יש בכללן אחת וחמישים מצוות--שתי מצוות עשה, ותשע וארבעים מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) שלא לפנות אחר עבודה זרה; (ב) שלא לתור אחר הרהור הלב וראיית העיניים; (ג) שלא לגדף; (ד) שלא יעבוד אותה כדרך עבודתה; (ה) שלא ישתחווה לה; (ו) שלא לעשות פסל לעצמו; (ז) שלא לעשות פסל אפילו לאחרים; (ח) שלא לעשות צורות אפילו לנואי; (ט) שלא להדיח אחרים אחריה; (י) לשרוף עיר הנידחת; (יא) שלא לבנותה; (יב) שלא ליהנות מכל ממונה; (יג) שלא להסית יחיד לעובדה; (יד) שלא לאהוב המסית; (טו) שלא לעזוב שנאתו; (טז) שלא להצילו; (יז) שלא ללמד עליו זכות; (יח) שלא יימנע מללמד עליו חובה; (יט) שלא להתנבא בשמה; (כ) שלא לשמוע מן המתנבא בשמה; (כא) שלא להתנבא בשקר, ואפילו בשם ה'; (כב) שלא לגור מהריגת נביא שקר; (כג) שלא לישבע בשם עבודה זרה; (כד) שלא לעשות אוב; (כה) שלא לעשות יידעוני; (כו) שלא להעביר למולך; (כז) שלא להקים מצבה; (כח) שלא להשתחוות על אבן משכית; (כט) שלא ליטע אשרה; (ל) לאבד עבודה זרה וכל הנעשה בשבילה; (לא) שלא ליהנות בעבודה זרה ובכל משמשיה; (לב) שלא ליהנות בציפוי נעבד; (לג) שלא לכרות ברית לעובדי עבודה זרה; (לד) שלא לחון עליהן; (לה) שלא יישבו בארצנו; (לו) שלא להידמות במנהגותם ובמלבושם; (לז) שלא לנחש; (לח) שלא לקסום; (לט) שלא לעונן; (מ) שלא לחבור חבר; (מא) שלא לדרוש אל המתים; (מב) שלא לשאול באוב; (מג) שלא לשאול ביידעוני; (מד) שלא לכשף; (מה) שלא להקיף פיאת ראש; (מו) שלא להשחית פיאת זקן; (מז) שלא יעדה איש עדי אישה; (מח) שלא תעדה אישה עדי איש; (מט) שלא לכתוב קעקע; (נ) שלא להתגודד; (נא) שלא לעשות קורחה על מת. וביאור כל המצוות האלו בפרקים אלו.
א,א בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדולה, ונבערה עצת חכמי אותו הדור; ואנוש עצמו, מן הטועים. וזו הייתה טעותם: אמרו הואיל והאל ברא כוכבים אלו וגלגלים אלו להנהיג את העולם, ונתנם במרום, וחלק להם כבוד, והם שמשים המשמשים לפניו--ראויים הם לשבחם ולפארם, ולחלוק להם כבוד. וזה הוא רצון האל ברוך הוא, לגדל ולכבד מי שגידלו וכיבדו, כמו שהמלך רוצה לכבד עבדיו והעומדים לפניו, וזה הוא כיבודו של מלך.
א,ב כיון שעלה דבר זה על ליבם, התחילו לבנות לכוכבים היכלות, ולהקריב להם קרבנות, ולשבחם ולפארם בדברים, ולהשתחוות למולן--כדי להשיג רצון הבורא, בדעתם הרעה. וזה, היה עיקר עבודה זרה.
א,ג וכך הם אומרים עובדיה היודעים עיקרה, לא שהם אומרים שאין שם אלוה אלא כוכב זה. הוא שירמיהו אומר "מי לא ייראך מלך הגויים, כי לך יאתה . . ." (ירמיהו י,ז-ח)--כלומר, הכול יודעין שאתה הוא האל לבדך; אבל טעותם וכסילותם, שמדמין שזה ההבל רצונך הוא.
א,ד [ב] ואחר שארכו הימים, עמדו בבני אדם נביאי שקר, ואמרו שהאל ציווה להם ואמר להם: עבדו כוכב פלוני, או כל הכוכבים, והקריבו לו ונסכו לו כך וכך, ובנו לו היכל ועשו צורתו כדי להשתחוות לה--כל העם הנשים והקטנים ושאר עם הארץ. ומודיע להם צורה שבדה מליבו, ואומר זו היא צורת הכוכב הפלוני שהודיעוהו בנבואתו.
א,ה והתחילו על דרך זו לעשות צורות בהיכלות ותחת האילנות ובראשי ההרים ועל הגבעות, ומתקבצים ומשתחווים להם; ואומרין לכל העם שזו הצורה מטיבה ומריעה, וראוי לעובדה וליראה ממנה. והכומרין אומרין להם שבעבודה זו, תרבו ותצליחו; ועשו כך וכך, ואל תעשו כך וכך.
א,ו והתחילו כוזבים אחרים, לעמוד ולומר שהכוכב עצמו או הגלגל עצמו או המלאך דיבר עימהם ואמר להם, עבדוני בכך וכך, והודיע להם דרך עבודתו, ועשו כך, ואל תעשו כך. ופשט דבר זה בכל העולם, לעבוד את הצורות בעבודות משונות זו מזו, ולהקריב להן, ולהשתחוות.
א,ז וכיון שארכו הימים, נשתקע השם הנכבד והנורא מפי כל היקום ומדעתם, ולא הכירוהו: ונמצאו כל עם הארץ והנשים והקטנים, אינן יודעין אלא הצורה של עץ ואבן וההיכל של בניין, שנתחנכו מקטנותן להשתחוות להן ולעובדן, ולהישבע בשמן.
א,ח והחכמים שהיו בהן כגון הכומרין וכיוצא בהן, מדמין שאין שם אלוה אלא הכוכבים והגלגלים שנעשו הצורות האלו בגללן ולדמותן. אבל צור העולמים, לא היה שם מכירו ולא יודעו, אלא יחידים בעולם, כגון חנוך ומתושלח ונוח ושם ועבר. ועל דרך זו, היה העולם מתגלגל והולך, עד שנולד עמודו של עולם, שהוא אברהם אבינו עליו השלום.
א,ט [ג] כיון שנגמל איתן זה, התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן, ולחשוב ביום ובלילה, והיה תמיה: היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד, ולא יהיה לו מנהיג; ומי יסבב אותו, לפי שאי אפשר שיסבב את עצמו. ולא היה לו לא מלמד ולא מודיע דבר, אלא מושקע באור כשדים בין עובדי עבודה זרה הטיפשים.
א,י ואביו ואימו וכל העם עובדים עבודה זרה, והוא היה עובד עימהן. וליבו משוטט ומבין, עד שהשיג דרך האמת, והבין קו הצדק, מדעתו הנכונה; וידע שיש שם אלוה אחד, והוא מנהיג הגלגל, והוא ברא הכול, ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו.
א,יא וידע שכל העם טועים, ודבר שגרם להם לטעות, זה שעובדים את הכוכבים ואת הצורות, עד שאבד האמת מדעתם; ובן ארבעים שנה, הכיר אברהם את בוראו.
א,יב כיון שהכיר וידע, התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עימהם, ולומר שאין זו דרך האמת, שאתם הולכים בה. ושיבר הצלמים, והתחיל להודיע לעם, שאין ראוי לעבוד אלא לאלוה העולם, ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך--כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים; וראוי לאבד ולשבר כל הצורות, כדי שלא יטעו בהן כל העם, כמו אלו שהן מדמין, שאין שם אלוה אלא אלו.
א,יג כיון שגבר עליהם בראיותיו, ביקש המלך להורגו; נעשה לו נס, ויצא לחרן. והתחיל לעמוד ולקרות בקול גדול לכל העם, ולהודיעם שיש אלוה אחד לכל העולם, ולו ראוי לעבוד. והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה, עד שהגיע לארץ כנען, והוא קורא, שנאמר "ויקרא שם--בשם ה', אל עולם" (בראשית כא,לג).
א,יד וכיון שהיו העם מתקבצין לו ושואלין לו על דבריו, היה מודיע לכל אחד ואחד לפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת, עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות, והם אנשי בית אברהם. ושתל בליבם העיקר הגדול הזה, וחיבר בו ספרים. והודיעו ליצחק בנו, וישב יצחק מלמד ומחזיר; ויצחק הודיעו ליעקוב ומינהו ללמד, וישב מלמד ומחזיר כל הנלווים אליו.
א,טו ויעקוב אבינו לימד בניו כולם, והבדיל לוי ומינהו ראש, והושיבו בישיבה ללמד דרך ה', ולשמור מצוות אברהם; וציווה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה אחר ממונה, כדי שלא ישתכח הלימוד.
א,טז והיה הדבר הולך ומתגבר בבני יעקוב ובנלווים עליהם, ונעשת בעולם אומה שהיא יודעת את ה', עד שארכו הימים לישראל במצריים, וחזרו ללמוד מעשיהם ולעבוד עבודה זרה כמותן--חוץ משבט לוי, שעמד במצוות אבות; ומעולם, לא עבד שבט לוי עבודה זרה.
א,יז וכמעט קט היה, והעיקר ששתל אברהם נעקר; וחוזרין בני יעקוב לטעות העמים, ותעייתם. ומאהבת ה' אותנו, ומשומרו את השבועה לאברהם אבינו, עשה משה רבנו ורבן של כל הנביאים, ושלחו.
א,יח כיון שנתנבא משה רבנו, ובחר ה' בישראל לנחלה, הכתירן במצוות והודיעם דרך עבודתו, ומה יהיה משפט עבודה זרה וכל הטועים אחריה.
ב,א עיקר הציווי בעבודה זרה, שלא לעבוד אחד מכל הברואים--לא מלאך, ולא גלגל, ולא כוכב, ולא אחד מארבע היסודות, ולא אחד מכל הנבראים מהם. ואף על פי שהעובד יודע שה' הוא האלוהים, והוא עובד הנברא הזה על דרך שעבד אנוש ואנשי דורו תחילה--הרי זה עובד עבודה זרה.
ב,ב ועניין זה, הוא שהזהירה עליו תורה ואמרה "ופן תישא עיניך השמיימה, וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים . . . אשר חלק ה' אלוהיך, אותם, לכול העמים" (דברים ד,יט): כלומר שמא תשוט בעין ליבך ותראה שאלו הם המנהיגים את העולם, והם שחלק ה' אותם לכל העמים להיותם חיים והווים ונפסדים כמנהגו של עולם; ותאמר שראוי להשתחוות להן, ולעובדן. ובעניין זה ציווה ואמר "הישמרו לכם, פן יפתה לבבכם" (דברים יא,טז)--כלומר שלא תטעו בהרהורי הלב לעבוד אלו, להיותם סרסור ביניכם ובין הבורא.
ב,ג [ב] ספרים רבים חיברו עובדי עבודה זרה בעבודתה, היאך עיקר עבודתה ומה משפטה ומעשיה. ציוונו הקדוש ברוך הוא, שלא לקרות באותן הספרים כלל, ולא נהרהר בה, ולא בדבר מדבריה. ואפילו להסתכל בדמות הצורה--אסור, שנאמר "אל תפנו, אל האלילים" (ויקרא יט,ד). ובעניין זה נאמר "ופן תדרוש לאלוהיהם לאמור, איכה יעבדו" (דברים יב,ל)--שלא תשאל על דרך עבודתה היאך היא, ואף על פי שאין אתה עובד: שדבר זה גורם לך להיפנות אחריה ולעשות כמו שהן עושין, שנאמר "ואעשה כן, גם אני" (שם). [ג] וכל הלאוין הללו בעניין אחד הן, והוא שלא ייפנה אחר עבודה זרה; וכל הנפנה אחריה בדרך שהוא עושה בו מעשה, הרי זה לוקה.
ב,ד ולא עבודה זרה בלבד הוא שאסור להיפנות אחריה במחשבה, אלא כל מחשבה שגורמת לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה--מוזהרין אנו שלא להעלותה על ליבנו, ולא נסיח דעתנו לכך ונחשוב ונימשך אחר הרהורי הלב: מפני שדעתו של אדם קצרה, ולא כל הדעות יכולות להשיג האמת על בורייו; ואם יימשך כל אדם אחר מחשבות ליבו, נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו.
ב,ה כיצד: פעמים יתור אחר עבודה זרה; ופעמים יחשוב בייחוד הבורא, שמא הוא שמא אינו, מה למעלה מה למטה, מה לפנים מה לאחור; ופעמים בנבואה, שמא היא אמת שמא אינה; ופעמים בתורה, שמא היא מן השמיים שמא אינה. ואינו יודע המידות שידון בהן עד שיידע האמת על בורייו, ונמצא יוצא לידי מינות.
ב,ו ועל עניין זה הזהירה תורה, ונאמר בה "ולא תתורו אחרי לבבכם, ואחרי עיניכם, אשר אתם זונים, אחריהם" (במדבר טו,לט)--כלומר לא יימשך כל אחד מכם אחר דעתו הקצרה, וידמה שמחשבתו משגת האמת. כך אמרו חכמים, "אחרי לבבכם", זו מינות; "ואחרי עיניכם", זו זנות. ולאו זה, אף על פי שהוא גורם לאדם לטורדו מן העולם הבא, אין בו מלקות.
ב,ז [ד] מצות עבודה זרה, כנגד כל המצוות כולן היא: שנאמר "וכי תשגו--ולא תעשו, את כל המצוות . . ." (במדבר טו,כב)--ומפי השמועה למדו, שבעבודה זרה הכתוב מדבר. הא למדת, שכל המודה בעבודה זרה--כפר בכל התורה כולה, ובכל הנביאים, ובכל מה שנצטוו הנביאים, מאדם עד סוף העולם: שנאמר "מן היום אשר ציווה ה', והלאה--לדורותיכם" (במדבר טו,כג). וכל הכופר בעבודה זרה, מודה בכל התורה כולה; והיא עיקר כל המצוות, כולן.
ב,ח [ה] ישראל שעבד עבודה זרה--הרי הוא כגוי לכל דבר, ואינו כישראל שעבר על עבירה שיש בה סקילה; ומשומד לעבודה זרה, הרי הוא משומד לכל התורה כולה.
ב,ט וכן המינים מישראל, אינן כישראל לדבר מן הדברים. ואין מקבלין אותן בתשובה, לעולם--שנאמר "כל באיה, לא ישובון; ולא ישיגו, אורחות חיים" (משלי ב,יט). והמינים, הם התרים אחר מחשבות ליבם בסכלות, בדברים שאמרנו, עד שנמצאו עוברים על גופי תורה להכעיס, בשאט בנפש ביד רמה; ואומרין, שאין בזה עוון. ואסור לספר עימהן ולהשיב עליהן תשובה כלל, שנאמר "אל תקרב, אל פתח ביתה" (משלי ה,ח). ומחשבת מין, לעבודה זרה.
ב,י [ו] כל המודה בעבודה זרה, שהיא אמת--אף על פי שלא עבדה, הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא; ואחד העובד עבודה זרה, ואחד המגדף את השם--שנאמר "והנפש אשר תעשה ביד רמה, מן האזרח ומן הגר--את ה', הוא מגדף" (במדבר טו,ל). לפיכך תולין עובד עבודה זרה, כמו שתולין את המגדף; ושניהם, נסקלין.
ב,יא ומפני זה כללתי דין המגדף בהלכות עבודה זרה, ששניהם כופרים בעיקר הן; [ז] ואלו הן דיני המגדף:
ב,יב אין המגדף חייב סקילה, עד שיפרש את השם המיוחד של ארבע אותייות שהוא אלף דלת נון יוד, ויברך אותו בשם מן השמות שאינן נמחקין--שנאמר "ונוקב שם ה' מות יומת" (ויקרא כד,טז), על השם המיוחד חייב סקילה; ועל שאר הכינויין, באזהרה. ויש מי שמפרש שאינו חייב אלא על שם יוד הא ואו הא; ואני אומר שעל שניהם, הוא נסקל.
ב,יג [ח] אזהרה של מגדף מניין, שנאמר "אלוהים, לא תקלל" (שמות כב,כז). בכל יום ויום, דנין את העדים בכינוי יכה יוסי את יוסי. נגמר הדין, מוציאין את כל האדם לחוץ; ושואלין את הגדול שבעדים ואומרין לו אמור מה ששמעת בפירוש, והוא אומר, והדיינין עומדין על רגליהן, וקורעין ולא מאחין. והעד השני אומר, אף אני כמותו שמעתי. ואם היו עדים רבים, צריך כל אחד ואחד מהן לומר, כזה שמעתי.
ב,יד [ט] מגדף שחזר בו בתוך כדי דיבור, אינו כלום, אלא כיון שגידף בעדים, נסקל. מי שגידף את השם בשם עבודה זרה, קנאין פוגעין בו והורגין אותו. ואם לא הרגוהו קנאין, ובא לבית דין--אינו נסקל: עד שיברך בשם מן השמות המיוחדין.
ב,טו [י] כל השומע ברכת השם, חייב לקרוע; ואפילו על ברכת הכינוי, חייב לקרוע: והוא, שישמענה מישראל. ואחד השומע, או השומע מן השומע. אבל השומע מן הגוי, אינו חייב לקרוע; ולא קרעו אליקים ושבנא, אלא מפני שרבשקה משומד היה.
ב,טז כל העדים והדיינין, סומכין ידיהן אחד אחד על ראש המגדף, ואומרין לו, דמך בראשך שאתה גרמת לך. ואין בכל הרוגי בית דין, מי שסומכין עליו, אלא מגדף בלבד, שנאמר "וסמכו כל השומעים" (ויקרא כד,יד).
ג,א כל העובד עבודה זרה ברצונו--בזדון, חייב כרת; ואם היו שם עדים והתראה, נסקל. ואם עבד בשגגה, מביא חטאת קבועה.
ג,ב עבודות הרבה קבעו עובדי עבודה זרה, לכל צלם וצלם ולכל צורה וצורה, ועבודת זה אינה כעבודת זה--כגון פעור, שעבודתו שיפעור אדם עצמו לו; ומרקוליס, שעבודתו שיזרוק לו אבנים, או יסקל מלפניו אבנים. והרבה עבודות כגון אלו, תיקנו לשאר צלמים.
ג,ג לפיכך הפוער עצמו למרקוליס, או שזרק אבן לפעור--פטור: עד שיעבוד אותו דרך עבודתו, שנאמר "איכה יעבדו הגויים האלה את אלוהיהם, ואעשה כן, גם אני" (דברים יב,ל).
ג,ד ומפני זה העניין, צריכין בית דין לידע דרכי העבודות, שאין סוקלין עובד עבודה זרה, עד שיידעו שזו היא דרך עבודתה. [ג] ואזהרה של עבודות אלו וכיוצא בהן, הוא שכתוב "ולא תועבדם" (שמות כ,ד; שמות כג,כד; דברים ה,ח).
ג,ה במה דברים אמורים, בשאר עבודות חוץ ממשתחווה וזובח ומקטר ומנסך; אבל העובד באחת מארבע עבודות אלו, לאחד מכל מיני עבודה זרה--חייב, ואף על פי שאין דרך עבודתו בכך. כיצד: הרי שניסך לפעור או שזבח למרקוליס--חייב, שנאמר "זובח לאלוהים, יוחרם" (שמות כב,יט).
ג,ו זביחה בכלל עבודות הייתה, ולמה יצאת--לומר לך: מה זביחה מיוחדת שעובדין בה לשם, וחייב הזובח לאל אחר סקילה עליה, בין הייתה דרך עבודתה בזביחה, או אינה בזביחה; אף כל עבודה שהיא מיוחדת לשם--אם עבד בה לאל אחר, בין שהייתה דרך עבודתה בכך בין שאינה בכך--חייב עליה. לכך נאמר "לא תשתחווה, לאל אחר" (שמות לד,יד), לחייב על ההשתחוויה, אפילו אין דרך עבודתו בכך. והוא הדין למקטר, ומנסך; וזורק ומנסך, אחד הוא.
ג,ז [ד] ספת לה צואה, או שניסך לה עביט של מימי רגליים--חייב. שחט לה חגב--פטור, אלא אם כן הייתה דרך עבודתה בכך; וכן אם שחט לה בהמה מחוסרת אבר--פטור, אלא אם כן הייתה דרך עבודתה בכך.
ג,ח עבודה זרה שעובדין אותה במקל--שיבר מקל בפניה--חייב, ונאסרת. זרק מקל בפניה--חייב, ואינה נאסרת: שאין זריקת המקל, כעין זריקת הדם, שהרי המקל כמות שהוא, והדם מתפזר.
ג,ט המקבל עליו אחד מכל מיני עבודה זרה באלוה, חייב סקילה: אפילו הגביה לבינה ואמר לה אלי את, וכל כיוצא בדיבור זה--חייב; ואפילו חזר בו בתוך כדי דיבור, ואמר אין זה אלי--אין חזרתו כלום, אלא נסקל.
ג,י [ה] העובד עבודה זרה כדרכה, ואפילו עשה דרך ביזיון--חייב. כיצד: הפוער עצמו לפעור כדי לבזותו, או זרק אבן למרקוליס כדי לבזותו--הואיל ועבודתו בכך--חייב, ומביא קרבן על שגגתו.
ג,יא [ו] העובד עבודה זרה מאהבה, כגון שחשק בצורה זו מפני מלאכתה שהייתה נאה ביותר, או שעבדה מיראתו לה, שמא תריע לו כמו שהן מדמין עובדיה שהיא מטיבה ומריעה--אם קיבלה עליו באלוה, חייב סקילה; ואם עבדה כדרך עבודתה או באחת מארבע עבודות מאהבה או מיראה, פטור.
ג,יב המגפף עבודה זרה, והמנשק לה, והמכבד והמרבץ לפניה, והמרחיץ לה, והסך והמלביש והמנעיל, וכל כיוצא בדברי כבוד האלו--עובר בלא תעשה, שנאמר "ולא תועבדם" (שמות כ,ד; שמות כג,כד; דברים ה,ח); ודברים אלו, בכלל עבודה הן. ואף על פי כן אינו לוקה על אחת מהן, לפי שאינן בפירוש; ואם הייתה דרך עבודתה באחד מכל הדברים האלו, ועשהו לעובדה--חייב.
ג,יג [ז] ישב לו קוץ ברגלו בפני עבודה זרה--לא ישוח וייטלנו, מפני שנראה כמשתחווה לה; נתפזרו לו מעות בפניה--לא ישוח וייטלם, מפני שנראה כמשתחווה לה: אלא יישב, ואחר כך ייטול. [ח] פרצופות המקלחות מים בפני עבודה זרה--לא יניח פיו על פיהם וישתה, מפני שנראה כמנשק לעבודה זרה.
ג,יד [ט] העושה עבודה זרה לעצמו--אף על פי שלא עשאה בידו, ואף על פי שלא עבדה--לוקה, שנאמר "לא תעשה לך פסל, וכל תמונה" (שמות כ,ג). וכן העושה עבודה זרה בידו לאחרים--אפילו עשה אותה לגוי--לוקה, שנאמר "ואלוהי מסכה, לא תעשו לכם" (ויקרא יט,ד). לפיכך העושה עבודה זרה בידו לעצמו, לוקה שתיים.
ג,טו [י] אסור לעשות צורות לנואי, ואף על פי שאינן עבודה זרה: שנאמר "לא תעשון, איתי: אלוהי כסף ואלוהי זהב" (שמות כ,יט)--כלומר צורות של כסף ושל זהב שהן לנואי, כדי שלא יטעו בהן הטועים וידמו שהן לעבודה. ואין אסור לצור לנואי, אלא צורת האדם בלבד.
ג,טז לפיכך אין צרין, לא בעץ ולא בסיד ולא באבן, צורת האדם: והוא שתהא הצורה בולטת, כגון הציור והכיור שבטרקלין וכיוצא בהן; ואם צר, לוקה. אבל אם הייתה הצורה מושקעת, או צורה של סמנין כגון הצורות שעל גבי הלוחות והטבליות, או צורות שרוקמין באריג--הרי אלו מותרות.
ג,יז [יא] טבעת שיש עליה חותם שהוא צורת אדם--אם הייתה הצורה בולטת--אסור להניחה, ומותר לחתום בה; ואם הייתה הצורה שוקעת--מותר להניחה, ואסור לחתום בה מפני שהנחתם תיעשה בו הצורה בולטת.
ג,יח וכן אסור לצור דמות חמה ולבנה כוכבים ומזלות ומלאכים, שנאמר "לא תעשון, איתי" (שמות כ,יט)--לא תעשון כדמות שמשין המשמשין לפניי במרום, ואפילו על הלוח.
ג,יט צורות הבהמות ושאר נפש חיה חוץ מן האדם, וצורות אילנות ודשאים וכיוצא בהן--מותר לצור אותן, ואפילו הייתה הצורה בולטת.
ד,א מדיחי עיר מישראל--הרי אלו נסקלין, אף על פי שלא עבדו עבודה זרה, אלא הדיחו את יושבי עירם, עד שעבדו אותה. ואנשי העיר המודחין, נהרגין בסיף: והוא שעבדו עבודה זרה, או שקיבלוה עליהם באלוה. ואזהרה למדיח מניין, תלמוד לומר "לא יישמע על פיך" (שמות כג,יג).
ד,ב אין העיר נעשית עיר הנידחת עד שיהיו מדיחיה שניים או יתר על שניים, שנאמר "יצאו אנשים בני בלייעל" (דברים יג,יד); ויהיו מדיחיה מאותו השבט ומאותה העיר, שנאמר "מקרבך, וידיחו את יושבי עירם" (שם). ועד שידיחו רובה, ויהיו המודחין ממאה ועד רובו של שבט; אבל אם הודח רובו של שבט, דנין אותה כיחידים: שנאמר "אנשי העיר" (ראה דברים יג,טז)--לא כפר קטן, ולא כרך גדול; וכל פחות ממאה כפר, ורובו של שבט כרך גדול.
ד,ג וכן אם הדיחוה נשים או קטנים, או שהדיחה יחיד, או שהודח מיעוטה, או שהודחו מאליהן, או שהיו מדיחיה מחוצה לה--אין דנין בה דין עיר הנידחת, אלא הרי הם כיחידים שעבדו עבודה זרה: סוקלין כל מי שעבד, וממונם ליורשיהם כשאר הרוגי בית דין.
ד,ד [ג] אין דנין דין עיר הנידחת אלא בית דין הגדול של שבעים ואחד, שנאמר "והוצאת את האיש ההוא או את האישה ההיא אשר עשו את הדבר הרע הזה, אל שעריך" (דברים יז,ה)--יחידים נהרגין בבית דין של כל שער ושער, ואין המרובין נהרגין אלא בבית דין הגדול.
ד,ה [ד] אין אחת מערי מקלט נעשית עיר הנידחת, שנאמר "באחת עריך" (דברים יג,יג); ולא ירושלים נעשית עיר הנידחת, לפי שלא נתחלקה לשבטים. ואין עושין עיר הנידחת בספר, כדי שלא ייכנסו גויים ויחריבו את ארץ ישראל. ואין בית דין אחד עושה שלוש עיירות הנידחות זו בצד זו; אבל אם היו מרוחקות, עושה.
ד,ו [ה] אין עושין עיר הנידחת, עד שידיחוה מדיחיה בלשון רבים ויאמרו להן נלך ונעבוד, או נלך ונזבח, או נלך ונקטר, או נלך וננסך, או נלך ונשתחווה, או נלך ונקבל באלוה; והן שומעין, ועבדו אותה דרך עבודתה, או באחת מארבע עבודות, או שקיבלו אותה באלוה.
ד,ז עיר הנידחת שלא נתקיימו בה ובמדיחיה כל התנאים האלו, היאך עושין להן--מתרין ומעידין בכל אחד ואחד שעבד מהן עבודה זרה, וסוקלין אותן כיחידין; וממונם ליורשיהן.
ד,ח [ו] והיאך דין עיר הנידחת, בזמן שתהא ראויה ליעשות עיר הנידחת--בית דין הגדול שולחין ודורשין וחוקרין, עד שיידעו בראיה ברורה, שהודחה כל העיר או רובה, וחזרו לעבודה זרה.
ד,ט אחר כך שולחין להן שני תלמידי חכמים, להזהיר אותן ולהחזירן. אם חזרו ועשו תשובה, מוטב; ואם עמדו באיוולתם, בית דין מצווין לכל ישראל לעלות עליהן לצבא, והן צרין עליהן ועורכין עימהן מלחמה, עד שתיבקע העיר.
ד,י כשתיבקע העיר, מיד מרבין להן בתי דינין ודנין אותן. כל מי שבאו עליו שני עדים שעבד עבודה זרה אחר שהתרו בו, מפרישין אותו: אם נמצאו כל העובדים מיעוטה--סוקלין אותן, ושאר העיר ניצול; נמצאו רובה--מעלין אותן לבית דין הגדול וגומרין שם דינם, והורגין כל אלו שעבדו בסיף. ומכין את כל נפש אדם אשר בה לפי חרב, טף ונשים, אם הודחה כולה; ואם נמצאו העובדים רובה, מכין את כל הטף והנשים של עובדים לפי חרב.
ד,יא ובין שהודחה כולה בין שהודחו רובה, סוקלין את מדיחיה. ומקבצין את כל שללה אל תוך רחובה. אין לה רחוב, עושין לה רחוב; היה רחובה חוצה לה, בונין חומה חוץ ממנו עד שייכנס לתוכה: שנאמר "אל תוך רחובה" (דברים יג,יז). והורגין כל נפש חיה אשר בה. ושורפין את כל שללה עם המדינה באש; ושריפתה מצות עשה, שנאמר "ושרפת באש את העיר ואת כל שללה" (שם).
ד,יב [ז] נכסי הצדיקים שבתוכה, והן שאר יושבי העיר שלא הודחו עם רובה--נשרפין בכלל שללה: הואיל וישבו שם, ממונן אבד. וכל הנהנה ממנה בכל שהוא--לוקה אחת, שנאמר "ולא ידבק בידך מאומה, מן החרם" (דברים יג,יח). [ח] ועיר הנידחת שהוזמו עדיה, כל המחזיק בנכסיה זכה; ומותר ליהנות בו, שהרי הוזמו. ולמה זכה בם--שכל אחד ואחד כבר הפקיר ממונו, משעה שנגמר דינה.
ד,יג ואינה נבנית, לעולם; וכל הבונה אותה--לוקה, שנאמר "לא תיבנה עוד" (דברים יג,יז). ומותר לעשותה גינות ופרדסים--שנאמר "לא תיבנה עוד", לא תיבנה מדינה כמות שהייתה.
ד,יד [ט] שיירה העוברת ממקום למקום, אם עברה בעיר הנידחת והודחה עימה--אם שהת שם שלושים יום--נהרגין בסיף, וממונם אבד; ואם לאו--הן בסקילה, וממונם ליורשיהם.
ד,טו [י] נכסי אנשי מדינה אחרת שהיו מופקדין בתוכה--אף על פי שקיבלו עליהן אחריות, אין נשרפין אלא יחזרו לבעליהן: שנאמר "שללה" (דברים יג,יז), ולא שלל חברתה. נכסי הרשעים שהודחו, שהיו מופקדין במדינה אחרת--אם נקבצו עימה, נשרפין בכללה; ואם לאו, אין מאבדין אותן אלא יינתנו ליורשיהן.
ד,טז [יא] בהמה, חצייה של עיר הנידחת וחצייה של עיר אחרת, שהייתה בתוכה--הרי זו אסורה. ועיסה שהיא כן--מותרת, לפי שאפשר לחלוק העיסה. [יב] בהמה של עיר הנידחת שנשחטה--אסורה בהנאה, כשור הנסקל שנשחט.
ד,יז שיער הראש, בין של אנשים בין של נשים שבה--מותר בהנאה; אבל של פיאה נוכרית--הרי הוא מכלל שללה, ואסור. [יג] פירות דקלים שבתוכה, מותרין: שנאמר "תקבוץ . . . ושרפת" (דברים יג,יז), מי שאינו מחוסר אלא קיבוץ--יצאו פירות המחוברין, שהן מחוסרין תלישה וקיבוץ ושריפה. והוא הדין, לשיער הראש. ואין צריך לומר, האילנות עצמן, שהן מותרות, והרי הן של יורשין.
ד,יח ההקדשות שבתוכה--קודשי מזבח ימותו, שנאמר "זבח רשעים, תועבה" (משלי כא,כז); קודשי בדק הבית, ייפדו ואחר כך שורפין אותן--שנאמר "שללה" (דברים יג,יז), ולא שלל שמיים. [יד] הבכור והמעשר שבתוכה--תמימין, הרי הן קודשי מזבח וימותו; ובעלי מומין, הרי הן בכלל "בהמתה" (דברים יג,טז) ונהרגין.
ד,יט התרומות שבתוכה--אם הגיעו ליד כוהן--יירקבו, מפני שהן נכסיו; ואם עדיין הן ביד ישראל--יינתנו לכוהן של מדינה אחרת, מפני שהן נכסי שמיים וקדושתן קדושת הגוף. [טו] מעשר שני, וכסף מעשר שני, וכתבי הקודש שבתוכה--הרי אלו ייגנזו.
ד,כ [טז] כל העושה דין בעיר הנידחת--הרי זה כמקריב עולה כליל, שנאמר "כליל, לה' אלוהיך" (דברים יג,יז). ולא עוד אלא שמסלק חרון אף מישראל, שנאמר "למען ישוב ה' מחרון אפו" (דברים יג,יח), ומביא עליהם ברכה ורחמים, שנאמר "ונתן לך רחמים וריחמך והרבך" (שם).
ה,א המסית אחד מישראל, בין איש בין אישה--הרי זה נסקל, אף על פי שלא עבד המוסת ולא המסית עבודה זרה: אלא מפני שהורהו לעבוד. בין שהיה המסית הדיוט, בין שהיה נביא, בין שהיה המוסת יחיד איש או אישה, או יחידים--מיתתו בסקילה. [ב] המסית את רוב אנשי העיר--הרי זה מדיח, ואינו נקרא מסית.
ה,ב היה זה שהדיח רוב העיר נביא, מיתתו בסקילה. והנידחים, הרי הן כיחידים, ואינן כאנשי עיר הנידחת, עד שיהיו המדיחים שניים. ואחד האומר אמרה לי עבודה זרה עבדוה, או שאמר אמר לי הקדוש ברוך הוא עבדו עבודה זרה--הרי זה נביא שהדיח; ואם הודחו אחריו רוב העיר, נסקל.
ה,ג המסית שהסית, בין בלשון רבים בין בלשון יחיד--הרי זה נסקל. כיצד--האומר לחברו אעבוד עבודה זרה, אלך ואעבוד, נלך ונעבוד, בעבודה פלונית שדרך אותה עבודה זרה להיעבד בה; אזבח, אלך ואזבח, נלך ונזבח; אקטר, אלך ואקטר, נלך ונקטר; אנסך, אלך ואנסך, נלך וננסך; אשתחווה, אלך ואשתחווה, נלך ונשתחווה: הרי זה מסית.
ה,ד הסית לשניים, הרי הן עדיו; והן מביאין אותו לבית דין, ומעידין עליו שכך אמר להן, וסוקלין אותו. [ג] ואין המסית צריך התראה. אמר לאחד, הוא אומר יש לי חברים רוצים בכך, ומערים עליו עד שיסית בפני שניים, כדי להורגו. אם לא רצה המסית להסית לשניים, מצוה להכמין לו; כל חייבי מיתות שבתורה, אין מכמנין עליהן--חוץ מזה.
ה,ה כיצד מכמנין לו: המוסת מביא שניים ומעמידן במקום אפל כדי שיראו המסית וישמעו דבריו, ולא יראה אותן. והוא אומר למסית, אמור מה שאמרת לי בייחוד; והוא אומר לו, והמוסת משיבו היאך נניח את אלוהינו שבשמיים ונלך ונעבוד את העצים ואת האבנים. אם חזר בו, או ששתק--פטור; ואם אמר לו כך היא חובתנו, וכך יפה לנו--העומדים שם ברחוק מביאין אותו לבית דין, וסוקלין אותו.
ה,ו [ד] מצוה ביד המוסת להורגו, שנאמר "ידך תהיה בו בראשונה להמיתו" (דברים יג,י). ואסור למוסת לאהוב את המסית, שנאמר "לא תאבה לו" (דברים יג,ט). ולפי שנאמר בשונא "עזוב תעזוב, עימו" (שמות כג,ה), יכול אתה עוזב לזה--תלמוד לומר, "ולא תשמע אליו" (דברים יג,ט). ולפי שנאמר "לא תעמוד על דם ריעך" (ויקרא יט,טז), יכול אין אתה עומד על דמו של זה--תלמוד לומר, "לא תחוס עינך" (דברים יג,ט).
ה,ז ואסור למוסת ללמד עליו זכות, שנאמר "לא תחמול" (דברים יג,ט); ואם ידע לו חובה--אינו רשאי לשתוק ממנה, שנאמר "ולא תכסה עליו" (שם). ואזהרה להדיוט המסית מניין, שנאמר "וכל ישראל--ישמעו, וייראון; ולא יוסיפו לעשות" (דברים יג,יב).
ה,ח [ה] המסית אחרים לעובדו, ואמר להם עבדוני--אם עבדו אותו, נסקל; ואם לא עבדוהו--אף על פי שקיבלו ממנו ואמרו לו הין, אינו נסקל. אבל אם הסית לעבודת איש אחר, או לשאר מיני עבודה זרה--אם קיבל ממנו, ואמר הין נלך ונעבוד--אף על פי שעדיין לא עבד, שניהם נסקלין המסית והמוסת: שנאמר "לא תאבה לו, ולא תשמע" (דברים יג,ט)--הא שמע ואבה, חייב.
ה,ט [ו] נביא המתנבא בשם עבודה זרה, כיצד--זה האומר אמרה לי עבודה זרה פלונית או כוכב פלוני שמצוה לעשות כך וכך, או שלא לעשות כך וכך. אפילו כיוון את ההלכה לטמא את הטמא, ולטהר את הטהור--אם התרו בו בפני שניים--הרי זה נחנק, שנאמר "ואשר ידבר, בשם אלוהים אחרים--ומת, הנביא ההוא" (דברים יח,כ). ואזהרה שלו, מכלל שנאמר "ושם אלוהים אחרים לא תזכירו" (שמות כג,יג).
ה,י [ז] ואסור לערוך דין ותשובה עם מתנבא בשם עבודה זרה, ואין שואלין ממנו אות ומופת; ואם עשה מעצמו--אין משגיחין עליו, ואין מהרהרין בו. וכל המחשב באותות שלו שמא אמת הן--עבר בלא תעשה, שנאמר "לא תשמע, אל דברי הנביא ההוא" (דברים יג,ד).
ה,יא וכן נביא השקר--מיתתו בחנק, אף על פי שנתנבא בשם ה' ולא הוסיף ולא גרע: שנאמר "אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי, את אשר לא ציוויתיו לדבר, ואשר ידבר, בשם אלוהים אחרים--ומת, הנביא ההוא" (דברים יח,כ).
ה,יב [ח] אחד המתנבא מה שלא שמע במראה הנבואה, או מי ששמע דברי נביא חברו ואמר שדבר זה לו נאמר והוא נתנבא בו--הרי זה נביא שקר, ומיתתו בחנק.
ה,יג [ט] כל המונע עצמו מהריגת נביא שקר מפני מעלתו, שהרי הוא הולך בדרכי הנבואה--הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר "בזדון דיברו הנביא, לא תגור ממנו" (דברים יח,כב). וכן המונע עצמו מללמד עליו חובה, או הפוחד וירא מדבריו--הרי זה בכלל "לא תגור ממנו" (דברים יח,כב). ואין דנין נביא שקר, אלא בבית דין של שבעים ואחד.
ה,יד [י] הנודר בשם עבודה זרה, והנשבע בה--לוקה, שנאמר "ושם אלוהים אחרים לא תזכירו" (שמות כג,יג): אחד הנשבע בה לעצמו, ואחד הנשבע בה לגוי. ואסור להשביע לגוי ביראתו. ואפילו להזכיר שם עבודה זרה שלא דרך שבועה--אסור, שנאמר "לא תזכירו". [יא] לא יאמר אדם לחברו, שמור לי בצד עבודה זרה פלונית וכיוצא בזה. וכל עבודה זרה הכתובה בכתבי הקודש--מותר להזכיר שמה, כגון פעור ובל ונבו וגד וכיוצא בהן. ואסור לגרום לאחרים שיידרו ושיקיימו, בשם עבודה זרה; ואינו לוקה אלא הנודר בשמה והמקיים בשמה, והוא הנשבע בשמה.
ו,א העושה אוב או יידעוני--ברצונו בזדון, חייב כרת, ואם היו שם עדים והתראה, נסקל; היה שוגג, מביא חטאת קבועה.
ו,ב כיצד מעשה האוב--זה שהוא עומד ומקטיר קטורת ידועה ואוחז שרביט של הדס בידו ומניפו, והוא מדבר בלאט בדברים ידועים אצלם, עד שישמע השואל כאילו אחד מדבר עימו ומשיבו על מה שהוא שואל בדברים מתחת הארץ בקול נמוך עד מאוד, וכאילו אינו ניכר לאוזן אלא במחשבה מרגיש בו.
ו,ג וכן הלוקח גולגולת של מת ומקטיר לה ומנחש בה, עד שישמע כאילו קול יוצא מתחת שחייו שפל עד מאוד ומשיבו. כל אלו, מעשה אוב הן; והעושה אחד מהן, נסקל.
ו,ד [ב] כיצד מעשה היידעוני--מניח עצם עוף ששמו ידוע בפיו ומקטיר, ועושה מעשייות אחרות, עד שייפול כנכפה וידבר בפיו דברים שעתידין להיות. וכל אלו, מיני עבודה זרה הן; ואזהרה שלהן מניין, תלמוד לומר "אל תפנו אל האובות ואל היידעונים" (ויקרא יט,לא).
ו,ה [ג] הנותן מזרעו למולך--ברצונו בזדון, חייב כרת; בשוגג, מביא חטאת קבועה. ואם עשה בעדים והתראה--נסקל, שנאמר "אשר ייתן מזרעו למולך, מות יומת; עם הארץ, ירגמוהו באבן" (ויקרא כ,ב). ואזהרה שלו מניין--שנאמר "ומזרעך לא תיתן, להעביר למולך" (ויקרא יח,כא), ולהלן הוא אומר "לא יימצא בך, מעביר בנו ובתו באש" (דברים יח,י).
ו,ו כיצד היו עושין--מדליק אש גדולה, ולוקח מקצת זרעו ומוסרו לכומרין עובדי האש, ואותן הכומרין נותנין הבן לאביו אחר שנמסר בידן להעבירו באש ברשותן; ואבי הבן הוא שמעביר בנו על האש ברשות הכומרין, ומעביר אותו ברגלו מצד לצד אחר בתוך השלהבת: לא שהוא שורפו למולך כדרך ששורפין בניהם ובנותיהם לעבודה זרה אחרת, אלא בהעברה בלבד הייתה עבודת זה ששמו מולך. לפיכך העושה עבודה זו לעבודה זרה אחרת חוץ ממולך, פטור.
ו,ז [ד] אינו חייב כרת או סקילה, עד שימסור למולך ויעבירו ברגלו באש דרך העברה; מסר ולא העביר, העביר ולא מסר, או שמסר והעביר שלא דרך העברה--פטור. ואינו חייב, עד שימסור מקצת זרעו ויניח מקצתו: שנאמר "כי מזרעו, נתן למולך" (ויקרא כ,ג)--מקצתו, ולא כולו.
ו,ח [ה] אחד זרע כשר, ואחד זרע פסול; אחד בניו ובנותיו, ואחד בניהם ובני בניהם: על כל יוצאי ירכו הוא חייב, מפני שהן זרעו. אבל אם העביר אחיו או אחיותיו או אבותיו, או שהעביר עצמו--פטור. העביר אחד מזרעו, והוא ישן או שהיה סומה--פטור.
ו,ט [ו] מצבה שאסרה תורה--היא בניין שיהיו הכול מתקבצין אצלה, ואפילו לעבוד את ה', שכן היה דרך עובדי עבודה זרה, שנאמר "ולא תקים לך, מצבה, אשר שנא, ה' אלוהיך" (דברים טז,כב). וכל המקים מצבה, לוקה.
ו,י וכן אבן משכית האמורה בתורה--אף על פי שהוא משתחווה עליה לשם, לוקה: שנאמר "ואבן משכית לא תיתנו בארצכם, להשתחוות עליה" (ויקרא כו,א). מפני שכן היה דרך עבודה זרה להניח אבן לפניה להשתחוות עליה, לפיכך אין עושין כן לה'. ואינו לוקה עד שיפשוט ידיו ורגליו על האבן, ונמצא כולו מוטל עליה--שזו היא השתחוויה האמורה בתורה.
ו,יא [ז] במה דברים אמורים, בשאר הארצות; אבל במקדש, מותר להשתחוות לה' על האבנים: שנאמר "לא תיתנו בארצכם, להשתחוות עליה" (ויקרא כו,א)--"בארצכם" אין אתם משתחווים על האבנים, אבל אתם משתחווים על האבנים המפוצלות במקדש.
ו,יב ומפני זה נהגו כל ישראל להציע מחצלות בבתי כנסייות הרצופות באבנים, או מיני קש ותבן, להבדיל בין פניהם, ובין האבנים. ואם לא מצא דבר מבדיל בינו ובין האבן--הולך למקום אחר ומשתחווה, או שוחה על צידו ומטה: כדי שלא ידביק פניו באבן.
ו,יג [ח] המשתחווה לה' על האבנים המפוצלות בלא פישוט ידיים ורגליים--אינו לוקה, אבל מכין אותו מכת מרדות. אבל לעבודה זרה--אחד השתחוויה בפישוט ידיים ורגליים, או השתחוויה בלא פישוט ידיים ורגליים--משעה שיכבוש פניו בקרקע לה, נסקל.
ו,יד [ט] הנוטע אילן אצל המזבח או בכל העזרה, בין אילן סרק בין אילן מאכל--אף על פי שעשה אותו נואי למקדש, ויופי לו--הרי זה לוקה, שנאמר "לא תיטע לך אשרה, כל עץ" (דברים טז,כא): מפני שזה היה דרך עבודה זרה--נוטעין אילנות בצד מזבח שלה, כדי שיתקבצו שם העם.
ו,טו [י] ואסור לעשות אכסדראות של עץ במקדש, כדרך שעושין בחצרות, אף על פי שהוא בניין, ואינו עץ נטוע--הרחקה יתרה, שנאמר "כל עץ" (דברים טז,כא); אלא כל האכסדראות והסככות היוצאות מן הכתלים שהיו במקדש--של אבן היו, לא של עץ.
ז,א מצות עשה היא לאבד עבודה זרה, ומשמשיה, וכל הנעשה בשבילה--שנאמר "אבד תאבדון את כל המקומות . . ." (דברים יב,ב), ונאמר "כי אם כה תעשו, להם--מזבחותיהם תיתוצו . . ." (דברים ז,ה).
ז,ב ובארץ ישראל, מצוה לרדוף אחריה עד שנאבד אותה מכל ארצנו; אבל בחוצה לארץ, אין אנו מצווין לרדוף אחריה, אלא כל מקום שנכבוש אותו, נאבד כל עבודה זרה שבו: שנאמר "ואיבדתם את שמם, מן המקום ההוא" (דברים יב,ג)--בארץ ישראל, אתה מצווה לרדוף אחריהם, ואין אתה מצווה לרדוף אחריהם, בחוצה לארץ.
ז,ג [ב] עבודה זרה עצמה, ומשמשיה, ותקרובת שלה, וכל הנעשה בשבילה--אסור בהנאה, שנאמר "ולא תביא תועבה אל ביתך" (דברים ז,כו). וכל הנהנה באחד מכל אלו, לוקה שתיים--אחת משום "ולא תביא תועבה אל ביתך", ואחת משום "ולא ידבק בידך מאומה, מן החרם" (דברים יג,יח).
ז,ד [ג] בהמה שהקריבוה לעבודה זרה, כולה אסורה: אפילו פרשה, ועצמותיה, וקרניה, וטלפיה, ועורה--הכול אסור בהנאה. לפיכך אם היה בעור סימן שייוודע בו שזה העור תקרובת עבודה זרה הוא, כגון שהיו עושין שקורעין קרע עגול כנגד הלב ומוציאין הלב--הרי כל אותן העורות שהן כך, אסורין בהנאה; וכן כל כיוצא בזה.
ז,ה [ד] מה בין עבודה זרה של גוי, לעבודה זרה של ישראל--עבודה זרה של נוכרי, אסורה בהנאה מיד, שנאמר "פסילי אלוהיהם, תשרפון באש" (דברים ז,כה), משפסלו נעשה לו אלוה; ושל ישראל, אינה אסורה בהנאה עד שתיעבד, שנאמר "ושם בסתר" (דברים כז,טו), עד שיעשה לה דברים שבסתר שהן עבודתה. ומשמשי עבודה זרה, בין של גוי בין של ישראל--אינן אסורין, עד שישתמשו בהן לעבודה זרה.
ז,ו [ה] העושה עבודה זרה לאחרים--אף על פי שהוא לוקה, שכרו מותר, ואפילו עשה אותה לגוי, שהיא אסורה מיד: מפני שאינה נאסרת, עד שתיגמר; ומכוש האחרון שגומרה, אין בו שווה פרוטה.
ז,ז הלוקח גרוטאות מן הגויים, ומצא בהן עבודה זרה--אם נתן מעות ולא משך, יחזירן לגוי; וכן אם משך ולא נתן מעות, אף על פי שמשיכה בגוי קונה, כמקח טעות הוא; משך ונתן מעות, יוליכם לים המלח. וכן גר וגוי שירשו את אביהם גוי--יכול הוא הגר לומר לגוי טול אתה עבודה זרה ואני מעות, אתה יין נסך ואני פירות; ואם משבאו לרשות הגר, אסור.
ז,ח [ו] צורות שעשו אותן גויים לנואי, מותרין בהנאה; וצורות שעשו אותן לעבודה זרה, אסורין. כיצד: כל הצורות הנמצאות בכפרים--אסורין בהנאה, מפני שחזקתן שהן עשויין לעבודה זרה. והנמצאות במדינה--אם היו עומדין על פתח המדינה, והיה ביד הצורה צורת מקל או ציפור או כדור או סיף או עטרה וטבעת--חזקתו שהוא לעבודה זרה, ואסור בהנאה; ואם לאו--הרי הוא בחזקת לנואי, ומותר.
ז,ט [ז] צלמים הנמצאים מושלכים בשווקים או בתוך הגרוטאות, הרי אלו מותרין; ואין צריך לומר, שברי צלמים. אבל המוצא יד עבודה זרה או רגלה או אבר מאבריה מושלך, הרי זה אסור בהנאה--הואיל וידע בוודאי שזה האבר מן הצורה הנעבדת, הרי היא באיסורה, עד שייוודע לו, שביטלוה הגויים.
ז,י [ח] המוצא כלים ועליהן צורת חמה ולבנה ודרקון--אם היו כלי כסף וזהב או בגדי שני, או שהיו חקוקין על הנזמים ועל הטבעות--הרי אלו אסורין; ועל שאר הכלים--מותרין, מפני שחזקתן לנואי. וכן שאר הצורות הנמצאות על כל הכלים, חזקתן לנואי ומותרין.
ז,יא [ט] עבודה זרה, ומשמשיה, וכל התקרובת שלה--אוסרין בכל שהן. כיצד: עבודה זרה שנתערבה בצורות של נואי, אפילו אחת בכמה אלפים--יוליך הכול לים המלח; וכן אם נתערב כוס של עבודה זרה בכמה כוסות, או חתיכה מן הבשר שנכנס לביתה בכמה חתיכות--יוליך הכול לים המלח; וכן עור ליבוב שנתערב בכמה עורות, הכול אסור בהנאה.
ז,יב עבר ומכר עבודה זרה, או אחד ממשמשיה, או תקרובת שלה--הרי הדמים אסורין בהנאה; ואוסרין בכל שהן כעבודה זרה, שנאמר "והיית חרם כמוהו" (דברים ז,כו): כל שאתה מביא מעבודה זרה, ומכל משמשיה ותקרובתה--הרי הוא כמוה. [י] עבודה זרה או אשרה שנשרפה, אפרה אסור בהנאה; וגחלת של עבודה זרה, אסורה. והשלהבת מותרת, מפני שאין בה ממש.
ז,יג ספק עבודה זרה, אסור; וספק ספקה, מותר. כיצד: כוס של עבודה זרה שנפל באוצר מלא כוסות--כולן אסורות, מפני שעבודה זרה וכל משמשיה אוסרין בכל שהן; פירש כוס אחד מן התערובת, ונפל לכוסות שניים--הרי אלו מותרין.
ז,יד טבעת של עבודה זרה שנתערבה במאה טבעות, ונפלו שתיים מהן לים הגדול--הותרו כולן, שאני אומר אותה הטבעת הייתה בכלל השתיים שנפלו. נתערבה במאה ונחלקו, ארבעים למקום אחד ושישים למקום אחר, ונפלו הארבעים כולן לטבעות אחרות--כולן מותרות, שאני אומר אותה הטבעת האסורה ברוב היא; נפלו השישים לטבעות אחרות, כולן אסורות.
ז,טו [יא] האשרה--בין שהייתה נעבדת, בין שהייתה עבודה זרה מונחת תחתיה--אסור לישב בצל קומתה, ומותר לישב בצל השריגים והעלים שלה. ואם יש לו דרך אחרת, אסור לו לעבור תחתיה; ואם אין שם דרך אחרת, עובר תחתיה כשהוא רץ.
ז,טז [יב] אפרוחין שקיננו בה, ואינן צריכין לאימן--מותרין; והביצים והאפרוחין שצריכין לאימן--אסורין, שהרי האשרה כמו בסיס להן. והקן עצמה שבראשה--מותר, מפני שהעוף מביא עציו ממקום אחר.
ז,יז [יג] נטל ממנה עצים, אסורין בהנאה. הסיק בהן את התנור--יוצן, ואחר כך יסיק בעצים של היתר ויאפה בו. אפה בו את הפת, ולא ציננו--הפת אסורה בהנאה. נתערבה באחרות--יוליך דמי אותה הפת לים המלח, כדי שלא ייהנה בה; ושאר הכיכרות מותרין.
ז,יח [יד] נטל ממנה כדכד וארג בו את הבגד, אסור בהנאה; נתערב בבגדים אחרים, יוליך דמי אותו הבגד לים המלח, ושאר הבגדים מותרין.
ז,יט ומותר ליטע תחתיה ירקות--בין בימות החמה שהן צריכין לצל, בין בימות הגשמים: מפני שצל האשרה שהוא אסור עם הקרקע שאינה נאסרת, גורמין לירקות אלו לצמוח; וכל שדבר אסור ודבר מותר גורמין לו, הרי זה מותר בכל מקום.
ז,כ לפיכך שדה שזיבלה בזבל עבודה זרה, מותר לזרוע אותה; ופרה שפיטמה בכרשיני עבודה זרה, תיאכל. וכן כל כיוצא בזה.
ז,כא [טו] בשר או יין או פירות שהכינום להקריבן לעבודה זרה--לא נאסרו בהנאה אף על פי שהכניסו אותם לבית עבודה זרה, עד שיקריבום לפניה; הקריבום לפני עבודה זרה, נעשו תקרובת, ואף על פי שחזרו והוציאום, הרי אלו אסורין לעולם. וכל הנמצא בבית עבודה זרה, אפילו מים ומלח--אסור בהנאה מן התורה; והאוכל ממנו כל שהוא, לוקה.
ז,כב [טז] המוצא כסות וכלים ומעות בראש עבודה זרה--אם מצאן דרך ביזיון, הרי אלו מותרין; ואם מצאן דרך כבוד, הרי אלו אסורין. כיצד: מצא כיס מעות תלוי בצווארו, וכסות מקופלת ומונחת על ראשו, כלי כפוי על ראשו--הרי זה מותר, מפני שהוא דרך ביזיון; וכן כל כיוצא בזה. מצא בראשו דבר שכיוצא בו קרב לגבי המזבח, הרי זה אסור.
ז,כג במה דברים אמורים, בזמן שמצאן חוץ למקום עבודתו; אבל אם מצאן בפנים--בין דרך כבוד בין דרך ביזיון, בין דבר הראוי למזבח בין דבר שאינו ראוי--כל הנמצא בפנים אסור, אפילו מים ומלח. ופעור ומרקוליס--כל הנמצא עימהן בין בפנים בין בחוץ, אסור בהנאה. וכן אבני מרקוליס--כל אבן הנראית שהיא עימו, אסורה בהנאה.
ז,כד [יז] עבודה זרה שהיה לה מרחץ או גינה--נהנין בהן שלא בטובה, ואין נהנין בהן בטובה. היה לה ולאחרים--נהנין בהן ואפילו בטובת הכומרין, ובלבד שלא ייתן שכר.
ז,כה [יח] מרחץ שיש בה עבודה זרה--מותר לרחוץ בה, מפני שהיא נעשת שם לנואי לא לעבודה: שנאמר "אלוהיהם" (דברים ז,כה; דברים יב,ג)--בזמן שנוהגין בהן מנהג אלוהות, ולא בזמן שמבזין אותן, כגון זו שהיא עומדת על הביב, והכול משתינין בפניה. ואם הייתה דרך עבודתה בכך, אסור ליכנס בו.
ז,כו [יט] סכין של עבודה זרה ששחט בה--הרי זה מותר, מפני שהוא מקלקל; ואם הייתה בהמה מסוכנת--הרי זו אסורה, מפני שהוא מתקן והרי זה התיקון מהנאת משמשי עבודה זרה. וכן אסור לחתוך בה בשר, מפני שהוא מתקן; ואם חתך דרך הפסד והשחתה, מותר.
ח,א כל שאין בו תפוסת יד אדם, ולא עשהו--אם נעבד, הרי זה מותר בהנאה. לפיכך הגויים העובדים את ההרים, ואת הגבעות, ואת האילנות הנטועין מתחילתן לפירות, ואת המעיינות הנובעים לרבים, ואת הבהמה--הרי אלו מותרין בהנאה; ומותר לאכול אותן הפירות שנעבדו במקום גדילתן, ואותה הבהמה. ואין צריך לומר, בהמה שהוקצת לעבודה זרה, שהיא מותרת באכילה: בין שהקצוה לעובדה, בין שהקצוה להקריבה--הרי זו מותרת.
ח,ב במה דברים אמורים שאין הבהמה נאסרת, בשלא עשה בה מעשה לשם עבודה זרה; אבל אם עשה בה מעשה כל שהוא, אסרה. כיצד, כגון ששחט בה סימן לעבודה זרה. עשה אותה חליפין לעבודה זרה, אסרה; וכן חליפי חליפין: מפני שנעשת כדמי עבודה זרה.
ח,ג במה דברים אמורים, בבהמת עצמו; אבל אם שחט בהמת חברו לעבודה זרה או החליפה--לא נאסרה, שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו.
ח,ד המשתחווה לקרקע עולם, לא אסרה; חפר בה בורות שיחין ומערות לשם עבודה זרה, אסרה. [ב] מים שעקרן הגל והשתחווה להן, לא אסרן; נטלן בידו והשתחווה להן, אסרן. אבני הר שנידלדלו, ועבדן במקומן--מותרות, שהרי אין בהן תפוסת יד אדם.
ח,ה [ג] ישראל שזקף לבינה להשתחוות לה, ולא השתחווה, ובא גוי והשתחווה לה--אסרה בהנאה, שזקיפתה מעשה; וכן אם זקף ביצה, ובא גוי והשתחווה לה--אסרה. חתך דלעת וכיוצא בה, והשתחווה לה--אסרה; השתחווה לחצי הדלעת, והחצי האחר מעורה בו--הרי זה אסור מספק, שמא זה החצי כמו יד לחצי הנעבד.
ח,ו אילן שנטעו מתחילה שיהא נעבד--אסור בהנאה, וזו היא "אשרה" (דברים טז,כא) האמורה בתורה. היה אילן נטוע, וגידעו ופסלו לשם עבודה זרה, אפילו הבריך והרכיב בגופו של אילן, והוציא שריגים--כורת את השריגים, והן אסורין בהנאה; ושאר האילן, מותר. וכן המשתחווה לאילן--אף על פי שלא נאסר גופו--כל השריגים והעלים והלולבין והפירות שיוציא כל זמן שהוא נעבד, הרי אלו אסורין בהנאה.
ח,ז אילן שהיו הגויים משמרין את פירותיו, ואומרין שהן מוכנין לעשות מהן שיכר לבית עבודה זרה פלונית, ועושין מהן שיכר, ושותין אותו ביום אידם--הרי זה האילן אסור בהנאה, מפני שסתמו שהוא אשרה, ולפיכך עושין בפירותיו כך, שזו היא חוקה של אשרה.
ח,ח [ד] אילן שמעמידין תחתיו עבודה זרה--כל זמן שהיא תחתיו, אסור בהנאה; ניטלה מתחתיו עבודה זרה--הרי זה מותר, מפני שאין האילן עצמו הוא הנעבד.
ח,ט בית שבנה אותו הגוי מתחילה שיהא הבית עצמו נעבד, וכן המשתחווה לבית בנוי--הרי זה אסור בהנאה. היה בנוי, וסיידו וכיירו לשם עבודה זרה עד שנתחדש--נוטל מה שחידש, והחידוש אסור בהנאה, מפני שעשהו לעובדו; ושאר הבית, מותר. הכניס עבודה זרה לתוך הבית--כל זמן שהיא שם, הבית אסור בהנאה; הוציאה, הותר הבית.
ח,י וכן אבן שחצבה מתחילה לעובדה, אסורה בהנאה. הייתה חצובה, וציירה וכיירה שתיעבד--אפילו צייר וכייר בגוף האבן, ואין צריך לומר אם סייד עליה--נוטל מה שחידש, והוא אסור בהנאה, הואיל ונעשה שייעבד; ושאר האבן, מותר. [ה] אבן שהעמיד עליה עבודה זרה, הרי זו אסורה כל זמן שהיא עליה; סילק עבודה זרה, האבן מותרת.
ח,יא מי שהיה ביתו סמוך לבית עבודה זרה, ונפל--אסור לבנותו. כיצד הוא עושה: כונס לתוך שלו, ובונה; ואותו הריוח--ממלאהו קוצים או צואה, כדי שלא ירחיב בבית עבודה זרה. היה הכותל שלו ושל עבודה זרה, יידון מחצה למחצה: מחצה שלו, מותר בהנאה; ושל עבודה זרה, אסור--אבניו ועציו ועפרו, הכול אסור בהנאה.
ח,יב [ו] כיצד מאבד עבודה זרה, ושאר דברים שהן אסורין בגללה כגון משמשיה ותקרובת שלה--שוחק וזורה לרוח, או שורף ומטיל לים המלח.
ח,יג [ז] דבר שאין בו תפוסת יד אדם שנעבד, כגון הרים ובהמה ואילן--אף על פי שהנעבד עצמו מותר בהנאה, ציפוייו אסורין בהנאה; והנהנה בכל שהוא מהן--לוקה, שנאמר "לא תחמוד כסף וזהב עליהם" (דברים ז,כה). וכל ציפויי עבודה זרה, הרי הן בכלל משמשיה.
ח,יד [ח] עבודה זרה של גויים, שביטלוה גויים קודם שתבוא ליד ישראל--הרי זו מותרת בהנאה: שנאמר "פסילי אלוהיהם, תשרפון באש" (דברים ז,כה), בשבאו לידינו והן נוהגין בהן אלוהות; אבל אם ביטלום, הרי אלו מותרין.
ח,טו [ט] עבודה זרה של ישראל, אינה בטילה לעולם; אפילו היה לגוי בה שותפות, אין ביטולו מועיל כלום, אלא אסורה בהנאה לעולם, וטעונה גניזה. וכן עבודה זרה של גוי שבאת ליד ישראל, ואחר כך ביטלה הגוי--אין ביטולו מועיל כלום, אלא אסורה בהנאה לעולם. ואין ישראל מבטל עבודה זרה, ואפילו ברשות הגוי.
ח,טז גוי קטן או שוטה, אינו מבטל עבודה זרה. וגוי שביטל עבודה זרה--בין שלו, בין של גויים אחרים, בעל כורחו, אף על פי שאנסו ישראל על כך--הרי זו בטילה: ובלבד שיהא הגוי המבטל, עובד עבודה זרה; אבל מי שאינו עובד, אין ביטולו ביטול.
ח,יז המבטל עבודה זרה, ביטל משמשיה; ביטל משמשיה, משמשיה מותרין, והיא אסורה בהנאה כמו שהייתה, עד שיבטלה. ותקרובת עבודה זרה, אינה בטילה לעולם.
ח,יח [י] כיצד מבטלה: קטע ראש אוזנה, ראש חוטמה, ראש אצבעה, פחסה בפניה אף על פי שלא חיסרה, או שמכרה לצורף ישראל--הרי זו בטילה. אבל אם מישכנה, או מכרה לגוי או לישראל שאינו צורף, או שנפלה עליה מפולת ולא פינה, גנבוה ליסטים ולא תבעה, רקק בפניה, השתין בפניה, גררה, זרק בה את הצואה--הרי זו אינה בטילה.
ח,יט [יא] עבודה זרה שהניחוה עובדיה בשעת שלום--מותרת בהנאה, שהרי ביטלוה; בשעת מלחמה--אסורה, מפני שלא הניחוה אלא מפני המלחמה. עבודה זרה שנשברה מאליה--שבריה אסורין בהנאה, עד שיבטלוה; לפיכך המוצא שברי עבודה זרה--הרי אלו אסורין בהנאה, שמא לא ביטלוה הגויים. ואם הייתה של פרקים, והדיוט יכול להחזירה--צריך לבטל כל פרק ופרק מפרקיה; ואם אינו יכול להחזירה--כיון שביטל אבר אחד ממנה, בטלו כל השברים.
ח,כ [יב] מזבח עבודה זרה שנפגם--עדיין הוא אסור בהנאה, עד שיינתץ רובו ביד גויים; ובימוס שנפגם, מותר. איזה הוא בימוס ואיזה הוא מזבח--בימוס, אבן אחת; מזבח, אבנים הרבה. וכיצד מבטלין אבני מרקוליס: כיון שבנה בהן בניין, או חיפה בהן את הדרכים, וכיוצא באלו--הרי הן מותרות בהנאה.
ח,כא כיצד מבטלין את האשרה: קירסם ממנה עלה, זירד ממנה יונק, נטל ממנה מקל או שרביט, או ששפיה שלא לצורכה--הרי זו בטילה. שפיה לצורכה--היא אסורה, ושפייה מותרין. ואם הייתה של ישראל--בין לצורכה בין לצורכו, בין היא בין שפייה--אסורין לעולם: שעבודה זרה של ישראל, אין לה ביטול לעולם.
ט,א שלושה ימים לפני אידיהן של גויים, אסור ליקח מהן ולמכור להן דבר המתקיים, וללוות מהן ולהלוותן, ולפורען ולפרוע מהן מלווה שבשטר או שעל המשכון. אבל מלווה על פה נפרעין מהן, מפני שהוא כמציל מידם; ומותר למכור להם דבר שאינו מתקיים, כגון ירקות ותבשיל, עד יום אידם. במה דברים אמורים, בארץ ישראל; אבל בשאר ארצות, אינו אסור אלא יום אידם בלבד.
ט,ב עבר ונשא ונתן עימהן באותן השלושה ימים, הרי זה מותר בהנאה; והנושא ונותן עימהן ביום אידם, הרי זה אסור בהנאה. [ב] ואסור לשלוח דורון לגוי ביום אידו, אלא אם כן נודע לו שאינו מודה בעבודה זרה, ואינו עובדה. וכן גוי ששלח דורון לישראל ביום אידו, לא יקבלנו ממנו; ואם חשש לאיבה, נוטל בפניו, ואינו נהנה בו עד שייוודע לו שזה הגוי אינו עובד עבודה זרה, ואינו מודה בה.
ט,ג היה אידן של אותן הגויים ימים רבים, שלושה או ארבעה או עשרה, כל אותן הימים כיום אחד הן, וכולן אסורין עם שלושה ימים לפניהן.
ט,ד הנוצריים עובדי עבודה זרה הן, ויום ראשון יום אידם הוא. לפיכך אסור לשאת ולתת עימהן בארץ ישראל, יום חמישי ויום שישי שבכל שבת ושבת; ואין צריך לומר יום ראשון עצמו, שהוא אסור בכל מקום. וכן נוהגין עימהן, בכל אידיהן.
ט,ה יום שמתכנסין בו הגויים להעמיד להן מלך, ומקריבין ומקלסין לאלוהיהם--יום אידן הוא, והרי הוא כשאר אידיהן. אבל גוי שהוא עושה איד לעצמו, ומודה לעבודה זרה שלו, ומקלסה ביום שנולד בו, ביום תגלחת זקנו או בלוריתו, ביום שעלה בו מן הים או שיצא בו מבית האסורים, ביום שעשה בו משתה לבנו, וכיוצא באלו--אין אסור אלא אותו היום, ואותו האיש בלבד.
ט,ו וכן יום שימות להן בו מת ויעשו אותו איד, אותן העושין אסורין אותו היום; וכל מיתה ששורפין בה כלים ומקטירין קטורת, בידוע שיש בה עבודה זרה.
ט,ז אין יום האיד אסור, אלא לעובדין בו בלבד; אבל הגויים ששמחין בו ואוכלין ושותין ומשמרין אותו מנהג, או מפני כבוד המלך, אבל הן אין מודין בו--הרי אלו מותרין לשאת ולתת עימהן.
ט,ח [ו] דברים שהן מיוחדין למין ממיני עבודה זרה, אסור למכור אותן לעובדי אותה עבודה זרה שבאותו המקום לעולם. ודברים שאינן מיוחדין לה, מוכרין אותן סתם; ואם פירש הגוי שהוא קונה אותן לעבודה זרה, אסור למכור לו, אלא אם כן פסלו מלהקריבו לעבודה זרה, לפי שאין מקריבין חסר לעבודה זרה.
ט,ט [ז] היו מעורבין דברים המיוחדין עם דברים שאינן מיוחדין, כגון לבונה זכה בכלל לבונה שחורה--מוכר הכול סתם, ואין חוששין שמא ילקט הזכה לבדה לעבודה זרה; וכן כל כיוצא בזה.
ט,י [ח] כשם שאין מוכרין לגויים, דברים שמחזקין בהן ידיהן לעבודה זרה--כך אין מוכרין להם, דבר שיש בו נזק לרבים, כגון דובים ואריות, וכלי זין וכבלים ושלשליות. ואין משחיזין להם את הזין. וכל שאסור למוכרו לגוי, אסור למוכרו לישראל החשוד למכור לגוי; וכן אסור למכור כלי נזק, לליסטים ישראל.
ט,יא [ט] היו ישראל שוכנין ביני הגויים, וכרתו להן ברית--מותר להן למכור כלי זין לעבדי המלך וגייסותיו: מפני שעושין בהן מלחמה עם צרי המדינה להצילה, ונמצאו מגינין עלינו--שהרי אנו שרויין בתוכם.
ט,יב עיר שיש בה עבודה זרה--מותר להלך חוצה לה, ואסור להיכנס בתוכה. היה חוצה לה עבודה זרה, מותר להלך בתוכה. [י] המהלך ממקום למקום, אסור לו לעבור בעיר שיש בה עבודה זרה. במה דברים אמורים, בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום; אבל אם יש שם דרך אחרת ונקרה והלך בזו, מותר. [יא] ואסור לבנות עם הגויים, כיפה שמעמידין בה עבודה זרה; ואם עבר ובנה, שכרה מותר. אבל בונה הוא לכתחילה, הטרקלין או החצר שיש בה אותה הכיפה.
ט,יג [יב] עיר שיש בה עבודה זרה, והיו בה חנייות מעוטרות ושאינן מעוטרות--המעוטרות, אסור ליהנות בהן בכל מה שבתוכן, מפני שחזקתן, שבגלל עבודה זרה נתעטרו; ושאינן מעוטרות, מותרות בהנאה.
ט,יד חנייות של עבודה זרה--אסור לשכור אותן, מפני שמהנה עבודה זרה. [יג] המוכר ביתו לעבודה זרה--דמיו אסורין בהנאה, ויוליך אותן לים המלח; אבל גויים שאנסו ישראל וגזלו ביתו והעמידו בו עבודה זרה, דמיו מותרין; וכותב ומעלה בערכאות שלהן. [יד] וחלילין של עבודה זרה, אסור לספוד בהן.
ט,טו הולכין ליריד של גויים, ולוקחין מהן בהמה ועבדים ושפחות בגיותן, ובתים שדות וכרמים; וכותב ומעלה בערכאות שלהן, מפני שהוא כמציל מידן. במה דברים אמורים, בלוקח מבעל הבית שאינו נותן מכס. אבל הלוקח שם מן התגר, אסור: מפני שהוא נותן מכס, והמכס לעבודה זרה; ונמצא זה מהנה עבודה זרה. עבר ולקח מן התגר--אם בהמה לקח, נושר פרסותיה מן הארכובה ולמטה; ואם כסות וכלים לקח, ירקבו; לקח מעות וכלי מתכות, יוליכם לים המלח; לקח עבדים, לא מעלין ולא מורידין.
ט,טז [טו] גוי שעשה משתה לבנו או לבתו, אסור ליהנות מסעודתו; ואפילו לאכול הישראלי ולשתות משלו שם--אסור, הואיל ובמסיבת הגויים אכלו. ומאימתיי אסור לאכול אצלו, משיתחיל לעסוק ולהכין צורכי סעודה, וכל ימי המשתה, ולאחר המשתה שלושים יום. ואם עשה סעודה אחרת מחמת הנישואין, אפילו לאחר שלושים יום--אסור, עד שנים עשר חודש.
ט,יז וכל ההרחק הזה--מפני עבודה זרה הוא, שנאמר "וקרא לך, ואכלת מזבחו. ולקחת מבנותיו, לבניך; וזנו בנותיו, אחרי אלוהיהן, והזנו את בניך" (שמות לד,טו-טז).
ט,יח [טז] בת ישראל לא תניק את בנה של נוכרית, מפני שמגדלת בן לעבודה זרה; ולא תיילד את הנוכרית. אבל מיילדת היא בשכר, משום איבה. והנוכרית מיילדת את בת ישראל, ומניקה את בנה--ברשותה, כדי שלא תהרגנו.
ט,יט [יז] ההולכין לתרפות, אסור לשאת ולתת עימהן. והבאין, מותרין: והוא, שלא יהיו קשורין זה בזה--שאם היו קשורין, שמא דעתן לחזור. וישראל ההולך לתרפות--בהליכה מותר לשאת ולתת עימו, שמא יחזור בו; ובחזירה, אסור. ישראל משומד--בין בהליכה בין בחזירה, אסור.
ט,כ [יח] ישראל שהלך ליריד של גויים, בחזירה אסור לשאת ולתת עימו, שמא עבודה זרה מכר להן שם, ודמי עבודה זרה ביד ישראל אסורים בהנאה; וביד הגוי, מותרין בהנאה. ומפני זה, נושאין ונותנין עם הגוי הבא מן התרפות; ואין נושאין ונותנין עם ישראל הבא מן התרפות. ולא עם המשומד, לא בהליכתו ולא בחזירתו.
י,א אין כורתין ברית לעובדי עבודה זרה, כדי שנעשה עימהם שלום ונניח אותם לעובדה--שנאמר "לא תכרות להם ברית" (דברים ז,ב): אלא יחזרו מעבודתה, או ייהרגו. ואסור לרחם עליהם, שנאמר "ולא תחונם" (שם). לפיכך אם ראה גוי עובד עבודה זרה אובד או טובע בנהר, לא יעלנו; ראהו לקוח למות, לא יצילנו. אבל לאבדו בידו, או לדוחפו לבור, וכיוצא בזה--אסור, מפני שאינו עושה עימנו מלחמה.
י,ב במה דברים אמורים, בגוי. אבל מוסרי ישראל, והמינים, והאפיקורוסין--מצוה לאבדן ביד, ולהורידן עד באר שחת: מפני שהן מצירין לישראל, ומסירין את העם מאחרי ה', כישוע הנוצרי ותלמידיו, וצדוק ובייתוס ותלמידיהם--"שם רשעים, ירקב" (משלי י,ז).
י,ג [ב] מכאן אתה למד שאסור לרפאות עובדי עבודה זרה, אפילו בשכר; ואם היה מתיירא מהן, או שהיה חושש משום איבה--מרפא בשכר, אבל בחינם אסור. וגר תושב--הואיל ואתה מצווה להחיותו, מרפאין אותו בחינם.
י,ד [ג] אין מוכרין להם בתים ושדות, בארץ ישראל; ובסוריה, מוכרין להם בתים, אבל לא שדות. ומשכירין להם בתים בארץ ישראל, ובלבד שלא יעשם שכונה--ואין שכונה, פחותה משלושה. ואין משכירין להם שדות; ובסוריה, משכירין להם שדות. ומפני מה החמירו בשדה: מפני שיש בה שתיים--מפקיעה מן המעשרות, ונותן להם חניה בקרקע.
י,ה ומותר למכור להם בתים ושדות בחוצה לארץ, מפני שאינה ארצנו. [ד] אף במקום שהתירו להשכיר, לא לבית דירה התירו, מפני שהוא מכניס לתוכה עבודה זרה, ונאמר "ולא תביא תועבה אל ביתך" (דברים ז,כו); אבל משכיר להן בתים, לעשותן אוצר. ואין מוכרין להן פירות ותבואה וכיוצא בהן, במחובר לקרקע; אבל מוכר הוא משיקוץ, או מוכר לו על מנת לקוץ וקוצץ. ומפני מה אין מוכרין להן--משום שנאמר "ולא תחונם" (דברים ז,ב), לא תיתן להן חניה בקרקע: שאם לא יהיה להן קרקע, ישיבתן ישיבת עראי היא.
י,ו וכן אסור לספר בשבחן, ואפילו לומר כמה נאה גוי זה בצורתו; קל וחומר שיספר בשבח מעשיו, או שיחבב דבר מדבריהם: שנאמר "ולא תחונם" (דברים ז,ב)--לא יהיה להם חן בעיניך, מפני שגורם להידבק עימו וללמוד ממעשיו הרעים.
י,ז ואסור ליתן להן מתנות חינם, אבל נותן הוא לגר תושב--שנאמר "לגר אשר בשעריך תיתננה ואכלה, או מכור לנוכרי" (דברים יד,כא): במכירה, לא בנתינה.
י,ח [ה] מפרנסין עניי גויים עם עניי ישראל, מפני דרכי שלום; ואין ממחין ביד עניי גויים בלקט שכחה ופיאה, מפני דרכי שלום. ושואלין בשלומן, ואפילו ביום אידם, מפני דרכי שלום; ואין כופלין להן שלום, לעולם. ולא ייכנס לביתו של נוכרי ביום אידו, ליתן לו שלום; מצאו בשוק, נותן לו שלום בשפה רפה וכובד ראש.
י,ט [ו] אין כל הדברים האלו אמורים, אלא בזמן שגלו ישראל לבין האומות, או בזמן שיד הגויים תקיפה. אבל בזמן שיד ישראל תקיפה על אומות העולם, אסור לנו להניח גוי עובד עבודה זרה בינינו; אפילו יושב ישיבת עראי, או עובר ממקום למקום לסחורה, לא יעבור בארצנו, עד שיקבל עליו שבע מצוות שנצטוו בני נוח--שנאמר "לא יישבו בארצך" (שמות כג,לג), אפילו לפי שעה. ואם קיבל עליו שבע מצוות, הרי זה גר תושב. ואין מקבלין גר תושב, אלא בזמן שהיובל נוהג; אבל שלא בזמן היובל, אין מקבלין אלא גר צדק בלבד.
יא,א אין הולכין בחוקות הגויים, ולא מידמין להן--לא במלבוש, ולא בשיער, וכיוצא בהן: שנאמר "ולא תלכו בחוקות הגוי" (ויקרא כ,כג), ונאמר "ובחוקותיהם, לא תלכו" (ויקרא יח,ג), ונאמר "הישמר לך, פן תינקש אחריהם" (דברים יב,ל). הכול בעניין אחד הוא מזהיר: שלא יידמה להן--אלא יהיה הישראלי מובדל מהן וידוע במלבושו ובשאר מעשיו, כמו שהוא מובדל מהן במדעו ובדעותיו. וכן הוא אומר "ואבדיל אתכם מן העמים" (ויקרא כ,כו).
יא,ב לא ילבוש במלבוש המיוחד להן. ולא יגדל ציצית, כמו ציצית ראשם; ולא יגלח מן הצדדין ויניח השיער באמצע, כמו שהן עושין, וזה הוא הנקרא בלורית; ולא יגלח השיער מכנגד פניו מאוזן לאוזן ויניח הפרע מלאחריו, כדרך שהן עושין. ולא יבנה מקומות כבניין היכלות של עבודה זרה כדי שייכנסו בהן רבים, כמו שהן עושין. וכל העושה אחת מאלו, וכיוצא בהן--לוקה.
יא,ג [ב] גוי שהיה מסתפר מישראל--כיון שהגיע קרוב לבלוריתו שלוש אצבעות לכל רוח, שומט את ידו. [ג] ישראל שהיה קרוב למלכות, וצרך לישב לפני מלכיהם, והיה לו גנאי למי שלא יידמה להן--הרי זה מותר ללבוש כמלבושן, ולגלח כנגד פניו כדרך שהן עושין.
יא,ד אין מנחשין כגויים, שנאמר "לא תנחשו" (ויקרא יט,כו). כיצד הוא הניחוש: כגון אלו שאומרין הואיל ונפלה פיתי מפי, או נפל מקלי מידי, איני הולך למקום פלוני היום, שאם אלך אין חפציי נעשין; הואיל ועבר שועל מימיני, איני יוצא מפתח ביתי היום, שאם יצאתי, יפגעני אדם רמאי. וכן אלו ששומעין צפצוף העופות ואומרין יהיה כך ולא יהיה כך, טוב לעשות דבר פלוני ורע לעשות דבר פלוני. וכן אלו שאומרין שחוט תרנגול זה שקרא ערבית, שחוט תרנגולת זו שקראת כמו תרנגול. וכן המשים לעצמו סימנים, אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני, ואם לא יארע לא אעשה, כאליעזר עבד אברהם. וכל כיוצא בדברים האלו, הכול אסור; וכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו, לוקה.
יא,ה מי שאמר דירה זו שבניתי, סימן טוב הייתה עליי, אישה זו שנשאתי ובהמה זו שקניתי מבורכת הייתה, ומעת שקניתיה העשרתי, וכן השואל לתינוק איזה פסוק אתה למד, אם אמר לו פסוק מן הברכות, ישמח ויאמר זה סימן טוב--כל אלו וכיוצא בהן, מותר: הואיל ולא כיוון מעשיו ולא נמנע מלעשות, אלא עשה זה סימן לעצמו לדבר שכבר היה--הרי זה מותר.
יא,ו איזה הוא קוסם--זה העושה מעשה משאר המעשייות, כדי שיישום ותיפנה מחשבתו מכל הדברים עד שיאמר דברים שעתידין להיות, ויאמר דבר פלוני עתיד להיות, או אינו הווה; או שיאמר שראוי לעשות כך, והיזהרו מכך.
יא,ז יש מן הקוסמים שהוא ממשמש בחול או באבנים, ויש מהן מי שגוהר לארץ וצועק, ויש מי שמסתכל במראה של ברזל או עששית ומדמין ואומרין. ויש מי שאוחז מקל בידו ונשען עליו, ומכה בו עד שתיפנה מחשבתו ומדבר--הוא שהנביא אומר "עמי בעצו ישאל, ומקלו יגיד לו" (הושע ד,יב). [ז] ואסור לקסום, ולשאול לקוסם: אלא שהשואל לקוסם, מכין אותו מכת מרדות; אבל הקוסם עצמו, אם עשה מעשה מכל אלו וכיוצא בהן--לוקה, שנאמר "לא יימצא בך . . . קוסם קסמים" (דברים יח,י).
יא,ח איזה הוא מעונן--אלו נותני העיתים, שאומרין באצטגנינות יום פלוני רע, יום פלוני טוב, יום פלוני ראוי לעשות בו מלאכה פלונית, שנה פלונית או חודש פלוני רע לדבר פלוני.
יא,ט אסור לעונן, אף על פי שלא עשה מעשה אלא הודיע אותן הכזבים שהסכלים מדמין שהן דברי אמת ודברי חכמה. וכל העושה מעשה מפני האצטגנינות, וכיוון מלאכתו או הליכתו באותו העת שקבעו הוברי שמיים--הרי זה לוקה, שנאמר "ולא תעוננו" (ויקרא יט,כו). וכן האוחז את העיניים, ומדמה בפני הרואים שעשה מעשה תימהון והוא לא עשה--הרי זה בכלל מעונן, ולוקה.
יא,י איזה הוא חובר--זה שמדבר בדברים שאינן לשון עם ואין להן עניין, ומעלה על דעתו בסכלותו שאותן הדברים מועילין, עד שהן אומרים שהאומר כך וכך על הנחש או על העקרב, אינו מזיק; והאומר כך וכך על האיש, אינו ניזוק מהן; ואוחז בידו בעת שמדבר מפתח או סלע, וכיוצא בדברים האלו: הכול אסור. והחובר עצמו שאחז בידו כלום, או שעשה מעשה עם דיבורו, אפילו הראה באצבעו--הרי זה לוקה, שנאמר "לא יימצא בך . . . וחובר, חבר" (דברים יח,י-יא).
יא,יא אבל אם אמר דברים בלבד, ולא הניד לא אצבע ולא ראש, ולא היה בידו כלום, וכן אדם שאמר עליו החובר אותן הקולות, והוא יושב לפניו ומדמה שיש לו בזה הנאה--מכין אותו מכת מרדות, מפני שנשתתף בסכלות החובר. וכל אותן הקולות והשמות המשונים המכוערים, "לא ירעו, וגם היטב אין אותם" (ירמיהו י,ה).
יא,יב [יא] מי שנשכו עקרב או נחש, מותר ללחוש על מקום הנשיכה, ואפילו בשבת, כדי ליישב דעתו ולחזק ליבו: אף על פי שאין הדבר מועיל כלום, הואיל ומסוכן הוא, התירו לו, כדי שלא תיטרף דעתו עליו.
יא,יג [יב] הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה, וכן הקורא על התינוק שלא ייבעת, המניח ספר תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן--לא דיי להן שהן בכלל חוברים ומנחשים: אלא שהן בכלל הכופרים בתורה, שהן עושין דברי תורה רפאות גוף, ואינן אלא רפאות נפשות, שנאמר "ויהיו חיים, לנפשך" (משלי ג,כב). אבל הבריא שקרא פסוקין או מזמור מתילים, כדי שתגן עליו זכות קריאתן, ויינצל מצרות ונזקים--הרי זה מותר.
יא,יד [יג] איזה הוא דורש אל המתים--זה המרעיב את עצמו והולך ולן בבית הקברות, כדי שיבוא המת בחלום, ויודיעו מה ישאל עליו. ויש אחרים שהן לובשים מלבושים ידועים, ואומרין דברים, ומקטירין קטורת ידועה, וישנים לבדם--כדי שיבוא מת פלוני, ויספר עימו בחלום. כללו של דבר: כל העושה מעשה כדי שיבוא המת ויודיעו--לוקה, שנאמר "לא יימצא בך . . . ודורש אל המתים" (דברים יח,י-יא).
יא,טו [יד] אסור לשאול בעל אוב או בעל יידעוני, שנאמר "לא יימצא בך . . . ושואל אוב ויידעוני" (דברים יח,י-יא). נמצאת למד, שבעל אוב ויידעוני עצמן--בסקילה. והנשאל בהן--באזהרה, ומכין אותו מכת מרדות; ואם כיוון מעשיו ועשה כפי מאמרן, לוקה.
יא,טז [טו] המכשף, חייב סקילה: והוא, שעשה מעשה כשפים; אבל האוחז את העיניים, והוא שייראה שעשה והוא לא עשה--לוקה מכת מרדות, מפני שלא עשה. וזה שנאמר במכשף בכלל "לא יימצא בך" (דברים יח,י), לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין הוא, ואין לוקין עליו, שנאמר "מכשפה, לא תחייה" (שמות כב,יז).
יא,יז [טז] ודברים האלו--כולן, דברי שקר וכזב הן; והן שהטעו בהן עובדי עבודה זרה הקדמונים לגויי הארצות, כדי שיינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל, שהן חכמים מחוכמים, להימשך בהבלים אלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה: שנאמר "כי לא נחש ביעקוב, ולא קסם בישראל" (במדבר כג,כג), ונאמר "כי הגויים האלה, אשר אתה יורש אותם--אל מעוננים ואל קוסמים, ישמעו; ואתה--לא כן, נתן לך ה' אלוהיך" (דברים יח,יד).
יא,יח כל המאמין בדברים אלו, וכיוצא בהן, ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה, אבל התורה אסרה אותן--אינו אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת, יידעו בראיות ברורות--שכל אלו הדברים שאסרה תורה, אינן דברי חכמה, אלא תוהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה, כשהזהירה על כל אלו ההבלים, "תמים תהיה, עם ה' אלוהיך" (דברים יח,יג).
יב,א אין מגלחין פאתי הראש, כמו שהיו עושין עובדי עבודה זרה וכומריהן--שנאמר "לא תקיפו, פאת ראשכם" (ויקרא יט,כז). וחייב על כל פיאה ופיאה; לפיכך המגלח שני צדעיו, אפילו בבת אחת והתראה אחת--לוקה שתיים.
יב,ב אחד המגלח הפיאות בלבד ומניח שיער כל הראש, ואחד המגלח כל הראש כאחד--הואיל וגילח הפיאות, לוקה. במה דברים אמורים, באיש המגלח; אבל האיש המתגלח, אינו לוקה אלא אם כן סייע למגלח. והמגלח את הקטן, לוקה.
יב,ג [ב] האישה שגילחה פיאת ראש האיש, או שנתגלחה--פטורה, שנאמר "לא תקיפו, פאת ראשכם; ולא תשחית, את פאת זקנך" (ויקרא יט,כז): כל שישנו בבל תשחית, ישנו בבל תקיף; ואישה אינה בבל תשחית, לפי שאין לה זקן. לפיכך העבדים--הואיל ויש להן זקן, אסורין בהקפה.
יב,ד [ג] כל מצוות לא תעשה שבתורה--אחד אנשים ואחד נשים, חייבין: חוץ מבל תקיף, ובל תשחית, ובל יטמא כוהן למתים. וכל מצות עשה שהיא מזמן לזמן, ואינה תדירה--נשים פטורות: חוץ מקידוש היום, ואכילת מצה בלילי הפסח, ואכילת הפסח ושחיטתו, והקהל, ושמחה--שהנשים חייבות.
יב,ה [ד] טומטום ואנדרוגינוס, הרי הן ספק--נותנין עליהן חומרי האיש וחומרי האישה בכל מקום, וחייבין בכול; ואם עברו, אינן לוקין.
יב,ו [ה] אף על פי שהאישה מותרת לגלח פיאת ראשה, הרי היא אסורה לגלח פיאת ראש הזכר; ואפילו קטן, אסור לה לגלח לו. [ו] ופיאה זו שמניחין בצדע, לא נתנו בה חכמים שיעור; ושמענו מזקנינו, שאינו מניח פחות מארבעים שערות. ומותר ללקוט הפיאות במספריים, לא נאסר אלא השחתה של תער.
יב,ז דרך כומרי עבודה זרה היה להשחית זקנם, לפיכך אסרה תורה להשחית הזקן. וחמש פיאות יש בו--לחי העליון ולחי התחתון מימין, ולחי העליון ולחי התחתון משמאל, ושיבולת הזקן. ולוקה על כל פיאה ופיאה; ואם נטלן כולן כאחת, לוקה חמש.
יב,ח ואינו חייב עד שיגלחנו בתער--שנאמר "ולא תשחית, את פאת זקנך" (ויקרא יט,כז), גילוח שיש בו השחתה; לפיכך אם גילח זקנו במספריים, פטור. ואין המתגלח לוקה, עד שיסייע. ואישה--מותרת להשחית זקנה, אם היה לה שיער זקן; ואם השחיתה זקן האיש, פטורה.
יב,ט [ח] השפם--מותר לגלחו בתער, והוא השיער שעל גבי השפה העליונה; וכן השיער המדולדל מן השפה התחתונה. ואף על פי שהוא מותר, לא נהגו ישראל להשחיתו, אלא לגלח קצתו, עד שלא יעכב אכילה ושתייה.
יב,י [ט] העברת השיער משאר הגוף, כגון בית השחי ובית הערווה--אינו אסור מן התורה, אלא מדברי סופרים; והמעבירו, מכין אותו מכת מרדות. במה דברים אמורים, במקום שאין מעבירין אותו אלא נשים--כדי שלא יתקן עצמו תיקון נשים; אבל במקום שמעבירין השיער האנשים--אם העביר, אין מכין אותו. ומותר להעביר שיער שאר אברים במספריים, בכל מקום.
יב,יא [י] לא תעדה אישה עדי האיש, כגון שתשים בראשה מצנפת או כובע, או שתלבוש שריון וכיוצא בו, או שתגלח ראשה כאיש; ולא יעדה איש עדי אישה, כגון שילבוש בגדי צבעונין וחלי זהב--במקום שאין לובשין אותן הכלים ואין משימים אותו החלי, אלא הנשים: הכול, כמנהג המדינה.
יב,יב איש שעדה עדי אישה, ואישה שעדת עדי איש--לוקין. המלקט שערות לבנות מתוך השחורות, מראשו או מזקנו--משילקט שערה אחת, לוקה מפני שעדה עדי אישה; וכן אם צבע שיערו שחור--משיצבע שערה לבנה אחת, לוקה.
יב,יג טומטום ואנדרוגינוס--אינו עוטף כאישה, ולא מגלח ראשו כאיש; ואם עשה כן, אינו לוקה.
יב,יד [יא] "כתובת קעקע" (ויקרא יט,כח) האמורה בתורה, הוא שישרוט על בשרו וימלא מקום השריטה כוחל או דיו או שאר צבעונין הרושמין; וזה היה מנהג הגויים שרושמין עצמן לעבודה זרה שלהן, כלומר שהוא עבד מכור לה ומורשם לעבודתה. ומעת שירשום באחד מדברים הרושמים אחר שישרוט, באי זה מקום מן הגוף, בין איש בין אישה--לוקה.
יב,טו כתב ולא רשם בצבע, או שרשם בצבע ולא כתב בשריטה--פטור: עד שיכתוב ויקעקע, שנאמר "וכתובת קעקע" (ויקרא יט,כח). במה דברים אמורים, בכותב. אבל זה שכתבו בבשרו וקיעקעו בו--אינו חייב אלא אם סייע, כדי שיעשה מעשה; אבל אם לא עשה כלום, אינו לוקה.
יב,טז [יב] השורט שריטה אחת על המת--לוקה, שנאמר "ושרט לנפש, לא תיתנו בבשרכם" (ויקרא יט,כח): אחד ישראל, ואחד כוהן. שרט שריטה אחת על חמישה מתים, או חמש שריטות על מת אחד--לוקה חמש: והוא, שהתרו בו על כל אחת ואחת.
יב,יז [יג] גדידה ושריטה, אחת היא. וכשם שהיו הגויים שורטים בבשרם על מתיהן מפני הצער--כך היו חובלין בעצמן לעבודה זרה, שנאמר "ויתגודדו כמשפטם" (מלכים א יח,כח). גם זה אסרה תורה, שנאמר "לא תתגודדו" (דברים יד,א): אלא שעל המת--בין שרט בידו בין שרט בכלי, לוקה. ולעבודה זרה--בכלי, חייב מלקות; בידו, פטור.
יב,יח [יד] ובכלל אזהרה זו, שלא יהו שני בתי דינין בעיר אחת, זה נוהג במנהג, וזה נוהג במנהג אחר--שדבר זה גורם למחלוקת גדולה: וכתוב "לא תתגודדו" (דברים יד,א), לא תיעשו אגודות אגודות.
יב,יט [טו] הקורח קורחה על המת--לוקה, שנאמר "ולא תשימו קורחה בין עיניכם--למת" (דברים יד,א). אחד ישראל ואחד כוהן שקרח על המת, אינו לוקה אלא אחת. הקורח ארבע או חמש קורחות על מת אחד, לוקה כמניין הקורחות--והוא שהתרו בו, על כל קורחה וקורחה.
יב,כ אחד הקורח בידו, או בסם. הטביל חמש אצבעותיו בסם, והניחם בחמש מקומות בראשו בבת אחת--הואיל וקרח חמש קורחות--אף על פי שהיא התראה אחת, לוקה חמש: שהרי כולן באין כאחת. וחייב על כל הראש כבין העיניים, שנאמר "לא יקרחו קורחה בראשם" (ויקרא כא,ה). וכמה שיעור הקורחה--כדי שייראה מראשו כגריס פנוי, בלא שיער.
יב,כא [טז] הקורח ראשו, או השורט בבשרו, על ביתו שנפל, ועל ספינתו שטבעה בים--פטור; ואינו לוקה אלא על המת בלבד, או השורט לעבודה זרה.
יב,כב הקורח קורחה בראשו של חברו, והשורט שריטה בבשר חברו, והכותב כתובת קעקע בבשרו של חברו, והיה חברו מסייע--בזמן ששניהם מזידין, שניהם לוקין; אחד שוגג ואחד מזיד--המזיד משניהם לוקה, והשוגג פטור.