הלכות שגגות

יש בכללן חמש מצוות עשה; וזה הוא פרטן:  (א) שיקריב היחיד קרבן חטאת קבועה על שגגתו; (ב) שיקריב אשם מי שלא נודע לו אם חטא אם לא חטא עד שייוודע לו ויביא חטאתו, וזה הוא הנקרא אשם תלוי; (ג) שיקריב החוטא אשם על עבירות ידועות, וזה הוא הנקרא אשם ודאי; (ד) שיקריב החוטא קרבן על עבירות ידועות, אם היה עשיר בהמה ואם היה עני עוף או עשירית האיפה, וזה הוא הנקרא קרבן עולה ויורד; (ה) שיקריבו הסנהדרין קרבן, אם טעו והורו שלא כהלכה באחת מן החמורות.  וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.
 

הלכות שגגות פרק א

א,א  כל העובר בשגגה על אחת ממצוות לא תעשה שיש בה מעשה שחייבין עליה כרת--הרי זה חייב להקריב קרבן חטאת, ומצות עשה היא שיקריב חטאתו על שגגתו.

א,ב  וכל עבירה שחייבין על זדונה כרת, חייבין על שגגתה חטאת--חוץ משלוש עבירות, מגדף ומבטל מילה וקרבן פסח:  הפסח והמילה--מפני שהן מצוות עשה, ואין מביאין חטאת אלא על שגגת לא תעשה, שנאמר "אחת ממצוות ה', אשר לא תיעשינה" (ויקרא ד,כז); והמגדף--מפני שאין בו מעשה, ונאמר "לעושה בשגגה" (במדבר טו,כט), יצא מגדף, שאין בו מעשה.

א,ג  לפיכך המקבל עליו עבודה זרה באלוה--אף על פי שהוא חייב כרת, ואם היה מזיד נסקל--אם קיבל בשגגה, פטור מן הקרבן:  לפי שלא עשה מעשה, ונאמר "בעשותה אחת . . ." (ויקרא ד,כז).

א,ד  [ג] כל כרתות שבתורה חוץ משלוש כרתות שביארנו--אם עבר היחיד על אחת מהן בשגגה, מביא חטאת קבועה:  חוץ מטמא שאכל קודש, וטמא שנכנס למקדש--ששניהם אין מביאין חטאת קבועה, אלא קרבן עולה ויורד כמו שיתבאר.

א,ה  [ד] חטאת קבועה, היא הבאה מן הבהמה בלבד.  וקרבן עולה ויורד, הוא הקרבן שאינו קבוע:  אלא אם היה עשיר, מביא חטאת בהמה; ואם היה עני, מביא עוף, או עשירית האיפה, כמו שיתבאר.

א,ו  נמצאת למד שכל העבירות שהיחיד מביא על שגגתן חטאת קבועה, שלוש וארבעים; ואלו הן:  (א) הבא על אימו, (ב) והבא על אם אשתו, (ג) והבא על אם אימה, (ד) והבא על אם אביה, (ה) הבא על בתו, (ו) והבא על בת בתו, (ז) והבא על בת בנו, (ח) והבא על בת אשתו, (ט) והבא על בת בתה, (י) והבא על בת בנה, (יא) הבא על אחותו, (יב) והבא על אחותו שהיא בת אשת אביו, (יג) והבא על אחות אביו, (יד) והבא על אחות אימו, (טו) והבא על אחות אשתו, (טז) והבא על אשת אביו, (יז) והבא על אשת אחי אביו, (יח) והבא על אשת בנו, (יט) והבא על אשת אחיו, (כ) והבא על אשת איש, (כא) והבא על הנידה, (כב) השוכב עם זכור, (כג) הבא על אביו, (כד) הבא על אחי אביו, (כה) השוכב עם בהמה, (כו) האישה המביאה את הבהמה עליה; נמצאו כל כרתות שבעריות, שישה ועשרים.  ובשאר העבירות, שבעה עשר; ואלו הן:  (א) העובד עבודה זרה במעשה, (ב) הנותן מזרעו למולך, (ג) בעל אוב, (ד) בעל יידעוני במעשה, (ה) המחלל את השבת, (ו) העושה מלאכה ביום הכיפורים, (ז) האוכל ושותה ביום הכיפורים, (ח) האוכל חמץ בפסח, (ט) האוכל חלב, (י) האוכל דם, (יא) האוכל נותר, (יב) האוכל פיגול, (יג) השוחט קודשים חוץ לעזרה, (יד) המעלה קרבן חוץ לעזרה, (טו) המפטם את שמן המשחה, (טז) המפטם את הקטורת, (יז) הסך בשמן המשחה.  הרי אלו, שלוש וארבעים עבירות שמביאין על שגגתן חטאת קבועה.

א,ז  ומה הוא הקרבן שמביא השוגג באחת מאלו:  אם בעבודה זרה שגג--מביא עז בת שנתה לחטאת, והיא האמורה בפרשת שלח לך, בין שהיה החוטא הדיוט, או מלך או כוהן משיח.  הכול שווין, בשגגת עבודה זרה.

א,ח  אבל אם שגג באחת משאר השתיים וארבעים--אם היה הדיוט--מביא שעירת עיזים, או נקבה מן הכבשים; וזו היא חטאת של אחד "מעם הארץ" (ויקרא ד,כז), האמורה בפרשת ויקרא.  ואם המלך הוא ששגג באחת מהן, מביא שעיר עיזים לחטאת.  ואם היה כוהן משיח, הוא מביא פר בן בקר לחטאת; והוא נשרף, כמו שנתפרש שם.

א,ט  [ה] אחד יחיד ששגג באחת מאלו, או מרובין--שנאמר "תורה אחת תהיה לכם, לעושה בשגגה" (ראה במדבר טו,כט).  כיצד:  אנשי מדינה ששגגו ודימו שהיום חול, והרי הוא יום הכיפורים, וכולן אכלו, ועשו מלאכה--כל אחד ואחד מביא שתי חטאות, כבשות או שעירות; וכן אם שגגו כולן והקטירו לעבודה זרה--כל אחד ואחד מן העובדים, מביא עז בת שנתה לחטאת.
 

הלכות שגגות פרק ב

ב,א  אין אדם חייב חטאת על שגגתו, עד שיהיה שוגג מתחילה ועד סוף; אבל אם שגג בתחילה והזיד בסוף, או הזיד בתחילה ושגג בסוף--פטור מקרבן חטאת.  כיצד:  כגון שהוציא חפץ מרשות לרשות בשבת, עקר בזדון והניח בשגגה, או שעקר בשגגה והניח בזדון--פטור:  עד שיעקור בשגגה, ויניח בשגגה.  וכן כל כיוצא בזה.

ב,ב  עבר עבירה, וידע שהיא בלא תעשה, אבל אינו יודע שחייבין עליה כרת--הרי זו שגגה, ומביא חטאת; אבל אם ידע שהיא בכרת, ושגג בקרבן, ולא ידע אם חייבין עליה קרבן, אם לאו--הרי זה מזיד:  ששגגת קרבן, אינה שגגה בעבירות אלו שחייבין עליהן כרת.

ב,ג  מי שלא נודע לו עצמו של חטא שחטא--אף על פי שידע בוודאי שעבר על לא תעשה שיש בו כרת, הרי זה פטור מקרבן חטאת:  שנאמר "אשר חטא בה" (ויקרא ד,כג), עד שיידע החטא שחטא בו.

ב,ד  כיצד:  חלב ונותר לפניו, ואכל את אחד מהן, ואין ידוע איזה אכל, אשתו נידה ואחותו עימו בבית, ושגג ובא על אחת מהן, ואין ידוע איזו מהן בעל, שבת ויום הכיפורים לפניו, ועשה מלאכה באחד מהן, ואין ידוע באיזה מהן עשה--הרי זה פטור מקרבן חטאת.  [ד] חטא, ונודע לו חטאו, וחזר ושכחו--הרי זה מביא חטאת לשם מה שהוא, ותיאכל כשאר חטאות הנאכלות.

ב,ה  שגג בשם אחד מהן, והן שני גופין--חייב.  כיצד:  שתי נידות, ושגג באחת מהן, ואין ידוע איזו היא, שתי אחיותיו, ושגג באחת מהן, ואין ידוע איזו היא--חייב חטאת, שהרי ידע עצמו של חטא.  למה זה דומה:  לשתי נרות דולקות שכיבה אחת מהן, ואין ידוע איזו נר היא, או לשני תמחויין של חלב שאכל מאחד מהן, ואין ידוע מאיזה תמחוי אכל--שהוא חייב.  וכן כל כיוצא בזה.

ב,ו  כל המחוייב חטאת קבועה על שגגתו, ועשה בשגגה, ונודע לו אחר שחטא--אף על פי שלא הייתה לו ידיעה בתחילה שזה חטא הוא, הרי זה חייב חטאת.  כיצד:  תינוק שנשבה לבין הגויים, וגדל ואינו יודע מה הם ישראל ולא דתם, ועשה מלאכה בשבת, ואכל חלב ודם וכיוצא בהן--כשייוודע לו שהוא ישראלי, ומצווה על כל אלו, חייב להביא חטאת, על כל עבירה ועבירה.  וכן כל כיוצא בזה.

ב,ז  השוגג בלא כוונה בעריות, או במאכלות אסורות--חייב חטאת; ובשבת, פטור מחטאת.  כיצד:  היה מתעסק עם אישה, ובעלה בלא כוונה לבעילה, והרי היא ערווה עליו, דימה שזה שבפיו רוק הוא, ובלעו בלא כוונה לשם אכילה בעולם, והרי הוא חלב--הרי זה חייב חטאת.  נתכוון להגביה את התלוש, וחתך את המחובר בלא כוונה לחתיכתו--פטור:  מלאכת מחשבת אסרה תורה, כמו שביארנו במקומו.

ב,ח  כל העושה מצוה מן המצוות, ובכלל עשייתה נעשית עבירה שחייבין עליה כרת, בשגגה--הרי זה פטור מקרבן חטאת, מפני שעשה ברשות.

ב,ט  כיצד:  הבא על יבמתו, והרי היא נידה, והוא לא ידע--הרי זה פטור מחטאת.  אבל אם בא על אשתו, והרי היא נידה--חייב חטאת:  מפני שלא שאלה, ואחר כך יבעול; אבל יבמתו, אינו רגיל בה כדי שישאל לה.

ב,י  וכן מי שהיו לו שני תינוקות, אחד למול בשבת ואחד למול בערב שבת או אחר השבת, ושכח, ומל שניהם בשבת--פטור מחטאת:  שהרי יש לזה רשות למול אחד מהן בשבת, ושבת דחויה היא אצלו; ומצוה עשה, אף על פי שהם שני גופין, הואיל וזמנו בהול, אינו מדקדק.  אבל אם לא היה אחד מהן ראוי למול בשבת, ושכח ומל בשבת מי שאינו ראוי למולו בשבת--חייב חטאת.

ב,יא  [ט] אומן שבא למול לפנות היום ביום השבת, ואמרו לו לא נשאר פנאי ביום כדי שתמול, ואם תתחיל למול לא תשלים עד יציאת השבת, ונמצאת חובל בשבת ולא עושה מצוה, ואמר רגיל אני וזריז, ובמהרה אמול--אם לא השלים אלא עד יציאת השבת--הרי זה חייב חטאת, שהרי התרו בו.

ב,יב  [י] המוציא את הלולב ביום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת, כדי לצאת בו, והעבירו ארבע אמות ברשות הרבים, בשוגג--פטור, שהרי ברשות הוציא.

ב,יג  וכן השוחט את הפסח ביום ארבעה עשר שחל להיות בשבת, ונודע לו אחר כן שמשכו הבעלים את ידיהן או שמתו או נטמאו קודם שחיטה, או שנמצא טריפה בסתר, כגון ניקוב מעיים או ריאה--הרי זה פטור, מפני ששחט ברשות; אבל אם נמצא בעל מום, או שהייתה טריפה גלויה--הרי זה חייב חטאת, מפני שהיה לו לבדוק ואחר כך ישחוט.  וכן כל כיוצא בזה.

ב,יד  [יא] שחט את הפסח בשבת שלא לשמו בטעות--פטור, מפני שהזבח כשר:  שעקירת שמו בטעות--אינה עקירה, כמו שביארנו בהלכות פסולי המוקדשין.

ב,טו  [יב] שחט זבחים אחרים לשם פסח בטעות--אם ראויין הם לקרבן פסח--פטור מקרבן חטאת, מפני ששחט ברשות; אם אינם ראויין, כגון שהייתה נקבה או בן שתיים--חייב חטאת, שהרי אינו ראוי למצות הפסח.

ב,טז  וכן אם שגג ושחטו בשבת שלא לאוכליו, או שלא למנוייו, או לערלים, או לטמאים--חייב חטאת.  שחטו לאוכליו ושלא לאוכליו, למנוייו ושלא למנוייו, למולים ולערלים, לטמאים ולטהורים--פטור, שהרי הפסח כשר.  וכן כל כיוצא בזה.

ב,יז  [יג] השוחט בשבת קרבנות הציבור שלא לשמן--הרי זה חייב חטאת, ויקטיר אימורין לערב; וכן אם שחט יתר על חובת היום, חייב חטאת על התוספת.

ב,יח  [יד] שחט קרבנות יחיד שאין דוחין את השבת, בשבת בשגגה--חייב חטאת, והבשר מותר בהנאה.  ואין זורקין את הדם; ואם עבר וזרק דמן לשמן, בין בשוגג בין במזיד--עלו לבעלים לשם חובה, ויקטיר אימורין לערב; והבשר ייאכל, ויביא השוחט חטאת על שגגתו.

ב,יט  [טו] היו לפניו שתי בהמות של ציבור, אחת כחושה ואחת שמנה, והייתה חובת היום באחת, בין חטאת בין עולה, ושגג ושחט השתיים--אם שחט כחושה בתחילה, ואחר כך שחט השמנה--פטור מקרבן חטאת; ולא עוד, אלא שאומרים לו הבא שמנה ושחוט, לכתחילה.  אבל אם שחט השמנה תחילה, ואחר כך הכחושה--חייב חטאת על התוספת.

ב,כ  נמצאת הראשונה השמנה טריפה בבני מעיים--אף על פי שלא ידע שהיא טריפה בעת ששחט הכחושה, ולא לזה נתכוון--הואיל ונשחטה האחרונה כמצותה, הרי זה פטור מחטאת.

ב,כא  וכן הפורס מצודה להעלות דגים מן הים בשגגה, והעלה תינוק עם הדגים--בין ששמע שטבע תינוק, בין שלא שמע--הואיל והעלה תינוק, הרי זה פטור מחטאת:  אף על פי שלא הייתה כוונתו אלא לצוד, מפני שהיה שוגג.  וכן כל כיוצא בזה.

ב,כב  [טז] מי שהיה לפניו בלילי הפסח צלי של פסח, ונותר מן הקודשים, ונתכוון לאכול צלי שהיא מצוה, ושגג ואכל הנותר--הרי זה חייב חטאת, שהרי לא עשה מצוה באכילה זו.  וכן כל כיוצא בזה.
 

הלכות שגגות פרק ג

ג,א  מי שהעידו עליו עדים שחטא חטא שחייבין עליו חטאת קבועה, ולא התרו בו, אלא אמרו אנו ראינוך שעשית מלאכה בשבת או שאכלת חלב, והוא אומר אני יודע בוודאי שלא עשיתי דבר זה--אינו חייב חטאת:  הואיל ואם יאמר מזיד הייתי, ייפטר מן הקרבן, כשאמר להם לא אכלתי ולא עשיתי, נעשה כאומר לא אכלתי בשגגה אלא בזדון, שהוא פטור מן הקרבן, ולא הכחיש את העדים.

ג,ב  שתק, ולא הפליג את העדים--אפילו אמרה לו אישה אחת אכלת חלב או עשית מלאכה בשבת, ושתק--חייב להביא חטאת.  אמר לו עד אחד חלב הוא זה, ושתק, וחזר ואכלו בשגגה--מביא חטאת; ואם התרו בו--לוקה עליו, אף על פי שעיקר העדות בעד אחד.

ג,ג  כבר ביארנו בהלכות פסולי המוקדשין, שהמפריש חטאתו על החלב שאכל--לא יביאנה על השבת שחילל, או על הדם שאכל:  שנאמר "והביא קרבנו שעירת עיזים . . . על חטאתו, אשר חטא" (ויקרא ד,כח)--עד שיהיה קרבנו לשם חטאו, לא שיקריבנה מחטא על חטא.  ואם הקריב, פסולה.

ג,ד  יתר על זה אמרו, הפריש חטאתו על חלב שאכל אמש--לא יביאנה על חלב שאכל היום; ואם הביא, כיפר.  ואין צריך לומר שאם הפרישה אביו, ומת, והיה הבן מחוייב באותו החטא--שלא יביאנה הבן על חטאו, כמו שנתבאר שם.

ג,ה  [ד] המביא חטאת על שני חטאים--תרעה עד שייפול בה מום, ותימכר, ויביא בדמי חצייה לחטא זה, ובדמי חצייה לחטא השני.  וכן שניים שהביאו חטאת אחת על שני חטאים--תרעה עד שייפול בה מום, ותימכר, ויביא זה חטאתו בדמי חצייה, ויביא זה חטאתו בדמי חצייה.

ג,ו  [ה] הביא שתי חטאות על חטא אחד--יקריב איזו שירצה, והשנייה תרעה עד שייפול בה מום, וייפלו דמיה לנדבה.  [ו] הביא שתי חטאות על שני חטאים--זו תישחט לשם החטא האחד, והשנייה לשם החטא השני.

ג,ז  כבר ביארנו בהלכות מעשה הקרבנות, שהמשומד לעבודה זרה או לחלל שבתות בפרהסיה--אין מקבלין ממנו קרבן כלל; והמשומד לעבירה משאר עבירות--אין מקבלין ממנו חטאת, על אותו החטא.

ג,ח  כיצד:  משומד לאכול חלב, שאכל חלב בשגגה, והביא חטאתו--אין מקבלין ממנו, עד שיחזור בתשובה.  אפילו היה משומד לאכול חלב לתיאבון, ונתחלף לו חלב בשומן, ואכלו, והביא קרבן--אין מקבלין ממנו:  שמשאכל בזדון, בין להכעיס בין לתיאבון--הרי הוא משומד.  היה משומד לאכול חלב, ושגג ואכל דם--מקבלין ממנו, כמו שביארנו.

ג,ט  [ח] מי ששגג והפריש חטאתו, ואחר כך נשתמד וחזר בתשובה, או נשתטה וחזר ונשתפה--אף על פי שנדחה הקרבן בינתיים, הרי חזר ונראה:  שאין בעלי חיים נדחין, כמו שביארנו בהלכות פסולי המוקדשין; לפיכך יקריבנה עצמה.  וכשם שאם נולד בו מום עובר ונתרפא, יחזור לכשרותו--כך אם נדחו הבעלים וחזרו ונראו, יקרב.

ג,י  [ט] חייבי חטאות ואשמות ודאיין שעבר עליהן יום הכיפורים, חייבין להביא לאחר יום הכיפורים; וחייבי אשמות תלויין פטורין, שנאמר "מכול, חטאותיכם, לפני ה', תטהרו" (ויקרא טז,ל)--כך למדו מפי השמועה שכל חטא שאין מכיר בו אלא ה', נתכפר לו.

ג,יא  לפיכך מי שבא על ידו ספק עבירה ביום הכיפורים, אפילו עם חשיכה--פטור מאשם תלוי, שכל היום מכפר.  נמצאת למד שאין מביאין על לא הודע של יום הכיפורים אשם תלוי, אלא אם כן לא כיפר לו יום הכיפורים כמו שיתבאר.

ג,יב  [י] אין יום הכיפורים ולא החטאת ולא האשם מכפרין, אלא על השבים המאמינים בכפרתן; אבל המבעט בהם, אינם מכפרין לו.  כיצד:  היה מבעט, והביא חטאתו או אשמו, והוא אומר או מחשב בליבו, שאין אלו מכפרין--אף על פי שקרבו כמצותן, לא נתכפר לו.  וכשיחזור בתשובה מבעיטתו, צריך להביא חטאתו ואשמו.

ג,יג  וכן המבעט ביום הכיפורים, אין יום הכיפורים מכפר עליו.  לפיכך אם נתחייב באשם תלוי, ועבר עליו יום הכיפורים, והוא מבעט בו--הרי זה לא נתכפר לו; וכשיחזור בתשובה אחר יום הכיפורים, חייב להביא כל אשם תלוי שהיה חייב בו.

ג,יד  [יא] כל אשמות שבתורה, מעכבין את הכפרה--חוץ מאשם נזיר.  ספק נזיר, וספק מחוסרי כפרה, וספק סוטה--כולן מביאין קרבנותיהן אחר יום הכיפורים.

ג,טו  [יב] מי שהוא מחוייב חטאת או אשם, והרי הוא יוצא ליהרג מבית דין--אם היה זבחו זבוח, משהין אותו עד שייזרק הדם ואחר כך ייהרג; ואם עדיין לא נשחט הזבח, אין משהין אותו עד שיקריבו עליו.
 

הלכות שגגות פרק ד

ד,א  העושה עבירות הרבה בעלם אחד, חייב חטאת על כל אחת ואחת:  אפילו עשה השלוש וארבעים אלו שמנינו בעלם אחד, מביא שלוש וארבעים חטאות.  וכן אם עשה מעשה אחד שהוא חייב עליו משום שמות הרבה, חייב על כל שם ושם--והוא, שיהיו האיסורין כולן באין כאחת, או איסור מוסיף, או איסור כולל.

ד,ב  כיצד:  השוחט בהמת קודשים חוץ לעזרה, בשבת, לעבודה זרה--חייב שלוש חטאות:  משום שוחט קודשים בחוץ, ומשום מחלל שבת, ומשום עובד עבודה זרה--שהרי שלושת האיסורין באין כאחד.

ד,ג  במה דברים אמורים, באומר בגמר זביחה הוא עובד אותה.  אבל אם לא הייתה כוונתו לכך--משישחוט בה מעט לשם עבודה זרה, תיאסר, ואינו חייב משום שוחט בחוץ עד שישחוט שניים או רוב שניים; ונמצא כשגמר השחיטה, שחט בהמה האסורה לקרבן, שאינו חייב עליה משום שוחט בחוץ, כמו שביארנו במעשה הקרבנות.

ד,ד  הייתה חטאת העוף, והיה חצי הקנה שלה פגום, והוסיף בו כל שהוא בשבת, לשם עבודה זרה--חייב שלוש חטאות, שהרי שלושת האיסורין באים כאחת.  וכן העושה מלאכה ביום הכיפורים, שחל להיות בשבת--חייב שתי חטאות, מפני ששני האיסורין באין כאחת.

ד,ה  הבא על אשת אחיו, הקיים, כשהיא נידה--מביא שלוש חטאות:  משום אשת איש, ומשום אשת אח--והם שני איסורין הבאים כאחת; ומשום נידה--שהוא איסור מוסיף, שמתוך שניתוסף בה איסור זה לבעלה, נוסף ליבמה.  וכן כיוצא בזה.

ד,ו  הבא על אביו, חייב שתיים--משום "ערוות אביך . . . לא תגלה" (ויקרא יח,ז), ומשום "ואת זכר--לא תשכב" (ויקרא יח,כב).  וכן הבא על אחי אביו, חייב שתיים--שנאמר "ערוות אחי אביך, לא תגלה" (ויקרא יח,יד).

ד,ז  הבא על הזכור, והביא זכור עליו, בעלם אחד--אף על פי שהם שני גופין, אינו חייב אלא חטאת אחת:  שנאמר "ואת זכר--לא תשכב" (ויקרא יח,כב)--השוכב והנשכב, שם אחד הוא.  וכן הבא על הבהמה, והביא בהמה עליו, בעלם אחד--אינו חייב אלא חטאת אחת.  עשו השוכב והנשכב בבהמה וזכור, כבעילה אחת.

ד,ח  [ב] יש בועל בעילה אחת, וחייב עליה שמונה חטאות.  כיצד:  יעקוב שהייתה לו בת מזלפה ושמה תמנע, נשא לבן תמנע, והוליד ממנה בת, ושמה סרח, ואין ללבן בת אלא רחל לבדה.  נמצאת סרח בת בת יעקוב, ואחות אשתו מאביה; והם שני איסורין, הבאין כאחת.

ד,ט  נישאת סרח לראובן, ונאסרה על שאר בני יעקוב; נוסף בה איסור ליעקוב, והרי היא כלתו.  מת ראובן, או גירש, ונישאת סרח זו לאחי יעקוב מאימו--מתוך שנאסרה על שאר אחי יעקוב, נוסף ליעקוב בה איסור אשת אחיו.

ד,י  מת או גירש, ונישאת סרח זו לישמעאל--מתוך שנאסרה על שאר אחי ישמעאל, נוסף בה איסור ליעקוב משום אשת אחי אביו.  מת ישמעאל, ונפלה לייבום לפני יצחק, ועבר יצחק וייבמה, אף על פי שהיא שנייה לו--מתוך שנאסרה על שאר אחיו, נוסף בה איסור ליעקוב משום אשת אביו, ומשום אשת איש:  ששני האיסורין באין כאחד.

ד,יא  אם שגג יעקוב ובא על סרח זו, כשהיא נידה, בחיי יצחק בעלה, ובחיי רחל אשת יעקוב--הרי זה חייב עליה שמונה חטאות:  משום בת בתו, ומשום אחות אשתו, ומשום כלתו, ומשום אשת אחיו, ומשום אשת אחי אביו, ומשום אשת אביו, ומשום אשת איש, ומשום נידה.  וכן כל כיוצא בזה.

ד,יב  [ג] כל אלו שתיאסר זו הערווה עליהן באיסור מוסיף--צריך שיהו האנשים האחרים מצויין בעולם, כדי שתיאסר עליהן, ומתוך שתיאסר עליהן, ייתוסף איסור אחר לזה; אבל אם אינם מצויין, אין אומרין הואיל ואילו היה לזה בנים או אחים, הייתה נאסרת עליהם, ייתוסף בה איסור לזקן:  שהרי אין שם עתה, לא בן ולא אח.  וכן כל כיוצא בזה.

ד,יג  [ד] מי שהיה נשוי שלוש נשים, ובא על אימה של אחת מהן, שהיא אם אימה של שנייה, שהיא אם אביה של שלישית--אף על פי שזקנה זו היא חמותו, ואם חמותו, ואם חמיו, ושלושה שמות הם, ואיסור בת אחת היא--אינו חייב אלא חטאת אחת:  לפי שנאמר באישה ובתה ובת בנה ובת בתה "שארה הנה, זימה היא" (ויקרא יח,יז)--הכתוב עשה שלושה גופין, כגוף אחד; לפיכך ייחשבו השלושה שמות, כשם אחד.

ד,יד  [ה] אבל הבא על אחותו, שהיא אחות אביו, שהיא אחות אימו--חייב שלוש חטאות:  שנאמר "ערוות אחותו גילה" (ויקרא כ,יז), לחייב על אחותו בפני עצמה--ואף על פי שהיא אחות אימו, ואחות אביו.  והיאך תהיה זאת, כגון שבא על אימו, והוליד ממנה שתי בנות, ובעל אחת מבנותיו, והוליד ממנה בן--כשיבוא הממזר הזה על הבת השנית, שהיא אחות אימו הממזרת, שהיא אחותו מאביו, שהיא אחות אביו מאימו--חייב שלוש חטאות.  וכן כל כיוצא בזה.
 

הלכות שגגות פרק ה

ה,א  הבא על ערווה אחת ביאות הרבה, בעלם אחד--אף על פי שהיה בין בעילה ובעילה ימים הרבה, הואיל ולא נודע לו בינתיים והרי היא גוף אחד, הרי הכול שגגה אחת, ואינו חייב אלא חטאת אחת.  אבל אם שגג בה, ואחר כך נודע לו, וחזר ושגג בה עצמה, ובעלה--חייב על כל בעילה ובעילה:  שהידיעות, מחלקות השגגות.

ה,ב  הבא על הערווה ביאות הרבה, בעלם אחד, וזו הנבעלת הייתה לה ידיעה בין כל ביאה וביאה, שנמצאו הביאות אצלה בהעלמות הרבה--הוא מביא חטאת אחת, והיא מביאה חטאת על כל ביאה וביאה; היו לו הוא ידיעות בינתיים, והיא בהעלם אחד--הוא מביא חטאות הרבה, והיא מביאה חטאת אחת.

ה,ג  הבא על עריות הרבה, בעלם אחד--אף על פי שכולן משם אחד--הואיל והן גופים מחולקין, חייב על כל אחת ואחת.  כיצד:  הרי שבעל חמש נשים נידות, או שבא על חמש אחיותיו, או על חמש בנותיו, בעלם אחד--חייב על כל גוף וגוף.

ה,ד  מכאן אתה למד שזה שאמרו חכמים, הבא על הזכור והביא זכור עליו, בעלם אחד--חייב חטאת אחת:  בשהיה אותו הזכור עצמו.  אבל אם היה זכור אחר--בין שבא על שניהן, בין שבא על זה והביא זה עליו--חייב על כל גוף וגוף; והוא הדין בבא על הבהמה, והביא בהמה עליו.

ה,ה  [ד] האישה שהביאה עליה בהמות הרבה, בעלם אחד--חייבת חטאת על כל בהמה ובהמה:  שהרי הן גופין מחולקין, והרי זו כמי שנבעלה לאנשים הרבה בעלם אחד--שהיא חייבת חטאת, על כל איש ואיש.

ה,ו  [ה] האישה שהלך בעלה למדינת הים, ושמעה שמת או באו עדים שמת, ונישאת בין על פי עצמה בין על פי בית דין, ונודע שבעלה קיים--חייבת קרבן אחד; ואם נישאת לאנשים הרבה, או זינת עם אנשים הרבה--חייבת חטאת על כל איש ואיש:  מפני שהן גופין מחולקין, ואף על פי שהכול בשגגה אחת.

ה,ז  הבא על הנידה בשגגה, וטהרה מנידתה וטבלה, וחזרה וראת דם נידה, ובא עליה פעם שנייה באותה שגגה עצמה--חייב על כל פעם ופעם, אף על פי שהוא בעלם אחד והוא גוף אחד:  שזמן נידות זה חוץ מזמן נידות השני, והרי הן כשתי נשים נידות.

ה,ח  [ו] הבא על אשתו שלא בשעת וסתה, וראת דם בעת התשמיש--הרי אלו פטורין מקרבן חטאת, מפני שזה כאנוס הוא ואינו שוגג:  שהשוגג, היה לו לבדוק ולדקדק, ואילו בדק יפה יפה ודיקדק בשאלות, לא היה בא לידי שגגה; ולפי שלא טרח בדרישה וחקירה ואחר כך יעשה, צריך כפרה.  אבל זה, מה היה לו לעשות--הרי טהורה הייתה, ושלא בשעת וסתה בעל:  אין זה אלא אונס.

ה,ט  לפיכך בין שנמצא דם על עד שלה, בין שנמצא על עד שלו--פטורין.  אבל אם עבר, ובא עליה סמוך לווסתה, ודימה שיבעול ויפרוש קודם שתראה דם, וראתה בשעת התשמיש--חייבין בקרבן, שזו שגגה היא.

ה,י  לפיכך אם נמצא דם על עד שלו--שניהם טמאים, וחייבין בקרבן; נמצא דם על עד שלה--אם קינחה עצמה מיד כשפירש הבעל, ולא שיהת--שניהם טמאים, וחייבין בקרבן.  ואם שיהת כדי שתושיט ידה לתחת הכר, או לתחת הכסת, ותיטול עד לבדוק בו, ואחר כך קינחה עצמה--שניהם טמאים בספק, ופטורין מקרבן; ואם שיהת כדי שתרד מן המיטה, ותדיח את פניה, ואחר כך קינחה עצמה, ונמצא דם--בעלה טהור.

ה,יא  [ז] מי שעבר ובעל סמוך לווסת, על דעת שתקדום ביאתו לראיית הדם, והרגישה האישה שנטמאת בשעת תשמיש, ואמרה לו נטמאתי--הרי זה לא יפרוש כשהוא מתקשה, כמו שביארנו בהלכות איסורי ביאה.  ואם לא ידע שאסור לפרוש מיד, ופירש כשהוא מתקשה--חייב שתי חטאות:  אחת על כניסתו, שהרי בעל נידה; ואחת על יציאתו, שיציאתו הנאה לו כביאתו.

ה,יב  במה דברים אמורים, בשידע שאסור לבעול בשעת הווסת, ודימה שתקדום בעילתו לראייתה, ולא ידע שאסור לפרוש מיד--שנמצאו לו שתי העלמות בשתי הבעילות; אבל אם לא ידע שאסור לבעול בשעת הווסת, ולא ידע שאסור לפרוש מיד מן הטמאה--אף על פי שפירש מיד והוא מתקשה, אינו חייב אלא חטאת אחת:  מפני שכניסתו ויציאתו, שהן כשתי בעילות, בשגגה אחת הן, ובהעלם אחד עשה הכול.

ה,יג  והוא הדין בשאר עריות, שאם שגג ובא על הערווה על דעת שהיא מותרת, ונודע לו שהיא ערווה, והוא בתוך התשמיש--לא יפרוש מיד, שיציאתו הנאה לו כביאתו; ואם לא ידע שאסור לפרוש מיד, ופירש והוא מתקשה--אינו חייב אלא חטאת אחת, שהכול שגגה אחת היא.
 

הלכות שגגות פרק ו

ו,א  דין שגגת המאכלות, כדין שגגת הבעילות; לפיכך אם אכל אכילות הרבה משם אחד, בעלם אחד--אף על פי שיש ביניהן ימים רבים, אינו חייב אלא חטאת אחת.  כיצד:  אכל חלב היום, ואכל חלב למחר, וחלב למחר, בעלם אחד--אף על פי שהן בשלושה תמחויין, אינו חייב אלא חטאת אחת.  אבל אם אכל כזית חלב, ונודע לו, וחזר ואכל כזית חלב, ונודע לו--חייב על כל אכילה ואכילה:  שהידיעות, מחלקות השגגות.

ו,ב  אכל כחצי זית חלב, וחזר ואכל כחצי זית חלב, בעלם אחד--אף על פי שהם שני תמחויין, ואף על פי שהפסיק ביניהן--הרי אלו מצטרפין, ומביא חטאת:  שאין התמחויין מחלקין.  והוא שלא ישהה ביניהן יותר מכדי אכילת שלוש ביצים, כמו שביארנו בהלכות מאכלות אסורות:  שכשם שמצטרף השיעור למזיד למלקות, כך מצטרף השיעור לשוגג בקרבן.

ו,ג  [ב] אכל נותר מחמישה זבחים, כזית מכל זבח, בעלם אחד--אף על פי שאכלן בחמישה תמחויין, אינו חייב אלא חטאת אחת:  שכולן שם אחד הן, והתמחויין אינן מחלקין; וגופי הזבחים אינן מחלקין--שאחד האוכל בשר מזבחים רבים, או מזבח אחד.  וכן השוחט חמישה זבחים בחוץ, בעלם אחד--אינו חייב אלא חטאת אחת:  הא למה זה דומה, למשתחווה לחמש צורות בעלם אחד.  [ג] הקיז דם לבהמתו, וקיבלו בשני כוסות, ושתין בעלם אחד--אינו מביא אלא חטאת אחת.

ו,ד  האוכל מאכלות הרבה, משמות הרבה, בעלם אחד--חייב על כל שם ושם.  כיצד:  כגון שאכל חלב ודם ונותר ופיגול, כזית מכל אחד ואחד, בעלם אחד--מביא ארבע חטאות; וכן כל כיוצא באלו.

ו,ה  וכן האוכל כזית אחד, שנתקבצו בו שמות הרבה, בעלם אחד--אם נתקבצו באיסור מוסיף, או באיסור כולל, או באיסור בת אחת--חייב על כל שם ושם.  לפיכך הטמא, שאכל כזית חלב, נותר, ביום הכיפורים--מביא ארבע חטאות, ואשם:  חטאת אחת משום טמא שאכל קודש, ואחת משום אוכל חלב, ואחת משום אוכל נותר; ואחת משום יום הכיפורים--והוא שיצטרף אוכל אחר עם כזית זה, עד שישלימו לככותבת.  ומביא אשם ודאי למעילה, שהרי נהנה מן ההקדש בשגגה.

ו,ו  [ה] האוכל ושותה ביום הכיפורים, בעלם אחד--אינו חייב אלא חטאת אחת:  אכילה ושתייה, אחת היא.  [ו] העושה מלאכה ביום הכיפורים, שחל להיות בשבת--חייב שתי חטאות, מפני שהן שני איסורין הבאין כאחד.

ו,ז  אכל כחצי זית חלב, וכחצי זית דם, בעלם אחד--אינו חייב קרבן:  כשם שאין האיסורין מצטרפין למלקות, כמו שביארנו בהלכות מאכלות אסורות--כך אין מצטרפין לקרבן.

ו,ח  אכל כחצי זית, ונודע לו, וחזר ושכח ואכל כחצי זית אחר, בעלם שני--פטור:  שהרי נודע לו בינתיים, ויש ידיעה לחצי שיעור.  וכן אם כתב אות אחת בשבת בשגגה, ונודע לו, וחזר ושכח וכתב אות שנייה סמוכה לה, בעלם שני--פטור מקרבן חטאת.  וכן כל כיוצא בזה.

ו,ט  וכן המעביר שתי אמות בשוגג, ושתי אמות במזיד, ושתי אמות בשוגג--אם בזריקה, חייב:  לא מפני שאין ידיעה לחצי שיעור; אלא מפני שאין בידו להחזירה, ולפיכך לא הועילה לו הידיעה שבינתיים.  ואם בהעברה, פטור:  שיש ידיעה לחצי שיעור, כמו שביארנו.

ו,י  [ט] האוכל כזית חלב, וכזית חלב, בעלם אחד, ונודע לו על הראשון, וחזר ונודע לו על השני--מביא שתי חטאות:  שהידיעות מחלקות, ואף על פי שעדיין לא הפריש הקרבן.  אבל אם נודע לו על שניהן כאחת, מביא חטאת אחת.  וכן ייראה לי שהוא הדין, בבעילות.

ו,יא  [י] אכל כזית ומחצה בעלם אחד, ונודע לו על כזית, וחזר ואכל חצי זית, בהעלמו של שני--אינו חייב אלא חטאת אחת:  שאין חצי זית האחרון מצטרף לראשון, אף על פי שהוא בהעלמו--שהרי נודע לו על מקצת העלמה ראשונה.

ו,יב  [יא] אכל שני זיתי חלב בעלם אחד, ונודע לו על אחד מהן, וחזר ואכל כזית אחר בהעלמו של שני, והביא חטאת על הראשון--ראשון ושני מתכפרין, אבל שלישי לא נתכפר; אלא כשייוודע לו עליו, יביא חטאת אחרת.

ו,יג  הביא חטאת על השלישי--שלישי ושני מתכפרין, ששניהן בעלם אחד; וראשון לא נתכפר בחטאת זו.  הביא חטאת על האמצעי--שלושתן מתכפרין, מפני שהראשון והשלישי בהעלמו של אמצעי; וכשייוודע לו על הראשון ועל השלישי, אינו צריך להביא חטאת אחרת.

ו,יד  [יב] מי שאכל חתיכה משתי חתיכות, ונסתפק לו אם חלב אכל או שומן, וחזר ואכל חתיכה אחרת משתי חתיכות, ונסתפק לו אם חלב אכל או שומן, ואחר כך נודע לו בוודאי שחלב אכל בראשונה ובשנייה--אינו חייב אלא חטאת אחת:  שידיעת ספק הייתה לו בינתיים--אף על פי שמחלקת לאשמות, אינה מחלקת לחטאות.
 

הלכות שגגות פרק ז

ז,א  המשתחווה לעבודה זרה וניסך וקיטר וזיבח, בעלם אחד--חייב ארבע חטאות; וכן אם פיער עצמו לפעור וזרק אבן למרקוליס, בעלם אחד--חייב שתיים.  וכן כל כיוצא בזה, יהא חייב על כל עבודה ועבודה.

ז,ב  במה דברים אמורים, בשהזיד בעבודה זרה, ושגג בעבודות אלו; אבל אם הזיד בעבודות אלו, ושגג בעבודה זרה--אינו חייב אלא חטאת אחת.

ז,ג  כיצד:  ידע שזו עבודה זרה, ושאסור לעובדה, אבל לא ידע שההשתחוויה והניסוך עבודה, והשתחווה וניסך--חייב שתיים; ידע שאלו עבודות הן, ואסור לעבוד בהן לאל אחר, ולא ידע שזו עבודה זרה, לפי שלא הייתה של כסף וזהב, ועלה על דעתו שאין קרויה עבודה זרה אלא של כסף וזהב, ועבדה בכל העבודות--אינו חייב אלא חטאת אחת.

ז,ד  [ב] כלל גדול אמרו בשבת:  כל השוכח עיקר שבת, ושכח שנצטוו ישראל על השבת, או שנשבה והוא קטן לבין הגויים, או נתגייר קטן והוא בין הגויים--אף על פי שעשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה--אינו חייב אלא חטאת אחת, שהכול שגגה אחת היא.  וכן חייב חטאת אחת על כל חלב שאכל, וחייב חטאת אחת על כל דם שאכל; וכן כל כיוצא בעבירות אלו.

ז,ה  וכל היודע עיקר שבת, אבל שכח שהיום שבת, ודימה שהוא חול--אף על פי שעשה בו מלאכות הרבה, חייב חטאת אחת על כל היום כולו; וכן חטאת, על כל שבת ושבת ששגג בו.

ז,ו  [ג] וכל היודע שהיום שבת, ושגג במלאכות ולא ידע שמלאכות אלו אסורות, או שידע שהן אסורות ולא ידע שחייבין עליהן כרת, ועשה מלאכות הרבה--חייב חטאת על כל אב מלאכה ומלאכה:  אפילו עשה הארבעים חסר אחת בעלם אחד, מביא תשע ושלושים חטאות.  [ד] שכח שהיום שבת, ושגג אף במלאכות ולא ידע שמלאכות אלו אסורות--אינו חייב אלא חטאת אחת.

ז,ז  [ה] העושה אב ותולדותיו, בעלם אחד--אינו חייב אלא חטאת אחת; ואין צריך לומר העושה תולדות הרבה של אב אחד, שאינו חייב אלא חטאת אחת.  [ו] עשה תולדה של אב זה, ותולדה של אב זה, בעלם אחד--ייראה לי שהוא חייב שתי חטאות.

ז,ח  [ז] עשה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת, כגון שזרע ונטע והבריך והרכיב, בעלם אחד--אינו חייב אלא חטאת אחת.  וכבר נתבאר בהלכות שבת, האבות והתולדות והמלאכות שהן מעין האבות.

ז,ט  [ח] עשה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת, בשבתות הרבה--בין בזדון שבת ושגגת מלאכות, בין בשגגת שבת וזדון מלאכות--חייב על כל מלאכה ומלאכה.  כיצד:  ידע שהיום שבת, וזרע בו מפני שלא ידע שהזריעה מלאכה, וכן בשבת שנייה ידע שהוא שבת, ונטע בה מפני שלא ידע שהנטיעה אסורה משום מלאכה, וכן בשבת שלישית הבריך מפני שלא ידע שההברכה מלאכה--חייב על כל אחת ואחת, אף על פי שהיא מעין מלאכה אחת:  מפני שהשבתות, כגופין מחולקין.

ז,י  [ט] שגג שהיום שבת, וזרע בו, והוא יודע שהזריעה מלאכה, וכן בשבת שנייה שכח שהוא שבת, ונטע בו, והוא יודע שהנטיעה מלאכה, וכן בשלישית שכח שהוא שבת, והבריך, אף על פי שיודע שההברכה מלאכה--הרי זה חייב על כל אחת ואחת:  שהימים שבין שבת לשבת, הרי הם כידיעה לחלק.

ז,יא  [י] מי שקצר וטחן כגרוגרת בשגגת שבת וזדון מלאכות, שאינו חייב אלא חטאת אחת, וחזר וקצר וטחן כגרוגרת בזדון שבת ושגגת מלאכות, שהוא חייב על כל מלאכה ומלאכה, ונודע לו על קצירה של שגגת שבת וזדון מלאכות--קצירה גוררת קצירה, וטחינה גוררת טחינה, וכאילו עשה ארבעתן בשגגת שבת וזדון מלאכות, שאינו חייב אלא חטאת אחת.  וכיון שהקריב חטאת זו, נתכפר לו על הכול; וכשיידעם אחר כן, אינו צריך להביא חטאת אחרת.

ז,יב  אבל אם נודע לו תחילה על קצירה של זדון שבת ושגגת מלאכות, והקריב חטאת--נתכפר לו על זו הקצירה שנודע לו עליה, ועל הקצירה והטחינה של שגגת שבת וזדון מלאכות, מפני ששתיהן כמלאכה אחת, ונגררה קצירה וטחינה עם הקצירה.  ותישאר הטחינה של זדון שבת עד שייוודע לו עליה, ויביא חטאת שנייה.

ז,יג  קצר כחצי גרוגרת בשגגת שבת וזדון מלאכות, וחזר וקצר כחצי גרוגרת בזדון שבת ושגגת מלאכות--הרי אלו מצטרפין:  קצירה גוררת קצירה.  וכן כל כיוצא בזה, בשאר מלאכות.

ז,יד  [יא] המתכוון לחתוך את התלוש, וחתך את המחובר--אף על פי שנתכוון לחתיכה--הואיל ולא עשה מחשבתו, פטור מן החטאת:  שזה כמתעסק; ולא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת, כמו שביארנו כמה פעמים.

ז,טו  [יב] החותה גחלים בשבת, שהוא מכבה את העליונות ומדליק את התחתונות--אם נתכוון לכבות ולהבעיר, חייב שתיים.  חתה גחלים להתחמם מהן, והובערו מאליהן--חייב שתיים:  מפני שמלאכה שאינה צריכה לגופה, חייב עליה כמו שביארנו בהלכות שבת.  וכשם שחייב על זדונה כרת, כך חייב על שגגתה קרבן חטאת.
 

הלכות שגגות פרק ח

ח,א  כל חטא שחייבין על שגגתו חטאת קבועה, חייבין על לא הודע שלו אשם תלוי.  ומה הוא לא הודע:  אם נסתפק לו אם שגג בדבר זה או לא שגג--הרי זה מצווה להקריב אשם, שנאמר "ולא ידע ואשם, ונשא עוונו.  והביא איל תמים מן הצאן, בערכך לאשם" (ויקרא ה,יז-יח).  וזה הוא הנקרא אשם תלוי--מפני שהוא מכפר על הספק, ותולה לו, עד שייוודע לו בוודאי שחטא בשגגה, ויקריב חטאתו.

ח,ב  אינו חייב באשם תלוי, עד שיהיה שם איסור קבוע.  כיצד:  אכל חלב, וספק אם היה כזית או פחות מכזית, או שהייתה לפניו חתיכת חלב וחתיכת שומן, ואכל אחת מהן ואין ידוע איזה מהן אכל, אשתו ואחותו עימו בבית, בעל אחת מהן ואין ידוע איזו מהן בעל, שבת ויום חול, ועשה מלאכה באחד מהן ואין ידוע באיזה מהן עשה, או שעשה מעשה בשבת, ולא ידע מעין איזו מלאכה עשה--הרי זה מביא אשם תלוי.  וכן כל כיוצא בזה.

ח,ג  אבל אם הייתה לפניו חתיכה אחת, ספק שהיא חלב ספק שהיא אליה, ואכלה--פטור, שהרי אין כאן איסור קבוע.  וכן האוכל חלב הכוי--פטור מאשם תלוי, שאין כאן איסור קבוע.  וכן הבא על אישה שהיא ספק נידה, או ספק ערווה של קירוב בשר--פטור מאשם תלוי.  לפיכך האישה שנמצא דם על עד שלה לאחר זמן, והנושא יבמתו בתוך שלושה חודשים, וילדה, ואין ידוע אם בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון--הרי אלו פטורין מן הקרבן.  וכן כל כיוצא באלו, שהרי אין שם איסור קבוע.

ח,ד  [ג] האוכל חתיכה, ועד אחד אומר לו זה שאכלת חלב היה, ועד אחד אומר לא אכלת חלב, אישה אומרת אכל, ואישה אומרת לא אכל--הואיל ונקבע האיסור, והוא אינו יודע אם חטא או לא חטא--הרי זה מביא אשם תלוי.

ח,ה  וכן כל הבא על אשת איש, שעד אחד אומר מת בעלה, ואחד אומר לא מת--חייבין באשם תלוי.  והוא הדין לספק מגורשת, שהרי נקבע האיסור; אבל ספק מקודשת, לא נקבע האיסור.

ח,ו  [ד] מי שהיו לפניו שתי חתיכות, אחת של חלב ואחת של שומן, ואכל אחת מהן, ובא גוי או כלב ואכל את השנייה, או שאכל גוי או כלב את הראשונה, ובא ישראל ואכל את השנייה, או שאכל ראשונה בזדון ושנייה בשגגה, או שאכל ראשונה בשגגה ושנייה בזדון--הרי זה חייב באשם תלוי, הואיל והיה שם איסור קבוע.

ח,ז  אכל שתיהן בזדון, פטור מקרבן; אכל שתיהן בשגגה, מביא חטאת; אכל את הראשונה בשגגה, ובא אחר ואכל את השנייה בשגגה--שניהם חייבין באשם תלוי.  וכן כל כיוצא בזה.

ח,ח  [ה] חלב ונותר לפניו, אכל אחת מהן ואין ידוע איזו מהן אכל, אשתו נידה ואחותו עימו בבית, ושגג באחת מהן ואין ידוע איזו מהן בעל, שבת ויום הכיפורים, ועשה מלאכה בין השמשות שביניהן--הרי זה פטור מקרבן; ואינו מביא חטאת, שהרי אינו יודע עצמו של חטא כמו שביארנו, ואינו מביא אשם תלוי, שהרי ידע בוודאי שחטא.

ח,ט  [ו] כל דבר שחייבין על ודאו חטאת קבועה אחת, חייבין על לא הודע שלו אשם תלוי אחד; וכל דבר שחייבין על ודאו חטאות הרבה, חייבין על לא הודע שלו אשמות תלויין הרבה, כמניין החטאות.

ח,י  כיצד:  כשם שאם אכל חלב ודם ונותר ופיגול בעלם אחד, חייב ארבע חטאות--כך אם נסתפק לו אם אכלן, או לא אכל אלא חתיכות של היתר שהיו עימהן--מביא ארבעה אשמות תלויין.  וכן אם נסתפק לו אם האישה שבא עליה אשתו, או פלונית הערווה שהייתה עימה שחייב עליה שמונה חטאות--הרי זה מביא שמונה אשמות תלויין.

ח,יא  [ז] האוכל חתיכה משתי חתיכות, ונסתפק לו אם של חלב אכל או של שומן אכל, ואחר שנולד לו הספק, אכל חתיכה משתי חתיכות אחרות, ונסתפק לו אם של חלב אכל או של שומן--הרי זה מביא שני אשמות תלויין:  [ח] כשם שידיעת ודאי בינתיים מחלקת לחטאות, כך ידיעת ספק בינתיים מחלקת לאשמות.

ח,יב  לפיכך אם אכל חמישה זיתי חלב בעלם אחד, ונודע לו ידיעת ספק על אחד מהן, וחזר ונודע לו ידיעת ספק אחרת על השני, וכן על כל אחד ואחד--חייב אשם תלוי על כל אחד ואחד.

ח,יג  [ט] חתיכה של שומן וחתיכה של חלב, אכל אחת מהן ואין ידוע איזו היא, והביא אשם תלוי, וחזר ואכל את השנייה--מביא חטאת.  וכן אם אכל אחר את השנייה--מביא האחר אשם תלוי, כמו שביארנו.

ח,יד  [י] חתיכה של חלב וחתיכה של חלב נותר, אכל את אחת מהן ואין ידוע איזו היא--מביא חטאת על החלב, ואשם תלוי משום נותר.  אכל את השנייה, בעלם שני--מביא שלוש חטאות; ואם היה בה שווה פרוטה, מביא אשם ודאי משום מעילה.

ח,טו  אכל אחד את אחת משתיהן, ובא אחר ואכל את השנייה--זה מביא חטאת ואשם תלוי, וזה מביא חטאת ואשם תלוי; וכן כל כיוצא בזה.
 

הלכות שגגות פרק ט

ט,א  על חמש עבירות, מביאין קרבן אשם, והוא הנקרא אשם ודאי, שהרי אינו בא משום ספק; ואלו הן:  על שפחה חרופה, ועל הגזל, ועל המעילה, ועל טומאת נזיר, ועל הצרעת כשיטהר ממנה.

ט,ב  על שפחה חרופה כיצד:  הבא על שפחה חרופה, בין בזדון בין בשגגה--מביא אשם.  והוא שתהיה השפחה גדולה, ומזידה, וברצונה, ותהיה בעולה--כדי שתלקה:  שנאמר "ביקורת תהיה . . . והביא את אשמו" (ויקרא יט,כ-כא), היא לוקה והוא מביא קרבן.  [ב] ומפי השמועה למדו שבזמן שהיא חייבת מלקות, הוא חייב בקרבן; ובזמן שהיא פטורה מן המלקות, הוא פטור מן הקרבן.

ט,ג  בן תשע ויום אחד שבא על שפחה חרופה--היא לוקה, והוא מביא קרבן; וייראה לי שאינו מביא, עד שיגדיל ויהיה בן דעת.

ט,ד  כבר ביארנו בהלכות ביאות אסורות, מה היא השפחה החרופה האמורה בתורה, ושאינן חייבין עד שיבעול כדרכה ויגמור.  לפיכך אם אמרו לו שניים בעלת שפחה חרופה, והוא אומר לא בעלתי--נאמן, ואינו מביא קרבן על פיהם:  שהרי הוא יודע אם גמר ביאתו, או לא גמר; וזה שאמר לא בעלתי, כלומר לא גמרתי.

ט,ה  הבא על השפחה ביאות הרבה, אינו חייב אלא אשם אחד.  כיצד:  הבא על השפחה ביאות הרבה בזדון, או שבא עליה בשגגה, ונודע לו, וחזר ובא עליה בשגגה, ונודע לו, אפילו מאה פעמים במאה העלמות--מקריב אשם אחד, ומתכפר לו על הכול:  על הזדונות שבה, ועל השגגות.  במה דברים אמורים, בשפחה אחת; אבל הבא על שפחות הרבה, אפילו בעלם אחד--חייב אשם על כל שפחה ושפחה.

ט,ו  בעל שפחה והפריש אשמו, וחזר ובעלה אחר שהפריש אשמו--חייב על כל אחת ואחת:  שההפרשה מחלקת, ונמצא כמי שהקריב ואחר כך בעל.

ט,ז  [ו] וכן אם בעל חמש בעילות בעלם אחד, בשפחה אחת, ונודע לו על אחת מהן, והפריש אשמו, ואחר כך נודע על השנייה--מפריש אשם אחר:  אף על פי שבעלם אחד היו כולן, הואיל ולא נודע לו אלא אחר שהפריש, נמצא כבועל אחר שהפריש, שדין השוגג והמזיד בשפחה אחד הוא.

ט,ח  [ז] על הגזל כיצד:  כל מי שיש בידו משווה פרוטה ומעלה מממון ישראל, בין שגזלו, בין שגנבו, בין שהפקידו אצלו, או הלווהו, או משום שותפות, או משאר דרכים, וכפר בו ונשבע על שקר, בין בזדון בין בשגגה--הרי זה מביא אשם על חטאתו, וזה הוא הנקרא אשם גזילות.  ומפורש בתורה שאין מתכפר לו באשם זה, עד שישיב הממון שבידו לבעליו; אבל החומש, אינו מעכב הכפרה.

ט,ט  כבר ביארנו בהלכות שבועות אימתיי יהיה חייב בשבועה זו שמקריב עליה אשם זה, ואימתיי יהיה פטור ממנה, ועל איזו דרך יתחייב אשמות רבות כמניין חיוב השבועות, ועל איזו דרך לא יהיה חייב אלא אשם אחד.

ט,י  [ח] על המעילה כיצד:  כל הנהנה בשווה פרוטה מן ההקדש בשגגה--מחזיר מה שנהנה, ויוסיף חומש; ויקריב אשם, ויתכפר לו.  וכבר ביארנו בהלכות מעילה שהקרבן והקרן מעכבין הכפרה, ואין החומש מעכב.

ט,יא  [ט] האוכל מדבר שמועלין בו, בחמישה תמחויין בעלם אחד--אף על פי שהוא מזבח אחד--אם יש בכל אכילה ואכילה שווה פרוטה, חייב אשם על כל אחד ואחד:  שהתמחויין מחלקין במעילה, והרי הם כמינין הרבה--אף על פי שאין מחלקין בחיוב הכרתות.  חומרה יתרה יש במעילה--שהרי עשה בה המהנה כנהנה, ומצטרפת לזמן מרובה, ושליח שעשה שליחותו חייב המשלח:  מה שאין דברים אלו בשאר האיסורין.

ט,יב  [י] כל המחוייב אשם ודאי--צריך שייוודע לו חטאו תחילה, ואחר כך יקריב אשמו; אבל אם הקריבו קודם שייוודע לו, ונודע לו אחר שהקריב--אינו עולה לו.  וכל חטא שחייבין עליו אשם ודאי--אחד המלך, או כוהן משיח, או שאר עם הארץ--שווין בו.

ט,יג  [יא] כל חטא שחייבין עליו אשם ודאי--אם נסתפק לו אם עשהו או לא עשהו, פטור מכלום; לפיכך הבא על ידו ספק מעילה--אינו חייב כלום, כמו שביארנו במעילה.

ט,יד  [יב] הייתה לפניו חתיכה של חולין וחתיכה של הקדש, אכל אחת מהן, ואין ידוע איזו היא--פטור.  חזר ואכל את השנייה, מביא אשם על מעילתו; אכל אחר את השנייה, שניהן פטורין.

ט,טו  [יג] חתיכה של חלב וחתיכה של הקדש, אכל אחת מהן--מביא אשם תלוי משום חלב.  אכל את השנייה--מביא חטאת על החלב, ואשם ודאי של מעילה על ההקדש; בא אחר ואכל את השנייה, אף השני מביא אשם תלוי.

ט,טז  חתיכה של חלב וחתיכה של חלב הקדש, אכל אחת מהן--מביא חטאת.  אכל את השנייה, אחר שנודע לו על הראשונה--מביא שתי חטאות, ואשם ודאי על מעילתו; בא אחר ואכל את השנייה--זה מביא חטאת וזה מביא חטאת, בלבד.

ט,יז  כבר ביארנו בהלכות מאכלות אסורות, מאיזה טעם נוסף איסור הקדש על איסור חלב; וכן כל כיוצא באלו האיסורין.
 

הלכות שגגות פרק י

י,א  שישה, מצותן שיקריבו קרבן עולה ויורד; ואלו הן:  המצורע, והיולדת, והנשבע שבועת העדות בין בזדון בין בשגגה, והנשבע שבועת ביטוי לשקר בשגגה, והטמא שאכל קודש בשגגה, והטמא שנכנס למקדש בשגגה.

י,ב  קרבן היולדת--אם הייתה עשירה--מביאה כבש בן שנתו לעולה, ובן יונה או תור לחטאת.  ואם אין ידה משגת--הרי קרבנה יורד, ומביאה שתי תורים או שני בני יונה, אחד עולה ואחד חטאת; אפילו הייתה ידה משגת לשה, ואינה משגת לנסכיו--מביאה קרבן עני.

י,ג  המצורע כשיטהר--מביא שלוש בהמות, מהן שני כבשים, אחד עולה ואחד אשם, וכבשה לחטאת; אם אין ידו משגת--מביא שתי תורים או שני בני יונה, אחד עולה ואחד חטאת, וכבש לאשם.

י,ד  על שבועת העדות, ועל שגגת שבועת ביטוי, ועל שגגת טומאת מקדש וטומאת קודשיו--מביא כשבה או שעירה, כשאר החטאות הקבועות; ואם אין ידו משגת--מביא שתי תורים או שני בני יונה, אחד עולה ואחד חטאת; ואם אין ידו משגת לעוף--מביא עשירית האיפה סולת, והיא הקרויה מנחת חוטא, שכבר נתפרשו מעשיה בהלכות מעשה הקרבנות.

י,ה  כל הקרבנות האלו מפורשין בתורה, ומפורש זה שחייב להביאן:  חוץ מטמא שנכנס למקדש או אכל קודש--שכך כתוב שם, "ונפש כי תחטא, ושמעה קול אלה . . . או נפש, אשר תיגע בכל דבר טמא . . . או נפש כי תישבע לבטא בשפתיים . . . והיה כי יאשם, לאחת מאלה . . ." (ויקרא ה,א-ה); מפי השמועה למדו שזה שחייב כאן קרבן לטמא--כשנטמא ונכנס למקדש או אכל קודש, והוא לא ידע.

י,ו  אף על פי שהדבר מפי הקבלה, הרי הוא כמפורש, שהרי בפירוש חייבה תורה כרת לטמא שאכל קודש, ולטמא שנכנס למקדש--באוכל נאמר "והנפש אשר תאכל בשר, מזבח השלמים אשר לה', וטומאתו, עליו--ונכרתה" (ויקרא ז,כ), ובנכנס למקדש נאמר "ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל:  כי את מקדש ה' טימא" (במדבר יט,כ).  וכיון שחייבה תורה כרת על טומאת מקדש וקודשיו, פירשה הקרבן שמביאין על שגגתן.

י,ז  [ו] כל קרבנות שהאישה חייבת, בעלה מביא על ידיה:  אם היה עני, מביא קרבן עני; ואם היה עשיר, מקריב על ידיה קרבן עשיר.  ומביא אדם על ידי בנו ועל ידי בתו ועל ידי עבדו ושפחתו קרבן עני, ומאכילן בזבחים.

י,ח  [ז] המלך וכוהן משיח--מביאין קרבן על שבועת העדות, או על שבועת ביטוי, או על טומאת מקדש וקודשיו, כשאר ההדיוטות:  שלא חילק הכתוב קרבן מלך מקרבן הדיוט ומקרבן כוהן משיח, אלא במצוות שחייבין על שגגתן חטאת קבועה כמו שביארנו; אבל בקרבן עולה ויורד, כולם שווין.

י,ט  כבר ביארנו בהלכות שבועות, אימתיי יהיה חייב על שבועת העדות ועל שגגת שבועת ביטוי, ואימתיי יהיה פטור עליהן, ועל איזו דרך יהיה חייב קרבנות הרבה כמניין השבועות, ועל איזה דרך לא יהיה חייב אלא קרבן אחד.  ובהלכות מחוסרי כפרה, אבאר באיזה דרך תתחייב היולדת והמצורע קרבנות הרבה, ובאיזה דרך יתחייב כל אחד מהם קרבן אחד.

י,י  [ח] כל המביא קרבן על הזדון כשגגה--אם היה אנוס, פטור מן הקרבן; ואין צריך לומר שאר עבירות שאינו חייב חטאת אלא על שגגתן--שאם היה אנוס, פטור.

י,יא  [ט] מי שהפריש מעות לכבשה של חטאתו, וצרך--הרי זה מביא שעירה, ויחלל אותן המעות על השעירה, וייהנה בהן.  וכן אם הפריש לשעירה, ולקח כשבה--ייהנה בהן.

י,יב  [י] הפריש מעות לבהמה, והעני--ייקח שתי תורים או שני בני יונה, ויחלל עליהן אותן המעות, וייהנה בהן.  הפריש מעות לבני יונה או לתורים, והעני--יביא עשירית האיפה, ויחלל עליהן אותן המעות, וייהנה בהן.

י,יג  וכן אם היה עני, והפריש מעות לעשירית האיפה, והעשיר--יוסיף עליהן, ויביא עוף; הפריש לעוף, והעשיר--יוסיף עליהן, ויביא כשבה או שעירה.  אפילו היה מורישו גוסס--הרי זה עני, עד שימות מורישו ויירשנו.

י,יד  [יא] עשיר שהפריש כשבה או שעירה, ונפל בה מום--אם רצה, יביא בדמיה עוף; אבל אם הפריש עוף, ונפסל--לא יביא בדמיו עשירית האיפה, שאין לעוף פדיון.

י,טו  [יב] הפריש עשירית האיפה, והעשיר--אם עד שלא קדשה בכלי--הרי היא ככל המנחות, ותיפדה ותיאכל; ומשקדשה בכלי--תעבור צורתה, ותצא לבית השריפה.

י,טז  [יג] עשיר שהפריש קן למכור אותה, וליקח בדמיה כשבה או שעירה, והעני--יביא קן זו, אף על פי שהיא קדושת דמים שהיא נדחית.  ולמה לא נדחית:  מפני שדיחוי מעיקרו, אינו דיחוי; והרי נראה קן זה לו עתה.  עני שהקריב קרבן עשיר, יצא; ועשיר שהקריב קרבן עני, לא יצא.
 

הלכות שגגות פרק יא

יא,א  שינוי יש בשגגת טומאת מקדש וקודשיו, מה שאין כן בשאר כרתות:  שכל הכרתות--כיון ששגג ונודע לו בסוף שחטא--אף על פי שלא הייתה לו ידיעה בתחילה, הרי זה חייב חטאת; אבל בטומאת מקדש וקודשיו--אינו מביא קרבן עולה ויורד, עד שתהיה לו ידיעה לטומאה וידיעה לקודש או למקדש בתחילה, וידיעה לטומאה וידיעה לקודש או למקדש בסוף, והעלם בינתיים.

יא,ב  כיצד:  נטמא ונכנס למקדש או אכל קודש, ואחר כך נודע לו שנטמא ושהיה טמא בשעה שאכל או שנכנס, ושקודש היה זה שאכלו, או מקדש היה זה שנכנס לו--הרי זה פטור מקרבן:  עד שידע שנטמא ושזה קודש ושזה מקדש, קודם שייכנס או קודם שיאכל.

יא,ג  כיצד:  נטמא וידע שנטמא וידע שזה מקדש ושזה קודש, ואחר כך נעלמה ממנו הטומאה ושכח שנטמא, ונכנס למקדש או אכל קודש, והוא יודע שזה מקדש ושזה קודש, או ששגג ושכח שזה מקדש או שזה בשר קודש, והוא יודע שהוא טמא ונכנס או אכל, או ששגג או שכח שנטמא, ושכח שזה בשר קודש ושזה מקדש ונכנס או אכל, ואחר כך נודע לו דברים אלו שנתעלמו ממנו--הרי זה מביא קרבן עולה ויורד, בכל צד וצד משש מחלקות אלו.

יא,ד  ומניין שדין שגגת טומאת מקדש וקודשיו כך הוא:  שהרי בשאר שגגות נאמר "בעשותה אחת ממצוות ה', אשר לא תיעשינה--ואשם.  או הודע אליו, חטאתו אשר חטא" (ויקרא ד,כז-כח)--כיון שידע בסוף, אף על פי שלא ידע בתחילה; ובטומאת מקדש וקודשיו נאמר "ונעלם ממנו, והוא ידע ואשם" (ויקרא ה,ג; ויקרא ה,ד).  מאחר שנאמר "ונעלם ממנו" מכלל שהייתה שם ידיעה בתחילה, ונאמר "והוא ידע"--הא למדת שהוא צריך ידיעה בתחילה, וידיעה בסוף, והעלם בינתיים.

יא,ה  [ב] נטמא וידע שנטמא אבל לא ידע באיזה אב נטמא, ושכח שנטמא, ואחר כך נכנס למקדש או אכל קודש, ונודע לו אחר שנכנס או אחר שאכל באיזה אב נטמא--הרי זה חייב בקרבן, ואף על פי שלא ידע בתחילה באיזה אב נטמא:  הואיל וידע שהוא טמא, הרי הייתה שם ידיעת טומאה בתחילה.

יא,ו  אבל אם נעלמו ממנו הלכות טומאה--כגון שנטמא בכעדשה מן השרץ, וידע שהשרץ מטמא ולא ידע בשיעור, ושכח שנגע בשרץ כלל ונכנס או אכל, ואחר כך נודע לו שנגע בכעדשה מן השרץ--הרי זה ספק אם חייב קרבן, או פטור.

יא,ז  וכן מי שלא ראה המקדש מימיו, ולא הבין מקומו--אם נטמא וידע שנטמא, ושכח שנטמא, ונכנס למקדש ולא ידע בתחילה שזה הוא מקומו, שהרי לא ראהו מעולם, ואחר כך זכר הטומאה, וידע שזה מקדש--הרי זה ספק אם ידיעה שיש מקדש בעולם ידיעה, או עד שידע מקומו תחילה.

יא,ח  ייראה לי שאלו החייבין בקרבן מספק--אינן מביאין קרבן, שמא יכניסו חולין לעזרה.  ואם תאמר והלוא חטאת העוף באה על הספק, ואינה נאכלת:  מפני שהמביא אותה מחוסר כיפורים, ואסור לאכול בקודשים עד שיביא כפרתו; אבל מי שאינו מחוסר כיפורים, אינו מביא קרבן מספק.

יא,ט  [ג] מי שנטמא בעזרה--צריך שידע תחילה שנטמא ושזה מקדש, ואם נעלם ממנו אחרי כן שנטמא והרי הוא זכור שזה מקדש, או שנעלם ממנו שזה מקדש ולא שכח שנטמא, או שנתעלמו ממנו זה וזה--כשייוודע לו, יביא קרבן עולה ויורד:  והוא שישהה כשיעור, כמו שביארנו בהלכות ביאת המקדש.

יא,י  [ד] מי שטימא עצמו במזיד, ולא שיהה כשיעור--הרי זה ספק אם שיעור השתחוויה לאנוס בלבד, או אף למזיד; ולפיכך אם נעלם ממנו, ויצא ולא שיהה--אינו מביא קרבן.  וכן אם תלה עצמו באוויר עזרה--הדבר ספק אם אוויר עזרה כעזרה, או אינו כעזרה.

יא,יא  [ה] מי שנסתפק לו אם נכנס למקדש או אכל קודש בטומאה או לאו, אינו מביא אשם תלוי--שאין מביאין קרבן על לא הודע, אלא בכרת שחייבין על שגגתו חטאת קבועה.

יא,יב  [ו] מי שהיו לפניו שני שבילים, אחד טמא ואחד טהור--הלך בראשון וחזר והלך בשני, ובעת שהלך בשני שכח שהלך בראשון, ונעלמה ממנו טומאה זו, ונכנס למקדש או אכל קודש--חייב:  ואף על פי שלא הייתה לו בתחילה ידיעה גמורה לטומאה, אלא מקצת ידיעה--שהרי לא ידע שהלך בשני שבילין, שבהילוך שניהן יהא טמא בוודאי; ואף על פי כן חייב חטאת--שמקצת ידיעה, ככל ידיעה.

יא,יג  הלך בראשון, ונכנס למקדש או אכל קודש--פטור, מפני שהוא ספק טמא.  [ז] הזה שלישי ושביעי וטבל, אחר שנכנס למקדש, והלך בשני, וחזר ונכנס למקדש--חייב:  שהרי נכנס כשהוא טמא למקדש בוודאי, או בפעם ראשונה או בשנייה; ואף על פי שכל ידיעה מהן ספק ידיעה היא, שהרי כל שביל מהן ספק הוא--כאן בטומאת מקדש וקודשיו, עשו ספק ידיעה כידיעה.

יא,יד  [ח] היה טמא, ואמרו לו שניים נכנסת למקדש, והוא אומר להן לא נכנסתי--נאמן, ואינו מביא קרבן:  שאם ירצה, יאמר מזיד הייתי.  אמרו לו שניים טמא היית כשנכנסת למקדש, ובפנינו נטמאת וידעת שאתה טמא--אף על פי שהיה בין טומאה זו שמעידין בה ובין כניסתו למקדש ימים רבים, שאפשר לו שיאמר כבר טבלתי, הואיל והכחיש את העדים ואמר לא נטמאתי מעולם, הרי אלו נאמנין ומביא קרבן על פיהן:  אם הביאוהו שניים לידי מיתה חמורה, קל וחומר שיביאוהו לידי קרבן הקל--שהרי הכחישן.

יא,טו  [ט] טומאת מקדש או קודשיו--שהיה לה ידיעה בתחילה, ולא היה לה ידיעה בסוף--שעיר של יום הכיפורים הנעשה בפנים ויום הכיפורים תולין, עד שייוודע לו ויביא קרבן עולה ויורד.  ושאין בה ידיעה בתחילה, אבל יש בה ידיעה בסוף--שעיר הנעשה בחוץ ביום הכיפורים ויום הכיפורים מכפרין.  ועל שאין בה ידיעה, לא בתחילה ולא בסוף--שעירי הרגלים ושעירי ראשי חודשים מכפרין.

יא,טז  ועל זדון טומאת מקדש וקודשיו--פר כוהן גדול של יום הכיפורים מכפר, אם היה המזיד מן הכוהנים; ואם היה מישראל, דם שעיר הנעשה בפנים ויום הכיפורים מכפר--שנאמר "וכיפר על הקודש, מטומאות בני ישראל" (ויקרא טז,טז).
 

הלכות שגגות פרק יב

יב,א  כל דבר שחייבין על שגגתו חטאת קבועה--אם שגגו בית דין הגדול בהוראה, והורו להתירו, ושגגו העם בהוראתן, ועשו העם והם סומכין על הוראתן, ואחר כך נודע לבית דין שטעו--הרי בית דין חייבין להביא קרבן חטאת על שגגתן בהוראה, ואף על פי שלא עשו הן בעצמן מעשה:  שאין משגיחין על עשיית בית דין כלל, בין עשו בין לא עשו--אלא הוריתן בלבד.  ושאר העם פטורין מן הקרבן, אף על פי שהן העושין--מפני שתלו בבית דין.

יב,ב  ומה הוא הקרבן שמביאין על שגגה זו:  אם בעבודה זרה שגגו והורו--מביאין פר לעולה ושעיר לחטאת, מכל שבט ושבט; וקרבן זה הוא האמור בפרשת שלח לך, "והיה, אם מעיני העדה נעשתה לשגגה" (במדבר טו,כד)--מפי השמועה למדו שבשגגת עבודה זרה הוא מדבר.  ואם בשאר כרתות שחייבין על שגגתן חטאת קבועה, שגגו והורו--מביא כל שבט ושבט פר חטאת; וזה הוא האמור בפרשת ויקרא "ואם כל עדת ישראל, ישגו" (ויקרא ד,יג).

יב,ג  נמצאת למד, שאם שגגו בית דין הגדול בהוריה בעבודה זרה--מביאין כל הקהל שנים עשר פרים עולות, ושנים עשר שעירים חטאות; והן נשרפות, שהרי דמן נכנס לפנים; והן הנקראין שעירי עבודה זרה.  ואם בשאר המצוות שגגו, מביאין שנים עשר פרים חטאות; והן נשרפות, מפני שדמן נכנס לפנים.  וכל פר מהן נקרא פר העלם דבר של ציבור, שנאמר "והקריבו הקהל" (ויקרא ד,יד)--כל קהל וקהל:  וכל שבט ושבט קרוי קהל, שנאמר "ויעמוד יהושפט, בקהל יהודה" (דברי הימים ב כ,ה).

יב,ד  בין שעשו כל ישראל שבארץ ישראל, על פי בית דין שהורו, בין שעשו רוב ישראל, אף על פי שהם מיעוט מניין השבטים, בין שעשו רוב השבטים, אף על פי שהן מיעוט כל ישראל--מביאין כמניין כל השבטים פר לכל שבט ושבט, ובעבודה זרה פר ושעיר לכל שבט ושבט:  שאף אלו שלא חטאו, מביאין על ידי החוטאים.  אפילו עשה שבט אחד בלבד, והוא רוב הקהל--הרי כל הציבור מביאין שנים עשר פרים, ובעבודה זרה שנים עשר פרים ושנים עשר שעירים.

יב,ה  [ב] בית דין שנסתפק להן אם שגגו בהוראה, או לא שגגו--אינן חייבין באשם תלוי, שנאמר "ונודעה, החטאת" (ויקרא ד,יד):  עד שתיוודע ואחר כך יתחייבו בקרבן, כמו שיתבאר.

יב,ו  במה דברים אמורים שבית דין חייבין, ואלו העושים על פיהם פטורין מן הקרבן--בשהיו המורים בית דין הגדול של שבעים ואחד, ויהיה ראש ישיבה עימהן בהוריה, ויהיו כולן ראויין להוריה, ויטעו כולם או רובם בדבר זה שהורו בו, ויורו בפירוש ויאמרו לעם מותרין אתם לעשות; וכן אלו ששמעו מפי בית דין, אם אמרו לאחרים מותרין אתם לעשות, ויעשו כל הקהל או רובו על פיהם, ומדמים שהדבר שהורו בו כדת הורו; ויורו לבטל מקצת, לא שיעקרו כל הגוף; וכשייוודע להם, יידעו גופו של דבר שהורו בו בשגגה.

יב,ז  בכל אלו המאורעים--הוא שיהיו בית דין חייבין בקרבן, והעושה על פיהם פטור.  אבל אם חסר אחד מכל אלו הדרכים--הרי בית דין, פטורין מן הקרבן; וכל מי ששגג ועשה מעשה, מביא חטאת קבועה על שגגתו.
 

הלכות שגגות פרק יג

יג,א  כיצד אם חסר אחד מכל אלו הדרכים שביארנו, ייפטרו בית דין ויתחייבו העושים:  הרי שהורו בית דין של אחד מן השבטים להם שחלב הקיבה מותר, ואכלו אותו אנשי מקומן על פיהן--אותו בית דין פטורין, וכל מי שאכל מביא חטאת קבועה על שגגתו.

יג,ב  וכן אם הורו בית דין הגדול שדם הלב מותר, ולא היה ראש ישיבה עימהן, או שהיה אחד מהן אינו ראוי להיות ממונה בסנהדרין, כגון שהיה גר או ממזר או זקן שלא ראה בנים וכיוצא בהן, ועשו העם על פיהם, ואכלו דם הלב--הרי בית דין פטורין, וכל מי שאכל מביא חטאת קבועה על שגגתו.

יג,ג  ומניין שאין הכתוב מדבר אלא בבית דין הגדול, שנאמר "ואם כל עדת ישראל, ישגו . . ." (ויקרא ד,יג).  ומניין שעד שיהיו כולן ראויין להוריה:  שנאמר "ואם מעיני העדה" (ראה במדבר טו,כד), עד שיהיו להם כעיניים; ולהלן הוא אומר "ושפטו, העדה" (במדבר לה,כד)--מה העדה האמורה בדיני נפשות, כולן ראויין להוריה, אף עדה האמורה בשגגה זו, עד שיהיו כולן ראויין להוריה.

יג,ד  וכן אם הורו וידע אחד מהן שטעו, ואמר להן טועים אתם, ורבו עליו המתירים, והתירו--הרי בית דין פטורין, וכל מי שעשה על פיהם חייב להביא חטאת קבועה על שגגתו:  שנאמר "ואם כל עדת ישראל, ישגו" (ויקרא ד,יג), עד שישגו כל הסנהדרין.

יג,ה  ידע אחד מן הסנהדרין או מיעוטן שטעו המתירין, ושתקו--הואיל והורו ולא היה שם חולק, ופשטה ההוריה ברוב הקהל--הרי בית דין חייבין קרבן, וכל שעשה על פיהם פטור; ואלו ששתקו--אם עשו על פי אלו שהורו--הרי אלו חייבין, מפני שלא תלו בבית דין.

יג,ו  וכן אם נשאו ונתנו בדבר, ואמרו דבר זה מותר הוא, ולא הורו לעם, ולא אמרו להם מותרין אתם לעשות, ושמע השומע מהם בעת שגמרו שהדבר מותר, והלך ועשה כפי מה ששמע--הרי כל העושה חייב חטאת קבועה, ובית דין פטורין:  שהרי לא הורו להם בפירוש לעשות.

יג,ז  וכן אם הורו, ועשו מיעוט הקהל על פיהם, ונודעה השגגה--הרי בית דין פטורין; ואלו המיעוט שעשו חייבין, וכל אחד ואחד מביא חטאתו.  [ב] והסנהדרין עצמן שעשו בהוריתן, אינן מצטרפין לרוב הקהל:  עד שיהיו הרוב שעשו, חוץ מן הסנהדרין.

יג,ח  עשו רוב אנשי ארץ ישראל על פיהם, אף על פי שאלו העושים שבט אחד, וכן אם עשו רוב השבטים, אף על פי שהם מיעוט הקהל--בית דין חייבים, והעושין פטורין.

יג,ט  כיצד:  היו יושבי ארץ ישראל שש מאות אלף ואחד, והיו העושין בהורית בית דין שלוש מאות אלף ואחד, והרי כולם בני יהודה בלבד, או שהיו העושים בני שבעה שבטים כולם, אף על פי שיש בהם מאה אלף--הרי בית דין חייבין, וכל העושים על פיהם פטורין.  ואין משגיחין על יושבי חוצה לארץ, שאין קרוי קהל אלא בני ארץ ישראל; ושבט מנשה ואפריים אינם חשובים כשני שבטים לעניין הזה, אלא שניהם שבט אחד.

יג,י  [ג] היו העושים מרובין בשעת החטא, ומועטין בשעת הידיעה, או מועטין בשעת החטא, ומרובין בשעת הידיעה--הכול הולך אחר שעת המעשה.

יג,יא  [ד] הורו בית דין בחלב מן החלבים שהוא מותר, ואכל מיעוט הקהל על פיהם, ונודע להם שחטאו וחזרו בהם, ואחר כך הורו שעבודה זרה פלונית מותרת, ועבד אותה עבודה זרה מיעוט אחר על פיהם, וכשיצטרפו האוכלים לעובדים יהיו רוב--הרי אלו מצטרפין, אף על פי שהייתה להם ידיעה בינתיים.

יג,יב  במה דברים אמורים, בשהיה המורה בית דין אחד; אבל אם מת בית דין שהורה תחילה, ועמד אחר והורה--אין אלו מצטרפין לאלו:  [ה] אפילו הורו שני בתי דינים בדבר אחד, כגון חלב וחלב או דם ודם.

יג,יג  וכן אם לא היו העושים שוגגין על פי ההוראה--הרי בית דין פטורין, וכל העושים חייבין.  כיצד:  הורו בית דין לאכול חלב הקיבה כולו, וידע אחד מן הקהל שטעו ושחלב הקיבה אסור, ואכלו מפני הוראתם, שהיה עולה על דעתן שמצוה לשמוע מבית דין, אף על פי שהם טועים--הרי זה האוכל חייב חטאת קבועה על אכילתו, ואינו מצטרף למניין השוגגים על פיהם.

יג,יד  במה דברים אמורים, בשהיה זה שידע שטעו חכם או תלמיד שהגיע להוראה; אבל אם היה עם הארץ, הרי זה פטור--שאין ידיעתו באיסור ידיעה ודאית, ומצטרף לכלל השוגגים על פיהם.

יג,טו  וכן אם לא ידע שטעו, ונתכוון לאכול שומן, ואכל חלב הקיבה שהתירוהו, והוא לא ידע שהוא חלב הקיבה--הרי זה חייב:  מפני שאכילתו מפני שגגתו, לא מפני ההוראה; ואינו מצטרף למניין השוגגים על פיהם--שנאמר "לכל העם, בשגגה" (במדבר טו,כו), עד שתהיה שגגה אחת לכול.

יג,טז  וכן אם תלה בעצמו, ואכל חלב הקיבה שהורו להתירו, לא מפני הוראתם, אלא מפני שהוא מותר בדעתו--הרי זה חייב חטאת קבועה בפני עצמו.  זה הכלל:  כל התולה בבית דין, פטור--והוא, שיהיו שם כל הדרכים שמנינו; וכל החייב בפני עצמו, אינו מצטרף לרוב השוגגים.

יג,יז  [ו] הורו בית דין להתיר דבר האסור בזדון, ועשו הקהל על פיהם בשגגה--בית דין פטורין מן הקרבן, מפני שהם מזידין; וכל אחד ואחד מן העושים על פיהם, חייב קרבן בפני עצמו, מפני שהוא שוגג.  הורו בית דין בשגגה, וידעו הקהל שטעו, ושאין ראוי לקבל מהם, ואף על פי כן עשו הקהל על פיהם--אלו ואלו פטורין מן הקרבן:  בית דין פטורין, שהרי לא עשו הקהל מפני הוראתם שהטעת אותן; וכל העושים פטורין מן הקרבן, מפני שהן מזידין--שהרי ידעו שטעו, ושאין ראוי לעשות.
 

הלכות שגגות פרק יד

יד,א  בית דין ששגגו והורו לעקור גוף מגופי תורה, ועשו כל העם על פיהם--בית דין פטורין, וכל אחד ואחד מן העושים חייב חטאת קבועה:  שנאמר "ונעלם דבר" (ויקרא ד,יג), ולא כל הגוף.  [ב] לעולם אין בית דין חייבין עד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת, בדברים שאינם מפורשין ומבוארין בתורה; ואחר כך יהיו בית דין חייבין בקרבן, והעושים על פיהם פטורין.

יד,ב  כיצד:  שגגו והורו שמותר להשתחוות לעבודה זרה, או שמותר להוציא מרשות לרשות בשבת, או שמותר לבוא על שומרת יום כנגד יום--הרי אלו כמי שאמרו אין שבת בתורה, או אין עבודה זרה בתורה, או אין נידה בתורה:  שעקרו כל הגוף; ואין זו וכיוצא בזה שגגת הוראה, אלא שכחה.  לפיכך פטורין מן הקרבן, וכל העושה על פיהם חייב חטאת בפני עצמו.

יד,ג  אבל אם טעו והורו ואמרו המוציא מרשות לרשות הוא שחייב, שנאמר "אל ייצא איש ממקומו" (שמות טז,כט), אבל הזורק או המושיט, מותר, או שעקרו אב מאבות מלאכות, והורו שאינו מלאכה--הרי אלו חייבין.

יד,ד  וכן אם טעו ואמרו המשתחווה לעבודה זרה בפישוט ידיים ורגליים הוא החייב, שנאמר "כי לא תשתחווה, לאל אחר" (שמות לד,יד), אבל הכורע על הארץ ולא פשט ידיו ורגליו, הרי הוא מותר--הרי אלו חייבין.

יד,ה  וכן אם טעו ואמרו הבא על שומרת יום כנגד יום שראתה דם ביום הוא חייב, שנאמר "כל ימי זובה" (ויקרא טו,כו), אבל ראת בלילה, מותר לבוא עליה, וכן אם הורו ואמרו שמי שפירשה אשתו נידה בשעת תשמיש, מותר לפרוש ממנה לשעתו כשהוא מתקשה--הרי אלו חייבין.

יד,ו  וכן אם טעו ואמרו שהאוכל דם שיצא בשעת שחיטה, הוא החייב, אבל האוכל דם הלב, מותר--הרי אלו חייבין.  וכן כל כיוצא בטעייות אלו, אם הורו בהן ועשו רוב הקהל על פיהן--בית דין מביאין קרבן על שגגתן, וכל העושין על פיהן פטורין.

יד,ז  [ג] הורו בית דין שיצא השבת לפי שנכסית החמה, ודימו ששקעה, ולבסוף זרחה החמה--אין זו הוראה, אלא טעות; וכל שעשה מלאכה חייב, אבל בית דין פטורין.  וכן אם התירו אשת איש להינשא לפי שהעידו בפניהם שמת בעלה, ואחר כך בא בעלה--אין זו הוראה, אלא טעות; והאישה ובעלה האחרון, חייבין חטאת על שגגתן.  וכן כל כיוצא בזה.

יד,ח  [ד] בית דין שהורו בשגגה, ושכחו עצמו של חטא שהורו בו--אף על פי שהם יודעים בוודאי שחטאו בשגגה, ואף על פי שהעם מודיעין אותם ואומרים להם בכך וכך הוריתם לנו--פטורין, והעושים על פיהם חייבין בפני עצמם:  שנאמר "ונודעה, החטאת, אשר חטאו, עליה" (ויקרא ד,יד), לא שיידעו אותו החוטאים.

יד,ט  כיצד:  שגגו והתירו חלב הקיבה, ואכלו אותו רוב העם, ואחר שידעו ששגגו בהוראה, ושהתירו דבר שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת קבועה, ונסתפק להם אם מקצת החלבים התירו, או מקצת הדמים התירו--הרי אלו פטורין, וכל מי שאכל מביא חטאת קבועה.

יד,י  [ה] בית דין שהורו בשגגה, ונודעה להם שגגתם--בין שהביאו כפרתן, בין שלא הביאו כפרתן--כל העושה כפי הוריתן שפשטה ברוב הציבור מאחר שידעו, הרי זה מביא אשם תלוי:  הואיל והיה לו לשאול בכל עת על דברים שנתחדשו בבית דין, ולא שאל--הרי זה כמי שנסתפק לו אם חטא או לא חטא.

יד,יא  במה דברים אמורים, במי שהוא עם בית דין במדינה; אבל מי שראה ההוריה, והלך למדינה אחרת--אף על פי שעשה אחר שידעו, פטור:  מפני שתלה בהן, והרי אי אפשר לו לשאול.  ולא עוד, אלא הנבהל לצאת--אף על פי שעדיין לא יצא לדרך, ועשה על פיהן מאחר שידעו--הרי זה פטור.
 

הלכות שגגות פרק טו

טו,א  כבר ביארנו שכל שגגה שההדיוט מביא עליה חטאת הקבועה, כשבה או שעירה--אם שגג בה הנשיא, מביא שעיר; ואם שגג בה כוהן משיח, מביא פר.

טו,ב  במה דברים אמורים שכוהן משיח מביא קרבן על שגגתו, בשטעה בהוראת עצמו ועשה מעשה בשגגת הוראתו לבדה--והוא, שיהיה חכם מופלא, שנאמר "אם הכוהן המשיח יחטא, לאשמת העם" (ויקרא ד,ג), הרי משיח כציבור:  מה הציבור שהם בית דין, אינם חייבין בקרבן עד שיהיו חכמים ראויין להוראה, ויטעו בהוראה, ויעשו העושים על פיהם, ויורו לבטל מקצת ולקיים מקצת--כך המשיח, בכל הדרכים האלו.

טו,ג  [ב] כיצד:  כוהן משיח שטעה בהוראה לעצמו, ודימה שהזורק מרשות לרשות בשבת מותר, וזרק מרשות לרשות, והוא תולה בהוראתו לעצמו--כשייוודע לו חטאו, יביא פר לחטאת.

טו,ד  אבל אם לא תלה בהוראתו, אלא שגג וזרק בשגגה, או שתלה בהוראתו, ולא היה חכם מופלא, או שעקר כל הגוף בהוראתו לעצמו, או ששגג בהוראתו לבטל מקצת ולא עשה והוא סומך על הוראתו, אלא עשה בשגגה אחרת, או שהיה מזיד בהוראה ושגג במעשה--הרי זה פטור מקרבן כלל:  שדינו להוראת עצמו, כדין הקהל להוראת בית דין לכל דבר.

טו,ה  הורה לעצמו, ושכח מאיזה טעם הורה, ובשעת מעשה אמר הריני עושה, על דעת הוראתי--הרי זה מביא פר חטאת.

טו,ו  [ג] הורה לעצמו לבטל מקצת ולקיים מקצת בעבודה זרה, ועשה כפי הוראתו--הרי זה מביא שעירה כהדיוט:  והוא, שישגוג בהוראה כמו שביארנו--שאין הכוהן המשיח חייב קרבן אלא בהעלם דבר בהוראה, עם שגגת המעשה כציבור; אבל אם שגג במעשה בלבד בלא הוראה--בין בעבודה זרה, בין בשאר מצוות--אינו מביא קרבן כלל.

טו,ז  [ד] הורה הכוהן המשיח עם בית דין, ושגג הוא והם בהוראה--אף על פי שעשו על פי ההוראה הזאת שטעו בה, הואיל ולא סמך בשעת מעשה על הוראתו לבדה, אלא על הוראתו, עם הוראת בית דין--הרי זה פטור.  ואין צריך כפרה בפני עצמו; אלא אם היו בית דין מביאין קרבן, מתכפר לו בכלל הציבור.  ואם היו העושים הם המביאים קרבן--אינו מביא קרבן, שהרי אין צריך כפרה בפני עצמו.  [ה] הורה עם בית דין בשגגה, ושגגו הם בדם והוא בחלב--אינו מתכפר לו עם הציבור, אלא מביא פר לעצמו.

טו,ח  [ו] כוהן משיח שנסתפק לו אם שגג שגגה זו שהיא שגגת הוראה עם המעשה, או לא שגג אותה--אינו מביא אשם תלוי, מפני שהוא בה כציבור שאינם מביאין אשם תלוי על לא הודע של שגגת הוראה.  אבל הנשיא--אם נסתפק לו אם חטא או לא חטא--מביא אשם תלוי כשאר ההדיוטות, מפני שאין שגגתו תלויה בהוראתו.

טו,ט  איזה הוא נשיא האמור בתורה:  זה מלך שאין עליו רשות מאדם מישראל, ואין למעלה ממנו במלכותו, אלא ה' אלוהיו--בין שהיה מבית דויד, או משאר שבטי ישראל.  ואם היו מלכים רבים, ואין אחד מהם עובד את חברו--כל אחד ואחד מהם מביא שעיר עיזים על שגגתו.

טו,י  ואיזה הוא כוהן משיח--זה כוהן גדול שנמשח בשמן המשחה, לא המרובה בבגדים.

טו,יא  [ז] כוהן גדול שנמשח בשמן המשחה, ועבר מעבודתו מפני מום או זקנה וכיוצא בהן, וחטא בשגגה זו--מביא פר על שגגתו:  לפי שאין בין כוהן משיח המשמש לכוהן משיח שעבר, אלא פר יום הכיפורים ועשירית האיפה של כל יום--שאין מקריב אותם, אלא כוהן המשמש בכהונה גדולה; אבל פר הבא על כל המצוות, שווים הם בו.

טו,יב  [ח] נשיא שעשה עם הציבור בהוראת בית דין, הרי זה מתכפר לו בכלל העם:  שאם היו בית דין הם שהקריבו על שגגתם, כל העם והמלך פטורין מן הקרבן כמו שביארנו; ואם היו העושים על פי בית דין הם שחייבין בקרבן, והיה המלך מן העושים--הרי זה מביא שעיר, ששעיר נשיא במקום כשבה או שעירה של הדיוט הוא עומד.

טו,יג  [ט] נשיא שנצטרע, עבר מנשיאותו; ונשיא שעבר מנשיאותו, הרי הוא כהדיוט.  חטא כשהיה נשיא, ועבר מגדולתו--הרי זה מביא שעיר:  שנאמר "על חטאתו, אשר חטא" (ויקרא ד,ג; וראה ויקרא ד,כב), כשעת חטאתו הוא מביא.

טו,יד  [י] כוהן משיח או מלך שחטאו עד שלא נתמנו--אף על פי שלא נודע להם אלא אחר שנתמנו, הרי אלו כהדיוט:  שנאמר "אשר נשיא, יחטא" (ויקרא ד,כב), "אם הכוהן המשיח יחטא" (ויקרא ד,ג)--עד שיחטא כשהוא נשיא וכשהוא משיח.  לפיכך אם אכל ספק חלב כשהוא הדיוט, ונודע לו על ספקו אחר שנתמנה כוהן גדול--הרי זה מביא אשם תלוי.

טו,טו  אכל חצי זית חלב כשהוא הדיוט וחצי זית כשהוא נשיא, בעלם אחד, או שאכל חצי זית כשהוא נשיא וחצי זית אחר שעבר--אינו מצטרף, ופטור.  אכל חצי זית כשהוא הדיוט, ונתמנה ועבר, ואכל חצי זית כשהוא הדיוט--הרי זה ספק אם מצטרף, או כבר הפסיקה הנשיאות.