חשוד להחליף הפיקדון. [יד] עם הארץ שהיה משתמש בחנותו של חבר--אף על פי שהחבר יוצא ונכנס--הרי זה מותר, ואינו חושש שמא החליף.
יא,יד [טו] המפקיד פירותיו אצל הנוכרי--הרי הן כפירותיו של נוכרי, שחזקתו להחליף הפיקדון. והיאך דינם: אם היו פירות שעדיין לא נגמרה מלאכתן, ונגמרו ביד ישראל אחר שלקח הפיקדון--מפריש מעשרות כמו שביארנו. ואם היו שהפקיד טבלים, ונגמרה מלאכתן--חייב להפריש, שמא לא החליף הגוי; ולפיכך ייראה לי, שהמעשרות שיפריש ספק. אבל אם הפקיד חולין מתוקנין, אינו צריך להפריש כלום: שאפילו החליף הגוי, פטורין כמו שביארנו בהלכות תרומות--"דגנך" (דברים יח,ד), ולא דגן גוי.
יב,א הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות, ושכח לעשרן, ונכנסה שבת או יום טוב, שאינו יכול לעשר--הרי זה שואלו; ואם אמר לו, מעושרין הן--אוכל על פיו בשבת; וכן אם אמר לו אחד שאינו נאמן, מעושרין הן--אוכל על פיו באותה שבת: ואפילו היו לו פירות אחרות מתוקנין מאותו המין--מפני שאימת שבת על עמי הארץ, ואינו עובר בה עבירה.
יב,ב אף על פי שהוא אוכל על פיו בשבת--הרי זה לא יאכל מאותן הפירות למוצאי שבת, עד שיעשר דמאי על הכול, על שאכל בשבת, ועל הנשאר: שלא הקלו והאמינוהו, אלא לצורך אותה שבת.
יב,ג הייתה שבת, ויום טוב סמוך לה, ושאלו באחד מהן--אוכל אף בשני, מפני שלא נראה לעשר בינתיים; וכן בשני ימים טובים של גלייות.
יב,ד [ג] הנשבע על חברו שיאכל אצלו בשבת, והוא אינו מאמינו על המעשרות--שואלו ואוכל על פיו, בשבת הראשונה בלבד; אבל בשבת שנייה--אף על פי שנדר ממנו הניה אם לא יאכל אצלו--לא יאכל, עד שיעשר מעשר דמאי.
יב,ה [ד] מי שאינו נאמן, שראינוהו שהפריש תרומת מעשר מפירותיו שהן דמאי, וראינוה שחזרה ונפלה בפנינו בין למקום אחר בין למקומה, ואמר חזרתי והפרשתי אותה--נאמן אפילו בחול, ואוכל על פיו: כשם שאימת שבת על עמי הארץ--כך אימת דימוע עליהם, ואינן חשודין להאכיל את המדומע.
יב,ו [ה] מי שאינו נאמן, שראינוהו שהפריש מעשר ראשון מפירות אלו, ואמר שהפריש מהן מעשר שני--נאמן; הפריש בפנינו מעשר שני, ואמר שהפריש הראשון--אינו נאמן: שהשני שלו הוא, והנאמן על השני אינו נאמן על הראשון; והנאמן על הראשון, נאמן על השני.
יב,ז לפיכך מי שאינו נאמן שהוציא פירות מביתו, ואמר אלו מעשר ראשון--נאמן, ואין מפרישין מהן תרומה גדולה ומעשרות; ואם אמר אלו מעשר שני--אינו נאמן, והרי הן דמאי ומפרישין מהן תרומת מעשר. וייראה לי, שהוא פודה את כולם.
יב,ח [ו] האומר למי שאינו נאמן על המעשרות, קח לי ממי שהוא מעשר, והלך ולקח והביא לו--אינו נאמן. ואם אמר לו, קח לי מאיש פלוני--הרי זה נאמן לומר, ממנו לקחתי: שהרי מתיירא, שמא ישאלנו. הלך ליקח לו מאותו פלוני, ואמר לא מצאתיו, ולקחתי לך מאחר שהוא נאמן--אינו נאמן.
יב,ט [ז] הנכנס לעיר, ואינו מכיר אדם שם, ואמר מי כאן נאמן מי כאן מעשר, ואמר לו אחד, אני--אינו נאמן. אמר לו, איש פלוני--הרי זה נאמן; והולך ולוקח מאותו פלוני, אף על פי שאינו מכירו, ואוכל על פיו. הלך ליקח ממנו, ושאל לו מי כאן מוכר יין ישן, אמר לו זה ששלחך אצלי--אף על פי שהן כגומלין זה את זה, הרי אלו נאמנין.
יב,י [ח] במה דברים אמורים, בזמן שאינו מכיר אדם שם. אבל אם מכיר שם אדם, לא ייקח אלא מן המומחה; ואם שהה שם שלושים יום--אף על פי שאינו מכיר שם אדם, לא ייקח אלא מן המומחה. [ט] ולא התירו דברים אלו, אלא בתרומות ומעשרות; אבל לעניין פירות שביעית, או לעניין טהרות--לא ייקח אלא מן המומחה.
יב,יא [י] החמרים שנכנסו לעיר, ואמר אחד מהן פירות אלו אינם מתוקנין, אבל פירות חברי זה, מתוקנין ומעושרין הן--אינו נאמן: שמא קנוניה הן עושין זה עם זה, ויהיה השכר ביניהן.
יב,יב [יא] המוכר פירות בסוריה, ואמר משל ארץ ישראל הם--חייב הלוקח לעשר; מעושרין הן--נאמן, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. משלי הן, חייב לעשר; מעושרין הן--נאמן, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. ואם ידוע שיש לו קרקע בסוריה, והיה רוב ממכרו משדהו--חייב הלוקח ממנו לעשר, שחזקתו שהביא משדהו.
יב,יג [יב] עניים שאמרו פירות אלו של לקט שכחה ופיאה הן--הרי אלו נאמנין כל זמן הגורנות, שהלקט והשכחה והפיאה מצויים: והוא שיהיה קרוב מן הגורן, כדי שייצא ויבוא בו ביום. ואם אמרו של מעשר עני הם--הרי אלו נאמנין, כל השנה שלו כולה.
יב,יד ואינן נאמנין, אלא על דבר שדרך בני אדם ליתן אותו. [יג] כיצד: חיטים אלו לקט שכחה ופיאה הם, נאמנין. קמח זה מחיטים של לקט שכחה ופיאה הוא, אינן נאמנין; ואין צריך לומר שאין נאמנין על הפת לומר משל מתנות עניים היא, אלא מתעשרת דמאי.
יב,טו [יד] נאמנין על השעורה של אורז; ואין נאמנין עליו, בין חי בין מבושל. נאמנין על הפול; ואין נאמנין על הגריסין, בין חיין בין מבושלין. נאמנין על השמן לומר, של מעשר עני הוא; ואין נאמנין לומר, של זיתי ניקוף הוא.
יב,טז נאמנין על הירק, חי. ואין נאמנין עליו מבושל, אלא אם כן היה דבר מועט, שכן דרך בעלי בתים, ליתן מעט ירק מבושל מקדירתו לעני; ומתוך שיכול לומר בעל הבית נתנו לי, יכול לומר אני בישלתיהו ממתנותיי.
יב,יז [טו] וכן בן לוי שאמר, פירות אלו ממעשר שניטלה תרומתו הם--הרי זה נאמן לעולם על תרומת מעשר, כשם שישראל נאמן על תרומה גדולה; אבל אינו נאמן עליו לפוטרו ממעשר שני.
יב,יח [טז] אין כל הדברים האלו אמורין אלא בעם הארץ, שאינו לא חשוד ולא נאמן. אבל מי שהוא חשוד למכור תרומה לשם חולין--אסור ליקח ממנו כלל, דבר שיש בו זיקת תרומה ומעשר, אפילו קרבי דגים, מפני שנותנין בהם שמן. ואין אסור אלא כל שלפניו; אבל אוצרו מותר ליקח ממנו, מפני שהוא מתיירא לערב תרומה באוצרו--שמא ייוודע הדבר, ויפסיד הכול. וכן החשוד על מעשר שני למוכרו לשם חולין, אין לוקחין ממנו דבר שיש עליו זיקת מעשר. וכל זה קנס מדבריהם.
יב,יט [יז] חשוד שהעיד על של אחרים, נאמן--חזקה, אין אדם חוטא ולא לו; ואין צריך לומר, עם הארץ. לפיכך עם הארץ שאמר זה טבל וזה תרומה, זה ודאי וזה דמאי--אפילו בשלו, נאמן. אמר אלו פירות מתוקנין--בשל אחרים, נאמן: והוא שלא ייראו כעושה קנוניה, כמו שביארנו.
יב,כ [יח] המוכר פירות לחברו, ואחר שיצאו מתחת ידו, אמר ללוקח, פירות שמכרתי לך טבלים הן, הבשר בשר בכור היה, היין יין נסך--שורת הדין שאינו נאמן, אפילו היה המוכר חבר. והזריז, מחמיר על עצמו; ואם האמינו--הרי זה משובח, אפילו היה המוכר עם הארץ.
יג,א פירות שחזקתן מן ההפקר--כגון השיתין, והרימין, והעזרורין, ובנות שוח, ובנות שקמה, והגופנן, ונובלות תמרה והן שעדיין לא הטילו שאור, והנצפה, והכוסבר, וכיוצא בהן--פטורין מן הדמאי. והלוקח אותן מעם הארץ--אינו צריך להפריש מהן לא תרומת מעשר ולא מעשר שני, מפני שחזקתן מן ההפקר. אפילו אמר לו עם הארץ, אינם מעושרין--הרי אלו פטורין מן המעשרות, עד שייוודע לו שהן מן השמור.
יג,ב הבכורות והסייפות שבבקעה, פטורין מן הדמאי; ושבגינה חייבין, מפני שהן נשמרין. ואלו הן הבכורות--כל הפירות שביכרו, עד שלא הושיבו שומר על הבקעה לשמור פירותיה; והסייפות--הן הפירות שיישארו אחר שיקפלו המקצועות מן השדות, ויניחום בלא שומר. וכן החומץ העשוי מן התמרים, פטור מן הדמאי.
יג,ג כשגזרו על הדמאי, לא גזרו אלא על פירות הארץ שהחזיקו בה עולי בבל בלבד, שהוא מכזיב ולפנים, וכזיב עצמה כלחוץ; וכל הפירות הנמצאות מכזיב ולחוץ--פטורין מן הדמאי, שחזקתן מפירות מקום שנמצאו בו.
יג,ד פירות שידוע שהן מפירות הארץ שהחזיקו עולי בבל, אף על פי שהן נמצאות בסוריה, ואין צריך לומר, בארץ שהחזיקו עולי מצריים בלבד--הרי אלו חייבין בדמאי, ומפרישין מהן תרומת מעשר ומעשר שני.
יג,ה לפיכך הדבילה השמנה שאין כמותה אלא בארץ שהחזיקו עולי בבל, וכן התמרים הגדולים, והחרובין הגדולים השווים, והאורז הלבן ביותר, והכמון הגדול--מתעשרין דמאי בכל ארץ ישראל, ובסוריה; וכן כל כיוצא בפירות אלו.
יג,ו [ה] החמרים שהביאו פירות לצור, חייבין בדמאי--שחזקתן מהארץ שהחזיקו עולי בבל, שהיא הקרובה לה; והאורז, אין חוששין לו--אלא כל האורז הנמצא חוצה לארץ שהחזיקו עולי בבל, פטור מן הדמאי, אלא אם כן היה ניכר, כמו שביארנו.
יג,ז [ו] הלוקח מבעלי אוצרות בצור--פטור מן הדמאי, ואין אומרין שמא מפירות הארץ אצרו. וכן חמור יחידי שנכנס לצור, והוא טעון פירות--פטור מן הדמאי, שחזקתו משדה העיר.
יג,ח [ז] הלוקח מבעלי אוצר בצידון--חייב בדמאי, מפני שהיא קרובה יתר מצור, שחזקתה שאוצרין מפירות הארץ שהחזיקו עולי בבל; אבל הלוקח מן החמרים בצידון--פטור מן הדמאי, מפני שחזקתן שמביאין מחוצה לארץ.
יג,ט [ח] הלוקח מן הגוי בארץ שהחזיקו עולי בבל--אם היה תגר גוי שהוא לוקח מישראל, הרי פירותיו דמאי; לפיכך בראשונה בזמן שהיה רוב ארץ ישראל ביד ישראל, היה הלוקח מכל תגר גוי מעשר דמאי כלוקח מעם הארץ.
יג,י [ט] איזה הוא תגר: זה שהביא ושנה ושילש; אבל אם הביא פעם אחת, אפילו הביא שלושה משואין בבת אחת, או שהביא הוא ובנו ופועל--עדיין לא הוחזק תגר.
יג,יא [י] כשגזרו על הדמאי, לא גזרו על פירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ. [יא] פירות הארץ שרבו על של חוצה לארץ, הרי אלו חייבין בדמאי; ושל חוצה לארץ שרבו על פירות הארץ, וכן דברים שחזקתן תדיר מחוצה לארץ, כגון אגוזים ודרמסקנייות--הרי אלו פטורין מן הדמאי.
יג,יב לא הלכו חכמים בפירות חוצה לארץ, לא אחר המראה, ולא אחר הטעם, ולא אחר הריח--אלא אחר הרוב: כל שרבו לו, מותר; ושלא רבו לו, אסור.
יג,יג כיצד: רבו בעיר אבל לא במדינה, או שרבו במדינה ולא רבו בעיר, רבו בהר ולא רבו בבקעה, או שרבו בבקעה ולא רבו בהר, רבו לחנווני ולא רבו לבעל הבית, לבעל הבית ולא רבו לחנווני--זה שרבו בו, מותר; ומקום שלא רבו בו, חייב בדמאי. [יג] רבו פירות חוצה לארץ בשוק, ונתמעטו--חזר השוק ליושנו: הלוקח ממנו חייב בדמאי.
יג,יד ואלו דברים שלא גזרו עליהן, בשעה שגזרו על הדמאי--הלוקח פירות לזריעה או להאכיל לבהמה, קמח לעורות או למלוגמה או לרטייה, שמן להדלקת הנר או לסוך בו את הכלים, יין לקילור, וחלת עם הארץ, והמדומע, והלקוח בכסף מעשר שני, ושיירי המנחות, ותוספת הביכורים: כל אלו, פטורים מן הדמאי; וכיון שאמר לו עם הארץ מתוקנין הם, אינו צריך לעשר.
יג,טו הלוקח פירות לאכילה, ונמלך עליהם לבהמה--הרי זה לא ימכרם לגוי, ולא יאכילם לבהמה אפילו לבהמת אחרים, עד שיתקנם דמאי.
יג,טז שמן ערב פטור מן הדמאי, שאין חזקתו לאכילה. שמן שלוקח הסורק לתת אותו בצמר--פטור מן הדמאי, מפני שהוא נבלע בצמר; אבל שהאורג לוקח לסוך בו אצבעותיו, חייב בדמאי--מפני שהוא נבלע בגופו, וסיכה כשתייה היא בכל מקום.
יג,יז גוי ששאל מישראל ליתן לו שמן על מכתו--בוודאי, אסור; ובדמאי, מותר. נתן הגוי שמן על גבי טבלה להתעגל עליה--משעמד, מותר לישראל לישב אחריו. [יח] מי שנפל שמן דמאי על בשרו--משפשפו, ואינו חושש.
יג,יח הלוקח יין למורייס או לאלנתית, או קטנייות לעשותן טחינין--חייב בדמאי. אבל הלוקח מורייס שיש בו יין אלנתית, או שלקח טחינין--הרי אלו פטורין מן הדמאי, שלא גזרו על תערובת דמאי. ואם היה הדבר שחייב בדמאי שנתערב כגון תבלין ושאור--הואיל וטעמו ניכר, אינן בטילים ונמצאת כל התערובת חייבת בדמאי.
יג,יט כל אלו הפטורין מן הדמאי שלא גזרו עליהם--אם התקינן דמאי והפריש מהם תרומת מעשר ומעשר שני, מה שעשה עשוי; אבל אם תיקן את הדמאי כוודאי והפריש ממנו תרומה גדולה ומעשרות, או שתיקן את הוודאי כדמאי--לא עשה ולא כלום.
יג,כ כל העיר מוכרין ודאי ואחד מוכר דמאי, ולקח ואין ידוע ממי לקח--כיצד מתקן: מפריש תרומה ותרומת מעשר, ונותנן לכוהן; ומפריש מעשר שני בלבד, והרי הוא כמעשר שני של דמאי.
יג,כא וכן אם היו לפניו שתי קופות, אחת טבל ואחת מתוקן, ואבדה אחת מהם--הרי זה מפריש מן השנייה תרומה גדולה ותרומת מעשר, ונותנן לכל כוהן שירצה; ומפריש מעשר שני בלבד, כדמאי.
יד,א הלוקח מן הסיטון, וחזר ולקח ממנו פעם שנייה--לא יעשר מזה על זה: אף על פי שהוא מין אחד, אפילו מקופה אחת, אף על פי שמכיר את החבית שהיא היא--מפני שהסיטון לוקח מאנשים הרבה ומוכר, ושמא לקח זה שמכר בתחילה מעם הארץ שפירותיו דמאי וזה שלקח בסוף מחבר שפירותיו מתוקנין; וכבר ביארנו שאין מעשרין מן החייב על הפטור, ולא מן הפטור על החייב. ואם אמר הסיטון, משל אחד הן--נאמן.
יד,ב היה מוכר קישות או ירק, והן מביאין וצוברין לפניו--הלוקח ממנו מעשר מכל קישות וקישות, ומכל אגודה ואגודה, ומכל תמרה ותמרה.
יד,ג הלוקח מבעל הבית, וחזר ולקח ממנו שנייה--מעשר מזה על זה, אפילו משתי קופות, ואפילו משתי עיירות: שחזקתו שאינו מוכר אלא משלו.
יד,ד בעל הבית שהיה מוכר ירק בשוק--בזמן שמביאין לו מגינותיו, מעשר מאחד על הכול; ובזמן שמביאין לו מגינות אחרות--אם לקח ממנו וחזר ולקח ממנו פעם שנייה, לא יעשר מזה על זה.
יד,ה הלוקח פת מן הנחתום, לא יעשר מן החמה על הצוננת--שאני אומר חיטים של אמש היו משל אחד, ושל יום משל אחר. [ו] הלוקח מן הפלטר--אף על פי שהן דפוסין הרבה--מעשר מאחד על הכול, שהנחתום שהוא מוכר למנפול עושה עיסתן דפוסין הרבה.
יד,ו אבל הלוקח מן המנפול--מעשר מכל דפוס ודפוס, שהמנפול לוקח משני נחתומין. [ז] תשעה מנפולין שלוקחין מעשרה נחתומין--הואיל ואחד מהן לוקח משניים, כל הלוקח מאחד מן התשעה מעשר מכל דפוס ודפוס.
יד,ז [ח] הלוקח מן העני, וכן העני שנתנו לו פרוסות פת או פלחי דבילה--מעשר מכל אחת ואחת. ובתמרים ובגרוגרות, בולל הכול ומעשר: אימתיי, בזמן שהמתנה מרובה; אבל במתנה מועטת, מעשר מכל מתנה ומתנה.
יד,ח [ט] שחק את הפת ועשה אותה פירורין, ואת הגרוגרות ועשה אותן דבילה--מעשר מאחד על הכול. [י] פועלים או אורחים שהיו מסובין ואוכלין, והותירו פרוסות--מעשר מכל אחת ואחת.