עניין אלו ההלכות לידע כלים שמקבלין טומאה מכל אלו הטומאות, וכלים שאינן מיטמאין, וכיצד מיטמאין הכלים ומטמאין. וביאור עניין זה בפרקים אלו.
א,א שבעה מיני כלים, הן שמקבלין טומאה מן התורה; ואלו הן: הבגדים, והשקין, וכלי עור, וכלי עצם, וכלי מתכות, וכלי עץ, וכלי חרס. הרי הוא אומר "מכל כלי עץ או בגד או עור או שק" (ויקרא יא,לב), ובכלי מתכות נאמר "אך את הזהב, ואת הכסף" (במדבר לא,כב), ובכלי חרס נאמר "וכל כלי חרש--אשר ייפול מהם, אל תוכו" (ויקרא יא,לג).
א,ב מפי השמועה למדו שזה שנאמר בתורה "וכל מעשה עיזים" (במדבר לא,כ), לרבות כלים העשויין מן הקרניים ומן הטלפיים ומן העצמות של עיזים; והוא הדין לשאר מיני בהמה וחיה. אבל כלים העשויין מעצמות העוף, אינן מקבלין טומאה: חוץ מכלים העשויין מכנף העוזניה בלבד, וביצת הנעמית המצופה--הואיל והן דומין לעצם, מקבלין טומאה ככלי עצם; וקרוב בעיניי, שטומאתן מדברי סופרים.
א,ג כלים העשויין מעצמות חיה שבים ומעורה, וכל שבים--טהור, ואין מקבל טומאה מן הטומאות, ולא טומאת מדרס; אף האורג בגד מצמר הגדל בים, אינו מקבל טומאה: שנאמר "או בגד או עור" (ויקרא יא,לב)--מפי השמועה למדו מה בגד מן הגדל בארץ, אף עור מן הגדל בארץ.
א,ד חיבר מן הגדל בים עם הגדל בארץ, אפילו חוט או משיחה--אם חיברו חיבור שמשים את שניהן כאילו הן אחד לטומאה, שאם נטמא זה יטמא זה--הרי הכול מקבל טומאה.
א,ה [ד] ייראה לי שהכלים העשויין מעור העוף--אינן מקבלין טומאה, כמו עצמותיו. ואם תאמר והלוא הוא כשר לכתוב עליו תפילין, כעור בהמה וחיה--הנה עור הדג אינו מקבל טומאה, ולולי זוהמתו שאינה פוסקת היה כשר לתפילין. הנה למדת שאף דבר שאינו מקבל טומאה כשר לתפילין, אם אין לו זוהמה.
א,ו [ה] כלי זכוכית אינן מקבלין טומאה, מדברי תורה; וחכמים גזרו עליהן, שיהיו מקבלין טומאה. הואיל ותחילת ברייתן מן החול ככלי חרס, הרי הן ככלי חרס; ומפני שתוכן נראה כברן, לא גזרו עליהן שייטמאו מאווירן, אלא עד שתיגע הטומאה בהן בין מתוכן בין מגבן, ככלי מתכות. ולא גזרו טומאה על פשוטיהן, אלא על מקבליהן. ואין להן טהרה במקוה. ואין שורפין עליהן תרומה וקודשים, שלא גזרו עליהן אלא לתלות.
א,ז [ו] כלי גללים וכלי אדמה וכלי אבנים--טהורין לעולם, ואין מקבלין טומאה מן הטומאות ולא טומאת מדרס, לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים, בין פשוטיהן בין מקבליהן.
א,ח [ז] פיל שבלע הוצין, והקיאן דרך בית הרעי--העושה מהן כלים, הרי הן ספק אם הן ככלי גללים או ככלי עץ כשהיו; אבל קפיפה שנטמאת, ובלע אותה פיל, והקיאה דרך בית הרעי--הרי היא בטומאתה.
א,ט [ח] פשוטי כלי חרס, כגון מנורה וכיסא ושולחן של חרס וכיוצא בהן--אין מקבלין טומאה מן הטומאות ולא טומאת מדרס, לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים: שנאמר "אשר ייפול מהם, אל תוכו . . . יטמא" (ויקרא יא,לג)--כל שיש לו תוך בכלי חרס, מקבל טומאה; ושאין לו תוך, טהור.
א,י [ט] כלי מתכות--אחד פשוטיהן כגון הסכינין והמספריים, או מקבליהן כגון היורות והקומקמוסין--הכול מקבלין טומאה: שנאמר "כל דבר אשר יבוא באש" (במדבר לא,כג), בין מקבל בין פשוט. אפילו תיבה או מגדל וכיוצא בהן של מתכת שהן מקבלין ארבעים סאה בלח או יתר--מקבלין טומאה, שנאמר "כל דבר".
א,יא [י] כלי עץ וכלי עור וכלי עצם--מקבליהן כגון העריבה והחמת וכיוצא בהן, מקבלין טומאה מדברי תורה; אבל פשוטיהן כגון הלוחות והכיסא והעור שאוכלין עליו וכיוצא בהן, אין מקבלין טומאה אלא מדברי סופרים: שנאמר "מכל כלי עץ או בגד . . ." (ויקרא יא,לב)--מפי השמועה למדו מה שק שיש לו בית קיבול, אף כל שיש לו בית קיבול; וכלי עצם ככלי עץ לכל דבר.
א,יב במה דברים אמורים שטומאת פשוטיהן מדברי סופרים, בשאר טומאות חוץ מטומאת מדרס; אבל במדרס הזב וחבריו, מיטמאין מן התורה--שנאמר "כל המשכב, אשר ישכב עליו . . ." (ויקרא טו,ד; ויקרא טו,כד), כל העשוי למשכב או למרכב כמו שביארנו. וכן כלי זכוכית העשוי למשכב, מיטמא מדרס מדבריהם.
א,יג [יא] כל שהוא אריג--בין מצמר ופשתים, בין מן הקנבס או המשי או משאר דברים הגדלים ביבשה--הוא הנקרא בגד לעניין טומאה. והלבדים כבגדים לכל דבר.
א,יד [יב] השק--הוא חוטי שיער הגדולים כשלשלת, או הארוגים כבגדים. אחד העשוי מן העיזים, או מצמר גמלים, או מזנב הסוס והפרה וכיוצא בהן, ואחד האריג מהן כמו המרצופין, או הגדול כמו חבק של חמור וכיוצא בו. אבל החבלים והמשיחות השזורין, בין מן השיער בין מצמר ופשתים--אינן מקבלין טומאה בפני עצמן.
א,טו [יג] כל הכלים העשויין מן הגומא ומן הערבה ומן הקנים ומן כפות התמרים ומן העלין והשריגין ומקליפי האילנות ומן החלף, כגון הקפיפות והטרסקלין והמחצלאות והמפצות--הכול בכלל כלי עץ, שהכול גדל מן הארץ כעץ.
א,טז אחד כלי חרס, ואחד כלי נתר לכל דבר--כל כלי העשוי מעפר מן העפרות, ואחר כך שורפין אותו בכבשן--הרי זה כלי חרס. והתנור והכיריים והכופח וכיוצא בהן משאר הבניינות, שאופין בהן או שמבשלין עליהן--הכול מקבלין טומאה דין תורה, וטומאתן וטומאת כלי חרס שווה.
ב,א העושה כלי קיבול מכל מקום--הרי זה מקבל טומאה בכל שהוא, מן התורה; ואין לכלי קיבול שיעור: והוא שיעשה דבר של קיימה, שאפשר שיעמוד.
ב,ב כיצד: העושה כיס מן העור המצה שלא נתעבד כלל, או מן הנייר, אף על פי שהנייר אינו מקבל טומאה, או מקליפת הרימון והאגוז והאלון, אפילו חקקום התינוקות למוד בהן את העפר, או שהתקינום לכף מאזניים--הרי אלו מקבלין טומאה: שתינוק חירש שוטה וקטן--יש להן מעשה, אף על פי שאין להן מחשבה.
ב,ג אבל העושה כלים מן הלפת והאתרוג והדלעת היבשים שחקקום למוד בהן, וכל כיוצא בהן--הרי הן טהורין, לפי שאי אפשר שיעמדו אלא זמן מועט.
ב,ד [ב] קנה מאזניים והמוחק שיש בהן בית קיבול מתכת, והאסל שיש בו בית קיבול מעות, וקנה של עני שיש בו בית קיבול מים, ומקל שיש בו בית קיבול מזוזה או מקום מרגלית, ומשחזת של עץ שיש בה בית קיבול שמן, ולוח פנקס שיש בו בית קיבול שעווה--כל אלו וכיוצא בהן, אף על פי שפשוטי כלי עץ הן--הואיל ויש בהן בית קיבול כל שהוא, מקבלין טומאה דין תורה.
ב,ה ואין טמא מן התורה אלא בית הקיבול לבדו שיש בהן, והמשמש את בית הקיבול משאר הכלי שבית הקיבול צריך לו. אבל היתר על הצורך משאר הכלי הפשוט, טהור מן התורה; וטמא מדבריהם, כמו שביארנו.
ב,ו [ג] בית קיבול העשוי למלאותו, אינו בית קיבול. כיצד: בקעת של עץ שחוקקין בה בית קיבול, ותוקעין בו הסדן של ברזל--אם של נפחים היא, אינה מקבלת טומאה: שאף על פי שיש בה בית קיבול, לא נעשה אלא למלאותו. וכן כל כיוצא בזה.
ב,ז ואם הייתה של צורפים, הרי זו מקבלת טומאה: מפני שהן מגביהין את הברזל בכל עת, ומקבצין את שפיית הזהב והכסף, המתקבצת שם תחת הסדן, והרי נעשה לקבלה. וכן כל כיוצא בו.
ב,ח [ד] הכף החקוק שתחת רגלי המיטות והמגדלות וכיוצא בהן--אף על פי שהוא מקבל--טהור ואין בו משום כלי קיבול, לפי שאינו עשוי לקבלה אלא לסמוך בו בלבד.
ב,ט שפופרת הקש--מקבלת טומאה ככל כלי עץ שמקבלין, אפילו אינה יכולה לקבל אלא טיפה אחת. ושפופרת הקנה שחתכה לקבלה, אינה מקבלת טומאה עד שיוציא את כל הפרי הלבן שבתוכה; ואם לא נחתכה לקבלה, הרי היא מפשוטי כלי עץ. אבל שפופרת של פקועות וכיוצא בהן--אינן כלים, אלא כאוכלין הן חשובין.
ב,י [ה] שפופרת שחתכה, ונתן בה את המזוזה, ואחר כך נתנה בכותל--אפילו נתנה שלא כדרך קבלתה, מקבלת טומאה. קבעה בכותל--אם קבעה כדרך קבלתה, טמאה; שלא כדרך קבלתה, טהורה.
ב,יא נתן את השפופרת בכותל, ואחר כך נתן בה את המזוזה--אם הייתה כדרך קבלתה, הרי זו מקבלת טומאה; ושלא כדרך קבלתה, טהורה. קבעה בכותל--אפילו כדרך קבלתה, טהורה.
ב,יב [ו] כלי שאורגין אותו מן הנסרים או מן השעם, כדי שיניחו עליו את הבגדים והמוגמר מלמטה כדי שיתבסמו--אם היה עשוי ככוורת שאין לה קרקע, טהור; ואם היה בו בית קבלת כסות, הרי זה מקבל טומאה. [ז] סנדל של בהמה--של מתכת, טמא; ושל שעם, טהור, שאין זה חשוב מכלי הקבלה.
ב,יג [ח] הצורר מרגלית בעור, והוציאה, ונשאר מקומה עמוק--הרי זה מקבל טומאה עד שיפשוט: שכל כלי קיבול מקבלין בכל שהוא, והרי מקומה כמו כיס קטן. אבל צרור המעות אינו מקבל טומאה, שאין עליו צורת כלי.
ג,א כל כלי עץ העשוי לנחת--אפילו אינו מקבל אלא דבר מועט--אינו מקבל טומאה, לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים. וכל כלי עץ שהוא עשוי להיטלטל מלא וריקן כשק--אפילו היה מחזיק מאה סאה, ואף על פי שיש לו שוליים--הואיל ואינו עשוי לנחת, הרי זה מקבל טומאה דין תורה כשאר כלי קיבול.
ג,ב וכל כלי עץ שהוא סתם--אם היו לו שוליים לישב בהן על הקרקע כדי שלא יהא נוח להתגלגל, והיה מחזיק ארבעים סאה בלח שהן כוריים ביבש--אינו מקבל טומאה כלל, לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים: מפני שחזקתו שהוא עשוי לנחת.
ג,ג ודברים אלו, דברי קבלה הן; ומפי השמועה למדו מה שק שהוא מיטלטל מלא וריקן, אף כלי עץ לא ייטמא אלא אם כן היה מיטלטל מלא וריקן--להוציא כלי עץ העשוי לנחת.
ג,ד [ב] הכלים שחזקתן שהן עשויין לנחת, כגון שידה תיבה ומגדל וכוורת הקש וכוורת הקנים ובור ספינה גדולה וכיוצא באלו--אם היו מחזיקין ארבעים סאה, אין מקבלין טומאה.
ג,ה ואלו הן הכלים של עץ שהן עשויין להיטלטל במלואן: דרדור שמניחין אותו על העגלה, וקוסטת המלכים, ועריבת העבדן, ובור ספינה קטנה והיא הספינה הקטנה שאינה יכולה להלך באמצע הים הגדול, והארון. כל אחד מחמשת הכלים של עץ אלו--אף על פי שהן מקבלין יותר מארבעים סאה--הרי אלו מקבלין טומאה, שלא נעשו מתחילתן אלא להיטלטל מלאין.
ג,ו ושאר כלי עץ--אם היו מקבלין ארבעים סאה, ויש להן שוליים--חזקתן שאינן עשויין להיטלטל במלואן, ולפיכך אין מקבלין טומאה. וכן כלי עצם וכלי העור המקבלין ארבעים סאה בלח--אין מקבלין טומאה, אלא אם נעשו מתחילתן להיטלטל כשהן מלאין.
ג,ז [ג] השידה והתיבה והמגדל של זכוכית הבאים במידה, טהורין. ושאר כלי זכוכית--אף על פי שמקבלין ארבעים סאה, הרי הן מקבלין טומאה; וזה חומר בכלי זכוכית, מכלי עץ.
ג,ח [ד] כל כלי שיש בשיבורו אמה על אמה ברום שלוש, הרי הוא מחזיק ארבעים סאה בלח; וכשמודדין את הכלי, מודדין אותו מבחוץ. אם היה בו אמה על אמה ברום שלוש--אף על פי שאין תוכו אלא פחות מזה--הרי הוא טהור, שאין עובי הדפנות ממעט. אבל עובי הרגליים, ועובי הזר אם היה לו זר--אין נמדדין עימו.
ג,ט [ה] היה בתוך הכלי תיבה קטנה, כגון מוכני שבתוך השידה--בזמן שהיא נשמטת--אינה נמדדת עימה, ואינה חיבור לה, ואינה מצלת עימה באוהל המת. ואם אינה נשמטת--נמדדת עימה, והרי הן ככלי אחד. [ו] היה לכלי כסוי קמור--בזמן שהוא קבוע, נמדד עימו; ואם אינו קבוע, אינו נמדד עימו. היו בו מגורות מבפנים, נמדדות עימו; ואם היו בו המגורות מבחוץ, אינן נמדדות עימו.
ג,י [ז] כלי עץ שאינו מקבל ארבעים סאה כדרכו, אלא אם כן הטהו על צידו, או אם סמכו בדבר אחר--הואיל ומקבל ארבעים סאה מכל מקום, טהור. [ח] השידה והתיבה והמגדל שניטלה אחת מרגליהן--אף על פי שלא ניקבו, אלא הרי הן מקבלין--הרי אלו טהורין, ועדיין שוליים יש להם וחזקתן שהן לנחת כשהיו.
ד,א שלוש מידות בכלי עץ שאינן עשויין לקבלה: כל כלי עץ שהוא עשוי לתשמיש אדם בלבד, כגון הסולם--טהור, ואינו מקבל טומאה כלל, ולא ריבו אותו חכמים לטומאה.
ד,ב וכל כלי עץ העשוי לתשמיש הכלים והאדם, כגון השולחן והטבלה והמיטה וכיוצא בהן--מקבלין טומאה. ומניין שהן לתשמיש אדם ותשמיש משמשיו--שהרי מניח הקערות על השולחן, והכוסות על הטבלה, והמצעות על המיטה.
ד,ג וכל כלי עץ העשוי לתשמיש הכלים בלבד, שהרי הוא משמש משמשי אדם--אם לא היה משמש את הכלים אלא בשעת מלאכה בלבד--הרי זה טהור מכלום: כגון מנורה של עץ שהיא משמשת את הנר בשעת הדלקה, וכן שמניחין תחת הכלים בשעת מלאכה, והדפוסין כולן.
ד,ד ואם היה משמש את הכלים בשעת מלאכה, ושלא בשעת מלאכה--הרי זה מקבל טומאה: כגון כסוי הקפצה וכיוצא בו, וכגון תיק הסיף והסכין והרומח והמספריים והתער, ותיק מכחול ובית הכוחל, ותיק המכתב, ותיק טבלה וסקורטייה ובית החיצים ובית הפגוזות, ותיק חלילין. כל אלו וכיוצא בהן--אף על פי שאינן אלא משמשי כלים, מקבלין טומאה: שהרי הכלי צריך להן בשעת מלאכה, ושלא בשעת מלאכה.
ד,ה אבל כסוי קמטרה, וכסוי תיבה, וכסוי טני, והמכבש של חרס, והכיסא שתחת התיבה והקמרון שלה, והקלב שבונין עליו תיק הספר, ובית הנגר, ובית המנעול, ובית המזוזה, ותיק נבלים, ותיק כינורות, והקלב של גודלי מצנפת, ודפוס של תפילין, וסוס של עץ של זמר שמשחקין בו, ורביעית המקוננות, וגנונת העני, וסמוכות המיטה, ונקליטי המיטה, וחמור שתחת המיטה--כל אלו וכיוצא בהן טהורין, מפני שהן משמשי הכלים בשעת מלאכה בלבד.
ד,ו [ב] מלבן המיטה--אם היה מלובש בפיקות, ויש לו רגליים שמתחבר בהן עם המיטה--הרי זה מיטמא עם המיטה: שהרי נותנין אותו בפני המיטה, והרי הוא כאחד מאבריה. נתנו על שתי לשונות, והרי הוא גבוה על המיטה--אף על פי שהוא מסורג בחבלים--הואיל ואין לו רגליים, טהור: מפני שהוא ממשמשי הכלים בשעת מלאכה בלבד, כמלבני בני לוי שתולין בהן הכינורות שלהן וכלי השיר, שהן טהורין.
ד,ז [ג] מכבש של אשכף שהוא מותח עליו את העור--טהור, מפני שמניח עליו את האבן במקום החקוק שיש בו ומשמש עליה: ונמצא עשוי לשמש את הכלים בשעת מלאכה; ואינו מיטמא משום כלי קיבול, שהרי החקק שבו עשוי להתמלאות באבן.
ד,ח [ד] חיפויי המיטה טהורין. וכן כל החיפויין--בין שהיו של עץ או של עצם או של עור או של מתכת, טהורין: שנאמר "אשר ייעשה מלאכה בהם" (ויקרא יא,לב), פרט לחיפויי הכלים.
ד,ט וכן כלי עץ או עצם שיש בהן בית קיבול שציפה אותן במתכת--טהורין, ואינן מקבלין טומאה: מאחר שציפה, ביטלן; והציפוי עצמו טהור כמו שביארנו.
ד,י [ה] העושה כלי מקצתו מן העץ, ומקצתו מן המתכת--אם היה עץ משמש את המתכת, מקבל טומאה; ואם הייתה המתכת משמשת את העץ, הכול טהור.
ד,יא כיצד: מפתח של עץ, והשיניים שלו של מתכת, אפילו שן אחת--הרי זה מקבל טומאה; היה המפתח של מתכת, והשיניים שלו של עץ--הכול טהור.
ד,יב [ו] טבעת של מתכת, וחותמה של אלמוג--טמאה; הייתה של אלמוג, וחותמה של מתכת--הרי זו אינה מקבלת טומאה. [ז] והשן של מתכת, או החותם--מקבל טומאה בפני עצמו, אם לא היה מחובר לעץ.
ד,יג וכן המעבוד והמזרה והמגוב והמסרק של ראש שניטלה אחת משיניהן, ועשיה של מתכת--הרי אלו מקבלין טומאה.
ד,יד [ח] מקל שעשה בראשו מסמר כמין רימון כדי שיהיה אוחז בו, אינו מקבל טומאה; עשהו כדי שלא תהיה הארץ אוכלת את העץ, מקבל טומאה.
ד,טו [ט] וכן מקל שטבע בו מסמרים כדי להכות בו--מקבל טומאה, שנמצא העץ משמש את המתכת; עשין לנואי--אינו מקבל טומאה, שהרי המתכת משמשת את העץ. [י] וכן מניקייות של מתכת שקבען במקל או בדלת לנואי, טהורות. וכן כל כיוצא בהן משאר הכלים.
ה,א כל הכלים--אין מקבלין טומאה, עד שתיגמר מלאכתן. וכלי עץ, מאימתיי הן מקבלין טומאה: המיטה והעריסה, משישופם בעור הדג; גמר שלא לשוף, מקבלין טומאה.
ה,ב הסלים של עץ--משיחסום שפתותיהן, ויכרות עוקצי השריגים והעצים הקטנים היוצאין על גב הסלים. היו הסלים של תמרה--אף על פי שלא כרת ההוצין מבפנים--מקבלין טומאה, שכן מקיימין אותן.
ה,ג הכלכלה--משיחסום פיה, ויכרות היוצאין, ויגמור את התלויות. בית הכוסות ובית הלגינין--אף על פי שלא כרת מבפנים--מקבלין טומאה, שכן מקיימין אותן.
ה,ד הקטנים והקלתות--משיחסום שפתותיהן, ויכרות ההוצין היוצאין. הקנונים הגדולים והסוגין הגדולים, משיעשה שני דורים לרוחב שלהן. ים נפה וכברה, וכף של מאזניים--משיעשה דור אחד לרוחב שלהן. הקופה, משיעשה שתי צפירות לרוחב שלה. והערק, משיעשה בו צפירה אחת. אף על פי שלא גמר גביהן, מקבלין טומאה--שהרי נראה למה שנעשו, והרי צורת הכלי עליהן; למה זה דומה, לבגד שנארג מקצתו.
ה,ה המחצלת--משיכרות ההוצין, וזה הוא גמר מלאכתה. וכל כלי הנסרים--אינן מקבלין טומאה, עד שיתחסמו שפתותיהן.
ה,ו גולמי כלי עץ--מקבלין טומאה, משנעשה הכלי עץ בצורתו: אף על פי שהוא עומד לתארו בשרד או להשוותו במחוגה או לייפותו במעצד וכיוצא במעשים אלו, ועדיין הוא גולם, הואיל ואינו מחוסר חקיקה והרי השלים חפירתו, הרי זה מקבל טומאה. וכל גולמי כלי עץ מקבלין טומאה, חוץ משל אשכרוע, שאין הכלי ממנו חשוב כלי, עד שיתייפה. וקרוב בעיניי שכלי עצם ככלי של אשכרוע, ואין גולמיהן מקבלין טומאה.
ה,ז כל עץ שאין עליו צורת כלי--אף על פי שמשתמשין בו, אינו מקבל טומאה. ארוכות של נחתומין שסודרין עליהן החלות כשהן בצק--מיטמאות, שהרי צורת הכלי עליהן. ושל בעלי בתים, אינן מקבלין טומאה; ואם צבע אותן בסקרה או בכרכום וכיוצא בהן--מיטמאות, שהרי נעשת להן צורת כלי.
ה,ח סרוד של נחתומין שנותנין בו המים שמקטפין בו, טמא. ושל בעלי בתים, טהור; ואם גיפפו מארבע רוחותיו, מיטמא. נפרץ מרוח אחת, טהור. והלוח שעורכין עליו, מיטמא.
ה,ט כלי של עץ שהסלתים מרקדין עליו את הסולת, מיטמא; ושל בעלי בתים, טהור. רחת הגרוסות, מיטמאה; ושל אוצרות, טהורה. של גיתות, מיטמאה; ושל גרנות, טהורה. זה הכלל--העשוי לקבלה, מקבל טומאה; והעשוי לכנס בו, טהור.
ה,י [ב] כל התלויין טהורין--חוץ מתלויי נפה של סלתין, ותלוי כברה של גורנות, ותלוי מגל יד, ותלוי מקל הבלשין, מפני שהן מסייעין בשעת מלאכה. זה הכלל--העשוי לסייע בשעת מלאכה, מיטמא; והעשוי לתלות בו הכלי בלבד, טהור.
ה,יא [ג] נבלי המשוררים, מיטמאין; ונבלי בני לוי שמזמרין בהן במקדש, טהורין. הבטנין והנקטמון והאירוס, מיטמאין. [ד] מצודת החולדה, מיטמאה; ושל עכברים--טהורה, לפי שאין בה בית קיבול ואין עליה צורת כלי. [ה] הוצין שאורגין מהן כמו קפיפה שמניחין בה התאנים וכיוצא בהן, מיטמאה; ושאורגין מהן כתבנית מגורה גדולה שאוצרין בה החיטים--טהורה, שאין תורת כלי עליה.
ה,יב [ו] עלין שמסרגין אותן כמו סייג סביב לפירות, טהור; ואם עשו סייג של נסרין, מיטמא. [ז] חותל של הוצין שמניחין בו הרוטב וכיוצא בו--אם הוא נותן לתוכו, ונוטל מתוכו--מיטמא; ואם אינו יכול ליטול מה שבתוכו עד שיקרענו או עד שיתירנו, או שחישב לאכול מה שבתוכו ולזורקו--טהור.
ה,יג וכן הקרן שהוא משתמש בה ומשליכה, אינה מקבלת טומאה; ואם חישב עליה, מקבלת טומאה. [ח] השופר, אינו מקבל טומאה; חתכו להיות קרן תשמיש, מקבל טומאה.
ה,יד [ט] קערה שקבעה בשידה תיבה ומגדל--אם היא כדרך קבלתה, הרי זו מקבלת טומאה; ואם קבעה בדופן, שהרי אינה מקבלת עד שמטין השידה על צידה--הרי זו מכלל השידה, וטהורה.
ה,טו [י] האקון והרטוב והכלוב של עץ, טהורין. [יא] המדף והפלצור ומצודת סכרין--מיטמאין, שהרי צורת כלי עליהן.
ה,טז [יב] הספסלין שבפונדקיות, ושל מלמדי תינוקות--אף על פי שהן נקובין, ומכניסין בהן את הרגליים--הרי אלו טהורין; קבע בהן רגליים במסמר, מקבלין טומאה. זה הכלל--כל שניטל ואין רגליו ניטלות עימו, טהור. וכל שניטל ורגליו ניטלות עימו--אם היו כולן של עץ או עצם, מקבל טומאה; הייתה אחת מרגליו של אבן, אינו מקבל טומאה.
ו,א כל כלי שנטמא, ונשבר אחר שנטמא, ונפסדה צורתו ותשמישו--טהר בשבירתו; וכן כלים שנשברו כשהן טהורין, שבריהן אין מקבלין טומאה.
ו,ב כמה שיעור השבר שיישבר כלי עץ או כלי עצם, ויהיה טהור--כל כלי בעלי בתים, שיעורן ברימונים. כיצד: משיינקב הכלי במוציא רימון, טהור; והרימון שאמרו בינוני, לא גדול ולא קטן--לפי דעתו של רואה. ויהיו בכלי שלושה רימונים אחוזים זה בזה.
ו,ג ניקב הכלי במוציא זית וסתמו, וחזר וניקב במוציא זית וסתמו, עד שהשלימו למוציא רימון--אף על פי שהוא סתום--טהור, שהרי נעשו לו פנים חדשים.
ו,ד [ג] כלים שעשין מתחילה נקובין במוציא רימון כגון הסל, והפוחלץ של גמלים, ואפיפירות--הרי אלו מקבלין טומאה, עד שייקרע רובן.
ו,ה [ד] אפיפירות שעשה להן קנים מלמעלן ומלמטן לחזק, טהורה. עשה לה גפיים כל שהן--אף על פי שהיא כולה נקובה במוציא רימון, הרי זו מקבלת טומאה.
ו,ו [ה] כל הכלים שאינן יכולין לקבל רימונים, כגון הרובע, וחצי הרובע, והקנונים הקטנים--שיעורן במוציא זית. נגממו שפתותיהן--אם נשאר בהן כדי לקבל כל שהוא, טמאין.
ו,ז [ו] הסלים של פת, שיעורן בכיכרות של פת. [ז] קופת הגננים--משתוציא אגודות של ירק, טהורה. ושל בעלי בתים, במוציא תבן. ושל בלנין, בגבבה.
ו,ח בית קערות שאינו מקבל קערות--הואיל ומקבל התמחויין, הרי זה מקבל טומאה. וכן בית הראי שאינו מקבל משקין--הואיל ומקבל את הראי, הרי זה מקבל טומאה.
ו,ט כל כלי עץ שנחלק לשניים--טהור, ואף על פי שהן מקבלין על דופנותיהן כלפסין: חוץ מכלים של עץ שחציין או מקצתן כלי בפני עצמו מתחילת עשייתן--כגון השולחן הכפול שמתחילה הוא נעשה שני חלקים והרי הוא נכפל ונפשט, וכגון התמחוי המזנון שהוא כולו קערות קערות והרי בכל חלק מחלקיו קערות שלמות, וכגון כיסא הכפול, וכל כיוצא באלו.
ו,י וכן בית הלגינין, ובית הכוסות של עץ, שנפחת אחד מהן--זה שנפחת טהור, ואינו חיבור לשאר הבתים. נפחת השני--הרי זה טהור, ואינו חיבור לו. נפחתו שלושתן, כולו טהור. וכן כל כיוצא בכלים אלו.
ו,יא [י] משפלת שאמצעיתה גבוהה וזווייותיה יורדות, ונפחתה מצד אחד--טמאה, מפני שהיא מקבלת בצד השני; נפחתה מצד השני, טהורה.
ו,יב השולחן והדולפקי שנפחתו--מקבלין טומאה, עד שייחלקו וייבדל כל חלק מחברו. ניטלה אחת מרגליהן, טהורין; וכן אם ניטלה השנייה. ניטלה הרגל השלישית--אם חישב עליהן שיאכל על שולחן זה או דולפקי זו כמו אוכל בטבלה, הרי אלו מקבלין טומאה; ואם לא חישב עליהן, טהורין.
ו,יג [יא] כלי נסרים שנשרו שפתותיהן, טהורין. ואם נשאר מחיסום שפתותיהן כל שהוא, הרי אלו מקבלין טומאה. [יב] טבלה שמילאה עצים, ותקעה--טהורה; חיפה בנסרים, מקבלת טומאה. [יג] ספסל שנתפרק, טהור; סרגו במשיחות או בחבלים, מקבל טומאה. [יד] הסלים של גמלים--שהתירן, טהורין; חזר וקשרן, מקבלין טומאה. נמצאו מיטמאין ומיטהרין, אפילו עשרה פעמים ביום.
ו,יד [טו] השולחן או הדולפקי שחיפן בשיש, ושייר בהן מקום הנחת הכוסות--מקבלין טומאה. ואם חיפה הכול, טהורין: בין בציפוי עומד, בין בציפוי שאינו עומד, בין שחיפה את לזביביו, בין שלא חיפה את לזביביו, בין שהיו של עצים חשובין כגון אשכרוע וכיוצא בו, בין שהיו של שאר עצים--הואיל וחיפן כולן, טהורין כמו שביארנו.
ז,א כלי עור, מאימתיי מקבלין טומאה: התורמל וכיוצא בו--משיחסום שפתותיו, ויכרות הקופין הקטנים היוצאין על גב העור, ויעשה את קיחותיו. סקורטייה, משיחסום ויכרות ויעשה ציציתה. קטבוליה, משיחסום ויכרות. הכר והכסת, משיחסום שפתותיהן ויכרות הקופין היוצאין. וכן כל כיוצא בהן.
ז,ב התפילין, משיגמור הקציצה; אף על פי שהוא עתיד ליתן בה את הרצועה, הרי זו מקבלת טומאה. עור העריסה שהוא עתיד לעשות לו טיבור, עד שיעשה לו טיבור.
ז,ג הסנדל, משיקמיע. המנעל, משייגוב על האימום. ואם עתיד לכרכם ולשרטט, עד שיכרכם ועד שישרטט; וכן כל כיוצא בזה.
ז,ד [ב] עור שאין עליו צורת כלי, אינו מקבל טומאה; לפיכך כף של עור שקושרין לוקטי קוצים על כפותיהן, כדי שלא יכם הקוץ--אינו מקבל טומאה, מפני שהוא עור פשוט ואין עליו צורת כלי.
ז,ה וכן העור שמלקטין בו גללי הבקר, ועור שחוסמין בו פי הבהמה, ועור שמשיבין בו את הדבורים בעת שלוקחין הדבש, ועור שמניפין בו את הרוח מפני החום--הרי הן טהורין, ואין מקבלין טומאה.
ז,ו [ג] כל בית האצבעות של עור, טהורות: חוץ משל קייצין, מפני שהיא מקבלת את האוג; נקרעה--אם אינה מקבלת את רוב האוג, טהורה.
ז,ז [ד] האבנט של עור, ועורות שתופרין הקטעין על ארכובותיהן כדי שיתגלגלו בהן על הקרקע--מקבלין טומאה, שהרי צורת כלי עליהן. וכן העורות העשויות כמו טבעות שמכניסין אותן האומנין בזרועותיהן, כדי להגביה בגדיהן מעל ידן בשעת מלאכה--מיטמאין כשאר כלי עור הפשוטין.
ז,ח [ה] עור שתופרין ממנו כסוי ליד ולזרוע של זורי גורנות, ושל הולכי דרכים, ושל עושי פשתן--מקבלין טומאה; ואם היה של צבעים, ושל נפחים--אינו מקבל טומאה. זה הכלל: כל העשוי לקבלה, כדי שלא יכהו קוץ וכדי שיאחוז יפה יפה--מקבל טומאה; והעשוי מפני הזיעה, כדי שלא יפסד הדבר שמתעסק בו בזיעת ידיו--הרי זה אינו מקבל טומאה.
ז,ט [ו] כמה שיעור הנקב שיינקב כלי העור, ויטהר: החמת, משתינקב במוציא פקעיות של שתי; אם אינה יכולה לקבל של שתי, הואיל ומקבלת של ערב, מקבלת טומאה, עד שתינקב רובה.
ז,י [ז] התורמל שנפחת הכיס שבתוכו--עדיין התורמל מקבל טומאה, ואינו חיבור לו. [ח] החמת שהביצים שלה מקבלות עימה, ונפחתו--טהורות, שאינן מקבלות כדרכן.
ז,יא [ט] כלי עור שיש לו לולאות ושנצות, כגון סנדל עמקי וכיס של שנצות--אף על פי שכשהן מותרין, אין עליהן צורת כלי--הרי אלו מקבלין טומאה כשהן מותרין, הואיל וההדיוט יכול במהרה להכניס השנצות בלולאות ויחזור כלי קיבול כשהיה. וכן אם נטמאו, והסיר השנצות מהן, ונפסדה צורתן--הרי הן טהורין, אף על פי שאפשר להחזירן שלא באומן.
ז,יב [י] כיס של שנצות שניטלו שנציו--עדיין הוא מקבל טומאה, שהרי הוא מקבל. נפשט, וחזר עור פשוט--טהור. טלה עליו את המטלית מלמטן--מקבל טומאה, אף על פי שהוא פשוט: שהרי עליו צורת כלי.
ז,יג [יא] עור שכרך בו הקמיע, מקבל טומאה; פשטו, טהור; חזר וכרך בו, מקבל טומאה: מיטמא ומיטהר, אפילו עשרה פעמים ביום. ועור שכתב עליו הקמיע, טהור; ואם כרת ממנו, ועשה חוליה לתכשיט--מקבלת טומאה.
ז,יד [יב] תפילין של ראש, ארבעה כלים. הרי שנטמאת במת, והתיר קציצה הראשונה, ותיקנה--הרי היא אב טומאה כשהייתה; וכן אם התיר השנייה, ותיקנה; ואם התיר אף השלישית, ותיקנה. התיר אף הרביעית, ותיקנה--נעשת כולה ראשון לטומאה: שהרי התיר כל אחת ואחת וחזר ותיקנה כולה, וכאילו זו תפילין אחרות שנגעו בראשונות.
ז,טו חזר והתיר את הראשונה פעם שנייה, ותיקנה--הרי היא ראשון כמות שהייתה; וכן אם התיר את השנייה, ואת השלישית. חזר והתיר אף את הרביעית, ותיקנה--הרי כולה טהורה: שאין הראשון מטמא כלים, מפני שהוא ולד כמו שביארנו.
ז,טז וכן סנדל שהוא טמא מדרס, ונפסקה אחת מאוזניו, ותיקנה--הרי הוא מדרס כשהיה. נפסקה שנייה, ותיקנה--טהור מן המדרס, שהרי נעשו לו אוזניים חדשות; אבל טמא מגע מדרס. לא הספיק לתקן את הראשונה עד שנפסקה השנייה, או שנפסק עקבו, או ניטל חוטמו, או נחלק לשניים--טהור. [יג] מנעל שנפחת--אם אינו מקבל רוב הרגל, טהור.
ז,יז [יד] תפילין שנטמאת, מאימתיי טהרתה: של יד, משיתיר אותה משלוש רוחות; ושל ראש--משיתיר משלוש רוחות, ובין קציצה לחברתה.
ז,יח [טו] הכדור והאימום והקמיע והתפילין שנקרעו אחר שנטמאו--הנוגע בהן, טמא; ובמה שבתוכן, טהור. האיכוף שנקרע--הנוגע במה שבתוכו, טמא: מפני שהתפר מחברו, ונעשה כולו כגוף אחד.
ח,א כל כלי מתכות אינן מקבלין טומאה--עד שתיגמר מלאכתן כולה, ולא יהיה הכלי מחוסר מעשה כלל; אבל גולמי כלי מתכות, אינן מקבלות טומאה. [ב] ואלו הן גולמי כלי מתכות: כל שעתיד לשוף אותו, או לשבץ, או לגרד, או לכרנב, או להקיש בקורנס, או שהיה מחוסר אוזן או אוגן--הרי זה אינו מקבל טומאה, עד שיתקנהו, וייפהו, ולא תישאר בו מלאכה כלל.
ח,ב כיצד: כגון הסיף שאינו מקבל טומאה עד שישופנו, והסכין עד שישחיזנה, וכן כל כיוצא במעשים אלו. לפיכך העושה כלים מן העשת של ברזל, או מן החררה של מתכת, ומן הסובב של גלגל, ומן הטסין, ומן הציפויין, ומכני הכלים, ומאוגני הכלים, ומאוזני הכלים, ומן השחולת, ומן הגרודת--הרי אלו טהורין: מפני שכל אלו שנעשו, גולמי כלי מתכות הן.
ח,ג אבל העושה כלי משברי כלי מתכות, ומן הכלים שנשחקו מרוב הזמן, ומן המסמרות שידוע שנעשו מן הכלים--הרי אלו מקבלין טומאה, לפי שאינן גלמים. אבל מסמרות שאין ידוע אם נעשו מן הכלים, או מן העשת--הרי הן טהורין: אפילו התקין אותן לכלי, אינן מקבלין טומאה.
ח,ד [ג] כלי מתכות שאינו מחוסר אלא כסוי--מקבל טומאה, שאין הכסוי חשוב מגוף הכלי. [ד] מחט שלא ניקבה, אלא שפה ותיקנה לכך מתחילתה--מקבלת טומאה, מפני שמוציאין בה את הקוץ. אבל אם היה עתיד לנקבה--הרי היא כשאר גולמי כלי מתכות, ואינה מקבלת טומאה.
ח,ה ומאחר שביארנו שגולמי כלי מתכות טהורין, וגולמי כלי עץ טמאין, ופשוטי כלי מתכות טמאין, ופשוטי כלי עץ טהורין, דין תורה--נמצא הטמא בכלי עץ, טהור בכלי מתכות, והטמא בכלי מתכות, טהור בכלי עץ.
ח,ו כל כלי המלחמה, כגון הסיף והרומח והכובע והשריון והמגפיים וכיוצא בהן--מקבלין טומאה.
ח,ז וכל תכשיטי האדם, כגון הקטלה והנזמים והטבעות, בין שיש עליהן חותם בין שאין עליהן חותם, וכיוצא בהן--מקבלין טומאה. אפילו דינר שנפסל, והתקינו לתלותו בצוואר קטנה--מקבל טומאה. וכן קמיע של מתכת, מיטמא ככל תכשיטי אדם.
ח,ח [ז] כל תכשיטי הבהמה והכלים, כגון הטבעות שעושין לצווארי הבהמה ולאוזני הכלים--טהורין, ואינן מקבלין טומאה בפני עצמן: חוץ מזוג של בהמה, וכלים המשמיעין קול לאדם.
ח,ט כיצד: העושה זוגין למכתשת, ולעריסה, ולמטפחות ספרים, ולמטפחות תינוקות--הרי הן טהורין. עשה להן ענבולין, מקבלין טומאה: הואיל ונעשו להשמיע קול לאדם, הרי הן כתכשיטי אדם. ואפילו ניטלו ענבוליהן--מקבלין טומאה, שהרי הוא ראוי להקישו על החרס.
ח,י [ח] זוג העשוי לאדם--אם נעשה לקטן--אינו מקבל טומאה אלא בענבול שלו, שהרי לקול נעשה; ואם נעשה לגדול--הרי זה תכשיט ומקבל טומאה, אף על פי שאין לו ענבול.
ח,יא [ט] כל הפרצופות, מקבלות טומאה. וכל החותמות, טהורין--חוץ מחותם של מתכת שחותמין בו בלבד. וכל הטבעות, טהורות--חוץ מטבעות אצבע; אבל טבעת שחוגר בה את מותניו, או שקושר אותה בין כתפיו--טהורה. טבעת השיר של בהמה--הואיל והאדם מושך בה את הבהמה, מקבלת טומאה. וכן מקל של בהמה של מתכת--הואיל ואדם רודה אותה בו, מקבלת טומאה.
ח,יב [י] כל הכלים יורדין לטומאה במחשבה, ואין עולין מידי טומאה אלא בשינוי מעשה; והמעשה מבטל מיד המעשה ומיד המחשבה, והמחשבה אינה מבטלת לא מיד המעשה ולא מיד המחשבה.
ח,יג כיצד: טבעת בהמה או כלים שחישב עליה להחזירה לטבעת אדם--הרי זו מקבלת טומאה במחשבה זו, וכאילו נעשת לאדם מתחילת עשייתה. חזר וחישב עליה להניחה טבעת בהמה כשהייתה--אף על פי שלא נתקשט בה האדם, הרי זו מקבלת טומאה: שאין המחשבה מבטלת מידי המחשבה, עד שיעשה מעשה כגון שישוף אותה או יתקנה כמעשה של בהמה.
ח,יד הייתה הטבעת לאדם, וחישב עליה לבהמה--עדיין היא מקבלת טומאה כשהייתה, שאין הכלים עולין מידי טומאתן במחשבה. עשה בה מעשה, ושינה לבהמה--אינה מקבלת טומאה, שהמעשה מבטל מידי המעשה. וכן כל כיוצא בזה.
ח,טו [יא] חירש שוטה וקטן--יש להן מעשה ואין להן מחשבה, כמו שביארנו בעניין הכשר אוכלין.
ח,טז [יב] זוג של דלת שחישב עליה לבהמה, מקבלת טומאה; ושל בהמה שנעשה של דלת--אפילו חיברו בקרקע, ואפילו קבעו במסמר--הרי זה מקבל טומאה כשהיה, עד שישנה בו מעשה בגופו.
ח,יז [יג] אומן שהוא עושה, ומניח זוגין לדלתות ולבהמה--אם רוב העשוי לדבר שמקבל טומאה--הרי הכול מקבל טומאה, עד שיפריש מקצתן לדבר שאינו מקבל טומאה; ואם רוב העשוי לדבר שאינו מקבל טומאה--הרי הכול טהור, עד שיפריש מקצתן לדבר המקבל טומאה. וכן כל כיוצא בזה. [יד] וזוגין הנמצאין בכל מקום, מקבלין טומאה--חוץ מן הנמצאין בכרכים, מפני שרובן לדלתות.
ח,יח [טו] אמר לאומן עשה לי שני זוגין, אחד לדלת ואחד לבהמה, עשה לי שתי מחצלאות, אחת לשכיבה ואחת לאוהלים, עשה לי שני סדינים, אחת לצורות ואחת לאוהלים--הרי שניהן מקבלין טומאה, עד שיפרש ויאמר זה לכך וזה לכך.
ט,א כל כלי מתכות שיש להן שם בפני עצמן, מקבלין טומאה--חוץ מן הדלת, והנגר, והמנעול, והפותה שתחת הציר, והציר, והקורה, והצינור: מפני שאלו עשויין לקרקע, או לשמש את העץ--אינן מקבלין טומאה, ואפילו קודם שייקבעו.
ט,ב וכל כלי מתכות שיש לו שם לווי--אינו מיטמא בפני עצמו, מפני שהוא כמקצת כלי. כיצד: עקרב של פרומביה, טמא. ולחיים שלה שעל לחיי הבהמה מכאן ומכאן--טהורין, ואינן מקבלין טומאה בפני עצמן: מפני שאין להן שם בפני עצמן. ובשעת חיבורן, הכול מקבלין טומאה.
ט,ג [ב] טסין של ברזל שמניחין על לחיי האדם בשעת מלחמה--אינן מקבלין טומאה, מפני שאין להן שם בפני עצמן; ואם יש בהן בית קיבול מים, מיטמאין ככלי קיבול.
ט,ד [ג] נזם שהוא עשוי כקדירה מלמטן וכעדשה מלמעלן, ונפרק הקדירה שלו--מקבלת טומאה בפני עצמה, שהרי יש בה בית קיבול; והעדשה מקבלת טומאה בפני עצמה, מפני שיש לה שם בפני עצמה. והצינורה שלו שהיא נכנסת באוזן או באף--אינה מקבלת טומאה בפני עצמה, מפני שאין לה שם בפני עצמה.
ט,ה היה הנזם עשוי כמין אשכול, ונפרק--טהור: מפני שאין בו בית קיבול, ואין לכל גרגר ממנו שם בפני עצמו, והרי אינו ראוי לתכשיט, משנפרק. [ד] טבעת אחת שמניחין הבנות ברגל אחת, היא הנקראת בורית; ואינה מקבלת טומאה, מפני שאין עליה צורת כלי תכשיט, אלא כמו טבעת הכלים, או טבעת שקושר בה בין כתפיו. אבל שתי טבעות שמשימות הבנות ברגליהן, ושלשלת מוטלת ביניהן מזו לזו--מקבלין טומאה: מפני שהן מתכשיטי הבנות, והן הנקראין כבלים.
ט,ו [ה] קטלה שהחוליות שלה של מתכת, והן בחוט של צמר או של פשתן, ונפסק החוט--החוליות מקבלות טומאה, שכל אחת ואחת כלי בפני עצמו. היה החוט שלה של מתכת, והחוליות של אבנים טובות ושל מרגלייות או של זכוכית, ונשברו החוליות, והחוט קיים--הרי זה מיטמא בפני עצמו. שיירי קטלה, כמלוא צוואר קטנה.
ט,ז [ו] כל הכסויין של מתכת--טהורין, ואין מקבלין טומאה מפני שאין להן שם בפני עצמן: חוץ מכסוי המיחם; ומכסוי טני של רופאין--מפני שמניחין בו את האספלונית, נעשה כלי קיבול. [ז] כסוי של מתכת ששפו ולטשו, ועשהו מראה--הרי זה מקבל טומאה.
ט,ח כל המשקלות של מתכת, מקבלות טומאה; והן הנקראות אונקייות. קנה מאזניים של עץ שהיו אונקייות של ברזל תלויות בו--מקבל טומאה, מפני האונקייות התלויות בו. במה דברים אמורים, במאזניים של מוכרי פשתן ומוכרי צמר; אבל של בעלי בתים אינו מקבל טומאה, עד שיהיו האונקייות קבועות בו.
ט,ט משקלות שנשתברו--אף על פי שהחזירן ושוקל בהן, אינן מקבלות טומאה. ייחד מהן חציי ליטרין, שלישי ליטרין, רביעי ליטרין--הרי אלו מקבלין טומאה. [י] סלע שנפסלה, והתקינה להיות שוקל בה--מקבלת טומאה.
ט,י [יא] אונקלי של כתפים, טהורה; ושל רוכלים, מיטמאה. אונקלי של נקליטי המיטה, טהורה; ושל דרגש, מיטמאה. אונקלי של כוורת הציידים שצדין בה הדגים, טהורה; ושל שידה, מיטמאה. אונקלי של מנורת העץ, טהורה; ושל שולחן, מיטמאה.
ט,יא זה הכלל: כל כלי שמקבל טומאה בפני עצמו מן התורה--הרי האונקלי של מתכת שלו והשלשלת שלו, מקבלות טומאה. וכלי שאינו מקבל טומאה--כגון פשוטי כלי עץ, וכלי עץ הבאים במידה, וכיוצא בהן--אונקלי של מתכת והשלשלת שלו, אינן מקבלות טומאה. וכולן--אחת אחת בפני עצמה, טהורה: שאין האונקלי או השלשלת כלי בפני עצמו, אלא הרי הן כמקצת כלי. ואפילו אונקלי שבכתלים שתולין בה הכלים והבגדים וכיוצא בהן, טהורה.
ט,יב שלשלת שיש בה בית נעילה, מיטמאה; והעשויה לכתיפה, טהורה. [יג] שלשלת של סיטונות--מיטמאה, מפני שהן נועלין בה החנייות; ושל בעלי בתים--טהורה, שאינה אלא לנואי. [יד] שלשלת של מושחי קרקע, והיתדות שלהן שתוקעין בקרקע--בשעה שמושחין, מקבלין טומאה. ושלשלת של מקוששי עצים--טהורה, לפי שהיא משמשת את העץ.
ט,יג [טו] שלשלת דלי גדול--ארבעה טפחים ממנה סמוך לדלי, מיטמא עם הדלי מפני שהוא צורך הדלי; והשאר טהור, לפי שאין לו שם בפני עצמו. ושלשלת דלי קטן, עשרה טפחים.
ט,יד [טז] הכדור של מתכת והסנדן, והקנטר של בנאי, והדקר של חרש, וחמור של נפח, והמטולטלת, והמשקולת של בניין, והכיריים של ברזל שחובטין בהן הזיתים, והאפרכס של מתכת, והאולר שכורתין בו הסופרים ראש הקולמוס של קנה, והקולמוס של מתכת, והכן, והכנה שמשרטטין בהן הסופרים--כל אלו מקבלין טומאה, שכל אחד מהן יש לו שם בפני עצמו. וכן כל כיוצא באלו.
י,א מסמרות שמחזיקין בהן התקרה העשויין לתקוע אותן בעצים, אינן מקבלין טומאה; וכן המסמרות שתוקעין אותן בכתלים לתלות בהן. ואם התקין המסמר להיותו כלי בפני עצמו, מקבל טומאה.
י,ב כיצד: מסמר שהתקינו להיות פותח ונועל בו, או להיות מוציא בו את הפתילה, או שנתנו בריחיים של יד או של חמור--הרי זה מקבל טומאה. התקינו להיות פותח בו את החבית--טהור, עד שיצרפנו.
י,ג [ב] מסמר שהוא עשוי כמו סימן לשמירת הפתח, אינו מקבל טומאה; וכן מסמר של שולחני שהוא תולה בו את המאזניים והכיס, טהור; וכן תלויי המגרדות, טהורות: אף על פי שמסמרין אלו משונין בצורתן, משאר מסמרות התקיעה.
י,ד [ג] מסמר הגרע, והוא הכלי שמקיזין בו הדם--מקבל טומאה. ומסמר של אבן השעות, טהור. [ד] מסמר הגרדי, והוא המסמר הארוך כמו שפוד שמכניס בו האורג שפופרת הקנה או העץ ולופף עליה החוטים--מקבל טומאה.
י,ה אלו כלי מתכות המיטמאות בעגלה: העול של מתכת, והקטרב, והכנפיים המקבלות את הרצועות, וברזל שתחת צווארי בהמה, והסומך, והמחגר, והתמחויות, והענבול, והצנירה, ומסמר המחבר את כולן.
י,ו ואלו טהורין בעגלה: העול של עץ המצופה, והכנפיים העשויין לנואי, והשפופרות המשמיעות את הקול, והאבר שבצד צווארי בהמה, והסובב של גלגל, והטסין, והציפויין, ושאר כל המסמרות שבה--כל אלו טהורין.
י,ז [ו] עקרב בית הבד, מקבל טומאה. ארון של גרוסות--אף על פי שהוא טהור--אם הייתה תחתיו עגלה של מתכת, הרי זו מקבלת טומאה. [ז] ריחיים של פלפלין, מקבלת טומאה משום שלושה כלים: משום כלי קיבול, ומשום כלי מתכות, ומשום כברה.
י,ח הדלת של מתכת שבמגדל--של בעלי בתים, אינה מקבלת טומאה; ושל רופאים, מקבלת טומאה, מפני שמניחין בה את האספלונית, ותולה בה את המספריים.
י,ט טסין של מתכת שמנערין בהן את הקדירה, מקבלין טומאה; והקבועין בכירה, טהורין. [י] המלקחיים שממעך בהן את הפתילה, מקבלין טומאה. והצינורות שתופסות את הריחיים מלמעלה--אינן מקבלות טומאה, שאינן עשויות אלא לחזק.
י,י [יא] קלוסטרה שנועלין בה את הדלת--אם הייתה של מתכת, מיטמאה; הייתה של עץ ומצופה מתכת, טהורה. [יב] הפין והפורנה, טמאים. [יג] פיקה של מתכת--טהורה, לפי שהיא משמשת את העץ.
י,יא [יד] הכוש, והעימה, והמקל, וסימפוניה, וחליל של מתכת--מקבלין טומאה. היו של עץ ומצופין מתכת, טהורין: חוץ מן הסימפוניה--שאם היה בה בית קיבול כנפיים--אף על פי שהיא מצופה, טמאה.
י,יב [טו] החצוצרות שהיא מפוצלת חוליות חוליות--אם אין יודע להחזירה אלא אומן, הרי זו מקבלת טומאה כשהיא מחוברת; ואם יכול הכול לפרקה ולהחזירה, אינה מקבלת טומאה. [טז] הקצה שמניחין עליו הפה בשעת תקיעה, מקבל טומאה בפני עצמו; והקצה האחר הרחב, אינו מקבל טומאה בפני עצמו. ובשעת חיבור, הכול טמא.
י,יג כיוצא בו, קני מנורה בפני עצמן--אין מקבלין טומאה, מפני שיש להן שם לווי; הפרח שלה, והבסיס--מיטמאין בפני עצמן. ובשעת חיבור, הכול מקבלין טומאה.
י,יד [יז] קורת החיצים שהיא המטרה--שיש בה לשונות של מתכת, מקבלת טומאה; ושמניחין אותה ברגלי האסירים, טהורה. והקולר, מקבלת טומאה.
י,טו מגירה שעשה שיניה לחור הדלת--אף על פי שמשתמש בה, אינה מקבלת טומאה; ואם משנטמאת עשיה לחור הדלת--הרי זו בטומאתה, עד שיקבענה במסמר. הפכה--בין מלמעלן, בין מלמטן, בין מן הצדדין--טהורה.
יא,א כמה שיעור השבר שיישבר כלי מתכת ולא יקבל טומאה, או יטהר מטומאתו: הכול לפי מה שהוא. [ב] כל זמן שהכלי יכול לעשות מעין מלאכתו--עדיין הוא כלי, וחשוב ככלי שלם.
יא,ב כיצד: דלי של מתכת שנשבר, והרי הוא יכול למלאות בו--הרי הוא כלי כשהיה. הקומקום, כדי לחום בו חמין. המיחם, כדי לקבל סלעים. הלפס, כדי לקבל קיתונות של מתכת. הקיתון, כדי לקבל פרוטות. מידות היין, כדי למוד בהן היין. ומידות השמן, כדי למוד בהן השמן.
יא,ג מסננת של חרדל שנפרצו בה שלושה נקבים מלמטה, זה לתוך זה--טהורה, לפי שאינה משמשת מעין מלאכתה. מגרפה שניטל כפה--אף על פי שהיא כקורנס, טהורה: שאינה עושה מעין מלאכתה אלא מעין הקורנס, והיא לא נעשת לתקוע בה כקורנס. וכן כל כיוצא בזה.
יא,ד [ג] מסרק של צמר שניטלו שיניו--אם נשתייר בו שלוש במקום אחד, טמא. הייתה החיצונה אחת מן השלוש--טהור, לפי שאינו יכול לסרוק בו פשתן: שהחיצונה אינה מועלת לסריקה; וכל שאינו עושה מעין מלאכתו בכלי מתכות, טהור.
יא,ה ניטלו מן המסרק שתיים, ועשאן למלקטת--טמאות. אחת, והתקינה לנר, או ללפוף עליה החוט לריקום--מקבלת טומאה; ואם הייתה השן עבה וגדולה--אף על פי שלא התקינה, הרי זו מיטמאה בפני עצמה.
יא,ו [ד] מסרק של פשתן שניטלו שיניו, ונשתייר בו שתיים--טמא; נשתייר בו אחת, טהור. [ה] הכדומים שנשתברו, ואונקלי שלהן קיימת--טמאין: שהרי אפשר להוציא בהן הדלי מן הבאר, כשהיו מקודם.
יא,ז [ו] מגירה שניטלה שינה אחת מבינתיים, טהורה. נשתייר בה מלוא הסיט במקום אחד--טמאה, שהרי אפשר לגור בנשאר.
יא,ח [ז] המעצד והאיזמל והמפסלת והמקדח שנפגמו, עדיין מקבלין טומאה; ניטל חיסומן, טהורין. וכולן שנחלקו לשניים, טמאין--חוץ מן המקדח, שהרי אינו יכול לנקוב בו. והרונקי בפני עצמה--אינה מקבלת טומאה, מפני שהיא מקצת כלי.
יא,ט [ח] הסיף, והסכין העקום כמו מגל, והרומח, ומגל יד, ומגל קציר, וזוג מספריים קטנים של בעלי בתים, וזוג של מספריים גדולים של ספרים שנחלקו--כל חלק מהן מקבל טומאה, מפני שהוא עושה מעין מלאכתו. [ט] מספרת שנחלקה לשניים--טהורה, לפי שאינה מעברת את השיער אלא בדוחק.
יא,י שריון שנחלק לאורכו, טהור; לרוחבו--אם משמש מעין מלאכתו ראשונה, טמא. מאימתיי טהרתו, משיבלה ואינו משמש מעין מלאכתו. בלה ונשתייר בו רובו--אם מלמעלה, טמא; ואם מלמטה, טהור. קצץ ממנו, ועשה חוליה לתכשיט--הרי זו מקבלת טומאה.
יא,יא שפופרת של זהבים, ושל זגגין, ושל נפחים, ושל עושי זכוכית--שנחלקה לאורכה, טהורה. לרוחבה--אם משמשת מעין מלאכתה ראשונה, טמאה; ואם לאו, טהורה.
יא,יב כלבא של ספרים, ושל רופאים, ושל עושי זכוכית שנחלקה לשניים--טהורה; ושל נפחים--טמאה, מפני שהוא בתחילה חותה בה את הגחלים.
יא,יג מראה של מתכת שנשברה, או שניטשטשה--אם אינה מראה רוב הפנים, טהורה; הייתה מראה רוב הפנים, עדיין היא כלי כשהייתה.
יא,יד מחט שניטל קצתה הנקוב, או עוקצה--טהורה; ואם התקינה ללפוף עליה את החוט לרקום בה, טמאה. אבל מחט של שקים שניטל קצתה הנקוב--טמאה, מפני שהוא רושם בקצה השני.
יא,טו המחט שלופפין עליה השני או הזהב וכיוצא בהן, כדרך שהרוקמין עושין--בין שניטל הנקוב שלה, בין שניטל עוקצה--טמאה, שאין מלאכתה התפירה.
יא,טז מחט שהעלת חלודה--אם מעכבת את התפירה, טהורה; ואם לאו, טמאה. [יז] הסיף והסכין שהעלו חלודה, טהורין; שפן והשחיזן, חזרו לטומאתן הישנה. וכן צינורה שפשטה, טהורה; כפפה, חזרה לטומאתה הישנה.
יא,יז [יח] מפתח עקום כמו ארכובה שנשבר מתוך ארכובתו, טהור; וכן מפתח העשוי כמין גם שנשבר מתוך גמו, טהור: שהרי אינו יכול לפתוח בהן, והרי אינן משמשין מעין מלאכתן. היו בו שיניים ונקבים--טמא, שעדיין מפתח הוא. ניטלו השיניים--טמא, מפני הנקבים; נסתמו הנקבים--טמא, מפני השיניים. ניטלו השיניים, ונסתמו הנקבים או שנפרצו הנקבים זה לתוך זה--טהור.
יא,יח [יט] כלי שיש בראשו האחד כף להרים בו הדשן, ובראשו השני מזלג לצלות בו הבשר--שניטלה כפו--טמא, מפני שיניו; ניטלו שיניו--טמא, מפני כפו. וכן מכחול שניטלה כפו שגורפין בה הכוחל--טמא, מפני הזכר שכוחלין בו העין; ניטל הזכר--טמא, מפני הכף.
יא,יט [כ] כלי שבראשו אחד כף כסבכה לצלות עליו, ובקצה השני שיניים להוציא בהן הבשר מן הקדירה או מעל האש--ניטלה כפו--טמא, מפני שיניו; ניטלו שיניו--טמא, מפני כפו.
יא,כ וכן עט של מתכת שכותבין בראשו האחד, ומוחקין בראשו השני--ניטל הכותב--טמא, מפני המוחק; ניטל המוחק--טמא, מפני הכותב. וכן כל כיוצא באלו--והוא, שיהיה הנשאר יכול לעשות מעין מלאכתו.
יא,כא כיצד: עט שניטל המוחק שלו, ונשאר הכותב--אם נשאר מאורכו כדי שיגיע לקשרי אצבעותיו--טמא, שהרי אפשר שיאחוז בו ויכתוב; ניטל הכותב, ונשאר המוחק--אם נשאר מאורכו מלוא פס ידו--טמא, שהרי אפשר לו למחוק בו. נשאר פחות מזה, טהור. וכן כל כיוצא בזה.
יא,כב [כא] קורדום שניטל עופשו, והוא הצד שהחרש מנגר בו--טמא, מפני בית ביקועו; ניטל בית ביקועו--טמא, מפני עושפו. נשבר מקופו, טהור. [כב] חרחור שנפגם--עדיין הוא כלי, עד שיינטל רובו; נשבר מקופו, טהור.
יא,כג המרדע, והוא המלמד--הוא עץ ארוך עבה; וכמו מסמר חד תקוע בקצתו מלמעלה, וזה הברזל נקרא דורבן. ובקצה השני מלמטה ברזל כמו רומח, והעץ נכנס בו; וזה הברזל נקרא חרחור.
יא,כד מניקית של מתכת שהיא כמו שפופרת, שנטמאה--משיקבע אותה במקל או בדלת, ויחבר אותה עם העץ--תטהר. לא נטמאת--קבעה במקל או בדלת--הרי זו מקבלת טומאה, במקומה: שכל כלי מתכות שקבעם בקורה או בכותל--מקבלין טומאה כשהיו, עד שישנה מעשיהם.
יא,כה לפיכך דף של נחתומין של מתכת, שקבעו בכותל--טמא. וכן כל כיוצא בזה משאר כלי מתכות שנקבעו, בין פשוטיהן בין מקבליהן--מקבלים טומאה כשהיו.
יב,א כלי עץ וכלי עור וכלי עצם שנשברו, טהרו מטומאתן. חזר ועשה כלי משבריהן, או שקיבץ את שבריהן ועשה מהן כלים אחרים--הרי אלו כשאר הכלים הטהורים שלא נטמאו מקודם, שהן מקבלין טומאה מכאן ולהבא.
יב,ב וכן כלי מתכות שנשברו אחר שנטמאו, טהרו. התיכן, וחזר ועשה מהן כלים אחרים--חזרו לטומאתן הישנה; ואין לכלי מתכות טהרה גמורה, עד שיטבילם במקוה כשהן שלמים או יישארו שבורים. [ב] וחזרת כלי מתכות לטומאתן הישנה, מדברי סופרים.
יב,ג ומפני מה גזרו על כלי מתכות שיחזרו לטומאה הישנה: גזירה שמא ייטמא לו כלי, ויתיכו ויעשה ממנו כלי אחר בו ביום: ואם תאמר שהוא טהור כדין תורה, יבוא ויאמר השבירה מטהרת והטבילה מטהרת; כשם שאם נשבר והתיכו ועשה ממנו כלי כשהיה, הרי הוא טהור בו ביום--כך אם הטבילו, אף על פי שהוא כשהיה הרי הוא טהור בו ביום. ויבואו לומר שאין הכלים צריכין הערב שמש; מפני חשש זה, גזרו עליהם טומאה.
יב,ד [ג] אחד כלי שנטמא במת, או בשאר הטומאות--אם התיכו--חזר לטומאתו הישנה, עד שיטבול. נטמא במת, והזה עליו בשלישי, ואחר כך התיכו ועשהו כלי אחר, והזה עליו בשביעי, והטבילו--הרי זה טמא, ואין הזיה שקודם היתך מצטרפת להזיה שאחר היתך; ואין לו טהרה, עד שיזה עליו שלישי ושביעי ויטביל כשהוא כלי קודם שבירה, או יזה עליו שלישי ושביעי ויטביל אחר שיתיכו.
יב,ה [ד] ברזל טמא שבללו עם ברזל טהור--אם רוב מן הטמא, טמא; ואם רוב מן הטהור, טהור; מחצה למחצה, טמא. וכן טיט שבללו בגללים, וצרף הכול בכבשן, ועשהו כלי--אם רוב מן הטיט--הרי זה מקבל טומאה, מפני שהוא כלי חרס; ואם רוב מן הגללים, אינו מקבל טומאה.
יב,ו [ה] כלי מתכות הטהורין שאנכן באנך טמא, טמאין; אבל העושה כלים מן האנך הטמא, הרי הן טהורין. [ו] קורדום שעשהו מן הברזל הטהור, ועשה עושפו מן הטמא--הרי זה טמא; עשה עושפו מן הטהור, והקורדום מן הטמא--הרי זה טהור: שהכול הולך אחר העושה מלאכה. [ז] קורדום טהור שחסמו בברזל טמא, טהור.
יב,ז [ח] קיתון שעשהו מן הטמא, ושוליו מן הטהור--טהור; עשהו מן הטהור, ושוליו מן הטמא--טמא: הכול הולך אחר המקבל, והעושה מלאכה.
יב,ח [ט] כלי מתכת שנטמא בטומאה שהיא מדברי סופרים, כגון שנטמא בעבודה זרה וכיוצא בה, ונשבר, והתיכו וחזר ועשה ממנו כלי אחר--הרי זה ספק אם חזר לטומאתו הישנה, או לא חזר.
יב,ט [י] כלי זכוכית שנטמאו ונשברו, טהרו ככל הכלים. ואפילו חזר והתיכן, ועשה מהן כלי אחר--אינן חוזרין לטומאה ישנה: לפי שעיקר טומאתן מדברי סופרים כמו שביארנו, לא גזרו עליהן בטומאה ישנה.
יב,י וכן כלי זכוכית שנשברו--אף על פי ששבריהן כלים וראויין לתשמיש, הואיל והן שיירי כלים, אינן מקבלין טומאה, לפי שאינן דומין לכלי חרס. כיצד: קערה של זכוכית שנשברה, והתקין שוליה לתשמיש--אין השוליים מקבלין טומאה, אף על פי שהן כקערה. ואם קירסם את מקום השבר, ושפו בשופין--הרי זה מקבל טומאה. וכן כל כיוצא בזה.
יב,יא צלוחית קטנה הניטלת ביד אחת, שניטל פיה--מקבלת טומאה, מפני שאין מכניסין היד לתוכה אלא יוצק ממנה; אבל גדולה הניטלת בשתי ידיים, שניטל פיה--טהורה, מפני שהיא חובלת ביד בשעה שמכניס ידו לתוכה.
יב,יב וכן צלוחית של פלייטון--אף על פי שהיא קטנה--אם ניטל פיה, טהורה: מפני שחובלת באצבעו, בשעה שמוציא הבושם מתוכה. [יב] לגינים הגדולים שניטל פיהן--עדיין הן כלים, מפני שהוא מתקינם לכבשים.
יב,יג כוס שנפגם רובו, טהור; נפגם בו שליש היקפו ברוב גובהו, טהור. ניקב וסתמו, בין בעבץ בין בזפת--טהור. והכוס והצלוחית שניקבו, בין מלמעלה בין מלמטה--טהורין. [יד] התמחוי והקערה שניקבו מלמעלה, טמאין; מלמטה, טהורין. נסדקו--אם יכולין לקבל את החמין כצונן, טמאין; ואם לאו, טהורין. [טו] הכוסות החתוכין--אף על פי ששפתותיהן סורטין את הפה, מקבלין טומאה.
יב,יד [טז] האפרכס של זכוכית--טהור, שהרי הוא כמו מחץ שאינו מקבל. [יז] זכוכית שעושין אותה למראה--טהורה, אף על פי שהיא מקבלת: לפי שלא נעשת לקבלה. התרווד של זכוכית שהוא מקבל--אף על פי שכשמניחו על השולחן, נהפך על צידו ואינו מקבל--הרי זה מקבל טומאה.
יב,טו [יח] התמחוי של זכוכית שעשהו מראה, מקבל טומאה; ואם מתחילה עשהו למראה, כדי שיהיו דברים שמניחין בו נראין מאחוריו--הרי זה טהור. וכל כלי זכוכית--אין מקבלין טומאה, עד שתיגמר מלאכתן ככל הכלים.
יג,א כבר ביארנו בכמה מקומות שאין כלי חרס מיטמא אלא מאווירו, או בהיסט הזב. ושאר כל הכלים שנגעה בהן הטומאה, נטמאו; ואם נכנסה טומאה לאווירן, ולא נגעה בהן--הרי הן טהורין. נמצא הטמא בכלי חרס, טהור בכל הכלים; והטמא בכל הכלים, טהור בכלי חרס.
יג,ב ומניין שאין כלי חרס מיטמא אלא מאווירו: שנאמר "וכל כלי חרש--אשר ייפול מהם, אל תוכו" (ויקרא יא,לג)--מתוכו הוא מיטמא, ואינו מיטמא מאחוריו. [ב] וכשם שמיטמא מאווירו, כך מטמא אוכלין ומשקין מאווירו.
יג,ג כיצד: כלי חרס שנטמא, ונכנסו אוכלין ומשקין לאווירו--אף על פי שלא נגעו בו--הרי אלו טמאין, שנאמר "כול אשר בתוכו יטמא" (ויקרא יא,לג). אבל שאר הכלים הטמאין--אינן מטמאין אוכלין ומשקין, עד שייגעו בהן.
יג,ד [ג] אין כלי חרס מטמא כלים מאווירו, בין כלי חרס בין שאר כלים. כיצד: כלי חרס גדול שהיו כלים בתוכו, ונכנסה טומאה באווירו--הוא טמא, וכל הכלים שבתוכו טהורין.
יג,ה היו משקין בכלים שבתוכו--נטמאו המשקין מאווירו, וחוזרין ומטמאין את הכלים; והרי זה אומר מטמאיך לא טימאוני, ואתה טימאתני.
יג,ו [ד] כלי חרס שנגעו משקין טמאין באחוריו בלבד, נטמאו אחוריו כשאר כל הכלים. במה דברים אמורים, בשהיה לו תוך; אבל אם אין לו תוך, ונגעו בו משקין טמאין--הרי זה טהור: שכל שאין לו תוך בכלי חרס, אין אחוריו מיטמאין במשקין.
יג,ז נגעו אוכלין או משקין באחורי כלי חרס הטמא, הרי אלו טמאין. ואחד כלי חרס ואחד כל הכלים, בדבר זה: שכל הכלים הטמאין שנגעו אוכלין או משקין בהן, בין מתוכן בין מאחוריהן--נטמאו.
יג,ח [ה] אחד כלי חרס שנכנסה טומאה לאווירו, או שכפהו על הטומאה המונחת על הארץ ונעשה אוהל עליה--שהרי הטומאה בתוכו. מפי השמועה למדו שזה שנאמר "אל תוכו" (ויקרא יא,לג), לרבות את האוהלים.
יג,ט [ו] גומה שהיה השרץ מונח בתוכה, וכפה כלי חרס על הגומה--לא נטמא: שנאמר "אשר ייפול מהם, אל תוכו" (ויקרא יא,לג), עד שתיכנס עצמה של טומאה בתוכו. לפיכך השרץ הנמצא למטה מנחושתו של תנור, שהיא קרקעיתו--התנור טהור: שאני אומר חי נפל, ועכשיו מת בתוך גומה זו.
יג,י וכן אם נמצאת מחט או טבעת למטה מנחושתו של תנור--אף על פי שכל הכלים הנמצאים טמאים כמו שביארנו, הרי התנור טהור: שאני אומר שם היו, עד שלא בא התנור; והתנור נבנה עליהן, ולא נפלו לתוכו. נמצאו בדשן--הרי התנור טמא, שאין לו במה יתלה.
יג,יא נמצאו בנחושתו של תנור, נראין אבל אינן יוצאין לאווירו--אם אופה את הבצק, והוא נוגע בהן--נטמא התנור, כאילו היו בתוך אווירו; ואם לאו--התנור טהור, כאילו הן למטה מנחושתו. באיזה בצק אמרו, בבצק הבינוני שאינו רך ביותר ולא קשה.
יג,יב [ז] השרץ שנמצא בעין של תנור, בעין של כירה, בעין של כופח--אם נמצא מן השפה הפנימית ולחוץ, טהור; וכן אם נמצא באוויר העין, טהור: שהרי לא נכנס לאוויר התנור או הכירה או הכופח, אלא תחת עובי דופנותיהן הוא תלוי. ואפילו היה שם כזית מן המת--טהורין, אלא אם כן היה בעובי העין פותח טפח: שהרי מביא את הטומאה לאוויר התנור, כמו שנתבאר בעניין טומאת מת.
יג,יג [ח] נמצא השרץ במקום הנחת העצים, מן השפה הפנימית ולחוץ--טהור. נמצא במקום ישיבת הבלן, במקום ישיבת הצבע, במקום ישיבת שולקי זיתים--הכול טהור. [ט] אין התנור ולא הכירה ולא שאר מקומות היקוד מיטמאין, אלא אם נמצאת הטומאה מן הסתומה ולפנים.
יג,יד [י] כלי חרס ששותין בו בעלי בתים המים, שבאמצעו כמו רשת של חרס, ושפתו מלמעלה מן הרשת כמו מסרק, וזה הוא הנקרא צרצור--אם נכנסה הטומאה לאוויר המסרק למעלה מן הרשת--נטמא כולו, שזה הוא תוכו של כלי זה.
יג,טו [יא] כלי חרס שהיה לו שלוש שפיות זו לפנים מזו, הייתה הפנימית עודפת, ונכנסה טומאה לאוויר הפנימית--כל האוכלין והמשקין שבאוויר שבין השפה הפנימית ובין האמצעית והאוכלין והמשקין שבין האמצעית ובין החיצונה, טהורין. הייתה האמצעית עודפת, ונטמא אווירה--ממנה ולפנים, טמא; וממנה ולחוץ, טהור. הייתה החיצונה עודפת, ונטמא אווירה--הכול טמא. היו שוות--כל שנטמא אווירה, טמאה; והשאר טהור.
יג,טז [יב] לפסין זו בתוך זו, ושפתותיהן שוות, והשרץ בעליונה או בתחתונה--זו שיש בה השרץ, טמאה; ושאר הלפסין, טהורין: הן וכל האוכלין שבהן. היה כל לפס מהן נקובה בכונס משקה, והשרץ בעליונה--כל האוכלין והמשקין שבכל הלפסין טמאים, שהרי הטומאה באוויר כולן כמו שיתבאר.
יג,יז היה השרץ בתחתונה--היא טמאה, וכולן טהורות: שהרי לא נכנס השרץ לאוויר העליונות; ואין שפת התחתונה עודפת, כדי לטמא כל האוכלין והמשקין שבתוכה.
יג,יח היה השרץ בעליונה, והייתה שפת התחתונה עודפת--העליונה טמאה, שהשרץ בתוכה; וכן התחתונה--מפני ששפתה עודפת, הרי השרץ באווירה. ושאר הלפסין שבתוך התחתונה--טהורין, שאין כלי חרס מטמא כלים שבתוכו. ואם היה ביניהן משקה טופח--כל שיש בה משקה טופח, טמאה: שמשקה מיטמא מאוויר התחתונה העודפת, וחוזר ומטמא את הלפס.
יג,יט [יג] טבלה של חרס שהיו קערות דבוקין בה בתחילת מעשיה, והרי הכול כלי אחד, ונטמאת אחת מן הקערות--לא נטמאו כולן. ואם היה לטבלה דופן עודף, שנמצאו כל הקערות בתוכו, ונטמאת אחת מהן--נטמאו כולן. וכן הדין בבית התבלין של חרס, וקלמרין המתאימות.
יג,כ כיוצא בו, [יד] בית התבלין של עץ שנטמא אחד מבתיו במשקין--לא נטמאו שאר הבתים. ואם יש לו דופן עודף, שנמצאו כל הבתים בתוכו, ונטמא אחד מבתיו במשקין--נטמאו כולן: שהכול ככלי אחד; וכלי שנטמא תוכו במשקין, נטמא כולו.
יג,כא היו בתיו קבועין במסמר, הרי אלו חיבור זה לזה לטומאה ולהזיה. היו תקועין בלבד--הרי אלו חיבור לטומאה, ואינן חיבור להזיה. ואם היו בתיו ניטלין וניתנין--אינן חיבור, לא לטומאה ולא להזיה.
יד,א כל המציל בצמיד פתיל באוהל המת, מציל בצמיד פתיל באוויר כלי חרס: אם הציל במת החמור, דין הוא שיציל בכלי חרס הקל. וכל שאינו מציל באוהל המת, אינו מציל באוויר כלי חרס. [ב] וכשם שאין צמיד פתיל לטומאה באוהל המת, כך אין צמיד פתיל לטומאה באוויר כלי חרס.
יד,ב כיצד: קדירה שהייתה מלאה אוכלין ומשקין, ומוקפת צמיד פתיל, ונתונה בתנור הטמא--הרי הקדירה וכל מה שבתוכה טהורין.
יד,ג היה השרץ או משקין טמאין בתוכה, ומוקפת צמיד פתיל, ונתונה באוויר התנור--נטמא התנור. וכן כל כיוצא בזה.
יד,ד [ג] טבעת טמאה שהייתה מובלעת בתוך הלבינה, או מחט טמאה שהייתה מובלעת בתוך העץ, ונפלו לאוויר כלי חרס--נטמא: אף על פי שאם נגע כיכר תרומה בעץ זה, או בלבינה זו--טהור; הרי הן מטמאין כלי חרס מאווירו.
יד,ה [ד] תרנגול שבלע שרץ או בשר מת, ונפל לאוויר התנור--הרי זה טהור; ואם מת שם התרנגול, נטמא התנור: שהבלועין בחי מצילין מיד כלי חרס, כדרך שמצילין באוהל המת.
יד,ו [ה] דברים שבתוך הפה או בתוך הקמטין, אינן כבלועין. כיצד: אדם שהיו משקין טמאין בתוך פיו, והכניס ראשו לאוויר כלי חרס--טימאהו. וכן טהור שהיו אוכלין ומשקין לתוך פיו, והכניס ראשו לאוויר תנור טמא--נטמאו אוכלין שבפיו. היה לו בתוך קומטו כעדשה מן השרץ, והכניסו לאוויר התנור--נטמא התנור, אף על פי שהטומאה בתוך הקמט. [ו] ספוג שבלע משקין טמאין--אף על פי שהוא נגוב מבחוץ--אם נפל לאוויר כלי חרס--טימאהו, שסוף משקה לצאת. וכן חתיכה של לפת, ושל גמי.
יד,ז חרסים שנשתמש בהן משקין טמאין, ונגבו, ונפלו לאוויר כלי חרס--לא טימאוהו. נפלו לתנור, והוסק--נטמא, שסוף משקין לצאת.
יד,ח במה דברים אמורים, במשקין קלין; אבל אם נבלעו בהן משקין חמורין, כגון דם הנידה ומימי רגליה--אם היו יכולין לצאת, והקפיד עליו שייצא--הרי זה מטמא התנור, אף על פי שלא הוסק; ואם אין מקפיד עליו--אינו מטמא, עד שיוסק וייצא המשקה.
יד,ט וכן בגפת חדשה הבאה ממשקין טמאין, שהוסק בה התנור--נטמא, שסוף משקה לצאת; אבל בישנה, טהור. איזו היא ישנה, לאחר שנים עשר חודש. ואם ידוע שיוצא ממנה משקה בשעת היסק--אפילו לאחר שלוש שנים, נטמא התנור כשיוסק.
יד,י [ז] כלי חרס שחלקו במחיצה משפתו עד קרקעיתו, ונכנסה טומאה באוויר אחד משני החלקים--נטמא הכלי כולו: לפי שאין דרך בני אדם לחלוק כלי חרס, כדרך שחולקין האוהלים. לפיכך תנור שחצצו בנסרים או ביריעות, ונמצא השרץ במקום אחד--הכול טמא.
יד,יא [ח] כלי שהייתה טומאה בתוכו, והכניס הכלי לאוויר כלי חרס, ושפת הכלי הטמא חוץ לכלי חרס--אף על פי שהטומאה מכוונת בתוך כלי חרס, הרי זה טהור: שנאמר "אשר ייפול מהם, אל תוכו" (ויקרא יא,לג), לא לתוך תוכו.
יד,יב [ט] וכן אם היה כלי חרס טמא, והכניס לאווירו כלי אחר שיש בו אוכלין ומשקין, ושפת הכלי האחר חוץ לכלי חרס--אף על פי שהאוכלין והמשקין מכוונין בתוך כלי חרס הטמא, הרי אלו טהורין: שנאמר "כול אשר בתוכו יטמא" (ויקרא יא,לג), לא שבתוך תוכו.
יד,יג כיצד: כוורת או קופה או קדירה או חמת וכיוצא בהן שהיה השרץ בתוכה, ושילשל הקופה לאוויר החבית או לאוויר התנור--אף על פי שהשרץ מכוון בתוך אוויר החבית--הואיל ושפת הקופה או החמת למעלה משפת החבית או התנור, הרי אלו טהורין. ואם היה בתוך החמת או בתוך הקדירה וכיוצא בהן אוכלין או משקין, ושילשל אותן לאוויר התנור או החבית הטמאין--הרי הן טהורין.
יד,יד הייתה הכוורת או הקופה או החמת וכיוצא בהן נקובין, אינן מצילין: אלא אם היה השרץ לתוכן, ושילשל אותן לאוויר כלי חרס הטהור--נטמא; ואם היו אוכלין או משקין לתוכן, ושילשל אותן לאוויר כלי חרס הטמא--נטמאו.
יד,טו וכמה יהיה בנקב: אם היה בכלי שטף, במוציא זיתים. ואם היה בכלי חרס--העשוי לאוכלין, שיעורו בזיתים; והעשוי למשקין, שיעורו בכונס משקה; והעשוי לכך ולכך, מטילין אותו לחומרו, ומשיינקב כלי חרס זה בכונס משקה, אינו מציל מיד כלי חרס.
יד,טז [י] סתם נקב כלי חרס בזפת--אם היה השרץ בכלי זה, ושילשלו לאוויר התנור הטהור--נטמא: שאין הצמיד מציל על הטומאה מלטמא, כמו שביארנו.
יד,יז אבל אם היה בכלי זה אוכלין או משקין, ושילשלו לאוויר התנור הטמא--הרי הן טהורין, שהרי הנקב סתום. ושאר כל הכלים שסתמן בזפת וכיוצא בו, אינו מציל מיד כלי חרס.
יד,יח [יא] כוורת פחותה--אף על פי שסתם הפחת בקש--אינה מצלת מיד כלי חרס, שהרי אינה כלי. [יב] החמת והכפישה שנפחתו במוציא רימון--אף על פי שבטלו מתורת כלים, הרי אלו מצילין מיד כלי חרס: והוא--שיהיה הפחת למעלה משפת כלי חרס מבחוץ, ויהיה בית קיבול שלהן משולשל לתוך כלי חרס.
יד,יט [יג] עור פשוט וכיוצא בו שהיה שוקע לאוויר כלי חרס, או לאוויר התנור, והשרץ בתוך העור--הרי התנור טמא. ואם היה שרץ בתנור, אוכלין ומשקין שבתוך העור טמאין: שאין מציל מיד כלי חרס אלא כלים שיש להן תוך, כגון הסל והקופה והחמת.
יד,כ [יד] כלי חרס שהייתה טומאה בתוכו, והיה כלי חרס טהור כפוי על פי הכלי הטמא, או שהיה הכלי שהטומאה דבוקה בתוכו כפוי על פי הכלי הטהור--אף על פי שאוויר שניהן מעורב, הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו: שהרי לא נכנסה הטומאה עצמה לאוויר כלי חרס הטהור.
יד,כא לפיכך חבית שהייתה מלאה משקין טהורין, ונתונה למטה מנחושתו של תנור, ונפל שרץ לתוך התנור--הרי החבית והמשקין טהורין, אף על פי שאוויר התנור מעורב עם אוויר החבית. וכן אם הייתה החבית כפויה על פי התנור, ופיה לאוויר התנור--אפילו המשקה שבשולי החבית טהור.
טו,א אין כלי חרס מקבלין טומאה, עד שתיגמר מלאכתן. ומאימתיי הוא גמר מלאכתן: משייצרפו בכבשן. התנור, משיסיקנו כדי לאפות בו סופגנין. הכירה, משיסיקנה כדי לבשל עליה ביצת התרנגולין טרופה ונתונה באילפס. הכופח--אם עשהו לאפייה, שיעורו כתנור; עשהו לבישול, שיעורו ככירה.
טו,ב תנור שהתחיל לבנותו--אם היה גדול--משיתחיל בו ארבעה טפחים ויסיקנו, מקבל טומאה; ואם היה קטן--משיתחיל בו טפח, ויסיקנו. הכירה--משיתחיל בה שלוש אצבעות, ויסיקנה. הכופח--אם עשהו לאפייה, הרי הוא כתנור; ואם עשהו לבשל עליו, הרי הוא ככירה.
טו,ג תנור שהוסק מאחוריו, או שהוסק מבית האומן, או שהוסק שלא לדעת--הואיל והוסק מכל מקום, הרי זה מקבל טומאה. מעשה שנפלה דליקה בתנור כפר מן הכפרים; ובא מעשה לפני בית דין, ואמרו מקבלין טומאה.
טו,ד תנור שהסיקו להיות צולה בו, הרי זה מקבל טומאה; להיות מלבן בו אונין של פשתן--טהור, שאין זה עושה מלאכה בגופו של תנור.
טו,ה תנור שחצצו לשניים, והוסק אחד מחלקיו, ונטמא במשקין--הוא טמא, וחברו טהור; נטמא בשרץ וכיוצא בו מטומאות של תורה, הכול טמא. ועובי שביניהן, טמא.
טו,ו הוסקו שניהן, ונטמא אחד מהן במשקין באוויר--חולקין את עובייו: המשמש לטמא, טמא; ולטהור, טהור. במה דברים אמורים, בזמן שחצצו ואחר כך הסיקו; אבל הסיקו, ואחר כך חצצו, ונטמא אחד מהן, אפילו במשקין--נטמא הכול.
טו,ז [ו] תנור או כירה של אבן, טהורין לעולם. ושל מתכת, טהורין משום תנור וכיריים--שנאמר "יותץ" (ויקרא יא,לה), את שיש לו נתיצה; וטמאין משום כלי מתכות.
טו,ח כיצד: אינן מיטמאין מאווירן, ולא במחובר לקרקע כתנור וכיריים. ואם נגעה בהן טומאה, אפילו מאחוריהן--מיטמאין, כשאר כלי מתכות; ואם נטמאו במת, נעשין אב טומאה כשאר כלי מתכות. ויש להן טהרה במקוה.
טו,ט [ז] תנור של מתכת שניקב או נפגם או נסדק, וסתמו בטיט, או שעשה לו טפילה של טיט, או מוסף של טיט--הרי זה מיטמא משום תנור. וכמה יהיה בנקב, כדי שייצא בו האור. וכן בכירה. ואם עשה לכירה פטפוטין של טיט, מיטמאה משום כירה; מירחה בטיט, בין מבפנים בין מבחוץ--עדיין אינה מקבלת טומאה.
טו,י [ח] תנור שאינו מחובר בארץ, אפילו תלוי בצוואר הגמל--הרי זה טמא משום תנור: שנאמר "טמאים הם" (ויקרא יא,לה), מכל מקום.
טו,יא [ט] כור של צורפי מתכות--שיש בו בית שפיתה, מיטמא ככירה. וכן של עושי זכוכית--אם יש בו בית שפיתה, מקבל טומאה. [י] כבשן של סיידין ושל זגגין ושל יוצרין, טהורין. הפורנה--אם יש לה דופן, מיטמאה.
טו,יב [יא] אבנים שחיברן זו לזו, ועשאן תנור--אם עשה לו טפילה מבפנים ומבחוץ--הרי זה כתנור לכל דבר, ומיטמא מאווירו; ואם טפלו מבחוץ בלבד--מיטמא במגע, ואין מיטמא באוויר. חיבר אבנים לתנור, ולא חיברן זו לזו--מיטמאות עם התנור; חיברן זו לזו, ולא חיברן לתנור--הרי הן כטירה. חפר בארץ, ועשה טירה--טהורה; וטירת הכירה, טהורה.
טו,יג [יב] שתי חבייות, שני לפסין, שעשין כירה--ביניהן מיטמא באוויר ובמגע, ותוכן של חבייות טהור. ועובי החבייות, חולקין אותו: המשמש את הכירה, טמא; והמשמש את תוך החבית, טהור.
טו,יד [יג] העושה שלושה פטפוטין בארץ, וחיברן בטיט להיות שופת עליהן את הקדירה--הרי זו טמאה משום כירה. קבע שלושה מסמרין בארץ להיות שופת עליהן את הקדירה--אף על פי שעשה בראשן מקום בטיט שתהיה הקדירה יושבת עליו, הרי זו טהורה ככירה של מתכת. וכן אבנים שלא מירחן בטיט שהוא שופת עליהן--אינן מקבלות טומאה, כאילו היא כירה של אבן.
טו,טו [יד] העושה שתי אבנים כירה, וחיברן בטיט--מיטמאה; חיבר את האחת בטיט, והשנייה לא חיברה--אינה מקבלת טומאה.
טו,טז [טו] האבן שהוא שופת עליה ועל התנור, עליה ועל הכירה, עליה ועל הכופח, עליה ועל הכותל, עליה ועל הסלע--אינה מקבלת טומאה.
טו,יז [טז] כירת הטבחים שהוא נותן אבן בצד אבן, וכולן מחוברות בטיט--נטמאת אחת מהן, לא נטמאו כולן. [יז] שלוש אבנים שחיברן בטיט, ועשאן שתי כירות, בין שחיברן זו לזו ולא חיברן בקרקע, בין שחיברן בקרקע ולא חיברן זו לזו--אם נטמאת אחת משתי הכירות--האבן האמצעית המשמש ממנה לכירה הטמאה, טמא; והמשמש ממנה לכירה הטהורה, טהור.
טו,יח ניטלה האבן החיצונה של כירה הטהורה, הוחלטה האמצעית כולה לטומאה; ניטלה החיצונה של כירה הטמאה, טהרה האבן האמצעית כולה.
טו,יט נטמאו שתי הכירות--אם הייתה האבן האמצעית גדולה--נותן ממנה לכירה זו כדי שפיתה מצידה, ולכירה השנייה כדי שפיתה מכאן, והשאר טהור; ואם הייתה קטנה, הכול טמא.
טו,כ ניטלה האמצעית--אם יכול לשפות על שתיים חיצונות יורה גדולה, הרי היא טמאה; ואם היו מרוחקין יתר מזה, טהורה. החזיר את האמצעית, הרי הכול טהור כשהיה. מירחה בטיט, מקבלין טומאה מכאן ולהבא--והוא, שיסיקנה לכל אחת מהן כדי לבשל עליה את הביצה.
טו,כא [יח] שתי אבנים שעשאן כירה, ונטמאת, וסמך לאבן זו ממנה אבן אחת מכאן ולזו אבן אחת מכאן--הרי חצי כל אבן משתי אבני הכירה הראשונה טמא, וחצי האבן טהור. ניטלו השתיים הטהורות שסמך, חזרו השתיים של כירה לטומאתן.
טו,כב [יט] דוכן של חרס שיש בו בית קיבול קדירות, והרמץ נתון בתוכו--טהור משום כירה, וטמא משום כלי קיבול; לפיכך אם היה מחובר בארץ, טהור כשאר הכלים. ואם ניקב--אינו מקבל טומאה, ככלי קיבול: מה שאין כן בכירה.
טו,כג הצדדין שלו--הנוגע בהן, אינו טמא משום כירה. הרחב שלו שיושבין עליו בשעת תבשיל--מיטמא, אם נטמא הדוכן. וכן הכופה את הסל, ובנה כירה על גביו--הרי זו טמאה משום כלי עץ, לא משום כירה; לפיכך אינה מקבלת טומאה מאווירה ככירה.
טז,א תנור גדול, שייריו ארבעה טפחים; והקטן, שייריו רובו. כיצד: שאם נשאר בגדול ארבעה טפחים, ובקטן רובו--מקבל טומאה; פחות מכאן, אינו מקבל טומאה. וכן אם נטמא, ונתצו עד ששייר בו פחות מארבעה טפחים, או פחות מרוב הקטן--טהור; נשאר בו ארבעה, או רוב הקטן--עדיין הוא בטומאתו. והכירה, שייריה שלוש אצבעות. הכופח--עשהו לאפייה, שיעורו כתנור; לבישול, שיעורו ככירה.
טז,ב תנור שנטמא, ולא רצה לכתתו--כיצד מטהרין אותו: חולקו לשלושה חלקים; וגורד את הטפילה שעל החרסים, עד שנמצא כל חרס מהן עומד על הארץ בלא טיט על גביו. חלקו לשניים, אחד גדול ואחד קטן--הגדול טמא, והקטן טהור.
טז,ג חלקו לשניים בשווה--כל אחד מהן טמא, לפי שאין אפשר לכוון. אבל טבלה של חרס שיש לה דופן שנחלקה לשניים, טהורה; ואם היה אחד גדול, ואחד קטן--הגדול טמא. [ג] תנור שנחלק לשלושה, ואחד גדול כשניים--הגדול טמא, והשניים הקטנים טהורין.
טז,ד חתכו חוליות לרוחבו--אם היה גובה כל חוליה וחוליה פחות מארבעה טפחים, טהור. חזר וסידר את החוליות זו על גבי זו, ומירח עליהן בטיט, והחזירו תנור כשהיה--הרי זה כמי שעשה תנור אחר, ואינו מקבל טומאה אלא מכאן ולהבא: והוא שיסיקנו כדי לאפות בו סופגנין, אחר שמירחו.
טז,ה הרחיק ממנו את הטפילה, ונתן חול או צרורות בין החוליות ובין הטפילה--אינו מקבל טומאה לעולם: וזה הוא שאמרו הנידה והטהורה אופות בו, והוא טהור. הייתה בו חוליה אחת שיש בה ארבעה טפחים--היא מיטמאה במגע, ואין מיטמאה באוויר; ושאר כל החוליות, טהורות.
טז,ו [ד] תנור שבא מחותך מבית האומן, ועשה לו סמוכין שמקבצין אותו להיות כאחד, ונתנן עליו והוא טהור, ונטמא--כשיסיר את הסומכין אותו, יטהר; ואפילו החזירן, הרי הוא טהור. מירחו בטיט, מקבל טומאה להבא; ואינו צריך להסיקו, שכבר הוסק.
טז,ז [ה] תנור שחתכו חוליות, ונתן חול בין חוליה לחוליה, וטח בטיט על הכול מבחוץ--הרי זה מקבל טומאה. [ו] יורת הערביים, שהוא חופר בארץ וטח בטיט--אם יכול הטיט לעמוד בפני עצמו, מקבל טומאה; ואם לאו, טהור.
טז,ח [ז] המביא שברי כלי חרס, ודיבקן זה בזה ועשין תנור, ועשה לו טפילה מבפנים ומבחוץ, והסיקו--הרי זה מקבל טומאה, אף על פי שאין בכל חרס מהן כשיעור.
טז,ט [ח] פיטס שקירזלו, ועשהו תנור, ועשה לו טפילה מבחוץ--אף על פי שמקבל על דופנותיו כשיעור, הרי זה טהור: שכלי חרס שטהר, אין לו טומאה לעולם, אלא אם כן עשהו תנור, ועשה לו טפילה מבפנים ומבחוץ.
טז,י [ט] תנור של סדקין, שעשה טפילה לכל אחד ואחד, ומקום הסדקין מגולה--הרי זה אינו מקבל טומאה. נתן טיט או סיד או גבסים על גבי הסדקין, הרי זה מיטמא; נתן עליהן חרסית או זפת וגופרית שעווה ושמרים בצק או גללים, טהור. זה הכלל--דבר שאין עושין ממנו תנורים, אינו מחבר את הסדקין.
טז,יא [י] סדק תנור שנתנו כלפי זווית, ומירח בטיט מן הצדדין--טהור. [יא] דף של תנור שנתנו בזווית, להיות אופה בו--טהור; ואם יש בו רוב תנור, מקבל טומאה.
טז,יב תנור שנתן בו עפר עד חצייו--אם נטמא מאווירו בלבד, אינו מיטמא אלא מעפר ולמעלה; ואם נטמא במגע, ונגעה טומאה בו מתוכו--נטמא כולו, אף מעפר ולמטה.
טז,יג הכירה, מקום שפיתת שתי קדירות; והכופח, מקום שפיתת קדירה אחת. לפיכך כירה שנחלקה לאורכה, טהורה; ולרוחבה, עדיין מקבלת טומאה. כופח שנחלק, בין לאורכו בין לרוחבו--טהור.
טז,יד הקלתות של בעלי בתים שנפחתה קרקעיתה--אם היה עומק הפחת פחות משלושה טפחים, הרי זה מקבל טומאה: שאם יוסק בפחת מלמטה, תתבשל הקדירה מלמעלה.
טז,טו היה הפחת עמוק שלושה או יתר--אינה מקבלת טומאה, שהרי האש רחוקה מן הקדירה ואינה בשלה. נתן אבן או צרור על פי הפחת, עדיין היא בטהרתה; מירחו בטיט--נעשת האבן קרקע הכירה, ומקבלת טומאה מכאן ולהבא.
יז,א כל ידות הכלים, הרי הן ככלים. ואם נטמא הכלי, נטמאת ידו הצריך לה בתשמישו; ושאין צריך לה, טהור כמו שיתבאר. לפיכך האבן היוצאת מן התנור טפח, ומן הכירה שלוש אצבעות--חיבור; ואם נטמא התנור והכירה, נטמאו האבנים האלו. ואוכלין ומשקין הנוגעין באבנים אלו, נטמאו; ואם נגעו בחוץ לטפח של תנור, או חוץ לשלוש אצבעות של כירה--טהורין. [ב] הכופח--עשהו לאפייה, שיעורו כתנור; עשהו לבישול, שיעורו ככירה.
יז,ב [ג] מוסף התנור של בעלי בתים, טהור; ושל נחתומין--טמא בטומאת התנור, מפני שהוא סומך עליו את השפוד. כיוצא בו, מוסף יורה של שולקי זיתים, טמא; ושל צבעים, טהור.
יז,ג [ד] עטרת הכירה טהורה. וטירת התנור, והוא המקום הבנוי בצידו שמניחין בו את הפת בעת רדייתה--בזמן שהיא גבוהה ארבעה טפחים, טמאה בטומאת התנור; פחותה מכאן--טהורה, לפי שאינה חיבור לו. ואם חיברה לתנור, אפילו על שלוש אבנים--טמאה.
יז,ד [ה] בית הפך ובית התבלין ובית הנר שבכירה--אם נטמאת הכירה במגע, נטמאו כולן; ואם נטמאת באוויר, לא נטמאו, לפי שאינן חיבור לה אלא מדברי סופרים, ולפיכך עשו להן היכר זה כדי שלא ישרפו על מגען תרומה וקודשים. וכן כל שאנו אומרין בעניין זה שהוא מיטמא במגע, ואינו מיטמא באוויר--אינו חיבור אלא מדברי סופרים, ועשו לו היכר זה כדי שלא ישרפו עליו קודשים אלא תולין.
יז,ה [ו] חצר הכירה--בזמן שהיא גבוהה שלוש אצבעות, הרי זו חיבור; ואם נטמאת הכירה או החצר שלה, בין באוויר בין במגע--נטמאת השנייה. הייתה החצר פחותה מכאן, ונטמאת אחת מהן במגע--נטמאת השנייה; אבל אם נטמאת אחת מהן מאווירה בלבד--אין חברתה טמאה, לפי שאינה חיבור לה אלא מדברי סופרים.
יז,ו הייתה חצר הכירה מופרשת מן הכירה--בזמן שהיא גבוהה שלוש אצבעות--הרי זו חיבור לה, בין לטומאת מגע בין לטומאת אוויר. הייתה פחותה מכאן, או שהייתה חצר חלקה ואין לה שפה--אינה חיבור לה; ואם נטמאת הכירה, בין מאווירה בין במגע--החצר טהורה; וכן אם נטמאת החצר, הכירה טהורה.
יז,ז פטפוטי כירה, שלושה: היה גובה כל אחד מהן שלוש אצבעות או פחות--אם נטמאת הכירה בין במגע בין באוויר, נטמאו שלושתן. וכן אם היו ארבעה. ניטל אחד מהן--אם נטמאת הכירה במגע, נטמאו שני הפטפוטין שנשארו; ואם נטמאת באוויר, לא נטמאו עימה. עשה לה שני פטפוטין זה כנגד זה--אם נטמאת הכירה במגע, נטמאו; ואם נטמאת באוויר, לא נטמאו.
יז,ח היו הפטפוטין גבוהין משלוש אצבעות--משלוש ולמטה מיטמאין עם הכירה, בין שנטמאת במגע בין שנטמאת באוויר. ומשלוש ולמעלה מיטמאין עם הכירה, אם נטמאת הכירה במגע; אבל אם נטמאת מאווירה בלבד, אין מיטמאין עימה.
יז,ט היו הפטפוטין משוכין מן השפה בתוך שלוש אצבעות--מיטמאין עימה, בין שנטמאת במגע בין שנטמאת באוויר. היו חוץ לשלוש אצבעות--מיטמאין עימה, אם נטמאת במגע; ואם נטמאת באוויר בלבד, אין מיטמאין עימה. ואין מדקדקין בכל השיעורין האלו, שכולן מדברי סופרים הן.
יח,א כלי חרס אין מקבל טומאה עד שיהיה מקבל, ועשוי לקבלה; אבל אם לא היה בו בית קיבול, או שהיה מקבל ולא נעשה לקבלה--אינו מקבל טומאה כלל, לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים. לפיכך הכיסא והספסל והמיטה והשולחן והמנורה של חרס, וכל כיוצא בהן מכלים שאין להן תוך--אינן מקבלין טומאה.
יח,ב וכן הסילונות שהמים מהלכין בהן--ואף על פי שהן כפופין, ואף על פי שהן מקבלין--הרי הן טהורין, מפני שלא נעשו לקבלה אלא כדי שייצאו מהן המים. וכן חבית של שייטים, וחבית הדפונה בשולי המחץ--הואיל ונעשת כמו בית יד שנושאין בה המחץ, ולא נעשת לקבלה--אינה מקבלת טומאה. וכן כל כיוצא בהן.
יח,ג [ב] פנס שיש בו בית קיבול שמן, מקבל טומאה; ושאין בו, טהור. וכן מגופת היוצרין שיש לה תוך, טמאה. [ג] משפך של בעלי בתים, טהור; ושל רוכלין, מיטמא, מפני שהוא מטהו על צידו, ומריח בו ללוקח.
יח,ד כסוי כדי יין וכדי שמן, וכסויי החבייות--טהורות, שלא נעשו לקבלה; ואם התקינן לתשמיש, מיטמאין. [ה] כסוי הלפס--בזמן שהוא נקוב, ויש לו חידוד--טהור; ואם אינו נקוב, ואין לו חידוד--מיטמא, מפני שהאישה מצננת לתוכו את הירק. זה הכלל--כל המשמש בכלי חרס כשהוא כפוי, טהור.
יח,ה [ו] טיטרוס--אף על פי שהוא נקוב ומוציא פרוטות, מיטמא: שהרי המים מתכנסין בצדדיו, והן עשויין לקבלה. [ז] הלפיד של חרס שמניחין מטלייות הבגדים והשמן בתוכו, והוא דולק--מיטמא. וכן כל כלי שמניחין תחת הנרות לקבל השמן, מיטמא. [ח] גסטרה שמניחין תחת הכלים לקבל משקין הנוזלין מן הכלי, מקבלת טומאה.
יח,ו [ט] ספינה של חרס--אף על פי שהיא מקבלת, אינה מקבלת טומאה: שאין הספינה בכלל הכלים האמורים בתורה--בין שהייתה של חרס בין של עץ, בין גדולה בין קטנה.
יח,ז [י] כל הכלים שנשברו, ונפסדה צורתן--אין שבריהן מקבלין טומאה, אף על פי שאותן השברים ראויין לתשמיש: חוץ משברי כלי חרס--שאם היה בהן חרס הראוי לקבל--הרי הוא מקבל טומאה, שנאמר "וכל כלי חרש" (ויקרא יא,לג); מפי השמועה למדו שזה לא בא, אלא לרבות שברי כלי חרס.
יח,ח במה דברים אמורים, בשהיה לחרס זה תוך לקבל בו המשקין כשיהיה החרס יושב לא סמוך; אבל אם אינו יכול לקבל אלא אם כן סומכין אותו, אינו מקבל טומאה.
יח,ט [יא] החרס שאינו יכול לישב כדי שיקבל מפני אוזנו, או שהיה בו חידוד והחידוד מכריעו לצד אחד--הרי זה טהור; אף על פי שניטלה האוזן או נשבר החידוד--הרי זה טהור: שכל כלי חרס שטהר שעה אחת, אין לו טומאה לעולם.
יח,י [יב] כלי חרס ששוליהן חדין כמזרקות, שנשברו, והרי שוליהן מקבלין--אף על פי שאינן מקבלין אלא אם כן נסמכו כגון שולי הקורפייות ושולי הכוסות, הרי אלו מקבלין טומאה: שלכך נעשו מתחילתן, שיהיו מקבלין בסמיכה או באחיזה.
יח,יא [יג] כמה יקבל החרס, ויהיה מקבל טומאה: אם היה הכלי כשהיה שלם מכיל כדי סיכת אדם קטן עד חבייות שהן מקבלות כסאה או קרוב לה, ונשברו, ונשאר בחרסים בין מקרקעיהן בין מדופניהן חרס, שהוא מקבל כשהוא יושב רביעית--הרי זה מקבל טומאה.
יח,יב [יד] היה הכלי מחבית המכילה כסאה עד חבית המכילה סאתיים או יתר, ונשברה--אם היה בחרס הנשאר כדי לקבל חצי לוג, הרי זה מקבל טומאה.
יח,יג היה הכלי מחבית המכילה סאתיים עד חצבים גדולים, ונשברו--אם נשאר מהן חרס המקבל לוג, הרי זה מקבל טומאה. היו החרסים מקבלין פחות משיעורין אלו, אינן מקבלין טומאה.
יח,יד [טו] כלי חרס קטן כגון הפך וכיוצא בו, שנשבר, ונשאר מקרקעיתו חרס המקבל כל שהוא כשהוא יושב, והיה חד ביותר שנמצא ככלי קטן--הרי זה מקבל טומאה. ואם נשאר מדופנותיהן חרס המקבל, אינו מקבל טומאה: לפי שדופנות כלים אלו וכיוצא בהן כשווין הן, ואין להן תוך הניכר; ונמצאו כפשוטי כלי חרס.
יח,טו [טז] חזקת חרסים הנמצאין בכל מקום, טהורין: חוץ מן הנמצאין בבית היוצר, מפני שרובן גסטריות הן לכלים, והגסטרה מקבלת טומאה, אף על פי שהיא משברי כלים.
יט,א כמה שיעור השבר שיישבר כלי חרס ויטהר מטומאתו, אם היה טמא, או לא יקבל טומאה, אם היה טהור: העשוי לאוכלין, משיינקב במוציא זיתים. והעשוי למשקין, משיינקב במכניס משקין--כשמניחין אותו על המשקה, ייכנס המשקה לכלי מן הנקב.
יט,ב העשוי לכך ולכך, מטילין אותו לחומרו, והרי הוא מקבל טומאה, עד שיינקב במוציא זית. ולא אמרו במוציא משקה אלא בגסטרה בלבד, לפי שהיא עשויה לקבל המשקין הנוזלים מן הכלים; ואם הוציאה משקין, הרי בטיל תשמישה.
יט,ג [ב] חמש מידות בכלי חרס: ניקב במוציא משקה--טהר מלהיטמא משום גסטרה, ועדיין כלי הוא חשוב לקדש בו מי חטאת.
יט,ד ניקב בכונס משקה--אינו ראוי לקדש בו מי חטאת, ועדיין כלי הוא חשוב להכשיר בו הזרעים במשקין התלושין בו כמו שביארנו.
יט,ה ניקב בשורש קטן--אין המים שבתוכו מכשירין את הזרעים, והרי הן כמי שאינן בכלי; ועדיין כלי הוא לקבל בו זיתים, ומקבל טומאה.
יט,ו ניקב במוציא זיתים--טהר, והרי הוא ככלי גללים וכלי אבנים שאין מקבלין טומאה; ועדיין כלי הוא חשוב, להציל בצמיד פתיל: עד שיפחת רובו, כמו שביארנו בטומאת מת.
יט,ז [ג] החבית, שיעורה באגוזים. הלפס והקדירה, שיעורן בזיתים. וכן עריבה של חרס, שיעורה בזיתים: אפילו הייתה גדולה ומחזקת ארבעים סאה בלח, ונפחתה במוציא זיתים--אף על פי שהיא מוטה על צידה ולש בה, טהורה: שמתחילתה, לא לכך נעשת.
יט,ח [ד] הפך והטני, שיעורן בשמן. והצרצור, שיעורו במים. [ה] נר שניטל פיו, טהור; ושל אדמה שהוסק פיו בפתילה, אינו מקבל טומאה, ואינו בכלל כלי חרס, עד שיוסק כולו בכבשן ככלי חרס.
יט,ט [ו] חבית שנפחתה, וכשמטין אותה על דופנה מקבלת, או שנחלקה כמין שתי עריבות--עדיין היא מקבלת טומאה; נתרעעה, ואינה יכולה להיטלטל בחצי קב גרוגרות--טהורה.
יט,י [ז] חבית שניטלו אוזניה--הרי היא כגסטרה, אפילו אוזן אחת; נסדקה למטה מאוזניה--אף על פי שאוזניה קיימות, הרי זו כגסטרה. ואם מתחילה עשאה שלא באוזניים, נידונת כחבית.
יט,יא [ח] חבית שנסדקה בכבשן, ונמצאת שהיא שתי גסטריות--אם משנגמרה מלאכתה נסדקה, מקבלת כל גסטרה מהן טומאה; ואם קודם שתיגמר מלאכתה נסדקה, ואחר כך נשרפה בכבשן--הרי היא טהורה.
יט,יב והיאך ייוודע דבר זה: אם היו שבריה שווין, ותוכה מאדים--עד שלא נגמרה מלאכתה, נסדקה; אין שבריה שווין, ואין תוכה מאדים--בידוע שאחר שנגמרה מלאכתה נשברה, ומקבלת טומאה כשאר שברי כלי חרס הראויין לתשמיש.
יט,יג [ט] גסטרה שנתרעעה, ואינה מקבלת משקין--אף על פי שמקבלת אוכלין, הרי זו טהורה: שאינה עשויה אלא לקבל משקין הדולפין כמו שביארנו; ואם הייתה דולפת, אין עושין גסטרה לגסטרה. וכן גסטרה שנפחתה או שנחלקה לשניים, טהורה--שלא אמרו שיירים של שיירים מיטמאין, אלא שיירי כלי חרס בלבד הן שמיטמאין.
יט,יד [י] גסטרה שהיו חידודין יוצאין ממנה, בין שהייתה יושבת בין שהייתה מוטה על צידה--כל המקבל מן החידודין זיתים כשתימלא הגסטרה זיתים--מיטמא במגע, וכנגדו מיטמא באוויר; וכל שאינו מקבל עימה בזיתים--מיטמא במגע, ואין כנגדו מיטמא באוויר.
יט,טו [יא] כיצד מיטמא במגע, ואין כנגדו מיטמא באוויר: שאם נגעה הטומאה בגסטרה מתוכה, מיטמא החידוד; נכנסה הטומאה באוויר הגסטרה, אפילו הייתה כנגד החידוד--לא נטמא החידוד.
יט,טז [יב] וכיצד כנגדו מיטמא באוויר: שאם הייתה הטומאה באוויר הגסטרה כנגד החידוד, נטמא החידוד עם הגסטרה. ועל דרך זו היא בכל מקום שנאמר בכלי חרס ובתנור וכיריים--מיטמא במגע וכנגדו באוויר, או אין מיטמא כנגדו באוויר.
יט,יז וכן כל טומאת מגע האמורה בעניין טומאת כלי חרס או תנור וכיריים, הוא שתיגע הטומאה בהן מתוכן; וכל טומאת אוויר הוא שלא תיגע הטומאה כלל, אלא תיכנס לאוויר בלבד.
יט,יח [יג] חבית שנתרעעה, וטפלה בגללים--אף על פי שהוא נוטל את הגללים, וחרסים נופלים--הרי זו מקבלת טומאה, מפני שלא בטל שם כלי מעליה. נשברה, ודבק חרסיה אחר שפירשו, או שהביא חרסים ממקום אחר, וטפלם בגללים--אף על פי שהוא נוטל את הגללים, וחרסים עומדין--הרי זו טהורה, מפני שבטל שם כלי מעליה.
יט,יט היה בהן חרס מחזיק רביעית--כנגד אותו החרס בלבד מיטמא באוויר, מפני שהוא כלי בפני עצמו; ושאר החבית אינו מיטמא עד שתיגע בה הטומאה מתוכה, מפני שאינה כלי שלם.
יט,כ [יד] חבית שניקבה, וסתם הנקב בזפת, ואחר כך נשברה--אם יש בחרס הסתום בזפת כדי להחזיק רביעית, הרי זה מקבל טומאה: מפני שהוא משברי החבית, ולא בטל שם כלי מעל החבית.
יט,כא אבל חרס שניקב אחר שפירש מן הכלי, וסתם הנקב בזפת--אף על פי שהוא מחזיק רביעית, טהור: שהחרס שניקב, בטל שם כלי מעליו וטהר; וכל שטהר בכלי חרס שעה אחת, אין לו טומאה לעולם.
יט,כב [טו] קומקמוס שניקב, ועשהו בזפת--טהור, שאינו יכול לקבל את החמין כצונן. וכן כלי הזפת והשעווה וכיוצא בהן--טהורין, ואינן בכלל הכלים. [טז] משפך של חרס שפקקו בזפת--אינו מקבל טומאה, שאין הזפת משים אותו כלי קיבול; אבל משפך של עץ שסתמו--הרי זה כלי קיבול, ומיטמא.
כ,א כבר ביארנו שכל ידות הכלים שהכלי צריך לה בשעת תשמישו, הרי היא חשובה כגופו של כלי להיטמא ולטמא. לפיכך הטופל כלי חרס הבריא--אם נטמא הכלי--הרי אוכלין ומשקין הנוגעין בטפילה טהורין, שאין הכלי צריך לטפילה זו.
כ,ב אבל הטופל את כלי חרס הרעוע, הרי הטפילה חשובה כגוף הכלי. וכן המהדק את הקדירה של חרס שדולין בה את המים--אם חיפה אותה בעור או בקלף וכיוצא בהן--אם הייתה רעועה, הרי הן כגופה. [ב] הטופל כלי חרס להיות מבשל בו, אינו חיבור; טפל כלים להיות זופת בהן, חיבור.
כ,ג חבית שניקבה, ועשיה בבעץ בזפת ובגופרית בסיד ובגבסים--אינן חיבור; ושאר כל הדברים, חיבור. [ד] דברים הלחין המשוכין שטופלין בהן הפיטסין של מים, כדי שלא ידלוף הכלי--הרי הן כגופו של כלי; אפילו נטמא הכלי מאווירו, אוכלין ומשקין הנוגעין בטפילה טמאין.
כ,ד וכן טפילו של תנור, הרי הוא כחרסו של תנור: והוא--שיהיה בעובי הטפילה עד טפח, שהוא צורכו של תנור; אבל יתר על טפח--אינו מצורך התנור, והנוגעין ביתר על טפח מעובייו טהורין. וטפילת הכירה, עובייו שלוש אצבעות.
כ,ה חבית שניקבה, וסתמה בזפת יותר מצורכה--הנוגע בצורכה, טמא; וביתר מצורכה, טהור. זפת שנטפה על החבית, הנוגע בה טהור. [ו] מיחם שטפלו בחמר או בחרסית, ונטמא--הנוגע בחומר, טמא; והנוגע בחרסית--טהור, שאין החרסית מתחבר לכלי.
כ,ו [ז] מגופת החבית שטפל בטיט עליה, ועל החבית--אינה חיבור לה. ואם נגעו משקין טמאין בחבית, לא נטמאת המגופה; ואם נגעו במגופה, לא נטמאו אחורי החבית.
כ,ז [ח] כלי נחושת שזפתן, אין הזפת חיבור; ואם ליין, הרי הזפת חיבור כגוף הכלי. [ט] בצק שבסדקי העריבה שנגע בו שרץ--אם בפסח--הואיל ואיסורו חשוב, חוצץ ולא נטמאת העריבה. ואם בשאר ימות השנה--אם היה מקפיד עליו, העריבה טהורה; ואם רוצה בקיומו, הרי הוא כעריבה ונטמאת העריבה.
כ,ח [י] המשיחות והרצועות שבמטפחות הספרים ושבמטפחות התינוקות--תפורות, חיבור; וקשורות, אינן חיבור. וכן שבמעדר ושבשק ושבקופה; אבל שבאוזני כלי חרס--אפילו תפורות אינן חיבור, שאין חיבורין לכלי חרס.
כ,ט [יא] יד הקורדום היוצא מאחוריו--שלוש אצבעות, חיבור; והיתר על שלוש, הנוגע בו טהור. יד הקורדום מלפניו--טפח הסמוך לברזל, חיבור; יתר על כן, הנוגע בו טהור.
כ,י [יב] שיירי הפרגל, טפח. ויד מקבת של מפתחי אבנים, טפח. יד קורנס של זהבים, טפחיים. ושל חרשים, שלושה טפחים. שיירי מלמד הבקר, ארבעה טפחים סמוך לדורבן.
כ,יא יד הקורדום שחופרין בו בדידין של מים, ארבעה טפחים. ויד הקורדום של נכש, חמישה. ויד בן פטיש, חמישה; ושל פטיש, שישה. יד הקורדום של ביקוע ושל עדיר, שישה. יד מקבת של סתתין, שישה. שיירי המרדע--הסמוך לחרחור של מתכת שבראש המרדע, שבעה טפחים. יד מגרפה של בעלי בתים, שמונה טפחים; ושל סיידין, עשרה. וכל היותר על זה--אם רצה בקיומו, טמא. ויד כל משמשי האור, כגון השפודין והאסכלאות--אפילו ארוכין כל שהן, טמאין.
כ,יב [יג] מקל שעשהו יד לקורדום, הרי זה חיבור לטומאה בשעת מלאכה. ואם נגעה טומאה במקל כשהוא חורש או מבקע בו, נטמא הקורדום; ואם נגעה בקורדום, נטמא המקל.
כ,יג וכן הדיוסטר שהן כשני כלים, והמסמר מחבר אותן להיות מסך עליהן--הרי הן חיבור בשעת מלאכה. קבע הדיוסטר בקורה--הרי זה מקבל טומאה, ואין הקורה חיבור לו. עשה קצת הקורה דיוסטר--כל שהוא מן הקורה לצורך הדיוסטר, חיבור לדיוסטר; והנוגע בשאר הקורה--טהור, שאין כל הקורה חיבור.
כ,יד עגלה שנטמאת--הנוגע בעול ובקטרב ובעין ובעבות אפילו בשעת מלאכה, טהור; והנוגע בחרב ובבורך וביצול ובעין של מתכת ובלחיים ובעיראין, טמא.
כ,טו וכן מגירה שנטמאת--הנוגע בידה מכאן ומכאן, טמא. והנוגע בחוט ובמשיחה ובאמה ובסניפין שלה--טהור, שאין אלו חיבור לה. אבל הנוגע במלבן של מסר הגדול, טמא.
כ,טז [טו] מכבש של חרש שנטמא הרומח שבו--הנוגע במכבש, טהור. מקדח שנטמא--הנוגע בקשטנית שהיא לפופה עליו--טהור, שאינה חיבור.
כ,יז קשת שהייתה מתוחה, והחץ משוך עימה, ונטמא החץ--הנוגע ביתר ובקשת--טהור, ואפילו כשהיא מתוחה. וכן מצודת האישות שנטמא החץ שלה--לא נטמאת המצודה, אפילו כשהיא מתוחה.
כ,יח וכן מסכת נסוכה שנטמאת בשעת האריג--הרי הנוגע בכובד העליון, ובכובד התחתון, ובנירין, ובקירוס, ובחוט שהעבירו על גבי ארגמן, ובעירה שאינו עתיד להחזירה--טהור, שכל אלו אינן חיבור לבגד.
כ,יט אבל הנוגע בנפש המסכת, ובשתי העומד, ובכפול שהעבירו על גבי ארגמן, ובעירה שהוא עתיד להחזירה--טמא, שכל אלו חיבורין לבגד. [טז] הנוגע בצמר שעל העימה ובאשוויה, טהור. הנוגע בפיקה--עד שלא פירעה, טמא; משפירעה, טהור.
כ,כ [יז] החוט שהשילו למחט--אפילו קשור משני צדדין, אינו חיבור. הכניסו לבגד--החוט חיבור לבגד, ואין המחט חיבור לבגד. ואין החוט כולו חיבור לבגד, אלא כל שהוא לצורך התפירה חיבור; וכל שאינו לצורך התפירה, אינו חיבור.
כ,כא החוט שפירש מן הבגד, אפילו מאה אמה--כולו חיבור. חבל שקשור בחרס, אפילו מאה אמה--כולו חיבור. קשר בו חבל אחד--מן הקשר ולפנים, חיבור; מן הקשר ולחוץ, אינו חיבור. החבל שהוא קשור בקופה--אינו חיבור, אלא אם תפר.
כא,א החוטין היוצאין מן האריג, והחוטין שבתחילת היריעה ושבסופה, והן הנקראין נימין--כמה שיעורן: של סדין, ושל סודרין, ושל סעיף, ושל פליון של ראש--שש אצבעות. ושל חלוק שהוא קרוע מתחילתו ועד סופו, ואחר שלובשין אותו מקבצין אותו בלולאות--שיעור חוטיו עשר אצבעות.
כא,ב הסגוס והרדיד והטלית, שלוש אצבעות. וכל היותר על השיעורין האלו--הנוגע בו טהור, אף על פי שהבגד טמא במדרס או בשאר טומאות; ואין צריך לומר שאם נגעה טומאה ביתר, שהבגד טהור.
כא,ג [ב] נומי הכופח של ראש, והמסווה שמניחין הערביים על פניהם, והקלקין השזורין מן השיער, והפונדה שלובש האדם על בשרו, והשמלה, והפרגוד שמניחין על הפתחים כמו פרוכת--נימיהן כל שהן.
כא,ד [ג] משקולת שנטמאת, הרי שנים עשר טפח מן החוט שלה חיבור לה; וכל הנוגע בחוץ לשנים עשר טפח, טהור. ומשקולת של חרשים, שמונה עשר טפח; ושל בניין, חמישים אמה. והיתר על מידות אלו--אף על פי שהוא רוצה בקיומו, טהור. [ד] ומשקולת של ציידין, ושל ציירין--אפילו ארוכין כל שהן, טמאין.
כא,ה חוט מאזניים של זהבים, ושל פלס, ושל שוקלי ארגמן טוב, שאוחז השוקל בו ותולה המאזניים מידו--שלוש אצבעות. קנה שלה, וחוטין שלה--כל שהן.
כא,ו חוט מאזניים של מוכרי עששייות של מתכות וכיוצא בהן, שלושה טפחים; קנה שלה וחוטין שלה, שנים עשר טפח.
כא,ז חוט מאזניים של חנוונים, ושל בעלי בתים--טפח; קנה המאזניים והחוטין שלה, שישה טפחים. חוט מאזניים של צמרים, ושל שוקלי זכוכית--טפחיים; קנה מאזניים והחוטין שלה, תשעה טפחים. והיתר על השיעורין האלו, אינו חיבור.
כא,ח [ו] החבל שמסרגין בו המיטות, מאימתיי הוא חיבור למיטה: משיסרג בו שלושה בתים. והנוגע בחבל מן הקשר ולפנים, טמא; מן הקשר ולחוץ עד שלוש אצבעות, טמא--מפני שהן צורכו של קשר, הרי הן מכלל המיטה. וחוץ לשלוש אצבעות, טהור--שאינו מצורך הכלי, שאפילו פסקו אין הקשר ניתר.
כא,ט [ז] חבל היוצא מן המיטה שהיא טמאה--עד סוף ארבעה טפחים, הנוגע בו טהור: שאינו מצורכי המיטה, לפי שאינו ראוי לכלום. מתחילת חמישה ועד סוף עשרה--טמא, מפני שתולין בו את המיטות; מעשרה ולחוץ--טהור, מפני שהוא יתר על צורך המיטה.
כא,י [ח] אבנט של אריג שמקיפין אותו על המיטה כדי לקבץ אבריה, והוא הנקרא מזרן, שהייתה קצתו יוצאה מן המיטה--עד עשרה טפחים, הרי הוא מצורכי המיטה; יתר על עשרה, אינו מצורכי המיטה. ומזרן שבלה--אם נשאר ממנו שבעה טפחים כדי לעשות ממנו חבק לחמור, הרי זה מקבל טומאה.
כא,יא [ט] מיטה שהייתה טמאה מדרס, ומזרן יוצא ממנה--עד עשרה טפחים, הרי הוא אב טומאה כמיטה והכול מדרס; מעשרה ולחוץ, הרי הוא כמגע מדרס. דרס הזב על המזרן היוצא--מעשרה ולפנים, הרי המיטה כולה מדרס; מעשרה ולחוץ, טהורה.
כא,יב במה דברים אמורים, למדרס; אבל לשאר טומאות--אפילו מאה אמה, כולו חיבור. כיצד: מזרן שהיה כרוך על המיטה, והכניס קצתו לאוהל המת, או שנגע שרץ בקצתו, או שנפלו משקין טמאין על קצתו--נטמאת המיטה, ואפילו היה הקצה שנטמא יוצא מן המיטה מאה אמה.
כא,יג [י] מיטה שהיא טמאה מדרס, וכרך לה מזרן--הכול טמא מדרס; הפרישו--המיטה מדרס כשהייתה, והמזרן מגע מדרס. הייתה טמאה טומאת שבעה, וכרך לה מזרן--כולה טמאה טומאת שבעה; הפרישו--היא טמאה טומאת שבעה כשהייתה, והמזרן טמא טומאת ערב.
כא,יד הייתה טמאה טומאת ערב, וכרך לה מזרן--הכול טמא טומאת ערב; הפרישו--היא טמאה טומאת ערב כשהייתה, והמזרן טהור.
כא,טו [יא] מיטה שכרך לה מזרן, ונגע בהן המת--הכול טמא טומאת שבעה; פירשו, טמאין טומאת שבעה. נגע בהן שרץ וכיוצא בו, טמאין טומאת ערב; פירשו, טמאין טומאת ערב.
כא,טז [יב] כרע שהייתה טמאה מדרס, וחיברה למיטה--המיטה כולה מדרס; פירשה--הכרע טמאה מדרס כשהייתה, והמיטה מגע מדרס.
כא,יז וכן אם הייתה הכרע טמאה טומאת שבעה, וחיברה למיטה--המיטה כולה טמאה טומאת שבעה, כאילו נגע המת בכרע שלה; ואם הזה על המיטה, טהרה הכרע בכללה. ואם פירשה קודם הזיה--הכרע טמאה טומאת שבעה כשהייתה, והמיטה טמאה טומאת ערב.
כא,יח הייתה הכרע טמאה טומאת ערב, וחיברה למיטה--הכול טמא טומאת ערב. פירשה--היא טמאה טומאת ערב, והמיטה טהורה: שאין הטמא טומאת ערב מן המת מטמא אדם, ולא כלים--מפני שהוא ולד כמו שביארנו. וכן הדין בשן של מעדר שנטמא במת, ואחר כך חיברו למעדר.
כב,א כמה שיעור הבגד להיטמא: שלושה טפחים על שלושה טפחים למדרס, ושלוש אצבעות על שלוש אצבעות מכוונות עם המלל לטומאת המת או לשאר טומאות.
כב,ב במה דברים אמורים, בבגדי צמר ופשתים. אבל בגדים של שאר מינין, אין מקבלין טומאה מכל הטומאות אלא אם היה בהן שלושה טפחים על שלושה טפחים או יתר: שנאמר "או בגד" (ויקרא יא,לב), מפי השמועה למדו שבא הכתוב לרבות שלושה טפחים על שלושה טפחים בשאר בגדים.
כב,ג במה דברים אמורים, בקרעים הבאים מן הבגדים. אבל האורג בגד בפני עצמו כל שהוא, הרי זה מקבל שאר טומאות--חוץ מטומאת מדרס, שאין מקבל אותה אלא הראוי למדרס.
כב,ד [ב] הבגדים העבים ביותר, כגון הלבדים והנמטים הקשים, או הבגדים הרכין ביותר, כגון בגדי פשתן של מצריים שהבשר נראה מתחתן--אינן מקבלין טומאה, עד שיהיה בקרע שלושה טפחים על שלושה טפחים, בין למדרס, בין לשאר טומאות.
כב,ה [ג] כל הקליעות, מקבלות טומאה כבגדים: אחד הקולע חוטים ועשה אותן פיף, או האורג אותן ועשה אותן אבנט וכיוצא בו--חוץ מקליעה שעושין אותה הצמרין לקשור בה הצמר, שהיא טהורה. הקלע שבית קיבול אבן שבה אריג או עור, מקבלת טומאה: נפסק בית אצבע שלה, טהורה; נפסק בית הפקיע שלה בלבד, עדיין היא בטומאתה.
כב,ו המכמוראות והרשתות, מקבלין טומאה. והחרם מקבל טומאה, מפני הזוטו, מפני שעיני אותה השבכה דקין ביותר, והרי היא כבגד.
כב,ז העושה בגד מן החרם, טהור; מן הזוטו, מיטמא. [ד] עשה חלוק מן המשמרת--אם יש בו שלושה על שלושה, מקבל טומאה. [ה] משמרת של יין שבלת--אם משמשת מעין מלאכתה ראשונה, טמאה; ואם לאו, טהורה.
כב,ח [ו] מטפחות הספרים המצויירות--אינן מקבלות טומאה, מפני שאינן משמשי אדם: שהרי ציורן מעיד עליהן, שלספר נעשו. ושאינן מצויירות--מיטמאות בשאר טומאות, חוץ מטומאת מדרס, מפני שאומרין לו עמוד ונעשה מלאכתנו, כמו שביארנו בעניין טומאת משכב ומושב. [ז] וכסת הסבלין שמניחין על כתפיהן מפני המוט, מיטמאה במדרס. ומשמרת של יין, אינה מיטמאה במדרס.
כב,ט [ח] בגד שחישב עליו לצורות, אינו מקבל טומאה; ביטל מחשבתו, הרי זה מקבל טומאה. בעל הבית שעשה מטפחות לחפות בהן כתלים ועמודים, אינן מקבלות טומאה. [ט] חלוק שהוא עשוי כסבכה כדי לשחק בו לשותי שיכר, אינו מקבל טומאה. [י] כופח שנתנו על הספר, טהר מלקבל טומאת מדרס; אבל מיטמא במת ובשאר טומאות.
כב,י [יא] העושה אספלונית, בין על הבגד בין על העור--אף על פי שיש בהן כשיעור, טהורין. עשה להן מלוגמה--על הבגד--אינו מקבל טומאה, שהרי נתלכלך ואינו ראוי; ועל העור--מקבל טומאה, מפני שהוא מתקנח וראוי למשכב.
כב,יא [יב] מאימתיי יקבל הבגד טומאה: משיארוג בו שלוש אצבעות על שלוש אצבעות. וכל הכלים הנארגין במחט, כגון הכיס ואנפליא--אין מקבלין טומאה, עד שתיגמר מלאכתן. [יג] וכל הכלים הנעשין על גבי מחט, כגון מצודה--כיון שעשה בהן בית קיבול מלאכתן, מקבלין טומאה.
כב,יב [יד] סבכה שמניחין הבנות בראשיהן--אם התחיל לעשות אותה מפיה--אינה מקבלת טומאה, עד שיגמור קרקרתה; ואם התחיל בה מקרקרתה--אינה מקבלת טומאה, עד שיגמור את פיה. ושביס שלה מקבל טומאה בפני עצמו, והחוטין שלה חיבור להיטמא ולטמא. [טו] וסבכה שנקרעה--אם אינה מקבלת רוב השיער של ראש, טהורה.
כב,יג [טז] חלוק של בגד, או של לבד, או של נייר--מאימתיי הוא גמר מלאכתו: משיפתח את פיו--הגדול לפי גודלו, והקטן לפי קוטנו. ואם נטמא החלוק, מאימתיי היא טהרתו: משיבלה, ואינו משמש מעין מלאכתו ראשונה. נשתייר בו רובו למעלה, עדיין הוא בטומאתו; רובו מלמטה, טהור. ואם נקרע מבית פיו, טהור.
כב,יד [יז] העושה חגור מצידו של בגד, ומצידו של סדין--אינו מקבל טומאה, עד שימלול שפתותיו; עשהו מאמצע הבגד, ומאמצע הסדין--אינו מקבל טומאה, עד שימלול מצידו השני. [יח] חגור שבלו צדדיו, ואמצעיתו קיימת--טמא. [יט] שפה שפירשה מן הבגד, והתקינה לחגור בה את מותניו--מקבלת טומאה, מפני שהיא כאבנט.
כב,טו [כ] טלית של עני שבלת--אם היו רוב שפתותיה קיימות--אף על פי שאין בה שלוש על שלוש בריא, הרי זו מקבלת טומאה. אין שפתותיה קיימות--אם יש בה שלוש אצבעות על שלוש אצבעות חזק ובריא, מקבלת טומאה; ואם לאו, אינה מקבלת טומאה. וכן שאר בגדי עניים.
כב,טז [כא] מטלייות שאין בהן שלושה טפחים על שלושה טפחים, אינן מקבלות טומאה. ואם חישב עליהן והכינן--מקבלין טומאה, עד שיהיו פחות משלוש על שלוש: שכל פחות משלוש אצבעות על שלוש אצבעות אינו מקבל טומאה כלל, ואף על פי שהכינו.
כב,יז [כב] פחות משלושה טפחים על שלושה טפחים שהתקינו לפקוק בו את המרחץ, ולנער בו את הקדירה, ולקנח בו את הריחיים, וכיוצא באלו--אם השליכו באשפה, אינו מקבל טומאה. תלהו בבגדו או הניחו אחורי הדלת--הרי זה כמי שהניחו בתוך בגדיו, ועדיין הוא חשוב אצלו ומקבל שאר טומאות: חוץ מטומאת מדרס, שהרי הוא פחות משלושה טפחים.
כב,יח [כג] שלושה טפחים על שלושה טפחים שהיה מושלך באשפה--אם היה בריא כדי לצרור בו רובע הקב מלח גס, ולא ייקרע--הרי זה מיטמא במדרס; ואם לאו, אינו מיטמא. אבל אם היה בבית--אם היה בריא, אף על פי שאינו יכול לצרור בו מלח, או שהיה צורר מלח, ולא היה בריא--הרי זה טמא מדרס.
כב,יט [כד] שלושה על שלושה שנקרע, ולא הובדלו הקרעים--אם נותנו על הכיסא, וכשיישב עליו ייגע בשרו בכיסא--הרי זה טהור; ואם לא ייגע, הרי זה מיטמא במדרס.
כב,כ [כה] שלוש אצבעות על שלוש אצבעות שנמהה ממנו אפילו חוט אחד, או שנמצא בו קשר, או שני חוטין מתאימין--הרי זו טהורה.
כב,כא [כו] שלוש אצבעות על שלוש אצבעות שהשליכה על האשפה, טהורה; החזירה, מקבלת טומאה. לעולם השלכתה מטהרתה, והחזרתה מטמאתה: חוץ משל ארגמן, ושל זהורית טובה--שאפילו הייתה על האשפה--הרי היא מקבלת טומאה, מפני שהיא חשובה.
כב,כב [כז] שלוש אצבעות על שלוש אצבעות שנתנה בכדור, או שעשיה כדור בפני עצמה--טהורה; אבל שלושה טפחים על שלושה טפחים שנתנו בכדור--הרי הוא כמות שהייתה, ומיטמא במדרס. עשהו כדור בפני עצמו--אינו מיטמא במדרס, שהרי התפר ממעטו משלושה על שלושה.
כג,א המפץ--הוא המחצלת שאורגין אותה מן החבלים, ומן הסוף והגומא, וכיוצא בהן. ואין המפץ בכלל הכלים האמורין בתורה; ואף על פי כן מיטמא הוא במדרס דין תורה--שהרי ריבה הכתוב "כל המשכב" (ויקרא טו,ד; ויקרא טו,כד; ויקרא טו,כו), וזה ראוי למשכב ועשוי לו.
כג,ב וכן מיטמא במת ובשאר טומאות מדבריהם, ככל פשוטי כלי עץ כמו שביארנו; וזה כלל גדול, שכל המיטמא במדרס מיטמא בשאר טומאות.
כג,ג [ב] כבר ביארנו שהבגד מיטמא בשלוש על שלוש בשאר טומאות, ובשלושה טפחים על שלושה טפחים למדרס.
כג,ד [ג] השק, שיעורו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים; העור, חמישה טפחים על חמישה טפחים; המפץ, שישה טפחים על שישה טפחים: בין למדרס, בין לשאר הטומאות. ופחות מן השיעורין האלו, טהור מכלום.
כג,ה במה דברים אמורים, בקרע אחד מהן שנקרע בלא כוונה. אבל הקוצץ בכוונה וקיצע אפילו טפח על טפח למושב, או שלושה טפחים על שלושה טפחים למשכב--הרי זה מיטמא במדרס: בין שהיה הטפח על טפח שקיצע או השלושה על שלושה, בגד או שק או עור או מפץ.
כג,ו וכן המקצע מאחד מהן לאחיזה כדי שיאחוז בו בידו, כדרך שעושין קוצצי תאנים שלא יוזקו אצבעותיהן--הרי זה טמא בכל שהוא: והוא, שלא יהיה פחות משלוש על שלוש--שכל פחות משלוש אצבעות, טהור מכלום.
כג,ז [ד] המחבר שני טפחים מן הבגד וטפח מן השק, שלושה מן השק ואחד מן העור, ארבעה מן העור ואחד מן המפץ--הרי זה טהור מן המדרס; אבל אם חיבר חמישה טפחים מן המפץ ואחד מן העור, ארבעה מן העור ואחד מן השק, שלושה מן השק ואחד מן הבגד--הרי זה טמא מדרס. זה הכלל--כל שהשלים שיעורו בחמור ממנו, טמא; השלימו מן הקל, טהור.
כג,ח [ה] בלויי נפה וכברה שהתקינן לישיבה, טהורין; ואינן מקבלין טומאה עד שיקצע אותן, ואחר כך יהיו כמפץ.
כג,ט [ו] חלוק של קטן אינו מיטמא במדרס, עד שיהיה בו כשיעור שלושה טפחים על שלושה טפחים; ונמדד כפול כברייתו. ואלו נמדדין כפולין: בגדים שמלבישין בהן על הרגליים, ועל השוקיים, ואת הראש, והמכנסיים, והכובע, וכיס של פונדה. ומטלית שטליה על השפה--אם פשוטה, נמדדת פשוטה; ואם כפולה, נמדדת כפולה.
כג,י [ז] הבגד שארג בו שלושה על שלושה, ונטמא במדרס, ואחר כך השלים את כל הבגד--הבגד כולו מדרס; ניטל חוט אחד מתחילתו, טהור מן המדרס, אבל טמא מגע מדרס, והרי הוא ראשון ככלי שנגע במדרס. ניטל חוט אחד מתחילתו, ואחר כך השלים את כל הבגד--כל הבגד טמא מגע מדרס.
כג,יא וכן בגד שארג בו שלוש אצבעות על שלוש אצבעות, ונטמא במת, ואחר כך השלים עליו את כל הבגד--הבגד כולו טמא מת; ניטל חוט אחד מתחילתו--טהור מטמא מת, אבל טמא מגע טמא מת. ניטל חוט אחד מתחילתו, ואחר כך השלים את כל הבגד--הכול טהור.
כג,יב ולמה יהיה הכול טהור--מפני שאמרו שלוש על שלוש שנתמעטה, טהורה מכלום. אבל שלושה על שלושה שנתמעטה--אף על פי שטהרה מן המדרס, הרי היא טמאה בכל הטומאות.
כג,יג [ח] מטלית שהיא מדרס, וטלאה על הקופה או על העור--נעשה הכול ראשון לטומאה; הפריש את המטלית--הרי הקופה או העור ראשון, מפני שנגעו במדרס. והמטלית טהורה--שכיון שטליה והפרישה, בטלה.
כג,יד טליה על הבגד או על השק--נעשה הכול מדרס, והרי הכול אב טומאה. הפרישה--הרי הבגד או השק ראשון, שהרי נגע במדרס; והמטלית אב טומאה כשהייתה, שאינה בטילה על האריג.
כג,טו תפר המטלית על הבגד--כשטליה מרוח אחת או משתי רוחות כמין גם--אינה חיבור, ולא נעשה הכול אב אלא מגע מדרס בלבד; תפרה משתי רוחות זו כנגד זו--הרי היא חיבור, ונעשה הכול אב.
כג,טז [ט] שלושה על שלושה שנטמא במדרס, ואחר כך נחלק--טהר מן המדרס; ואין בקרעים אלו טומאה כלל, והרי הן כשברי כלי שנטמא. אבל בגד שנטמא במדרס, וקרע ממנו שלוש אצבעות על שלוש אצבעות--אותו הקרע טהר מן המדרס, אבל טמא במגע מדרס, שבעת פרישתו מן הבגד הגדול, נטמא במגעו.
כג,יז [י] סדין שנטמא במדרס, ואחר כך עשהו פרוכת--טהר מן המדרס. ומאימתיי היא טהרתו מן המדרס, משיקשור בו הלולאות שהוא נתלה בהן כשאר הפרוכות.
כג,יח [יא] טלית שהיא מדרס, והטבילה, וקודם שיעריב שמשה התחיל לקרוע ממנו קרע--כיון שנקרע בה רובה, שוב אינה חיבור וטהרה כולה: אף על פי שעדיין נשתייר בה כדי מעפורת שלא נקרע, שהרי הוא קורע והולך. במה דברים אמורים, בטבולת יום: כיון שלא חס עליה להטבילה, כך לא יחוס לקרוע את כולה; ולפיכך טהרה כולה.
כד,א אלו עורות מיטמאין במדרס: עור שחישב עליו לשוטחו, ועור שמניחין על המיטות מלמעלה לישן עליו, ועור שמניחין על החמור תחת המשאוי, ועור שמניחין בערס תחת הקטן, ועור הכר, ועור הכסת.
כד,ב וכן עור שמניחין תחת השולחן בעת האכילה כדי שייפלו עליו הפירורין, מפני שהוא נשען עליו ברגלו; ועור שחוגר החמר עליו, ועור שחוגר נופץ הפשתן עליו בעת שנופץ, ועור שמניח הסבל על כתפו בעת שסובל, ועור שמניח הרופא על ברכיו בעת שמפיס השחינין: מפני שכל אלו העורות, יושב עליהן.
כד,ג וכן עור הלב של קטן, שרירו יורד עליו כדי שלא יפסיד בגדיו; ועור שעשהו להיות נותנו על ליבו בעת הקציר מפני השרב, ועור שלופפין בו הכסות; ועור התפור כמו תיבה שמניחין בו הבגדים: שכל אלו מתהפכין עליהן, ונשענין עליהן. [ב] וכל העורות המיטמאות במדרס, אינן מיטמאות עד שיהיה כשיעור חמישה טפחים.
כד,ד ואלו עורות שאין מיטמאין במדרס: עור שחוגר סורק הצמר בעת שסורק, ועור שלופף בו הצמר הסרוק, ועור שלופף בו הארגמן. וכולן מיטמאות בשאר טומאות.
כד,ה [ג] עור שעשהו חיפוי לכלים, טהור מכלום. עשהו חיפוי למשקולת--מקבל שאר טומאות, שהרי נעשה לקבלה; ואינו מיטמא במדרס. [ד] עור שעשהו לעקבו ולפרסתו--אם חופה את רוב הרגל, מיטמא; ואם לאו, טהור. [ה] מנעל שעל האימום--אף על פי שעדיין לא לבשו אדם, הרי זה מיטמא במדרס: שכבר נגמרה מלאכתו, כמו שביארנו.
כד,ו כל עור הראוי להיטמא במדרס, ואינו חסר מלאכה--המחשבה מטמאתו; ואם חישב עליו להיות עור שולחן וכיוצא בו, הרי זה מיטמא במדרס. ואם היה חסר מלאכה--אין המחשבה מועלת בו, עד שתיגמר מלאכתו: חוץ מהעור שמחפין בו המרכב מפני האבק--שהמחשבה מועלת בו, אף על פי שלא נגמרה מלאכתו.
כד,ז במה דברים אמורים, בעורות בעל הבית; אבל עורות העבדנין, שסתמן למכירה--אין המחשבה מטמאתן, עד שיעשה בהן מעשה ויכין אותן למדרס.
כד,ח [ז] אין אדם מטמא במדרס משכב או מרכב שאינו שלו, שנאמר "והנוגע במשכבו" (ראה ויקרא טו,ה; ויקרא טו,כא). גזל משכב ודרס עליו בלא נגיעה, הרי זה טהור; ואם נתייאשו הבעלים, טמא.
כד,ט גנב משכב, וישב עליו--הרי זה טמא: שחזקתו שנתייאשו הבעלים, שאינן יודעים מי גנבו. ואם נודע שעדיין לא נתייאשו הבעלים, הרי זה טהור.
כד,י לפיכך גנב שגנב עור, וחישב עליו לשכיבה--המחשבה מועלת בו, ומיטמא במדרס; אבל הגזלן--אין מחשבתו מועלת, אלא אם כן נתייאשו הבעלים.
כד,יא [ח] עור שניטמא במדרס, והתחיל לקורעו רצועות--הרי הוא בטומאתו, עד שימעטנו פחות פחות מחמישה טפחים.
כד,יב [ט] כל כלי עור שנטמא במדרס הזב, ושינהו לכלי אחר--אם שינהו מן הפשוט לפשוט, הרי הוא בטומאתו; שינהו מן הפשוט למקבל, ומן המקבל לפשוט--טהור. ובבגד, הכול טמא.
כד,יג כיצד: חמת שעשיה שטיח, ושטיח שעשהו חמת--טהור; אבל חמת שנטמאת מדרס, ועשיה תורמל, או תורמל, שעשהו חמת--הרי הן מדרס כשהיו. [י] כר של בגד שנטמא במדרס, ועשהו סדין, או סדין שעשהו כר או כסת, בגד שעשהו מטפחת, או מטפחת שעשאה כסת--הרי הן מדרס כשהיו.
כד,יד [יא] כלים שעיקר עשייתן לקבלה ולמשכב כאחד, כגון הכרים והכסתות והשקין והמרצופין--אם נפחתו--אף על פי שטהרו מלהיטמא במת ובשאר טומאות, מפני שאינן יכולין לקבל, הרי הן מיטמאין במדרס, שעדיין הן ראויין למדרס.
כד,טו אבל כלים שעיקר עשייתן לקבלה בלבד, כגון החמת והתורמל--אם היו גדולים, כדי שיהיו ראויין לישב עליהן--הואיל ויושבין עליהן מפני גודלן, הרי הן מיטמאין במדרס כל זמן שהן שלמים. נפחתו, ואף על פי שאפשר עדיין לישב עליהן--הרי אלו אין מיטמאין במדרס, שעיקר עשייתן לקבלה בלבד, והואיל ובטלו מלקבל, טהרו מלהיטמא לא בשאר טומאות ולא במדרס.
כד,טז וכמה הוא שיעורן ויהיו ראויין למדרס: החמת, שבעת קבין; והילקוט, חמשת קבין; והקלסטר שתולין בו השעורים בראש הבהמה, ארבעת קבין; והכריתות שמערין בהן המים, סאה. ופחות מן השיעורין האלו--אינן ראויין למדרס, ואין דרך העם לישב עליהן.
כד,יז נפחתו, וצרר מקום הפחת--הרי הן טהורין, וכאילו לא קשר מקום הפחת. וכל החמתות שנפחתו וצררן--טהורות, חוץ משל ערביים: מפני שכך הוא דרכן תמיד לצררן. וחמת חלילין--אינה מיטמא במדרס, שהרי אינה ראויה למדרס.
כה,א כל פשוטי כלי עץ העשויין לישיבה או לשכיבה או לרכיבה--מיטמאין במדרס, כגון המיטה והכיסא וכיוצא בהן. [ב] המיטה והכר והכסת של מת, וכיסא של כלה, ומשבר של חיה, וכיסא של כובס שהוא כורס עליו את הכלים, וכיסא של קטן שיש לו רגליים אף על פי שאין בו גובה טפח--כל אלו מיטמאין במדרס.
כה,ב [ג] כיסא של ברזל שעושין בבית הכיסא, והעור נתון עליו--הרי הוא מיטמא במדרס ובשאר טומאות. הפריש העור המחופה על הברזל--העור מיטמא במדרס, והברזל מיטמא בשאר טומאות אבל לא במדרס. [ד] טריסקל של גמי וכיוצא בו המחופה בעור, מיטמא במדרס ובשאר טומאות; הפריש העור מעליו, העור מיטמא במדרס, אבל הטריסקל טהור מכלום, שהרי נעשה כשברי כלים.
כה,ג [ה] ספסלין שבמרחץ, ששתי רגליו של ספסל של עץ--מיטמא במדרס. הייתה אחת של עץ, ואחת של שיש--אינו מקבל טומאה. [ו] נסרים שבמרחץ ששיגמן, אינן מקבלין טומאה, שאינן עשויין לישיבה, אלא כדי שיהיו המים מהלכין תחתיהן.
כה,ד [ז] הסל והכלכלה שמילאן תבן או מוכין--אף על פי שהתקינן לישיבה--אינן מקבלין טומאת מדרס, שאינן ראויין לישיבה. ואם סירגן בגמי או במשיחה על פיהן, הרי אלו מיטמאין במדרס.
כה,ה [ח] קורת בית הבד שעשה ראשה האחד כיסא--אינו מיטמא במדרס, מפני שאומרין לו עמוד ונעשה מלאכתנו. אבל אם קבע את הכיסא בקורת בית הבד, הכיסא מיטמא מדרס; ואם דרס הזב על הקורה, לא נטמא הכיסא.
כה,ו וכן אם קבע הכיסא בקורה גדולה. עשה ראש הקורה הגדולה כיסא--אין טמא אלא מקום הכיסא בלבד, ושאר הקורה טהור. וכן הדין בכיסא שקבעו בעריבה, שהוא טהור.
כה,ז [ט] קצת הקורה שמתקן אותו המסתת את האבן להיות יושב עליו, הרי מקום ישיבתו מיטמא במדרס. מקום ישיבה שאחורי הקרון--טהור, שאינה אלא ישיבת צער. [י] ראשי כלונסות שהאומנין יושבין עליהן, ושפין את האבנים וכיוצא בהן--טהורין.
כה,ח וכן כופת של תמרה שהוא יושב עליו--אפילו גובה טפח--טהור, שאין זה כלי. וכן בול של עץ--אף על פי שסירקו וכירכמו ועשהו פנים לשער וכיוצא בו, אינו כלי; ולא מקבל טומאה, עד שיחוק בו.
כה,ט [יא] ראשי כלונסות שהן חקוקין--אם חקקן לדעת, מקבלין טומאה. מצאן חקוקין--אם חישב עליהן, מקבלין טומאה מכאן ולהבא; ואם חישב עליהן חירש שוטה וקטן, או אדם שאינן שלו--טהורין. וכן כל כיוצא בהן מדברים שאינן מקבלין טומאה אלא במחשבה--שאין לך מחשבה מועלת, אלא מחשבת בעלים שהן בני דעה.
כה,י [יב] העושה כיפה מן השאור, וייבשה וייחדה לישיבה--הרי בטלה מתורת אוכל, ומיטמאה במדרס: שהרי היא משמשת תשמישי העץ.
כה,יא [יג] מחצלת הקש, מיטמאה במדרס; ומחצלת הקנים ושל חלף--טהורה, מפני שאינה ראויה למדרס. ושאר המחצלאות--אם עשאה לשכיבה, מקבלת טומאה; עשאה לסיכוך, טהורה. עשאה סתם--אם הייתה גדולה, סתמה לסיכוך; והקטנה, סתמה לשכיבה. [יד] ומחצלת שעשה לה קנים לאורכה--טמאה מדרס, שעדיין ראויה לשכיבה; עשאן כמין גם, טהורה. עשה קנים לרוחבה--אם אין בין קנה לחברו ארבעה טפחים, טהורה.
כה,יב נחלקה לרוחבה, עדיין מקבלת טומאה. נחלקה לאורכה, ונשתיירו בה שלושה מעדנים של שישה טפחים--עדיין היא ראויה למדרס, ומיטמאה; פחות מכאן, טהורה. וכן אם התיר ראשי מעדנים, טהורה. ואף טומאת מדרס לא תקבל המחצלת, עד שתיגמר מלאכתה ותתקנב כמו שביארנו.
כה,יג [טו] תיבה שפתחה מלמעלן--טהורה מן המדרס, שאינה ראויה לישב עליה; ומקבלת שאר טומאות. ושפתחה מצידה--טמאה במדרס, ובשאר טומאות. [טז] עגלה של קטן--מיטמאה במדרס, שהרי נשען עליה. [יז] מקל של זקנים--טהור מכלום, שאינו אלא לסייע.
כה,יד [יח] סנדל של סיידין, והוא סנדל של עץ--הרי הוא מיטמא במדרס, מפני שהסייד פעמים מיטייל בו עד שמגיע לביתו. [יט] קב של קיטע שיש בו בית קיבול כתיתין--מיטמא בשאר טומאות, מפני בית קיבולו, ומיטמא במדרס, שהרי נשען עליו.
כה,טו [כ] ואלו טמאין משום מרכב: מרדעת של חמור, וטפיטן של סוס, וכר הגמל, ואוכף של נאקה, וכל כיוצא בהן. הלוחות שמניחין על גבי החמור, ואחר כך נותנין עליו המשאוי--טהורות; ואם הייתה ראויה למרכב, טמאה.
כו,א כלי עץ הראוי למדרס שקבעו בכותל בתוך הבניין--קבעו ולא בנה על גביו, או שבנה על גביו ולא קבעו--עדיין הוא מיטמא במדרס כשהיה; קבעו במסמרים, ובנה עליו--טהור.
כו,ב וכן מפץ שנתנו על גבי הקורות--קבעו ולא נתן עליו את המעזיבה, או שנתן עליו את המעזיבה ולא קבעו--עדיין הוא מיטמא במדרס; קבעו, ונתן עליו את המעזיבה--טהור.
כו,ג [ב] ספסל שניטל אחד מראשיו, ועדיין הוא ראוי למדרס--ניטל השני, טהור; ואם יש בו גובה טפח, מיטמא במדרס.
כו,ד [ג] כיסא של כלה שניטלו חיפוייו, טהור; ואם לא היו חיפוייו יוצאין, וניטלו--עדיין הוא ראוי למדרס, שכן דרכו להיות מטהו על צידו ויושב עליו.
כו,ה [ד] כיסא שניטלו חיפוייו, ועדיין הוא ראוי לישיבה--מיטמא; ניטלו שניים מחיפוייו זה בצד זה, טהור. [ה] שידה שניטל העליון שלה--טמאה, מפני התחתון שהוא ראוי למדרס; ניטל התחתון--טמאה, מפני העליון. ניטל העליון, והתחתון--הרי הדפין טהורין.
כו,ו תיבה שנפחתה מצידה--מיטמאה במדרס כשאר טומאות, מפני שהיא ראויה אף לישיבה והכול יושבין עליה. נפחתה מלמעלן--טהורה מן המדרס, שהרי אינה ראויה לישיבה; ומיטמאה בשאר טומאות, שעדיין היא מקבלת.
כו,ז נפחתה מלמטן--טהורה מכל טומאה, אף על פי שאפשר לישב עליה ככיסא, מפני שעיקר מעשיה לקבלה, וכבר בטל העיקר; והמגורות שבה מיטמאות, ואינן חיבור לה.
כו,ח וכן משפלת שנפחתה מלקבל רימונים--אף על פי שהיא ראויה למדרס, הרי היא טהורה מכלום: מפני שעיקר מעשיה לקבלה; והואיל ובטל העיקר, בטלה הטפילה.
כו,ט [ז] עריבה של עץ שמגבלין בה הבניין את הגביסין--אף על פי שמקבלת שאר טומאות, אינה מיטמאה במדרס. עריבה של עץ שלשין בה הבצק, שהיא מחזקת משני לוגין ועד תשעת קבין, שנסדקה עד שאינו יכול לרחוץ בה רגלו אחת, מפני הסדק--הרי זו מיטמאה במדרס: שסתמה שהוא כופה אותה ויושב עליה, לפי גודלה וסדק שלה.
כו,י הניחה בגשמים עד שנתפחה, ונסתם הסדק--אינה מיטמאה במדרס, שהרי היא ראויה ללוש בה, ותחילת מעשיה ללוש בה; ומקבלת שאר טומאות. חזר והניחה בקדים, ונפתח הסדק--חזרה לקבל טומאת מדרס, וטהורה משאר טומאות.
כו,יא [ח] עריבה גדולה שהיא מחזקת יתר על תשעת קבין, שנפחתה מלקבל רימונים, והכינה לישיבה--הרי זו טהורה, אף מטומאת מדרס עד שיקציע: שאין המחשבה מועלת בעריבה גדולה שנפחתה, עד שייעשה בה מעשה. עשיה איבוס לבהמה--אף על פי שקבעה בכותל, טמאה בכל הטומאות.
כו,יב [ט] מיטה שניטלו ארוכות שלה אחר שנטמאת, ועשה לה חדשות, ולא שינה את הנקבים, ונשתברו החדשות--עדיין היא בטומאתה; נשתברו הישנות--טהורה, שהכול הולך אחר הישנות.
כו,יג [י] מיטה שהייתה טמאה מדרס, וניטלה קצרה ושתי כרעיים--עדיין היא בטומאתה, שעדיין צורת המיטה עומדת; ניטלה ארוכה ושתי כרעיים, טהורה. [יא] קצץ שתי לשונות של מיטה באלכסון, או שקצץ שתי כרעיים טפח על טפח באלכסון, או שמיעטן פחות מטפח--הרי זו נשברה וטהורה.
כו,יד נשברה ארוכה, ותיקנה--עדיין היא אב טומאה כשהייתה; נשברה הארוכה השנייה, ותיקנה--טהורה מן המדרס, אבל טמאה מגע מדרס. לא הספיק לתקן את הראשונה, עד שנשברה השנייה--טהורה.
כו,טו [יב] מיטה שהייתה טמאה מדרס, או בשאר טומאות, ונגנב חצייה או אבד, או שחלקוה אחין או שותפין--הרי זו טהורה, שהרי זו ככלי שנשבר. החזירוה, מקבלת טומאה מכאן ולהבא: הרי זה דומה למי שעשה כלי אחד, משברי כלי שנטמא--שהוא טהור, ומקבל טומאה להבא.
כו,טז [יג] מיטה שנתפרקו אבריה--אם נשארה ארוכה ושתי כרעיים, או קצרה ושתי כרעיים--הרי אלו מיטמאין, מפני שראויין לסומכן לכותל ולישן עליהן. [יד] ומיטה שנטמאת כולה--אם הטבילה אברים אברים, טהורה. [טו] המפרק את המיטה להטבילה--הנוגע בחבלים שלה, טהור.
כז,א שלוש תיבות הן: תיבה שפתחה מצידה, טמאה מדרס; פתחה מלמעלה, טמאה טמא מת; והבאה במידה, טהורה מכלום.
כז,ב שלוש עריבות הן: עריבה משני לוגין ועד תשעת קבין שנסדקה, טמאה מדרס; ושלמה, טמאה טמא מת; והבאה במידה, טהורה מכלום.
כז,ג שלוש עגלות הן: העשויה כקתדרה, טמאה מדרס; והעשויה כמיטה, טמאה טמא מת; ושל אבנים, טהורה מכלום.
כז,ד שלושה תריסין הן: תריס הכפוף, טמא מדרס; ושמשחקין בו בקומפון, טמא טמא מת; ודיצת הערביים, טהורה מכלום--לפי שהיא עשויה לצורה בלבד, ואינה ממשמשי אדם, וכל כלי שאינו ממשמשי אדם, אינו מקבל טומאה כל עיקר.
כז,ה שלושה תרבוסין של עור הן: של ספרים, טמא מדרס; ושאוכלין עליו, טמא טמא מת; וששוטחין עליו את הזיתים, טהור מכלום--לפי שאינו ממשמשי אדם.
כז,ו שלוש בסיסות הן: שלפני המיטה ושלפני הסופרים, טמא מדרס; ושל שולחן, טמא טמא מת; ושל מגדל, טהור מכלום--לפי שהוא כמקצת המגדל, וצורתו מוכחת עליו.
כז,ז [יח] שלוש פנקסות הן: האפיפירין שמניחין עליו הספרים, טמא מדרס; ושיש בו בית קיבול שעווה, טמא טמא מת; וחלקה, טהורה מכלום--לפי שאין עליו צורת כלי, ואינו ראוי למדרס.
כז,ח [ז] שלוש מיטות הן: העשויה לשכיבה, טמאה מדרס; ושל זגגין שנותנין בה כלי זכוכית, טמאה טמא מת; ושל סרגין שמסרגין עליה את הסבכות, טהורה מכלום--לפי שאינה ממשמשי אדם.
כז,ט [ח] שלוש משפלות הן: של זבל, טמאה מדרס; של תבן, טמאה טמא מת; והפוחצל של גמלים, טהור מכלום--לפי שהחבלים שלו קשים ביותר ועבים ואינו ראוי לישב עליו, ועיני הסבכה רחבים הרבה ואינו ראוי לקבל תבן וכיוצא בו, ונמצא שאין עליו תורת כלי, אלא חבלים בלבד.
כז,י [ט] שלושה מפצין הן: העשוי לישיבה, טמא מדרס; ושל צבעין שמניחין בו את הכלים, טמא טמא מת; ושל גיתות שנותנין עליו ענבים ומחפין בו, טהור מכלום--שאינן ממשמשי אדם.
כז,יא [י] שלושה חמתות הן ושלושה תורמלין הן: המקבלין כשיעור, טמאין מדרס; וכמה שיעורן--החמת ארבעת קבין, והתורמל חמשת קבין. ושאינן מקבלין כשיעור, טמאין טמא מת; ושל עור הדג, טהורות מכלום.
כז,יב [יא] שלושה עורות הן: העשוי לשטיח, טמא מדרס; והעשוי לתכריך, טמא טמא מת; ושל רצועות ושל סנדלין, טהור מכלום--לפי שאין עליו צורת כלי.
כז,יג [יב] שלושה סדינין הן: העשוי לשכיבה, טמא מדרס; והעשוי לפרוכת, טמא טמא מת; ושל צורות שעושין אותו כדי שיתלמד ממנו הרוקם, טהור מכלום--לפי שאינן ממשמשי אדם.
כז,יד [יג] שלוש מטפחות הן: של ידיים, טמאה מדרס; ושל ספרים, טמאה טמא מת; ושל תכריכי המת ושל נבלי בני לוי, טהורה מכלום--לפי שאינן ממשמשי אדם.
כז,טו [יד] עור העשוי כמו יד שמכניסין בו היד והאצבעות מפני הצינה וכיוצא בהן, והוא הנקרא פרקלים; ושלושה פרקלימין הן: של צדי חיה ועוף, טמא מדרס--שהרי נשען עליו; ושל חגבים, טמא טמא מת--מפני שנותנין בו את החגבים; ושל קייצין שמקייצין בו הפירות, טהור מכלום--לפי שאינו ממשמשי אדם.
כז,טז [טו] שלוש סבכות הן: של ילדה, טמאה מדרס; ושל זקנה, טמאה טמא מת; ושעושין לצחק בה לשותי שיכר, טהורה מכלום--לפי שאינה ממשמשי אדם.
כז,יז [טז] שלושה סנדלין הן: של אדם, טמא מדרס; של מתכת ושל בהמה, טמא טמא מת; של שעם ושל צפירה, טהור מכלום.
כז,יח כללו של דבר: כל כלי שאינו ראוי למשכב או למרכב, או שהוא ראוי ולא נעשה לכך אלא למלאכה אחרת--הרי הוא טהור מן המדרס. נעשה למלאכה אחרת ומשמש עימה את הישיבה, כגון הטלית והרדיד--מיטמא במדרס; וכל המיטמא במדרס, מיטמא במת. ויש שמיטמא במת ואינו מיטמא במדרס, כמו שביארנו. וכל המיטמא במת--מיטמא בשאר אבות הטומאות, בין אבות של תורה בין של דבריהם; ומיטמא במשקין.
כז,יט [יז] שלוש קופות הן: מהוהה שטליה על הבריאה, הולכין אחר הבריאה; קטנה על הגדולה, הולכין אחר הגדולה. היו שוות, הולכין אחר הפנימית; כיצד הולכין אחריה--שאם ניקבה במוציא רימון, שתיהן טהורות.
כח,א כל הכלים שיש להן בית קיבול, שנטמאו אחוריהן במשקין--לא נטמא תוכן לתרומה, ולא הוגניהן, ולא אוזניהן, ולא ידיהן, ולא מקום האצבע השוקע בשפת הכלי; נטמא תוכו של כלי, נטמאו כולן. נפלו משקין טמאין על כני הכלים, או על הוגניהן, או על אוזניהן, או על ידות הכלים המקבלין--הרי זה מנגבן, וטהורין: ואפילו אחורי הכלי כולו, לא נטמאו.
כח,ב אחד כלי השק, כגון השקין והמרצופין, או כלי העור, כגון הכרים והכסתות, ואחד כלי העץ, אפילו קופות ומשפלות--אם נטמאו אחוריהן במשקין, לא נטמא תוכן.
כח,ג פשוטי כלי שטף שאינן ראויין למדרס, כגון השולחן וטבלה שאין לה דופן--הואיל ואין מקבלין טומאה מן התורה--אם נטמאו אחוריהן במשקין, לא נטמא תוכן.
כח,ד אבל פשוטי כלי שטף הראויין למדרס--כגון המיטה, והעור שישנים עליו, והכיסא, וכיוצא בהן--אין להם אחוריים ותוך; אלא בין שנגעו משקין בהן מתוכן, או מאחוריהן--נטמא הכלי כולו.
כח,ה וכן מידות יין ושמן, וזומי ליסטרה, ומסננת של חרדל, ומשמרת של יין--אין להן אחוריים ותוך; אלא אם נפלו משקין על מקצתן, נטמאו כולן כמו הבגדים.
כח,ו [ד] המרדע, והוא המלמד--יש לשני קצותיו אחוריים ותוך. כיצד: נפלו משקין על החרחור--לא נטמא מן העץ הסמוך לחרחור אלא שבעה טפחים בלבד, ושאר העץ טהור; וכן אם נפלו משקין על הדורבן, לא נטמא אלא ארבעה טפחים הסמוכין לדורבן. נפלו חוץ לשבעה, וחוץ לארבעה--הרי זה ככלי קיבול שנגעו משקין באחוריו, ולא נטמא אלא ממקום מגעו ולחוץ.
כח,ז [ה] כיס בתוך כיס, שנטמא אחד מהן במשקין--לא נטמא חברו. במה דברים אמורים, בשהיו שפתותיהן שווין. אבל אם היה החיצון עודף, ונטמא הפנימי--נטמא החיצון; נטמא החיצון, לא נטמא הפנימי. ובשרץ--בין כך ובין כך--אם נטמא אחד מהן, לא נטמא חברו.
כח,ח [ו] החוקק רובע וחצי רובע בעץ אחד, ונטמא אחד מהן במשקין--לא נטמא השני, אף על פי שהן עץ אחד. כיצד: נגעו משקין טמאין בתוך הרובע--הרובע ואחוריו טמאין, וחצי הרובע ואחוריו טהור; נגע בחצי הרובע מתוכו--חצי הרובע ואחוריו טמאין, והרובע ואחוריו טהורין. וכשהוא מטביל, מטביל את הכול. נטמאו אחורי הרובע, או אחורי חצי הרובע במשקין--הרי אחורי הכלי טמא, שאין חולקין את האחוריים.
כח,ט [ז] קומקמוס שהיו אחוריו טמאין, והיה מרתיח--אין חוששין שמא יצאו משקין מתוכו ונגעו באחוריו וחזרו לתוכו, אלא הרי המשקין שבתוכו טהורין לתרומה.