יונה

א,א ויהי, דבר-יהוה, אל-יונה בן-אמתי, לאמר.  א,ב קום לך אל-נינוה, העיר הגדולה--וקרא עליה:  כי-עלתה רעתם, לפני.  א,ג ויקם יונה לברח תרשישה, מלפני יהוה; וירד יפו וימצא אניה באה תרשיש, ויתן שכרה וירד בה לבוא עמהם תרשישה, מלפני, יהוה.  א,ד ויהוה, הטיל רוח-גדולה אל-הים, ויהי סער-גדול, בים; והאניה, חשבה להשבר.  א,ה וייראו המלחים, ויזעקו איש אל-אלהיו, ויטלו את-הכלים אשר באניה אל-הים, להקל מעליהם; ויונה, ירד אל-ירכתי הספינה, וישכב, וירדם.  א,ו ויקרב אליו רב החבל, ויאמר לו מה-לך נרדם; קום, קרא אל-אלהיך--אולי יתעשת האלהים לנו, ולא נאבד.  א,ז ויאמרו איש אל-רעהו, לכו ונפילה גורלות, ונדעה, בשלמי הרעה הזאת לנו; ויפלו, גורלות, ויפל הגורל, על-יונה.  א,ח ויאמרו אליו--הגידה-נא לנו, באשר למי-הרעה הזאת לנו:  מה-מלאכתך, ומאין תבוא--מה ארצך, ואי-מזה עם אתה.  א,ט ויאמר אליהם, עברי אנכי; ואת-יהוה אלהי השמים, אני ירא, אשר-עשה את-הים, ואת-היבשה.  א,י וייראו האנשים יראה גדולה, ויאמרו אליו מה-זאת עשית:  כי-ידעו האנשים, כי-מלפני יהוה הוא ברח--כי הגיד, להם.  א,יא ויאמרו אליו מה-נעשה לך, וישתק הים מעלינו:  כי הים, הולך וסער.  א,יב ויאמר אליהם, שאוני והטילני אל-הים, וישתק הים, מעליכם:  כי, יודע אני, כי בשלי, הסער הגדול הזה עליכם.  א,יג ויחתרו האנשים, להשיב אל-היבשה--ולא יכלו:  כי הים, הולך וסער עליהם.  א,יד ויקראו אל-יהוה ויאמרו, אנה יהוה אל-נא נאבדה בנפש האיש הזה, ואל-תתן עלינו, דם נקיא:  כי-אתה יהוה, כאשר חפצת עשית.  א,טו וישאו, את-יונה, ויטלהו, אל-הים; ויעמד הים, מזעפו.  א,טז וייראו האנשים יראה גדולה, את-יהוה; ויזבחו-זבח, ליהוה, וידרו, נדרים.  ב,א וימן יהוה דג גדול, לבלע את-יונה; ויהי יונה במעי הדג, שלשה ימים ושלשה לילות.  ב,ב ויתפלל יונה, אל-יהוה אלהיו, ממעי, הדגה.  ב,ג ויאמר, קראתי מצרה לי אל-יהוה--ויענני; מבטן שאול שועתי, שמעת קולי.  ב,ד ותשליכני מצולה בלבב ימים, ונהר יסבבני; כל-משבריך וגליך, עלי עברו.  ב,ה ואני אמרתי, נגרשתי מנגד עיניך; אך אוסיף להביט, אל-היכל קדשך.  ב,ו אפפוני מים עד-נפש, תהום יסבבני; סוף, חבוש לראשי.  ב,ז לקצבי הרים ירדתי, הארץ ברחיה בעדי לעולם; ותעל משחת חיי, יהוה אלהי.  ב,ח בהתעטף עלי נפשי, את-יהוה זכרתי; ותבוא אליך תפלתי, אל-היכל קדשך.  ב,ט משמרים, הבלי-שוא--חסדם, יעזבו.  ב,י ואני, בקול תודה אזבחה-לך, אשר נדרתי, אשלמה:  ישועתה, ליהוה.  {ס}

ב,יא ויאמר יהוה, לדג; ויקא את-יונה, אל-היבשה.  {פ}

ג,א ויהי דבר-יהוה אל-יונה, שנית לאמר.  ג,ב קום לך אל-נינוה, העיר הגדולה; וקרא אליה את-הקריאה, אשר אנכי דבר אליך.  ג,ג ויקם יונה, וילך אל-נינוה--כדבר יהוה; ונינוה, היתה עיר-גדולה לאלהים--מהלך, שלשת ימים.  ג,ד ויחל יונה לבוא בעיר, מהלך יום אחד; ויקרא, ויאמר, עוד ארבעים יום, ונינוה נהפכת.  ג,ה ויאמינו אנשי נינוה, באלהים; ויקראו-צום וילבשו שקים, מגדולם ועד-קטנם.  ג,ו ויגע הדבר, אל-מלך נינוה, ויקם מכסאו, ויעבר אדרתו מעליו; ויכס שק, וישב על-האפר.  ג,ז ויזעק, ויאמר בנינוה, מטעם המלך וגדליו, לאמר:  האדם והבהמה הבקר והצאן, אל-יטעמו מאומה--אל-ירעו, ומים אל-ישתו.  ג,ח ויתכסו שקים, האדם והבהמה, ויקראו אל-אלהים, בחזקה; וישבו, איש מדרכו הרעה, ומן-החמס, אשר בכפיהם.  ג,ט מי-יודע ישוב, ונחם האלהים; ושב מחרון אפו, ולא נאבד.  ג,י וירא האלהים את-מעשיהם, כי-שבו מדרכם הרעה; וינחם האלהים, על-הרעה אשר-דבר לעשות-להם--ולא עשה.  ד,א וירע אל-יונה, רעה גדולה; ויחר, לו.  ד,ב ויתפלל אל-יהוה ויאמר, אנה יהוה הלוא-זה דברי עד-היותי על-אדמתי--על-כן קדמתי, לברח תרשישה:  כי ידעתי, כי אתה אל-חנון ורחום, ארך אפים ורב-חסד, ונחם על-הרעה.  ד,ג ועתה יהוה, קח-נא את-נפשי ממני:  כי טוב מותי, מחיי.  {ס}

ד,ד ויאמר יהוה, ההיטב חרה לך.  ד,ה ויצא יונה מן-העיר, וישב מקדם לעיר; ויעש לו שם סכה, וישב תחתיה בצל, עד אשר יראה, מה-יהיה בעיר.  ד,ו וימן יהוה-אלהים קיקיון ויעל מעל ליונה, להיות צל על-ראשו, להציל לו, מרעתו; וישמח יונה על-הקיקיון, שמחה גדולה.  ד,ז וימן האלהים תולעת, בעלות השחר למחרת; ותך את-הקיקיון, וייבש.  ד,ח ויהי כזרח השמש, וימן אלהים רוח קדים חרישית, ותך השמש על-ראש יונה, ויתעלף; וישאל את-נפשו, למות, ויאמר, טוב מותי מחיי.  ד,ט ויאמר אלהים אל-יונה, ההיטב חרה-לך על-הקיקיון; ויאמר, היטב חרה-לי עד-מות.  ד,י ויאמר יהוה--אתה חסת על-הקיקיון, אשר לא-עמלת בו ולא גדלתו:  שבן-לילה היה, ובן-לילה אבד.  ד,יא ואני לא אחוס, על-נינוה העיר הגדולה--אשר יש-בה הרבה משתים-עשרה רבו אדם, אשר לא-ידע בין-ימינו לשמאלו, ובהמה, רבה.  {ש}