מצות עשה אחת, והיא לברך את שם הקדוש ברוך הוא אחר אכילה. וביאור מצוה זו בפרקים אלו.
א,א מצות עשה מן התורה לברך אחר אכילת מזון, שנאמר "ואכלת, ושבעת--ובירכת את ה' אלוהיך" (דברים ח,י). ואינו חייב מן התורה, אלא אם שבע, שנאמר "ואכלת, ושבעת--ובירכת"; ומדברי סופרים, שאפילו אכל כזית, מברך אחריו.
א,ב ומדברי סופרים, חייב אדם לברך על כל מאכל תחילה, ואחר כך ייהנה ממנו. וכן אם הריח ריח טוב, יברך ואחר כך ייהנה ממנו. ואפילו נתכוון לאכול או לשתות כל שהוא, מברך ואחר כך ייהנה; וכל הנהנה מן העולם בלא ברכה, מעל. וכן מדברי סופרים, לברך אחר כל מה שיאכל, וכל מה שישתה--והוא שישתה רביעית, והוא שיאכל כזית. ומטעמת--אינה צריכה ברכה, לא לפניה ולא לאחריה: עד רביעית.
א,ג וכשם שמברכין על ההניה--כך מברכין על כל מצוה ומצוה, ואחר כך יעשה אותה. וברכות רבות תיקנו חכמים דרך שבח והודיה, ודרך בקשה, כדי לזכור את הבורא תמיד, אף על פי שלא נהנה ולא עשה מצוה.
א,ד נמצאו כל הברכות כולן, שלושה מינין: ברכות ההניה; וברכות המצוה; וברכות היראה--שהן דרך שבח והודיה ובקשה, כדי לזכור את הבורא תמיד וליראה ממנו.
א,ה ונוסח כל הברכות, עזרא ובית דינו תיקנום. ואין ראוי לשנותן, ולא להוסיף על אחת מהן, ולא לגרוע ממנה; וכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות, אינו אלא טועה. וכל ברכה שאין בה הזכרת שם ומלכות, אינה ברכה אלא אם כן הייתה סמוכה לחברתה.
א,ו וכל הברכות כולן, נאמרין בכל לשון: והוא, שיאמר כעניין שתיקנו חכמים; ואם שינה את המטבע, הואיל והזכיר אזכרה ומלכות ועניין הברכה, אפילו בלשון חול, יצא.
א,ז כל הברכות כולן, צריך שישמיע לאוזנו מה שהוא אומר; ואם לא השמיע לאוזנו, יצא--בין שהוציא בשפתיו, בין שבירך בליבו.
א,ח כל הברכות כולן, לא יפסיק בין הברכה ובין דבר שמברכין עליו בדברים אחרים. ואם הפסיק, צריך לחזור ולברך שנייה; ואם הפסיק בדברים שהן מעניין דבר שמברכין עליו, אינו צריך לברך שנייה. כיצד: כגון שבירך על הפת, וקודם שיאכל אמר הביאו מלח, הביאו תבשיל, תנו לפלוני לאכול, תנו מאכל לבהמה, וכיוצא באלו--אינו צריך לברך; וכן כל כיוצא בזה.
א,ט כל הברכות כולן, מותר לטמא לברך אותן, בין שהיה טמא טומאה שהוא יכול לעלות ממנה בו ביום, בין טומאה שאינו יכול לעלות ממנה בו ביום. ואסור למברך לברך כשהוא ערום, עד שיכסה ערוותו. במה דברים אמורים, באיש; אבל אישה יושבת ופניה טוחות בקרקע, ומברכת.
א,י כל הברכות כולן, אף על פי שבירך ויצא ידי חובתו, מותר לו לברך לאחרים שלא יצאו ידי חובתן, כדי להוציאן--חוץ מברכת ההניה שאין בה מצוה, שאינו מברך לאחרים אלא אם כן נהנה עימהן. אבל ברכת ההניה שיש בה מצוה--כגון אכילת מצה בלילי הפסח, וקידוש היום--הרי זה מברך לאחרים ואוכלין ושותין, אף על פי שאינו אוכל ושותה עימהן.
א,יא כל השומע ברכה מן הברכות מתחילתה ועד סופה, ונתכוון לצאת בה ידי חובתו--יצא, ואף על פי שלא ענה אמן; וכל העונה אמן אחר המברך, הרי זה כמברך--והוא, שיהיה המברך חייב באותה ברכה. היה המברך חייב מדברי סופרים, ועונה חייב מן התורה--לא יצא ידי חובתו: עד שיענה אמן, או ישמע ממי שהוא חייב בה מן התורה כמותו.
א,יב רבים שנתוועדו לאכול פת, או לשתות יין, ובירך אחד מהן, וענו כולן אמן--הרי אלו מותרין לאכול ולשתות; אבל אם לא נתכוונו לאכול כאחד, אלא זה בא מעצמו וזה בא מעצמו--אף על פי שהן אוכלין מכיכר אחד, כל אחד ואחד מברך לעצמו. במה דברים אמורים, בפת ויין בלבד; אבל שאר אוכלים ומשקין, אינן צריכין הסיבה, אלא אם בירך אחד מהן, וענו כולן אמן--הרי אלו אוכלין ושותין, אף על פי שלא נתכוונו להסב כאחד.
א,יג כל השומע אחד מישראל מברך ברכה מכל הברכות כולן--אף על פי שלא שמע הברכה כולה מתחילתה ועד סופה, ואף על פי שאינו חייב באותה ברכה--חייב לענות אמן; ואם היה המברך גוי, או מין, או כותי, או תינוק המתלמד, או שהיה גדול ושינה מטבע הברכה--אין עונין אחריהן אמן.
א,יד כל העונה אמן--לא יענה לא אמן חטופה, ולא אמן קטופה, ולא אמן קצרה, ולא אמן ארוכה, אלא בינונית; ולא יגביה קולו, יתר מן המברך. וכל מי שלא שמע הברכה שהוא חייב בה, לא יענה אמן בכלל העונים.
א,טו כל המברך ברכה שאינה צריכה, הרי זה נושא שם שמיים לשוא; והרי הוא כנשבע לשוא, ואסור לענות אחריו אמן. התינוקות, מלמדין אותן הברכות כתקנן; ואף על פי שהן מברכין לבטלה בשעת למידה, הרי זה מותר. ואין עונין אחריהן אמן; והעונה אחריהן אמן, לא יצא ידי חובתו.
א,טז כל העונה אמן אחר ברכותיו, הרי זה מגונה; והעונה אחר ברכה שהיא סוף ברכות אחרונות, הרי זה משובח--כגון אחר בונה ירושלים בברכת המזון, ואחר ברכה אחרונה של קרית שמע ערבית. וכן בסוף כל ברכה שהיא סוף ברכות אחרונות, עונה בה אמן אחר עצמו.
א,יז ולמה יענה אמן בבונה ירושלים, והרי אחריה ברכת הטוב והמטיב--מפני שברכה זו בימי חכמי משנה תיקנוה, וכאילו היא תוספת; אבל סוף עיקר הברכות של מזון, היא בונה ירושלים. ולמה לא יענה אמן אחר אהבת עולם, מפני שהיא סוף ברכות ראשונות. וכן כל כיוצא בה, מברכות שמברכין אותן תחילה לדבר, כגון ברכות שמברכין לפני קריאת המגילה, והדלקת נר חנוכה--לא יפסיק באמן בין הברכה, ובין הדבר שבירך עליו.
א,יח ולמה לא יענה אמן אחר ברכת הפירות וכיוצא בה, מפני שהיא ברכה אחת; ואין עונין אמן אלא אחר ברכה אחרונה, שקדמה אותה ברכה אחרת, או ברכות, כגון ברכות מלך, וברכות כוהן גדול, וכיוצא בהן--להודיע שכבר השלים כל ברכותיו, ולפיכך עונה אמן.
א,יט כל האוכל דבר האסור, בין בזדון בין בשגגה--אינו מברך עליו לא בתחילה, ולא בסוף. כיצד: הרי שאכל טבל, ואפילו טבל דדבריהם, או שאכל מעשר ראשון שלא ניטלו כל תרומותיו, או מעשר שני והקדש שלא נפדו כהלכתן--אינו מברך; ואין צריך לומר, אם אכל נבילות וטריפות, או שתה יין נסך, וכיוצא בהן.
א,כ אבל אם אכל דמאי, אף על פי שאינו ראוי אלא לעניים, או מעשר ראשון שניטלה תרומתו, אף על פי שלא ניטל ממנו חשבון תרומה גדולה והוא שהקדימו בשיבולין, או מעשר שני והקדש שנפדו, אף על פי שלא נתן את החומש--הרי זה מברך תחילה וסוף; וכן כל כיוצא בהן.
ב,א סדר ברכת המזון כך הוא--ראשונה ברכת הזן, שנייה ברכת הארץ, שלישית בונה ירושלים, רביעית הטוב והמטיב: ברכה ראשונה, משה רבנו תיקנה; שנייה, תיקנה יהושוע; שלישית, תיקנה דויד ושלמה בנו; וברכה רביעית, חכמי משנה תיקנוה.
ב,ב הפועלים שהיו עושין מלאכה אצל בעל הבית, ואכלו פיתן--אין מברכין לפניה. ומברכין לאחר סעודתן שתי ברכות בלבד, כדי שלא ייבטלו ממלאכת בעל הבית: ברכה ראשונה כתקנה; שנייה פותח בברכת הארץ, וכולל בונה ירושלים בברכת הארץ, וחותם בברכת הארץ. ואם היו עושין בסעודתן בלבד, או שהיה בעל הבית מסב עימהן--מברכין כתקנן ארבע ברכות, כשאר כל אדם.
ב,ג ברכת הארץ--צריך לומר הודיה בתחילתה ובסופה, וחותם בה על הארץ ועל המזון; וכל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ, לא יצא ידי חובתו. וצריך להזכיר בה ברית ותורה, ולהקדים ברית לתורה: שהברית הזאת שאומרין בברכת הארץ, היא ברית מילה שנכרתו עליה שלוש עשרה בריתות; והתורה כולה נכרתו עליה שלוש בריתות, שנאמר "אלה דברי הברית . . . מלבד הברית" (דברים כח,סט), "אתם ניצבים . . . לעוברך, בברית ה'" (דברים כט,ט-יא).
ב,ד ברכה שלישית--פותח בה רחם ה' אלוהינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך, או נחמנו ה' אלוהינו בירושלים עירך; וחותם בה בונה ירושלים, או מנחם עמו בבניין ירושלים--ולפיכך נקראת ברכה זו נחמה. וכל מי שלא אמר מלכות בית דויד בברכה זו, לא יצא ידי חובתו, מפני שהיא עניין הברכה, שאין נחמה גמורה אלא בחזרת מלכות בית דויד.
ב,ה בשבתות ובימים טובים, מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה, ואומר קדושת היום באמצע. כיצד: מתחיל נחמנו ה' אלוהינו בציון עירך, או רחם ה' אלוהינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך; ומסיים מנחם עמו בבניין ירושלים, או בונה ירושלים. ואומר באמצע בשבת, אלוהינו ואלוהי אבותינו רצה והחליצנו במצוותיך ובמצות יום המנוח השביעי הזה, ונשבות בו וננוח בו כמצות רצונך, ואל תהא צרה ויגון ביום מנוחתנו. ובימים טובים אומר, יעלה ויבוא; וכן בראשי חודשים, ובחולו של מועד, מוסיף באמצע ברכה שלישית, יעלה ויבוא.
ב,ו בחנוכה ופורים, מוסיף באמצע ברכת הארץ, על הניסים, כדרך שמוסיף בתפילה. ויום טוב או ראש חודש שחל להיות בשבת, מזכיר רצה והחליצנו תחילה, ואחר כך יעלה ויבוא; וכן ראש חודש טבת שחל להיות בשבת, מזכיר על הניסים בברכת הארץ, ורצה והחליצנו ויעלה ויבוא בנחמה.
ב,ז ברכה רביעית, צריך להזכיר בה שלוש מלכייות. וכשמברך האורח אצל בעל הבית, מוסיף בה ברכה לבעל הבית. כיצד מברכו--אומר יהי רצון שלא תבוש בעל הבית בעולם הזה, ולא תיכלם לעולם הבא; ויש לו רשות להוסיף בברכת בעל הבית, ולהאריך בה.
ב,ח וכשמברכין בבית האבל, אומר בברכה רביעית, המלך החי הטוב והמטיב אל אמת דיין אמת שופט בצדק שליט בעולמו לעשות בו כרצונו, שאנחנו עמו ועבדיו ובכול אנו חייבין להודות לו ולברכו; ומבקש רחמים על האביל לנחמו, כפי מה שירצה; וגומר הרחמן.
ב,ט בבית חתנים, מברכין ברכת חתנים אחר ארבע ברכות אלו, בכל סעודה וסעודה שאוכלים שם; ואין מברכין ברכה זו לא עבדים, ולא קטנים. ועד כמה מברכין אותה--אם היה אלמון שנשא אלמנה, מברכין אותה ביום ראשון בלבד; ואם היה בחור שנשא אלמנה או אלמון שנשא בתולה, מברכין אותה כל שבעת ימי המשתה.
ב,י ברכה זו שמוסיפין בבית חתנים, היא ברכה אחרונה משבע ברכות של נישואין. במה דברים אמורים, בשהיו האוכלין הם שעמדו בברכת נישואין, ושמעו הברכות; אבל אם היו האוכלין אחרים שלא שמעו ברכת נישואין בשעת נישואין, מברכין בשבילם אחר ברכת מזון שבע ברכות, כדרך שמברכין בשעת נישואין--והוא שיהיו עשרה, וחתנים מן המניין.
ב,יא [אלו הן שבע ברכות: ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שהכול ברא לכבודו. ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, יוצר האדם. ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר יצר את האדם בצלמו, בצלם דמות תבניתו, והתקין לו ממנו בניין עדי עד; ברוך אתה ה', יוצר האדם. שוש תשיש ותגל עקרה, בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה; ברוך אתה ה', משמח ציון בבניה. שמח תשמח ריעים אהובים, כשמחך יצירך מקדם בגן עדן; ברוך אתה ה', משמח עמו ובונה ירושלים. ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה גילה ורינה אהבה ואחווה שלום וריעות, מהרה ה' אלוהינו יישמע מערי יהודה ומחוצות ירושלים קול ששון קול שמחה קול חתן וקול כלה, קול מצהלות חתנים ממשתה ונערים מנגינתם; ברוך אתה ה', משמח חתן עם הכלה.]
ב,יב שכח ולא הזכיר בשבת או ביום טוב קדושת היום--אם נזכר קודם שיתחיל בברכה רביעית--בשבת אומר ברוך אשר נתן שבת מנוחה לעמו ישראל לאות ולברית קודש, ברוך אתה ה' מקדש השבת; ביום טוב אומר ברוך אשר נתן ימים טובים לעמו ישראל לששון ולשמחה, ברוך אתה ה' מקדש ישראל והזמנים. ומתחיל בברכה רביעית, וגומר. ואם נזכר אחר שהתחיל בברכה רביעית--פוסק וחוזר לראש, שהוא ברכת הזן.
ב,יג בראשי חודשים, שכח ולא אמר יעלה ויבוא--אם נזכר קודם שיתחיל בברכה רביעית--אומר ברוך אשר נתן ראשי חודשים לעמו ישראל לזיכרון, ואינו חותם בה; ומתחיל בברכה רביעית, וגומר. ואם נזכר אחר שהתחיל ברכה רביעית--גומר אותה, ואינו חוזר; וכן בחולו של מועד. ובחנוכה ובפורים, שכח ולא הזכיר העניין בברכת המזון--אינו חוזר.
ב,יד מי שאכל ושכח ולא בירך--אם נזכר קודם שיתאכל המזון שבמעיו, חוזר ומברך; וכן אם נעלם ממנו, ולא ידע אם בירך או לא בירך, חוזר ומברך--והוא, שלא נתאכל המזון שבמעיו.
ג,א חמישה מינין הן--החיטין, והשעורין, והכוסמין, ושיבולת שועל, והשיפון: הכוסמין, ממין החיטין; ושיבולת שועל והשיפון, ממין השעורין. וחמשת המינין האלו--כשהן שיבולים, נקראים תבואה בכל מקום; ואחר שדשין וזורין אותן, נקראין דגן; וכשטוחנין את אחד מהן ולשין את קמחו ואופין אותו, נקרא פת. והפת הנעשית מאחד מהן, היא הנקראת פת בכל מקום, בלא לוויה.
ג,ב האוכל פת--חייב לברך לפניה, ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, המוציא לחם מן הארץ. אכל דגן שלוק כמות שהוא--מברך לפניו, בורא פרי האדמה; ולאחריו, בורא נפשות רבות. אכל קמח--מברך לפניו, שהכול; ולאחריו, בורא נפשות.
ג,ג קמח של אחד מחמשת המינין, שקלהו ועירבו במים או בשאר משקין--אם היה עבה כדי שיהיה ראוי לאכילה ולעטו--מברך עליו בתחילה, בורא מיני מזונות; ואם היה רך כדי שיהיה ראוי לשתייה--מברך עליו בתחילה שהכול, ולבסוף בורא נפשות.
ג,ד קמח של אחד מחמשת המינין שבישלו בקדירה, בין לבדו בין שעירבו עם דברים אחרים כגון לביבות וכיוצא בהן, וכן הדגן שחילקו או כתשו ובישלו בקדירה כגון הריפות וגרש כרמל וכיוצא בהן, וכל זה הוא הנקרא מעשה קדירה, וכן כל תבשיל שעירב בו אחד מחמשת המינין, בין קמח בין פת--בתחילה, מברך עליו בורא מיני מזונות.
ג,ה במה דברים אמורים, כשהיה אותו המין חשוב אצלו, ולא היה טפילה; אבל אם היה אחד מחמשת המינין שעירב טפילה--אינו מברך אלא על העיקר, ופוטר את הטפילה. וזה כלל בברכות--כל שהוא עיקר ועימו טפילה, מברך על העיקר ופוטר את הטפילה, בין שהייתה הטפילה מעורבת עם העיקר, בין שלא הייתה מעורבת.
ג,ו כיצד היא הטפילה המעורבת: לפת או כרוב שבישלו ועירב בו קמח של אחד מחמשת המינין כדי לדבקו--אינו מברך עליו בורא מיני מזונות, שהלפת הוא העיקר וקמח זה טפילה: שכל דבר שמערבין אותו כדי לדבק, או כדי ליתן ריח, או כדי לצבוע התבשיל--הרי זה טפילה לו; אבל אם עירב כדי ליתן טעם בתערובת, הרי הוא עיקר. לפיכך מיני דבש שמבשלין אותן ונותנין בהן חלב חיטה כדי לדבק, ועושין מהן מיני מתיקה--אינו מברך עליו בורא מיני מזונות, מפני שהדבש הוא העיקר.
ג,ז כיצד היא הטפילה שאינה מעורבת: הרי שצרך לאכול דג מליח, ואכל הפת עימו כדי שלא יזיק המליח גרונו ולשונו--מברך על המליח ופוטר את הפת, מפני שהפת טפילה לו; וכן כל כיוצא בזה.
ג,ח הפת שפתת אותה פיתים, ובישלה בקדירה או לשה במרק--אם יש בפתיתין כזית, או שניכר שהן פת ולא נשתנת צורתה--מברך עליה בתחילה, המוציא; ואם אין בהן כזית, או שעברה צורת הפת בבישול--מברך עליה בתחילה, בורא מיני מזונות.
ג,ט עיסה שנאפת בקרקע כמו שהערביים שוכני המדברות אופין, הואיל ואין עליה צורת פת, מברך עליה בתחילה, בורא מיני מזונות; ואם קבע סעודתו עליה, מברך המוציא. וכן עיסה שלשה בדבש או בשמן או בחלב, או שעירב בה מיני תבלין ואפיה, והיא הנקראת פת הבאה בכיסנין--אף על פי שהיא פת, מברך עליה בורא מיני מזונות; ואם קבע סעודתו עליה, מברך המוציא.
ג,י אורז שבישלו, או שעשה ממנו פת--בתחילה מברך עליו בורא מיני מזונות, ולבסוף בורא נפשות: ובלבד שלא יהא מעורב עם דבר אחר, אלא אורז לבדו. אבל פת דוחן, או פת של שאר מיני קטנייות--בתחילה מברך שהכול, ולבסוף בורא נפשות רבות.
ג,יא כל שמברכין עליו בתחילה המוציא, מברכין לאחריו ברכת המזון כסדרה ארבע ברכות; וכל שמברכין עליו בתחילה בורא מיני מזונות, מברכין לאחריו ברכה אחת מעין שלוש--חוץ מן האורז.
ג,יב במה דברים אמורים, שאכל מכזית ולמעלה; אבל האוכל פחות מכזית, בין מן הפת בין משאר אוכלין, והשותה פחות מרביעית, בין מן היין בין משאר משקין--מברך בתחילה ברכה הראויה לאותו המין, ולבסוף אינו מברך כלל.
ג,יג וזו היא ברכה אחת שמעין שלוש: ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, על המחיה ועל הכלכלה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שרצית והנחלת את אבותינו; רחם ה' אלוהינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך, והעלנו לתוכה ושמחנו בבניינה ונברכך עליה בקדושה ובטהרה; ברוך אתה ה', על הארץ ועל המחיה. ובשבתות וימים טובים, אומר בברכה זו בכללה מעין קדושת היום, כדרך שמזכיר בברכת המזון.
ד,א כל המברך ברכת המזון או ברכה אחת מעין שלוש, צריך לברך אותה במקום שאכל. אכל כשהוא מהלך--יישב במקום שפסק, ויברך; אכל כשהוא עומד--יישב במקומו, ויברך. שכח ברכת המזון, ונזכר קודם שיתאכל המזון במעיו--מברך במקום שנזכר; ואם היה מזיד, חוזר למקומו ומברך, ואם בירך במקום שנזכר, יצא ידי חובתו. וכן אם בירך כשהוא עומד, או כשהוא מהלך--יצא ידי חובתו; ולכתחילה לא יברך ברכת המזון, ולא ברכה שמעין שלוש, אלא כשהוא יושב, ובמקום שאכל.
ד,ב מי שנסתפק לו אם בירך המוציא או לא בירך--אינו חוזר ומברך, מפני שאינה מן התורה. שכח לברך המוציא--אם נזכר עד שלא גמר סעודתו, חוזר ומברך; ואם לאחר שגמר, אינו חוזר ומברך.
ד,ג היה אוכל בבית זה, ופסק סעודתו והלך לבית אחר, או שהיה אוכל וקרא לו חברו לדבר עימו, ויצא לו לפתח ביתו וחזר--הואיל ושינה מקומו, צריך לברך למפרע על מה שאכל, וחוזר ומברך בתחילה המוציא, ואחר כך גומר סעודתו.
ד,ד חברים שהיו יושבין לאכול, ויצאו לקראת חתן או לקראת כלה--אם הניחו שם זקן או חולה--חוזרין למקומן וגומרין סעודתן, ואינן צריכין לברך שנייה. ואם לא הניחו שם אדם--כשהן יוצאין, צריכין ברכה למפרע; וכשהן חוזרין, צריכין ברכה לכתחילה.
ד,ה וכן אם היו מסובין לשתייה, או לאכילת פירות: שכל המשנה מקומו, הרי פסק אכילתו; ולפיכך מברך למפרע על מה שאכל, וחוזר ומברך שנייה לכתחילה על מה שהוא צריך לאכול. והמשנה מקומו מפינה לפינה בבית אחד, אינו צריך לחזור ולברך. אכל במזרחה של תאנה ובא לאכול במערבה, צריך לחזור ולברך.
ד,ו בירך על הפת, פטר את הפרפרת שאוכלין בהן הפת, ממיני התבשיל ופירות, וכיוצא בהן; אבל אם בירך על הפרפרת, לא פטר את הפת. בירך על מעשה קדירה, פטר את התבשיל; בירך על התבשיל, לא פטר את מעשה קדירה.
ד,ז גמר בליבו מלאכול או מלשתות, ואחר כך נמלך לאכול או לשתות--אף על פי שלא שינה מקומו, חוזר ומברך; ואם לא גמר בליבו, אלא דעתו לחזור לשתות או לאכול--אפילו פסק כל היום כולו, אינו צריך לברך שנית.
ד,ח היו שותין ואמרו בואו ונברך ברכת המזון, או בואו ונקדש קידוש היום--נאסר להם לשתות, עד שיברכו או יקדשו; ואם רצו לחזור ולשתות קודם שיברכו או יקדשו, אף על פי שאינם רשאים--צריכים לחזור ולברך בורא פרי הגפן, ואחר כך ישתו. אבל אם אמרו בואו ונבדיל, אינן צריכין לחזור ולברך.
ד,ט היו מסובין לשתות יין, ובא להן מין יין אחר, כגון שהיו שותין אדום והביאו שחור, או ישן והביאו חדש--אינן צריכין לברך ברכת היין פעם שנייה; אבל מברכין ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, הטוב והמטיב.
ד,י אין מברכין על אוכל מכל האוכלין, ולא על משקה מכל המשקין, עד שיבוא לפניו; ואם בירך ואחר כך הביאו לפניו, צריך לחזור ולברך. נטל אוכל ובירך עליו, ונפל מידו ונשרף או שטפו נהר--נוטל אחר וחוזר ומברך עליו, אף על פי שהוא מאותו המין; וצריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד על ברכה ראשונה, כדי שלא להוציא שם שמיים לבטלה.
ד,יא עומד אדם על אמת המים, ומברך ושותה, אף על פי שהמים שהיו לפניו בשעת הברכה, אינן המים ששתה--מפני שלכך נתכוון, מתחילה.
ד,יב [יא] דברים הבאים בתוך הסעודה, והן מחמת הסעודה--אינן צריכין ברכה לא לפניהן, ולא לאחריהן; אלא ברכת המוציא שבתחילה, וברכת המזון שבסוף, פוטרין הכול, שהכול טפילה לסעודה. ודברים שאינן מחמת הסעודה, שבאו בתוך הסעודה--טעונין ברכה לפניהן, ואין טעונין ברכה לאחריהן. ודברים הבאים לאחר הסעודה, בין מחמת הסעודה בין שלא מחמת הסעודה--טעונין ברכה לפניהן, ולאחריהן.
ד,יג [יב] בשבתות וימים טובים, ובסעודת הקזת הדם, ובעת שיצא מן המרחץ, וכיוצא בהן, שאדם קובע סעודתו על היין--אם בירך על היין שלפני המזון, פטר את היין ששותה לאחר המזון קודם שיברך ברכת המזון; אבל בשאר הימים, צריך לחזור ולברך בתחילה על היין שלאחר המזון. בא להן יין בתוך המזון, כל אחד ואחד מברך לעצמו, שאין בית הבליעה פנוי, שיענו הכול אחר אחד אמן; ואינו פוטר את היין שלאחר המזון.
ה,א נשים ועבדים, חייבין בברכת המזון; וספק יש בדבר אם הן חייבין מן התורה, לפי שאין קבוע לה זמן, או אינן חייבין מן התורה. לפיכך אין מוציאין את הגדולים ידי חובתן. אבל הקטנים, חייבין בברכת המזון מדברי סופרים, כדי לחנכן במצוות.
ה,ב שלושה שאכלו פת כאחד, חייבין לברך ברכת הזימון קודם ברכת המזון. ואי זו היא ברכת הזימון--אם היו האוכלין משלושה עד עשרה, מברך האחד מהן, ואומר נברך שאכלנו משלו; והכול עונין ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו, והוא חוזר ומברך ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו. [ג] ואחר כך מתחיל, ואומר ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, הזן . . . עד שגומר ארבע הברכות; והן עונין אמן, אחר כל ברכה וברכה.
ה,ג [ד] היו האוכלין מעשרה ולמעלה, מזמנין בשם. כיצד--המברך אומר נברך לאלוהינו שאכלנו משלו, והן עונין ברוך אלוהינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו, והוא חוזר ואומר ברוך אלוהינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו, ומתחיל ברכת המזון.
ה,ד [ה] הסועד בבית חתנים--משיתחילו להתעסק בצורכי סעודת נישואין ולהכינה, ועד שלושים יום אחר הנישואין--מברך נברך שהשמחה במעונו שאכלנו משלו, והן עונין ברוך שהשמחה במעונו שאכלנו משלו ובטובו חיינו, והוא חוזר ואומר ברוך שהשמחה במעונו שאכלנו משלו ובטובו חיינו. ואם היו עשרה--מברך נברך לאלוהינו שהשמחה במעונו שאכלנו משלו, והם עונין ברוך אלוהינו שהשמחה במעונו שאכלנו משלו ובטובו חיינו, והוא חוזר ואומר ברוך אלוהינו שהשמחה במעונו שאכלנו משלו ובטובו חיינו. וכן סעודה שעושין אותה אחר הנישואין מחמת הנישואין עד שנים עשר חודש, מברך שהשמחה במעונו.
ה,ה [ו] הכול חייבין בברכת הזימון, כדרך שחייבין בברכת המזון--אפילו כוהנים שאכלו קודשי קודשים בעזרה. וכן כוהנים וישראליים שאכלו כאחד, ואכלו הכוהנים תרומה וישראל חולין--חייבין בזימון. נשים ועבדים וקטנים, חייבין בזימון כחיובן בברכת המזון.
ה,ו [ז] נשים ועבדים וקטנים--אין מזמנין עליהן, אבל מזמנין לעצמן. ולא תהא חבורה של נשים ועבדים וקטנים, מפני הפריצות--אלא נשים לעצמן, או עבדים לעצמן, או קטנים לעצמן: ובלבד, שלא יזמנו בשם. אנדרוגינוס, מזמן למינו; ואינו מזמן לא לנשים ולא לאנשים, מפני שהוא ספק. והטומטום, אינו מזמן כלל.
ה,ז קטן היודע למי מברכין--מזמנין עליו, ואף על פי שהוא כבן שבע או כבן שמונה; ומצטרף בין למניין שלושה בין למניין עשרה, לזמן עליו. והנוכרי, אין מזמנין עליו.
ה,ח אין מזמנין אלא על מי שאכל מכזית פת ומעלה. שבעה שאכלו פת, ושלושה אכלו עימהן ירק או ציר וכיוצא בזה--מצטרפין לזמן בשם: והוא, שיהא המברך מאוכלי הפת. אבל שישה שאכלו פת, וארבעה ירק--אין מצטרפין: עד שיהיו אוכלי הפת, רוב הניכר. במה דברים אמורים, בעשרה; אבל בשלושה--צריך שיאכל כל אחד מהן כזית פת, ואחר כך מזמנין.
ה,ט שניים שאכלו וגמרו מלאכול, ובא שלישי ואכל--אם יכולין לאכול עימו כל שהוא אפילו משאר אוכלין, מצטרף עימהן; וחכם גדול שבמסובין--הוא שמברך לכולן, אף על פי שלא בא אלא באחרונה.
ה,י שלושה שאכלו כאחד, אינן רשאין ליחלק; וכן ארבעה, וכן חמישה. שישה, יש להן ליחלק, עד עשרה; עשרה אינן רשאין ליחלק, עד שיהיו עשרים: שכל זמן שייחלקו ותהיה ברכת הזימון לכל חלק וחלק כזימון הכול, יש להם ליחלק.
ה,יא שלושה בני אדם שבאו משלוש חבורות של שלושה שלושה, אינן רשאין ליחלק; ואם כבר זימן כל אחד ואחד מהן בחבורה שלו, רשאין ליחלק, ואינן חייבין בזימון, שכבר זימנו עליהן. שלושה שישבו לאכול--אף על פי שכל אחד ואחד אוכל משלו, אינן רשאין ליחלק.
ה,יב שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד--בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו, מצטרפין לזימון אחד; ואם לאו, אלו מזמנין לעצמן ואלו מזמנין לעצמן. ואם יש שמש אחד ביניהם, שהוא הולך ומשמש מחבורה זו לחבורה זו--מצטרפין לזימון אחד, אף על פי שאין מקצת אלו רואין מקצת אלו: והוא שישמעו שתיהן, כל דברי המברך בביאור.
ה,יג שלושה שאכלו, ויצא אחד מהן לשוק--קוראין לו, כדי שיכוון לשמוע מה שהן אומרין, ומזמנין עליו והוא בשוק, ויצא ידי חובתו; ולכשיחזור למקומו, יברך ברכת המזון לעצמו. אבל עשרה שאכלו, ויצא אחד מהן--אין מזמנין עליו, עד שיחזור ויישב במקומו עימהן.
ה,יד שלושה שאכלו כאחד, וקדם אחד מהן ובירך לעצמו--מזמנין עליו, ויצאו השניים ידי חובת זימון; והוא לא יצא בזימון זה, שאין זימון למפרע.
ה,טו שניים שאכלו, כל אחד ואחד מברך לעצמו; ואם היה אחד יודע ואחד אינו יודע, זה שיודע מברך בקול רם, והשני עונה אמן אחר כל ברכה וברכה, ויוצא ידי חובתו. ובן מברך לאביו, ועבד מברך לרבו, ואישה מברכת לבעלה, ויוצאין ידי חובתן; אבל אמרו חכמים, תבוא מארה למי שאשתו ובניו מברכין לו.
ה,טז במה דברים אמורים שיצאו ידי חובתן, בזמן שאכלו ולא שבעו, שהן חייבין לברך מדברי סופרים, ולפיכך מוציאין אותן קטן או עבד או אישה מידי חובתן; אבל אם אכל ושבע, שנתחייב בברכת המזון מן התורה--אין אישה או קטן או עבד מוציאין אותו מידי חובתו: שכל החייב בדבר מן התורה--אין מוציאין אותו מידי חובתו, אלא החייב באותו הדבר מן התורה כמותו.
ה,יז הנכנס אצל אחרים, ומצאן מברכין ברכת הזימון--אם מצא המברך אומר נברך, הוא עונה ברוך ומבורך; ואם מצא האוכלים עונין ברוך שאכלנו, הוא עונה אחריהן אמן.
ו,א כל האוכל הפת שמברכין עליה המוציא--צריך נטילת ידיים תחילה וסוף, ואף על פי שהיא פת חולין; ואף על פי שאין ידיו מלוכלכות, ואינו יודע להן טומאה, לא יאכל, עד שייטול שתי ידיו. וכן כל דבר שטיבולו במשקין--צריך נטילת ידיים, תחילה.
ו,ב כל הנוטל ידיו--בין לאכילה, בין לקרית שמע, בין לתפילה--מברך בתחילה, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על נטילת ידיים: שזו מצות חכמים היא שנצטווינו בתורה לשמוע מהן, שנאמר "על פי התורה אשר יורוך" (דברים יז,יא). ומים אחרונים--אין מברכין עליהן, שאינן אלא מפני הסכנה; ולפיכך חייב אדם להיזהר בהן ביותר.
ו,ג נטילת ידיים בין תבשיל לתבשיל, רשות--רצה נוטל, רצה אינו נוטל. ופירות של חולין--אינן צריכין נטילת ידיים, לא בתחילה ולא בסוף; וכל הנוטל ידיו לפירות, הרי זה מגסי הרוח.
ו,ד כל את המלח, צריך נטילת ידיים באחרונה--שמא יש בו מלח סדומית או מלח שטבעו כטבע מלח סדומית, ויעביר ידיו על עיניו וייסמה; מפני זה חייבין ליטול ידיים בסוף כל סעודה, מפני המלח. ובמחנה, פטורין מנטילת ידיים בתחילה, מפני שהן טרודין במלחמה; וחייבין באחרונה, מפני הסכנה.
ו,ה [ד] עד היכן היא נטילת ידיים, עד הפרק; וכמה שיעור המים, רביעית לכל שתי ידיים. וכל שחוצץ בטבילה, חוצץ בנטילת ידיים; וכל העולה למידת המקוה, עולה לשיעור רביעית.
ו,ו [ה] כל הצריך נטילת ידיים--אם הטביל ידיו במי מקוה, אינו צריך דבר אחר; ואם הטבילן במים שאין בהן שיעור מקוה, או במים שאובין שבקרקע, לא עשה כלום, שאין המים השאובין מטהרין את הידיים אלא בנטילה.
ו,ז [ו] כל הנוטל ידיו, צריך להיזהר בארבעה דברים: במים עצמן, שלא יהיו פסולין לנטילת ידיים; ובשיעור, שיהיה בהן רביעית לכל שתי ידיים; ובכלי, שיהו המים שנוטלין בהן בכלי; ובנוטל, שיהו המים באין מכוח נותן.
ו,ח [ז] ארבעה דברים פוסלין את המים--שינוי מראה, וגילוי, ועשיית מלאכה בהן, והפסד שמונע את הבהמה מלשתות מהן. כיצד: מים שנשתנו מראיהן--בין בכלים בין בקרקעות, בין מחמת דבר שנפל לתוכן בין מחמת מקומן--הרי אלו פסולין. וכן אם נתגלו גילוי האוסר אותן מן השתייה, נפסלו לנטילת ידיים.
ו,ט [ח] כל מים שנעשה בהן מלאכה, נעשו שופכין ופסולין לנטילת ידיים. כיצד: מים שאובין שהדיח בהן כלים, או ששרה בהן פיתו, וכיוצא בזה, בין בכלים בין בקרקעות--פסולין לנטילת ידיים. הדיח בהן כלים מודחין או חדשים, לא פסלן. מים שהנחתום מטבל בהן את הכעכין, פסולין; ושהוא חופן מהן בשעת לישה, כשרין--שהמים שבחופניו, הן שנעשו בהן מלאכה, אבל המים שחפן מהם, הרי הן בכשרותן.
ו,י [ט] וכל מים שנפסלו משתיית הכלב--כגון שהיו מרים או מלוחין או עכורין או ריחן רע, עד שלא ישתה אותן הכלב--בכלים, פסולין לנטילת ידיים; ובקרקעות, כשרין להטביל בהן. חמי טבריה--במקומן, מטבילין בהן את הידיים; אבל אם נטל מהן בכלי, או שהפליג מהן אמה למקום אחר--אין נוטלין מהן לא ראשונים ולא אחרונים, מפני שאינן ראויין לשתיית הבהמה.
ו,יא [י] יש לנוטל ליתן על ידיו מעט מעט, עד שייתן כשיעור; ואם נתן הרביעית כולה בשטיפה אחת, כשר. נוטלין ארבעה חמישה, זה בצד זה, או יד זה על גבי יד זה, בשטיפה אחת--ובלבד שירפו ידיהן, כדי שיבוא ביניהן המים, ויהיה באותה השטיפה, כדי רביעית לכל אחד ואחד.
ו,יב [יא] אין נותנין לידיים לא בדופנות הכלים, ולא בשולי המחץ, ולא בחרסים, ולא במגופת החבית. ואם תיקן המגופה לנטילה, נותנין ממנה לידיים; וכן החמת שתיקנה, נותנין בה לידיים. אבל שק וקופה--אף על פי שתיקנן, אין נותנין מהן לידיים. ולא ייתן לחברו בחופניו, שאין חופניו כלי. וכלים שנשברו שבירה המטהרת אותן מידי טומאה--אין נותנין בהם לידיים, מפני שהן שברי כלים.
ו,יג [יב] בכל הכלים, נוטלין לידיים, אפילו כלי גללים, וכלי אדמה--והוא, שיהיו שלמים. כלי שאינו מחזיק רביעית, או שאין בו רביעית--אין נותנין ממנו לידיים.
ו,יד [יג] הכול כשרין ליתן לידיים, אפילו חירש שוטה וקטן. אם אין שם אחר--מניח הכלי בין ברכיו, וצק על ידיו, או יטה החבית על ידיו, וייטול; או נוטל ידו אחת וצק בזו על זו, וחוזר וצק בראשונה על השנייה. והקוף, נוטל לידיים.
ו,טו [יד] השוקת שדולה האדם בידו או בגלגל ונותן לתוכה, והמים נמשכין ממנה באמה והולכין ומשקין הירקות או הבהמה, והניח ידיו בשוקת, ועברו המים ושטפו על ידיו--לא עלתה לו נטילה, שהרי אין כאן נותן על ידיו; ואם היו ידיו קרובות לשפיכת הדלי, עד שנמצאו המים שטפו על ידיו מכוח נתינת האדם--עלתה לו נטילה.
ו,טז [טו] מים שנסתפק לו אם נעשה מהן מלאכה או לא נעשה, אם יש בהן כשיעור או שאין בהן, אם הן טהורין או טמאין, ספק נטל ידיו ספק לא נטל ידיו--ספקו טהור: שכל ספק שבטהרת ידיים, טהור.
ו,יז [טז] מים ראשונים--צריך שיגביה ידיו למעלה, שלא ייצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידיים; ואחרונים--צריך שישפיל ידיו למטה, כדי שייצא כל כוח המלח שעל ידיו. מים ראשונים, ניטלים בין על גבי כלי בין על גבי קרקע; ואחרונים, אינן ניטלין על גבי קרקע. מים ראשונים, בין בחמי האור בין בצונן. אחרונים, אין ניטלין בחמין--והוא, שיהיו חמים שהיד סולדת בהן, מפני שאין מעבירין את הזוהמה, שאינו יכול לפשפש בהן; אבל אם היו פושרין, נוטלין מהן באחרונה.
ו,יח [יז] נוטל אדם ידיו שחרית, ומתנה עליהן כל היום, ואינו צריך ליטול ידיו, לכל אכילה ואכילה: והוא, שלא הסיח דעתו מהן; אבל אם הסיח דעתו מהן, צריך ליטול ידיו בכל עת שצריך נטילה.
ו,יט [יח] לט אדם את ידיו במפה, ואוכל בהן פת או דבר שטיבולו במשקה, אף על פי שלא נטל ידיו. המאכיל לאחרים, אינו צריך נטילת ידיים; והאוכל, צריך נטילת ידיים, אף על פי שאינו נוגע במאכל, אלא אחר הוא המאכילו. והוא הדין לאוכל במגרפה, שצריך נטילת ידיים.
ו,כ [יט] אסור להאכיל מי שלא נטל ידיו, אף על פי שהוא נותן לתוך פיו. ואסור לזלזל בנטילת ידיים; וציוויים הרבה ציוו חכמים על נטילת ידיים, והזהירו על הדבר. אפילו אין לו מים אלא כדי לשתות, נוטל ידיו במקצתן, ואחר כך אוכל, ושותה מקצתן.
ו,כא [כ] צריך אדם לנגב את ידיו, ואחר כך יאכל; וכל האוכל בלא ניגוב ידיים, כאוכל לחם טמא. וכל הנוטל ידיו באחרונה, מנגב ואחר כך מברך. ותיכף לנטילת ידיים, ברכת המזון: לא יפסיק ביניהם בדבר אחר; אפילו לשתות מים אחר שנטל ידיו באחרונה, אסור עד שיברך ברכת המזון.
ז,א מנהגות רבות נהגו חכמי ישראל בסעודה, וכולן דרך ארץ; ואלו הן: כשנכנסין לסעודה, גדול שבכולן נוטל ידיו תחילה, ואחר כך נכנסין, ויושבין מסובין. וגדול מסב בראש, ושני לו למטה ממנו; היו שלוש מיטות, גדול מסב בראש, ושני לו למעלה ממנו, ושלישי לו למטה ממנו.
ז,ב בעל הבית מברך המוציא, ומשלים הברכה ואחר כך בוצע; והאורח מברך ברכת המזון, כדי שיברך לבעל הבית. ואם היו כולן בעלי הבית--גדול שבכולן בוצע, והוא מברך ברכת המזון.
ז,ג אין הבוצע רשאי לבצוע, עד שיביאו מלח ולפתן לפני כל אחד ואחד, אלא אם כן נתכוונו לאכול פת חרבה. ואינו בוצע לא פרוסה קטנה, מפני שהוא נראה כצר עין, ולא פרוסה יתר מכביצה, מפני שנראה כרעבתן; ובשבת, יש לו לבצוע פרוסה גדולה. ואינו בוצע, אלא ממקום שבשל יפה יפה.
ז,ד מצוה מן המובחר, לבצוע מכיכר שלמה; אם הייתה שם שלמה של שעורים ופרוסה של חיטים, מניח פרוסה בתוך שלמה, ובוצע משתיהן, כדי שיבצע מחיטים ומשלמה. בשבת ובימים טובים, חייב לבצוע על שתי כיכרות; נוטל שתיהן בידו, ובוצע אחת מהן.
ז,ה הבוצע נותן פרוסה לפני כל אחד ואחד, והאחד נוטל בידו; ואינו נותן ביד האוכל, אלא אם כן היה אביל. והבוצע, הוא פושט ידיו תחילה ואוכל, ואין המסובין רשאין לטעום, עד שיטעום המברך; ואין הבוצע רשאי לטעום, עד שיכלה אמן מפי רוב המסובין. ואם רצה הבוצע לחלוק כבוד לרבו, או למי שהוא גדול ממנו בחכמה, ויניחנו לפשוט ידו קודם לו--הרשות בידו.
ז,ו שניים, ממתינין זה לזה בקערה; שלושה, אין ממתינין. גמרו מהן שניים, השלישי מפסיק עימהן; גמר אחד מהן, השניים אין מפסיקין לו, אלא אוכלין והולכין, עד שגומרין.
ז,ז אין מסיחין בסעודה, כדי שלא יבוא לידי סכנה; ומפני זה אם בא להן יין בתוך המזון, כל אחד ואחד מברך לעצמו, שאם בירך אחד ויענה העונה אמן בשעת הבליעה, יבוא לידי סכנה. ואין מסתכלין בפני האוכל, ולא במנתו, שלא לביישו.
ז,ח [ז] השמש העומד לפני המסובין, אינו אוכל עימהן; ודרך רחמנות היא ליתן לתוך פיו מכל תבשיל ותבשיל, כדי ליישב דעתו. ואם נתנו לו יין, מברך על כל כוס וכוס שנותנין לו, מפני שאין שתייתו תלויה ברצונו, אלא ברצונם.
ז,ט [ח] יצא אחד מן המסובין להשתין מים, נוטל ידו אחת ונכנס; דיבר עם חברו והפליג, נוטל שתי ידיו ונכנס. ואם היו מסובין לשתייה, נכנס ויושב במקומו ונוטל ידיו, ואחר כך מחזיר פניו לאורחין; ולמה נוטל במקומו--שמא ידמו שלא נטל ידיו, מפני שאין שם אכילה.
ז,י [ט] אין מניחין בשר חי על הפת, ואין מעבירין כוס מלא על הפת, ואין סומכין את הקערה בפת. ואין זורקין את הפת, ולא את החתיכות; ולא את האוכלין שאין להן קליפין, כגון תותים ותאנים וענבים, מפני שהן נמאסין. ומותר להמשיך יין בצינורות בבתי חתנים; וזורקין לפניהם קליות ואגוזים, בימות החמה, אבל לא בימות הגשמים, מפני שנמאסין. ואין נוטלין ידיים ביין, בין חי בין מזוג. וכן אין מפסידין שאר אוכלין ומשקין, דרך ביזוי ובעיטה.
ז,יא [י] אסור לאורחין ליטול כלום ממה שלפניהם, וליתן ביד בנו או בתו של בעל הבית--שמא יתבייש בעל הסעודה, שהרי אין לו אלא מה שהביא לפניהם, ונמצאו הקטנים נוטלין אותו והולכין. לא ישלח אדם לחברו חבית יין, ושמן צף על פניה--שמא ישלח לו אדם חבית שכולה שמן וידמה שהיא יין, ושמן הוא שעל פניה בלבד, ויזמן אורחים, ויתבייש. וכן כל כיוצא בדברים אלו, המביאין לידי בושה לבעל הסעודה--אסורין.
ז,יב [יא] גמרו מלאכול--מסלקין את השולחן ומכבדין את המקום שאכלו בו, ואחר כך נוטלין את ידיהן: שמא יישאר שם פירורין שיש בהן כזית, שאסור להלך עליהן ולרחוץ עליהן; אבל פירורין שאין בהן כזית, מותר לאבדן ביד.
ז,יג [יב] הביאו להם מים לנטילה--כל שמברך ברכת המזון, הוא נוטל ידיו תחילה, כדי שלא יישב הגדול וידיו מזוהמות, עד שייטול אחר. ושאר הסועדין, נוטלין ידן בסוף זה אחר זה; ואין מכבדין בדבר זה, שאין מכבדין בידיים מזוהמות, ולא בדרכים, ולא בגשרים--אלא בפתח הראוי למזוזה, ובשעת כניסה.
ז,יד [יג] גמרו ליטול את ידיהן, וניגבו ידיהן, ובירכו ברכת המזון, והביאו את המוגמר--הגדול שבירך ברכת המזון, הוא מברך על המוגמר; וכולן עונין אמן.
ז,טו [יד] אם היה שם יין--מביאין כוס מחזיק רביעית, או יתר על רביעית; ומביאין מין בשמים: אוחז את היין בימינו, ואת הבשמים בשמאלו, ומברך ברכת המזון; ואחר כך מברך על היין, ואחר כך מברך על הבשמים. אם היה הבשמים שמן ערב וכיוצא בו, טחו בראש השמש; ואם היה השמש תלמיד חכמים, טחו בכותל, כדי שלא ייצא מבושם לשוק.
ז,טז [טו] אף על פי שאין ברכת המזון טעונה יין, אם בירך על היין כמנהג שאמרנו, צריך שידיח כוס של ברכה מבפנים, וישטוף אותו מבחוץ; וימלאנו יין חי, וכיון שהגיע לברכת הארץ, נותן לתוכו מעט מים, כדי שיהא ערב לשתייה. ואין מסיחין על כוס של ברכת המזון, אלא הכול שותקין, עד שתכלה ברכת המזון והיין, וישתו.
ח,א כל פירות האילן--מברכין עליהן בתחילה, בורא פרי העץ; ובסוף, בורא נפשות רבות: חוץ מחמשת המינין הכתובין בתורה, והן ענבים ורימונים ותאנים וזיתים ותמרים--שהוא מברך עליהן בסוף, ברכה אחת מעין שלוש. וכל פירות הארץ והירקות--מברכין עליהן בתחילה, בורא פרי האדמה; ולבסוף, בורא נפשות רבות. ודברים שאין גידולן מן הארץ, כגון בשר וגבינה ודגים וביצים ומים וחלב ודבש וכיוצא בהן--בתחילה מברך שהכול, ולבסוף בורא נפשות רבות. והשותה מים שלא לרוות צמאו--אינו טעון ברכה, לא לפניו ולא לאחריו.
ח,ב הסוחט פירות והוציא מהן משקין--מברך עליהן בתחילה, שהכול; ולבסוף, בורא נפשות: חוץ מן הענבים והזיתים--שעל היין--הוא מברך בתחילה, בורא פרי הגפן; ולבסוף, ברכה אחת מעין שלוש. ועל השמן--הוא מברך בתחילה, בורא פרי העץ: במה דברים אמורים, שהיה חושש בגרונו ושתה מן השמן עם מי השלקות וכיוצא בהן, שהרי נהנה בשתייתו; אבל אם שתה השמן לבדו, או שלא היה חושש בגרונו--מברך עליו שהכול, שהרי לא נהנה בטעם השמן.
ח,ג פירות או ירקות שדרכן להיאכל חיים--אם בישלן או שלקן--מברך עליהן בתחילה, שהכול; ולבסוף, בורא נפשות. וירקות שדרכן להיאכל שלוקין כגון כרוב ולפת--אם אכלן חיים--מברך עליהן בתחילה, שהכול. ודברים שדרכן להיאכל חיים ומבושלין--אכלן בין חיים בין מבושלין--מברך עליהן בתחילה, ברכה הראויה להן: אם היו פירות עץ, מברך בורא פרי העץ; ואם היו פירות אדמה או ירקות, מברך בורא פרי האדמה.
ח,ד ירקות שדרכן להישלק ששלקן--מברך על מי שלק שלהן, בורא פרי האדמה: והוא, ששלקן לשתות מימיהן, שמימי שלקות כשלקות, במקום שדרכן לשתותן. דבש תמרים, מברכין עליו תחילה שהכול. אבל תמרים שמעכן בידו, והוציא גרעינין שלהן, ועשין כמו עיסה--מברך עליהן בתחילה, בורא פרי העץ; ולבסוף, ברכה אחת מעין שלוש.
ח,ה הקנים המתוקים שסוחטין אותן, ומבשלין מימיהן עד שיקפא וידמה למלח--כל הגאונים אמרו, שמברכין עליו בורא פרי האדמה, ומקצתם אמרו, בורא פרי העץ; וכן אמרו שהמוצץ אותן קנים, מברך בורא פרי האדמה. ואני אומר שאין זה פרי, ואין מברכין עליו אלא שהכול: שלא יהיה דבש אלו הקנים שנשתנה על ידי האור, גדול מדבש תמרים שלא נשתנה, ומברכין עליו, שהכול.
ח,ו הקור, והוא ראש הדקל שהוא כמו עץ לבן--מברך עליו בתחילה שהכול. קפרס של צלף--מברך עליו בורא פרי האדמה, מפני שאינו פרי; והאבייונות של צלף, הן הפרי שהן כצורת תמרים דקים קטנים--מברך עליהן בורא פרי העץ.
ח,ז הפלפלין והזנגביל--בזמן שהן רטובין, מברך עליהן תחילה בורא פרי האדמה; אבל יבשין, אינן טעונין ברכה לא לפניהן ולא לאחריהן--מפני שהן תבלין, ואינן אוכל. וכן אוכלין שאינן ראויין לאכילה, ומשקין שאינן ראויין לשתייה--אינן טעונין ברכה, לא לפניהן ולא לאחריהן.
ח,ח הפת שעיפשה, והיין שהקריס, ותבשיל שעברה צורתו, והנובלות שהן פגין, והשיכר, והחומץ, והגובאי, והמלח, והכמהין, והפטרייות--על כולן הוא מברך תחילה, שהכול. וכל שמברכין לפניו שהכול, מברכין לאחריו, בורא נפשות רבות על כל מה שברא, חי העולמים. וכל הטעון ברכה לאחריו, טעון ברכה לפניו.
ח,ט שמרים שנתן עליהם שלושה מים, והוציא ארבעה--מברך עליהן בורא פרי הגפן, שזה יין מזוג הוא; הוציא פחות מארבעה--אף על פי שיש בהן טעם יין, מברך עליהן תחילה שהכול.
ח,י בירך על פירות האילן, בורא פרי האדמה--יצא; ועל פירות הארץ, בורא פרי העץ--לא יצא. ועל הכול--אם בירך שהכול, יצא: ואפילו על הפת ועל היין.
ח,יא לקח כוס של שיכר בידו, והתחיל הברכה על מנת לומר שהכול, וטעה ואמר בורא פרי הגפן--אין מחזירין אותו. וכן אם היו לפניו פירות הארץ, והתחיל הברכה על מנת לומר בורא פרי האדמה, וטעה ואמר בורא פרי העץ--אין מחזירין אותו. וכן אם היה לפניו תבשיל של דגן, ופתח ובירך על מנת לומר בורא מיני מזונות, וטעה ואמר המוציא לחם--יצא: מפני שבשעה שהזכיר השם והמלכות, שהן עיקר הברכה, לא נתכוון אלא לברכה הראויה לאותו המין; והואיל ולא היה בעיקר הברכה טעות, אף על פי שטעה בסופה, יצא, ואין מחזירין אותו.
ח,יב כל הברכות האלו שנסתפק לו בהן אם בירך אם לא בירך--אינו חוזר ומברך, לא בתחילה ולא בסוף: מפני שהן מדברי סופרים. שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה--אם היו משקין--בולען, ומברך בסוף; ואם היו פירות שאם זרקן יימאסו כגון תותים וענבים--מסלקן לצד אחד ומברך, ואחר כך בולען; ואם אינן נמאסין כגון פולים ואפונים--פולטן מפיו עד שיברך ופיו פנוי, ואחר כך אוכל.
ח,יג היו לפניו מינין הרבה--אם היו ברכותיהן שוות--מברך על איזה מהן שירצה, ופוטר את השאר; ואם אין ברכותיהן שוות--מברך על כל אחד מהן ברכה הראויה לו, ואי זה מין שירצה להקדים מקדים. ואם אינו רוצה בזה יתר מזה--אם יש ביניהן אחד משבעת המינין, עליו הוא מברך תחילה; וכל הקודם בפסוק, קודם לברכה: והשבעה הן האמורין בפסוק זה "ארץ חיטה ושעורה, וגפן ותאנה ורימון; ארץ זית שמן, ודבש" (דברים ח,ח), ודבש זה הן התמרים; והתמרים קודמין לענבים, שהתמרים שני לארץ והענבים שלישי לארץ.
ח,יד ברכה אחת שמעין שלוש של חמשת מיני הפירות ושל יין, היא של מיני הדגן: אלא שעל הפירות, הוא אומר על העץ ועל פרי העץ ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה . . .; ועל היין, הוא אומר על הגפן ועל פרי הגפן. וחותם בשתיהן, על הארץ ועל הפירות; ואם היה בארץ ישראל, חותם בהן על הארץ ועל פירותיה. ויש מי שמוסיף בברכה שמעין שלוש, קודם חתימה, כי אל טוב ומטיב אתה, שהוא מעין ברכה רביעית; ויש מי שאומר שלא תיקנו ברכה רביעית אלא בברכת המזון בלבד.
ח,טו שתה יין ואכל תמרים ואכל תבשיל של חמשת מיני דגן, מברך באחרונה ככה: ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, על המחיה ועל הכלכלה, ועל הגפן ועל פרי הגפן, ועל העץ ועל פרי העץ ועל תנובת השדה, ועל ארץ חמדה . . .; וחותם ברוך אתה ה', על הארץ, ועל המחיה, ועל הפירות.
ח,טז אבל אם אכל בשר ושתה יין--מברך בסוף על זה בפני עצמו, ועל זה בפני עצמו. אכל תאנים או ענבים, ותפוחים ואגסים וכיוצא בהן--מברך בסוף ברכה אחת מעין שלוש, והיא כוללת הכול, מפני שכולן פירות העץ הן. וכן כל כיוצא בזה.
ט,א כשם שאסור לו לאדם ליהנות במאכל או במשקה, קודם ברכה--כך אסור לו להריח ריח טוב, קודם ברכה. וכיצד מברכין על ריח טוב: אם היה זה שיש לו הריח עץ או מין עץ, מברך עליו בורא עצי בשמים; ואם היה עשב או מין העשב, מברך בורא עשבי בשמים; ואם היה לא מעץ ולא מאדמה, כגון המור שהוא מן החיה--מברך בורא מיני בשמים; ואם היה פרי הראוי לאכילה, כגון אתרוג ותפוח--מברך שנתן ריח טוב בפירות. ועל הכול--אם אמר בורא מיני בשמים, יצא.
ט,ב אין מברכין על המוגמר, עד שתעלה תימורתו. וכיצד מברכין עליו: אם היה זה הנשרף שנתן ריח עץ, מברכין עצי בשמים; ואם היה עשב, מברכין עשבי בשמים; ואם היה ממין חיה וכיוצא בה, מברכין בורא מיני בשמים.
ט,ג שמן של אפרסמון וכיוצא בו, מברך עליו בורא שמן ערב; אבל שמן זית שכבשו או שטחנו עד שחזר ריחו נודף, מברך עליו בורא עצי בשמים. שמן שבישמו כעין שמן המשחה, מברך עליו בורא מיני בשמים. הביאו לפניו שמן והדס, מברך על ההדס ופוטר את השמן, מפני שברכה אחת לשניהן, והיא עצי בשמים.
ט,ד היו לפניו בושם שהוא עץ ובושם שהוא עשב, אין ברכת אחד מהן פוטרת את חברו, אלא מברך על זה לעצמו, ועל זה לעצמו. הביאו לפניו יין ושמן--אוחז יין בימינו, ושמן בשמאלו; ומברך על היין ושותהו, וחוזר ומברך על השמן ומריח בו וטחו בראש השמש; ואם היה השמש תלמיד חכמים, טחו בכותל.
ט,ה דבר שהוא ספק אם מן העץ אם מן האדמה, מברך עליו בורא מיני בשמים; בושם שעירבו הרוכל ממינין הרבה, מברך עליו בורא מיני בשמים. נכנס לחנותו של בשם שיש בה מינין הרבה, מברך בורא מיני בשמים. אם ישב שם כל היום כולו, אינו מברך אלא אחת; נכנס ויצא נכנס ויצא, מברך על כל פעם ופעם.
ט,ו השושנה וחלפי הים, מברכין עליהן בורא עצי בשמים. נרגיס של גינה, בורא עצי בשמים; ושל שדה, בורא עשבי בשמים. הוורד, ומי הוורד, והלבונה, והמצטכי, וכיוצא בהן--בורא עצי בשמים.
ט,ז שלושה מיני ריח טוב, אין מברכין עליהן; ואלו הן--ריח טוב שאסור להריח בו, וריח טוב העשוי להעביר ריח רע, וריח טוב שלא נעשה להריח בעצמו של ריח זה.
ט,ח כיצד: בשמים של עבודה זרה, ובשמים שעל ערווה מן העריות--אין מברכין עליהן, לפי שאסור להריח בהן. בשמים של מתים, ובשמים של בית הכיסא, ושמן העשוי להעביר את הזוהמה--אין מברכין עליהן, לפי שנעשו להעביר ריח רע. מוגמר שמגמרין בו את הכלים ואת הבגדים--אין מברכין עליו, לפי שלא נעשה להריח בעצמו של מוגמר. וכן המריח בבגדים המוגמרין, אינו מברך, לפי שאין שם עיקר בושם, אלא ריח בלא עיקר.
ט,ט בשמים של מסיבה של גויים--אין מברכין עליהן, שסתם מסיבת גויים לעבודה זרה. היה מהלך חוץ לכרך והריח ריח טוב--אם רוב העיר גויים, אינו מברך; ואם רוב ישראל, מברך: נתערב ריח שמברכין עליו, בריח שאין מברכין עליו--הולכין אחר הרוב.
י,א ברכות אחרות ודברים אחרים הרבה שאין בהן פתיחה ולא חתימה, תיקנו חכמים דרך שבח והודיה להקדוש ברוך הוא, כמו ברכות התפילה שכבר כתבנום; והם אלו:
י,ב הבונה בית חדש, והקונה כלים חדשים בין יש לו כיוצא בהן בין אין לו--מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. [ב] וכן הרואה את חברו לאחר שלושים יום, מברך שהחיינו; ואם ראהו לאחר שנים עשר חודש, מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, מחייה המתים.
י,ג הרואה פרי המתחדש משנה לשנה בתחילת ראייתו, מברך שהחיינו. [ג] שמע שמועה טובה, מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, הטוב והמטיב; שמע שמועה רעה, מברך ברוך דיין האמת: וחייב אדם לברך על הרעה בטובת נפש, כדרך שמברך על הטובה בשמחה--שנאמר "ואהבת, את ה' אלוהיך, בכל לבבך ובכל נפשך, ובכל מאודך" (דברים ו,ה), ובכלל אהבה זו היתרה שנצטווינו בה, שאפילו בעת שייצר לו, יודה וישבח בשמחה.
י,ד הגיעה אליו טובה, או ששמע שמועה טובה--אף על פי שהדברים מראין, שטובה זו תגרום לו רעה--מברך הטוב והמטיב; וכן אם נגעה אליו רעה, או ששמע שמועה רעה--אף על פי שהדברים מראין, שרעה זו גורמת לו טובה--מברך דיין האמת: שאין מברכין על העתיד להיות, אלא על מה שאירע עתה.
י,ה ירדו גשמים רבים--אם יש לו שדה, מברך שהחיינו; ואם הייתה שלו ושל אחרים, מברך הטוב והמטיב. ואם אין לו שדה, מברך: מודים אנחנו לך ה' אלוהינו, על כל טיפה וטיפה שהורדת לנו; ואילו פינו מלא שירה כים, ולשוננו רינה כהמון גליו, ושפתותינו שבח כמרחבי הרקיע, ועינינו מאירות כשמש וכירח, וידינו פרוסות כנשרי שמיים, ורגלינו קלות כאיילות--אין אנו מספיקין להודות לך ה' אלוהינו, ולברך את שמך מלכנו, אפילו על אחת מאלף אלפי אלפים ורוב רבבי רבבות פעמים הטובות, שעשית עימנו ועם אבותינו. מלפנים--ממצריים גאלתנו ה' אלוהינו, מבית עבדים פדיתנו, ברעב זנתנו, ובשובע כילכלתנו, ומחרב הצלתנו, ומדבר מילטתנו, ומחולאים רעים רבים דיליתנו מלכנו; ועד הנה--עזרונו רחמיך ה' אלוהינו, ולא עזבונו חסדיך. על כן אברים שפילגת בנו, ורוח ונשמה שנפחת באפינו, ולשון אשר שמת בתוך פינו--הן הן ברינה יודו לך, ויברכו את שמך, מלכנו. ברוך אתה ה', רוב ההודיות אל התושבחות.
י,ו מאימתיי מברכין על הגשמים--משירבו המים על הארץ, ויעלו אבעבועות מן המטר על פני המים, וילכו האבעבועות זה לקראת זה.
י,ז אמרו לו מת אביו וירשהו--אם יש עימו אחין--מברך בתחילה דיין האמת, ואחר כך הטוב והמטיב; ואם אין עימו אחים, מברך שהחיינו. קצבו של דבר--שכל טובה שהיא לו ולאחרים, מברך הטוב והמטיב; וטובה שהיא לו לבדו, מברך שהחיינו.
י,ח ארבעה צריכין להודות--חולה שנתרפא, וחבוש שיצא מבית האסורים, ויורדי הים כשיעלו, והולכי דרכים כשיגיעו ליישוב; וצריכין להודות בפני עשרה, ושניים מהם חכמים, שנאמר "וירוממוהו, בקהל עם; ובמושב זקנים, יהללוהו" (תהילים קז,לב). וכיצד מודה--עומד ביניהן ומברך, ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב; וכל השומעין אומרים, שגמלך טוב, הוא יגמולך, סלה.
י,ט הרואה מקום שנעשו בו ניסים לישראל, כגון ים סוף ומעברות הירדן--מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שעשה ניסים לאבותינו במקום הזה; וכן כל מקום שנעשה בו נס, לרבים. אבל מקום שנעשה בו נס ליחיד--אותו היחיד ובנו ובן בנו מברך כשיראה אותו המקום, ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שעשה לי נס במקום הזה; או, שעשה נס לאבי במקום הזה.
י,י הרואה גוב אריות, וכבשן האש--מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שעשה נס לצדיקים במקום הזה. הרואה מקום שעובדין בו עבודה זרה--מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שנתן ארך אפיים לעוברי רצונו. מקום שנעקרה ממנו עבודה זרה--אם בארץ ישראל--הוא מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שעקר עבודה זרה מארצנו; ואם בחוצה לארץ--הוא מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שעקר עבודה זרה מן המקום הזה; ואומר בשתיהן, כשם שעקרת מן המקום הזה, כך תעקור מכל המקומות, ותשיב לב עובדיהן לעובדך.
י,יא [י] הרואה בתי ישראל ביישובן--מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, מציב גבול אלמנה; בחורבנן--מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, דיין האמת.
י,יב הרואה קברי ישראל--מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר יצר אתכם בדין, וזן אתכם בדין, וכילכל אתכם בדין, והחיה אתכם בדין, והמית אתכם בדין, והוא עתיד להקים אתכם לחיי העולם הבא בדין; ברוך אתה ה', מחייה המתים.
י,יג [יא] הרואה שש מאות אלף בני אדם כאחד--אם גויים הן--אומר "בושה אימכם מאוד, חפרה יולדתכם; הנה אחרית גויים, מדבר צייה וערבה" (ירמיהו נ,יב); ואם ישראל הן ובארץ ישראל--מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, חכם הרזים.
י,יד הרואה מחכמי אומות העולם--אומר ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שנתן מחכמתו לבשר ודם; חכמי ישראל, מברך שנתן מחכמתו ליראיו; מלכי אומות העולם, מברך שנתן מכבודו לבשר ודם; מלכי ישראל, מברך שנתן מכבודו ליראיו.
י,טו [יב] הרואה את הכושי, ואת המשונין בצורת פניהן או באבריהן--מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, משנה הברייות. הרואה סומה, או קיטע, ומוכי שחין, ובהקנין, וכיוצא בהן--מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, דיין האמת; ואם נולדו כן ממעי אימן, מברך משנה הברייות. הרואה פיל וקוף וקיפוף, מברך ברוך משנה הברייות.
י,טז [יג] הרואה ברייות טובות ומתוקנות ביותר, ואילנות טובות--מברך שככה לו בעולמו. היוצא לשדות ולגינות בימי ניסן, וראה אילנות פורחות וניצנים עולים--מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שלא חיסר בעולמו כלום, וברא בו ברייות טובות נאות, כדי להתנאות בהן בני אדם.
י,יז [יד] על הרוחות שנשבו בזעף, ועל הברקים, ועל הרעמים, ועל קול ההברה שתשמע בארץ כמו ריחיים גדולים, ועל האור שבאוויר שייראו כאילו הן כוכבים נופלים ורצים ממקום למקום, או כמו כוכבים שיש להן זנב--על כל אחד מאלו--מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שכוחו מלא עולם; ואם רצה--מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, עושה בראשית.
י,יח [טו] על ההרים, ועל הגבעות, ועל המדברות, ועל הימים, ועל הנהרות--אם ראה אחד מהן אחר שלושים יום--מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, עושה בראשית. הרואה את הים הגדול, משלושים יום לשלושים יום או יתר--מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, העושה את הים הגדול.
י,יט [טז] הרואה קשת בענן--מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, זוכר הברית, נאמן בבריתו, וקיים במאמרו. הרואה לבנה בחידושה--מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר במאמרו ברא שחקים, וברוח פיו כל צבאם, חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידתם, ששים ושמחים לעשות רצון קוניהם, פועלי אמת שפעולתם אמת; וללבנה אמר שתתחדש להיות עטרת תפארת לעמוסי בטן, שהם עתידין להתחדש כמותה, ולפאר ליוצרם על כבוד מלכותו; ברוך אתה ה', מחדש חודשים.
י,כ [יז] וצריך לברך ברכה זו מעומד, שכל המברך על החודש בזמנו, כאילו הקביל פני שכינה. ואם לא בירך עליו בלילה הראשון--יש לו לברך עליו עד שישה עשר יום בחודש, עד שתימלא פגימתו.
י,כא [יח] הרואה את החמה ביום תקופת ניסן של תחילת המחזור של שמונה ועשרים, שהתקופה בתחילת ליל רביעי--כשרואה אותה ביום רביעי בבוקר, מברך עושה בראשית. וכן כשתחזור הלבנה לתחילת מזל טלה בתחילת החודש, ולא תהיה נוטה לא לצפון ולא לדרום; וכן כשיחזרו כל כוכב וכוכב מחמשת הכוכבים הנשארים לתחילת מזל טלה, ולא יהיה נוטה לא לצפון ולא לדרום; וכן בכל עת שייראה מזל טלה עולה מקצה המזרח: על כל אחד מאלו, מברך עושה בראשית.
י,כב [יט] הרואה בתי אומות העולם ביישובן, אומר "בית גאים, ייסח ה'" (משלי טו,כה); בחורבנן, אומר "אל נקמות, ה'; אל נקמות, הופיע" (תהילים צד,א). וכן אם ראה קברי אומות העולם, אומר "בושה אימכם מאוד, חפרה יולדתכם" (ירמיהו נ,יב).
י,כג [כ] הנכנס למרחץ--אומר יהי רצון מלפניך ה' אלוהיי, שתכניסני לשלום, ותוציאני לשלום; ותצילני מזה ומכיוצא בזה, לעתיד לבוא. וכשיצא מן המרחץ, אומר מודה אני לפניך ה' אלוהיי, שהצלתני מן האור.
י,כד [כא] הנכנס להקיז דם--אומר יהי רצון מלפניך ה' אלוהיי, שיהא עסק זה לי לרפואה, כי רופא של חינם אתה; וכשיצא, אומר ברוך רופא חולים.
י,כה [כב] ההולך למוד את גורנו--אומר יהי רצון מלפניך ה' אלוהיי, שתשלח ברכה במעשה ידיי; התחיל למוד, אומר ברוך השולח ברכה בכרי הזה. מדד ואחר כך ביקש רחמים, הרי זו תפילת שוא; וכל הצועק לשעבר, הרי זו תפילת שוא.
י,כו [כג] הנכנס לבית המדרש--אומר יהי רצון מלפניך ה' אלוהיי, שלא איכשל בדבר הלכה, שלא אומר על טמא טהור, ועל טהור טמא, על מותר אסור, ועל אסור מותר; ואל איכשל בדבר הלכה, וישמחו בי חבריי; ואל ייכשלו חבריי, ואשמח בהם.
י,כז [כד] וביציאתו מבית המדרש, אומר מודה אני לפניך ה' אלוהיי, ששמת חלקי מיושבי בית המדרש, ולא שמת חלקי מיושבי קרנות: שאני משכים, והם משכימין--אני משכים לדברי תורה, והם משכימין לדברים בטילים; אני עמל, והם עמלין--אני עמל ומקבל שכר, והם עמלין ואינן מקבלין שכר; אני רץ, והם רצים--אני רץ לחיי העולם הבא, והם רצים לבאר שחת.
י,כח [כה] הנכנס לכרך--אומר יהי רצון מלפניך ה' אלוהיי, שתכניסני לכרך זה לשלום; ואם נכנס בשלום--אומר מודה אני לפניך ה' אלוהיי, שהכנסתני לשלום. וכשיבקש לצאת--אומר יהי רצון מלפניך ה' אלוהיי, שתוציאני מכרך זה לשלום; יצא בשלום--אומר מודה אני לפניך ה' אלוהיי, שהוצאתני מכרך זה לשלום, וכשם שהוצאתני בשלום, כך תוליכני לשלום, ותסמכני לשלום, ותצעידני לשלום, ותצילני מכף כל אויב ואורב בדרך.
י,כט [כו] כללו של דבר: לעולם יצעק אדם על העתיד לבוא, ויבקש רחמים; וייתן הודיה על שעבר, ויודה וישבח כפי כוחו. וכל המרבה להודות את ה' ולשבחו תמיד, הרי זה משובח.
יא,א כל הברכות כולן--פותח בהם בברוך, וחותם בהם בברוך: חוץ מברכה אחרונה של קרית שמע, וברכה הסמוכה לחברתה, וברכת הפירות והדומה לה, וברכת עשיית המצוות.
יא,ב ואלו הברכות שאמרנו שהן דרך שבח והודיה--יש מהן שהוא פותח בברוך, ואינו חותם, ויש מהן שהוא חותם בברוך, ואינו פותח. אלא מעט מברכות המצוות כגון ברכת ספר תורה, וכגון רואה קברי ישראל--מאלו שהן דרך שבח והודיה. אבל שאר ברכות המצוות כולן--פותח בהן בברוך, ואינו חותם.
יא,ג [ב] יש מצות עשה שאדם חייב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותה, כגון תפילין וסוכה ולולב ושופר; ואלו הן הנקראין חובה, לפי שאדם חייב על כל פנים לעשותן.
יא,ד ויש מצוות שאינן חובה אלא דומין לרשות, כגון מזוזה ומעקה--שאין אדם חייב לשכון בבית החייב במזוזה, כדי שיעשה מזוזה, אלא אם רצה לשכון כל ימיו באוהל או בספינה, יישב; וכן אינו חייב לבנות בית, כדי לעשות מעקה. וכל מצות עשה שבין אדם להקדוש ברוך הוא, בין מצוה שהיא חובה, בין מצוה שאינה חובה--מברך עליה, קודם לעשייתה.
יא,ה [ג] וכן כל המצוות שהן מדברי סופרים--בין מצוות שהן חובה מדבריהם כגון מקרא מגילה והדלקת נר שבת והדלקת נר חנוכה, בין מצוות שאינן חובה כגון עירוב ונטילת ידיים--מברך על הכול קודם לעשייתן, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לעשות. והיכן ציוונו, בתורה שכתוב בה "אשר יאמרו לך--תעשה" (דברים יז,יא). נמצא עניין הדברים והיצען, כך הוא--אשר קידשנו במצוותיו, שציווה בהן לשמוע מאלו שציוונו להדליק נר של חנוכה, או לקרות את המגילה; וכן שאר כל המצוות שמדברי סופרים.
יא,ו [ד] ולמה אין מברכין על נטילת ידיים באחרונה--מפני שלא חייבו בדבר זה אלא מפני הסכנה, ודברים שהן משום סכנה, אין מברכין על עשייתן. הא למה זה דומה--למי שסינן את המים ואחר כך שתה בלילה, מפני סכנת עלוקה, שאינו מברך וציוונו לסנן את המים; וכן כל כיוצא בזה.
יא,ז [ה] העושה מצוה, ולא בירך--אם מצוה שעדיין עשייתה קיימת, מברך אחר עשייה; ואם דבר שעבר הוא, אינו מברך. כיצד: הרי שנתעטף בציצית, או שלבש תפילין, או שישב בסוכה, ולא בירך תחילה--חוזר ומברך אחר שנתעטף, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להתעטף בציצית; וכן מברך אחר שלבש תפילין, להניח תפילין, ואחר שישב בסוכה, לישב בסוכה. וכן כל כיוצא באלו.
יא,ח [ו] אבל אם שחט בלא ברכה, אינו חוזר אחר שחיטה ומברך אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על השחיטה; וכן אם כיסה הדם בלא ברכה, או הפריש תרומה ומעשרות, או שטבל, ולא בירך--אינו חוזר ומברך אחר עשייה. וכן כל כיוצא בזה.
יא,ט [ז] אין לך מצוה שמברכין אחר עשייתה לעולם, אלא טבילת הגר בלבד--שאינו יכול לומר, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו, ועדיין לא נתקדש ולא נצטווה, עד שיטבול; לפיכך אחר שיטבול, מברך על הטבילה, מפני שהיה דחוי מעיקרו, ולא היה ראוי לברכה.
יא,י [ח] כל מצוה שעשייתה היא גמר חיובה, מברך בשעת עשייתה; וכל מצוה שיש אחר עשייתה ציווי אחר, אינו מברך אלא בשעה שעושה הציווי האחרון. כיצד: העושה סוכה, או לולב, או שופר, או ציצית, או תפילין, או מזוזה--אינו מברך בשעת עשייה אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לעשות סוכה, או לולב, או לכתוב תפילין, מפני שיש אחר עשייתן ציווי אחר. ואימתיי מברך--בשעה שיישב בסוכה, או כשינענע הלולב, או כשישמע קול השופר, או כשיתעטף בציצית, ובשעת לבישת תפילין, ובשעת קביעת מזוזה. אבל אם עשה מעקה--מברך בשעת עשייה, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לעשות מעקה; וכן כל כיוצא בזה.
יא,יא [ט] כל מצוה שהיא מזמן לזמן, כגון שופר וסוכה ולולב ומקרא מגילה ונר חנוכה, וכן כל מצוה שהיא קניין לו, כגון ציצית ותפילין ומזוזה ומעקה, וכן מצוה שאינה תדירה ואינה מצויה בכל עת, שהרי היא דומה למצוה שהיא מזמן לזמן, כגון מילת בנו ופדיון הבן--מברך עליה בשעת עשייה, שהחיינו. ואם לא בירך על סוכה ולולב וכיוצא בהן שהחיינו בשעת עשייה, מברך עליהן שהחיינו בשעה שייצא ידי חובתו בהן; וכן כל כיוצא בהן.
יא,יב [י] אחד העושה מצוה לעצמו, ואחד העושה אותה לאחרים--מברך קודם עשייתה, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לעשות; אבל אינו מברך שהחיינו, אלא על מצוה שעשה לעצמו. היו לפניו מצוות הרבה, אינו מברך אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על המצוות--אלא מברך על כל אחת ואחת, בפני עצמה.
יא,יג [יא] כל העושה מצוה, בין שהייתה חובה עליו בין שאינה--אם עשה אותה לעצמו, מברך לעשות; עשה אותה לאחרים, מברך על העשייה.
יא,יד [יב] כיצד: לבש תפילין, מברך להניח תפילין; נתעטף בציצית, מברך להתעטף בציצית; ישב בסוכה, מברך לישב בסוכה. וכן הוא מברך להדליק נר של שבת, ולגמור את הלל. וכן אם קבע מזוזה לביתו, מברך לקבוע מזוזה; עשה מעקה לגגו, מברך אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לעשות מעקה; הפריש תרומה ומעשרות לעצמו, מברך להפריש; מל את בנו, מברך למול את הבן; שחט פסחו וחגיגתו, מברך לשחוט.
יא,טו [יג] אבל אם קבע מזוזה לאחרים, מברך על קביעת מזוזה; עשה להן מעקה, מברך על עשיית מעקה; הפריש להם תרומה ומעשרות, מברך על הפרשת תרומה; מל את בן חברו, מברך על המילה. וכן כל כיוצא באלו.
יא,טז [יד] עשה המצוה לו ולאחרים כאחד--אם הייתה מצוה שאינה חובה, מברך על העשייה; לפיכך הוא מברך על מצות עירוב. הייתה חובה ונתכוון להוציא עצמו מידי חובה, ולהוציא אחרים--מברך לעשות; לפיכך הוא מברך לשמוע קול שופר.
יא,יז [טו] נטל את הלולב--מברך על נטילת לולב, שכיון שהגביהו, יצא ידי חובתו; אבל אם בירך קודם שייטול--מברך ליטול לולב, כמו לישב בסוכה. ומכאן אתה למד, שהמברך אחר שעשה, מברך על העשייה. אבל נטילת ידיים ושחיטה, הואיל וכדברי הרשות הן--אפילו שחט לעצמו--מברך על השחיטה ועל כיסוי הדם, ועל נטילת ידיים. וכך הוא מברך על ביעור חמץ, בין שבדק לעצמו בין שבדק לאחרים--שמעת שגמר בליבו לבטל, נעשת מצות הביעור, קודם שיבדוק, כמו שיתבאר במקומו.
יא,יח [טז] כל דבר שהוא מנהג--אף על פי שמנהג נביאים הוא, כגון נטילת ערבה בשביעי של חג, ואין צריך לומר מנהג חכמים, כגון קריאת ההלל בראשי חודשים ובחולו של מועד של פסח--אין מברכין עליו. וכן כל דבר שיסתפק לך אם טעון ברכה אם לאו, עושין אותו בלא ברכה. ולעולם ייזהר אדם מברכה שאינה צריכה, וירבה בברכות הצריכות; וכן דויד אומר "בכל יום, אברכך" (תהילים קמה,ב).