מצות עשה אחת, והיא שיטבול כל טמא במי מקוה ואחר כך יטהר. וביאור מצוה זו בפרקים אלו.
א,א כל הטמאים--בין אדם, בין כלים, בין שנטמאו בטומאה חמורה של תורה, בין שנטמאו בטמאות של דבריהם--אין להן טהרה, אלא בטבילה במים הנקווים בקרקע.
א,ב כל מקום שנאמר בתורה רחיצת בשר וכיבוס בגדים מן הטמאות, אינו אלא טבילת כל הגוף במקוה; וזה שנאמר בזב "וידיו לא שטף במים" (ויקרא טו,יא), כלומר שיטבול כל גופו. והוא הדין לשאר הטמאים--שאם טבל כולו חוץ מראש אצבעו הקטנה, עדיין הוא בטומאתו. וכל הדברים האלה--אף על פי שהן מפי השמועה, הרי נאמר "במים יובא וטמא עד הערב, וטהר" (ויקרא יא,לב): בניין אב לכל הטמאים, שיבואו במים.
א,ג כל הכלים שנטמאו--יש להן טהרה במקוה, חוץ מכלי חרס וכלי זכוכית; וכן המפץ. וכלי חרס, נאמר בו "ואותו תשבורו" (ויקרא יא,לג)--אין לו טהרה אלא שבירה. אפילו חיברו בקרקע, ואפילו קבעו במסמר, ואפילו מילאהו סיד או גבסים--הרי הוא כמות שהיה, עד שיישבר. וכלי זכוכית, ככלי חרס עשו אותן בדבר זה.
א,ד המפץ אינו בכלל הכלים המקבלין שאר כל הטומאות: לפי שאינו כלי קיבול, אינו בכלל כלי עץ האמורים בתורה; והואיל והוא ראוי למשכב, נתרבה לטומאת מדרס בלבד דין תורה; וכיון שאין לו טומאה ולא טהרה בפירוש, ונתרבה לטומאה--לא יתרבה ליטהר במקוה, שאין מיטהר במקוה אלא הכלים האמורים בתורה. ואין למפץ טהרה אלא קריעתו, עד שיישאר פחות משישה על שישה טפחים.
א,ה הזב--אין לו טהרה אלא במעיין, שהרי נאמר בו "במים חיים" (ויקרא טו,יג); אבל הזבה ושאר הטמאים, בין אדם בין כלים--טובלין אף במקוה.
א,ו כל חייבי טבילות, טבילתן ביום--חוץ מנידה ויולדת, שטבילתן בלילה כמו שביארנו בעניין נידה. ובעל קרי טובל והולך כל היום כולו, מתחילת הלילה--שנאמר "והיה לפנות ערב, ירחץ במים" (דברים כג,יב), שטובל והולך מתחילת הלילה עד הערב שמש.
א,ז כל הטובל צריך שיטבול כל גופו כשהוא ערום, בבת אחת. ואם היה בעל שיער, יטביל כל שיער ראשו; והרי הוא כגופו, דין תורה. וכל הטמאים שטבלו בבגדיהם, עלתה להן טבילה--מפני שהמים באין בהן, אינן חוצצין. וכן הנידה שטבלה בבגדיה, מותרת לבעלה.
א,ח כל הטובל צריך להתכוון לטבילה; ואם לא נתכוון, עלתה לו טבילה לחולין. אפילו נידה שטבלה בלא כוונה, כגון שנפלה לתוך המים או ירדה להקר--הרי זו מותרת לבעלה; אבל לתרומה וקודשים--אינה טהורה, עד שתטבול בכוונה.
א,ט הכופת ידיו ורגליו, וישב לו באמת המים--אם נכנסו מים דרך כולו, טהור. הקופץ לתוך המקוה, הרי זה מגונה. והטובל פעמיים במקוה, הרי זה מגונה. והאומר לחברו כבוש ידך עליי במקוה, הרי זה מגונה.
א,י בית הסתרים ובית הקמטים, אינן צריכין שיבואו בהן המים: שנאמר "וידיו לא שטף במים" (ויקרא טו,יא), אברים הנראים בלבד. ואף על פי כן צריכין להיות ראויין שיבואו בהן המים, ולא יהיה בהן דבר חוצץ. לפיכך אמרו חכמים לעולם ילמד אדם בתוך ביתו, שתהיה אישה מדיחה קמטיה במים ואחר כך תטבול. האישה טובלת כדרך גדילתה כאורגת, וכמניקה את בנה.
א,יא אישה אינה טובלת בנמל, מפני שמתביישת מבני אדם ואינה טובלת כהוגן; ואם הקיף לה מפץ וכיוצא בו כדי להצניעה, טובלת בנמל. ולא תטבול על גבי כלי חרס או סל וכיוצא בהן, מפני שהיא מפחדת ולא תעלה לה טבילה.
א,יב אחד האדם ואחד הכלים, לא יהיה דבר חוצץ בינם לבין המים: כגון שהיה בצק או טיט מודבק על בשר האדם, או על גוף הכלי--הרי זה טמא כשהיה, ולא עלתה להן טבילה.
א,יג דבר תורה: אם היה דבר החוצץ חופה את רוב האדם, או רוב הכלי--לא עלתה להן טבילה. והוא שיהיה האדם מקפיד עליו, ורוצה להעבירו; אבל אם אינו מקפיד עליו, ולא שם אותו על לב בין עבר בין לא עבר--אינו חוצץ, ואף על פי שהוא חופה את רובו. וכן אם היה חופה מיעוטו--אינו חוצץ, אף על פי שהוא מקפיד עליו.
א,יד מדברי סופרים: שכל דבר החוצץ--אם היה מקפיד עליו--לא עלתה לו טבילה, אף על פי שהוא על מיעוטו; גזירה, משום רובו. וכל דבר החוצץ--אם היה חופה את רובו--לא עלתה לו טבילה, אף על פי שאינו מקפיד עליו; גזירה, משום רובו המקפיד עליו.
א,טו נמצאת אומר שאם היה על בשר האדם או על גוף הכלי דבר מדברים החוצצין, כגון בצק וזפת וכיוצא בהן--אפילו טיפה כחרדל, והוא מקפיד עליה--לא עלתה לו טבילה; ואם אינו מקפיד עליה--עלתה לו טבילה, אלא אם כן היה חופה את רוב הכלי או רוב האדם כמו שביארנו.
ב,א אלו חוצצין באדם: לפלוף שחוץ לעין, וגלד שעל גבי המכה, וסם יבש שעל גבי המכה, והרטייה שעליה, וגלדי צואה שעל בשרו, ובצק או טיט שתחת הציפורן, והמלמולין שעל הגוף, וטיט היוון, וטיט היוצרין, וטיט של דרכים הנמצא שם תמיד אפילו בימות החמה--כל אלו חוצצין. ושאר כל הטיט--כשהוא לח--אינו חוצץ, שהרי נמחה במים; וכשהוא יבש, חוצץ.
ב,ב הדיו, והדבש, והחלב, והדם, ושרף התות, ושרף התאנה, ושרף השקמה, ושרף החרוב--יבשין, חוצצין; לחין, אינן חוצצין. ושאר כל השרפין--בין לחין בין יבשין, חוצצין. ודם שנסרך בבשר--אפילו לח, חוצץ.
ב,ג האבר והבשר המדולדלין באדם, חוצצין. [ג] בית הסתרים באישה, חוצץ עד שתדיח תחילה, שהזיעה שם תמיד, והאבק מתקבץ וחוצץ. במה דברים אמורים, בנשואה; אבל בפנויה--הואיל ואינה מקפדת, אינו חוצץ.
ב,ד האגד שעל גבי המכה, והקשקשין שעל גבי השבר, והשירים והנזמים והקטליות והטבעות--בזמן שהן חזקים ודבקים בבשר, חוצצין; ובזמן שהן רפין, אינן חוצצין.
ב,ה חוטי צמר, וחוטי פשתן, והרצועות שקושרין הנשים על ראשיהן לנואי--חוצצין, מפני שהן מבדילין בין המים ובין הגוף; אבל חוטי שיער--אין חוצצין, מפני שהמים באין בהן אף על פי שאינן רפין.
ב,ו חוטין שבצוואר--אין חוצצין, אפילו של פשתן: לפי שאין אישה חונקת עצמה בהן. אבל חבקין של צוואר, כגון קטליות וענקים--חוצצין: לפי שהאישה חונקת עצמה בהן, כדי שתיראה בעלת בשר. [ז] שיער שעל הלב שנתקשר ונעשה קלקין, חוצץ; וכן קלקי הזקן חוצצין.
ב,ז [ח] חץ שהוא תחוב באדם--בזמן שהוא נראה, חוצץ; ובזמן שאינו נראה--טובל ואוכל בתרומתו לערב, אף על פי שהוא חץ טמא. וכן מי שבלע טבעת טמאה, וטבל--הרי זה טהור; ואם הקיאה אחר שטבל, נטמא במגעה: שכבר ביארנו שכל הבלועין בגוף החי, אינן מטמאין ולא מיטמאין.
ב,ח נכנסו צרורות וקיסמין בסדקי רגליו מלמטה, חוצצין. [ט] אספלונית, מלוגמה, ורטייה שעל בית הסתרים--חוצצין: אף על פי שאינו צריך שייכנסו המים, צריכין שיהיו ראויין ולא יהיה עליהן דבר חוצץ כמו שביארנו.
ב,ט הייתה בו שערה או שתי שערות חוץ למכה מודבקין למכה, או שהיו מודבקין בטיט או בצואה, או שהיו בו שתי שערות בריסי עיניו מלמעלה--הרי אלו חוצצין.
ב,י לא יטבול אדם בעפר שעל רגליו; ואם טבל, אינו חוצץ. [יא] האוחז באדם ובכלים, והטבילן--הרי הן בטומאתן, ואף על פי שריפה ידיו עד שבאו בהן המים: גזירה, שמא לא ירפה. ואם הדיח ידיו במים, עלתה להן טבילה.
ב,יא [יב] המפשלת בנה לאחוריה, וטבלה--לא עלתה לה טבילה: שמא טיט היה ברגלי התינוק או בידו, ונדבק באימו בשעת טבילה, וחצץ, ואחר שעלתה נפל.
ב,יב [יג] נידה שנתנה שיערה בפיה, או שקפצה ידה, או שקרצה בשפתותיה, או שנמצא עצם בין שיניה--כאילו לא טבלה. וכן שאר הטמאים. נתנה מעות בפיה, וירדה וטבלה--טהרה מטומאת נידה, והרי היא טמאה על גב רוקה; ונמצאה ראשון לטומאה, כמי שנגע ברוק הנידה. וכן הדין בזב.
ב,יג [יד] ואלו שאין חוצצין באדם: קלקי הראש ובית השחי ובית הסתרים באיש, ולפלוף שבעין, וגלד שהעלת המכה, וליכלוכי צואה שעל בשרו, וצואה שתחת הציפורן, וציפורן המדולדלת, וכשות הקטן והוא השיער הדק שעל בשרו--כל אלו אין חוצצין.
ב,יד [טו] שתי שערות או יתר שהיו קשורין כאחת קשר אחד--אינן חוצצין, מפני שהמים באין בהן. ושערה אחת שנקשרה, חוצצת: והוא, שיהיה מקפיד עליה; אבל אם אינו מקפיד עליה, עלתה לו טבילה, עד שיהיה רוב שיערו קשור, נימה נימה בפני עצמה. כזה הורו הגאונים.
ב,טו וייראה לי ששיערו של אדם כגופו הוא חשוב לעניין טבילה, ואינו כגוף בפני עצמו כדי שנאמר רוב השיער; אלא אף על פי שכל שיער ראשו קשור נימה נימה--אם אינו מקפיד עליו, עלתה לו טבילה, אלא אם כן נצטרף לחוצץ אחר על גופו, כמו שביארנו. ואחד הנידה, ואחד שאר הטמאים שיש בראשן שיער.
ב,טז תקנת עזרא היא שתהיה אישה חופפת את שיערה, ואחר כך תטבול; ואם אפשר לה לחוף בלילה ולטבול מיד, תיכף לחפיפה--הרי זה משובח. ובשעת הדוחק, או מפני החולי--חופפת אפילו בערב שבת, וטובלת למוצאי שבת.
ב,יז טבלה ועלתה, ונמצא עליה דבר חוצץ--אם באותו היום שחפפה טבלה, אינה צריכה לחוף פעם שנייה, אלא חוזרת, וטובלת בלבד. ואם לאו, צריכה לחוף פעם שנייה ולטבול.
ב,יח לא תחוף אישה בנתר, מפני שהוא מקטף את השיער, ולא באהל, מפני שהוא מסרך את השיער; אלא בחמין, ואפילו בחמי חמה--מפני שהחמין מיישרין את השיער, ומסלסלין אותו. אבל הצונן מקבצין את השיער, ומכלכלין אותו ומתקשר.
ב,יט נידה שנתנה תבשיל לבנה, וטבלה--לא עלתה לה טבילה, מפני השמנונית שעל ידה. [כ] שרטה בשרה והוציאה דם, וטבלה--בתוך שלושה ימים, אין מקום השריטות חוצץ; לאחר שלושה ימים, הרי מקום השריטות חוצץ, מפני שהדם קופה שם, כגלד שעל גבי המכה.
ב,כ וכן לפלוף שבעין--אם היה יבש והוא שהתחיל להוריק, חוצץ בנידה. [כא] כוחל שבעין, אינו חוצץ; שעל גבי העין, חוצץ. ואם היו עיניה פורחות, אף על גבי העין אינו חוצץ. [כב] פתחה עיניה ביותר, או עיצמה עיניה ביותר--לא עלתה לה טבילה.
ב,כא במה דברים אמורים, לעניין טהרות; אבל להתירה לבעלה, הרי זו מותרת. אף על פי שנתנה תבשיל לבנה, או שהיה בה שרט ישן, או שהיה על גב עיניה כוחל, ובין פתחה עיניה או עיצמה אותן--הרי זו מותרת לבעלה: שכל הדברים האלו וכיוצא בהן אינן חוצצין אלא מדבריהם, ולעניין טהרות גזרו; לעניין בעילה, לא גזרו. וכל החוצץ בנידה לטהרות--חוצץ בשאר טמאים לעניין טהרות, וחוצץ בבגד בשעת טבילה.
ב,כב [כג] מי שטבל, ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ--אף על פי שנתעסק באותו המין כל היום כולו, הרי הוא בטומאתו עד שיאמר יודע אני בוודאי שלא היה זה עליי קודם הטבילה: הואיל והוחזק טמא, העמד טמא על טומאתו, עד שתדע בוודאי שטהר.
ג,א ואלו חוצצין בכלים: הזפת, והחמר, וכיוצא בהן. הזפת שבכוס ושבצלוחית--מתוכן, חוצצין; ומאחוריהן, אינן חוצצין. במה דברים אמורים, מבית האומן; אבל מבעל הבית--בין מתוכן בין מאחוריהן, חוצצין.
ג,ב הזפת שבתמחוי ושבקערה--בין מתוכן בין מאחוריהן, בין מבעל הבית בין מבית האומן--חוצצין. [ב] המור והקומוס--בין בכוס וצלוחית בין בתמחוי וקערה, בין מבעל הבית בין מבית האומן, בין מתוכן בין מאחוריהן--חוצצין.
ג,ג היה זפת או חמר וכיוצא בהן על הטבלה, ועל השולחן, ועל הדרגש--אם היו נקיים--חוצצין, מפני שהוא מקפיד עליהן; ועל הבלוסין--אינן חוצצין, מפני שאינו מקפיד עליהן. [ג] היו על מיטות בעל הבית, חוצצין; ועל של עני, אינן חוצצין. על אכוף בעל הבית, חוצץ; ועל זקקין, אינו חוצץ. על המרדעת משני צדדין, חוצץ.
ג,ד היה זפת או חמר וכיוצא בהן על בגדי תלמידי חכמים--אפילו מצד אחד חוצץ, מפני שהן מקפידין על מלבושן להיות נקי.
ג,ה על בגדי עמי הארץ--משני צדדין, חוצץ; מצד אחד, אינו חוצץ. [ה] היו על המטפחות של זפתים, ושל יוצרים, ושל מפסלי אילנות--אינן חוצצין. [ו] טבח שהיה דם על בגדו--אינו חוצץ, מפני שאינו מקפיד. [ז] מוכר רבב שהיה רבב על בגדו, אינו חוצץ; וכן כל כיוצא בזה. היה הטבח מוכר רבב, והיה על בגדו דם ורבב--הרי זה ספק אם חוצץ, מפני שהן שניים מקפיד, או אינו חוצץ, שהרי מלאכתו היא ואינו מקפיד.
ג,ו [ח] היה הזפת או החמר וכיוצא בהן על הסנדל מתוכו--מלמעלה, חוצץ; ומלמטה, אינו חוצץ. על הספסל--מלמעלה או מן הצדדין, חוצץ; מלמטה, אינו חוצץ. [ט] ליכלוכי צואה שבכיסא ושבקתדרה המכובשין--בין מתוכן בין מאחוריהן, בין מלמטה בין מן הצדדין--אינן חוצצין, מפני שהמים מעבירין אותן.
ג,ז אבל ליכלוכי שמרים שבכוס ושבצלוחית, והמוך שבשיר ושבזוג, והטיט והבצק שעל יד הקורדום ושעל יד המגרפה--חוצצין.
ג,ח [י] דבר ברור הוא שכל מקום שאמרנו בזפת ובחמר וכיוצא בהן שאינן חוצצין בכלים, מפני שאינו מקפיד הוא; לפיכך אם היה רוב הכלי חפוי בזפת או בחמר וכיוצא בהן--לא עלתה לו טבילה כמו שביארנו, אף על פי שאינו מקפיד. ואין בדבר זה הפרש בכלי מן הכלים, אלא כל הכלים שווין בדבר זה.
ג,ט [יא] כל ידות הכלים שהן חלולין שהכניסן שלא כדרכן, או שהכניסן כדרכן ולא מירקן, או שהיו של מתכת ונשברו--לא עלתה להן טבילה. [יב] כלי שהפך פיו למטה, והטבילו--כאילו לא טבל, מפני שאין המים נכנסין בכולו. היה בו מקום שאינן נכנסין בו עד שיטנו--לא עלתה לו טבילה, עד שיטנו על צידו.
ג,י [יג] כלי שהוא צר מכאן ומכאן, ורחב מן האמצע--אינו טהור, עד שיטנו על צידו. [יד] צלוחית שפיה שוקע--אינה טהורה, עד שיטנה על צידה. [טו] קלמרין--אינה טהורה, עד שייקבנה מצידה כדי שייכנסו המים לעקמומית שבה.
ג,יא [טז] בהמה שהיה השיר עליה רפוי ונטמא, מטבילין אותו במקומו. [יז] ולא יטביל את הקומקמוס בפחמין שבו, אלא אם כן שיפשף. [יח] כלי שהוא מלא משקין, והטבילו--כאילו לא טבל. היה מלא מים, והטבילו--הרי המים והכלי טהורין כאחת, מפני שהמים יש להן טהרה כמו שביארנו בטומאת אוכלין ומשקין.
ג,יב היה הכלי מלא מי רגליים, רואין אותן כאילו הן מים. היה בו מי חטאת--אם היה רוב הכלי פנוי, כדי שירבו מי מקוה על מי חטאת שבתוכו--הרי זה טהור; ואם לאו--עדיין הוא בטומאתו, וכאילו הן שאר משקין שחוצצין בין גוף הכלי ובין מי המקוה.
ג,יג [יט] כלי שתוכו טהור וגבו טמא, והיה מלא יין לבן או חלב, והטבילו--הולכין אחר הרוב: אם היה רוב הכלי פנוי, כדי שירבו המים בתוכו--טהור, מפני שטומאתו מדבריהם. אבל אם היה בו יין אדום או שאר משקין, לא עלתה לו טבילה.
ג,יד [כ] לגין שהוא מלא מים טמאים, ונתן על פיו טיט טופח, והיה הטיט שוקע במים, והטבילו--טהור; ואם היה טיט היוון וכיוצא בו, כאילו לא טבל. וכן טבעת שנתנה בלבינה של טיט טופח, והטבילה--טהורה; ואם היה טיט יוון, כאילו לא טבלה.
ג,טו [כא] אלו שאין צריכין שיבואו בהן המים: סתם קשרי בגדי עניים; ואם הקפיד עליהן, חוצצין. וקשרי בגדי בעלי בתים, סתמן חוצצין; ואם אינו מקפיד על הקשרים, אינן חוצצין. וקשרי נימי הבגדים שנתקשרו מאליהן, וחבט הסנדל, ותפילה של ראש בזמן שהקציצה דבוקה עם הרצועה בבית הרצועה שבה וחזקה, ותפילה של זרוע בזמן שאינה עולה ויורדת, ואוזני החמת ואוזני התורמל, וכל כיוצא באלו מקשרים ותפרים שאינו עתיד להתירן.
ג,טז [כב] ואלו שהן צריכין שיבואו בהן המים: הקשרים שבפתחי החלוק שהן עשויין בלולאות, וכן קשרי לולאות שבכתף, ושפה של סדין צריך למתוח, ותפילה של ראש בזמן שאינה ברצועה, ושל זרוע בזמן שהיא עולה ויורדת, ושנץ של סנדל, וקשרי נימי הבגדים שקשר אותן, וכן כל כיוצא באלו ממקומות שהוא עתיד לגלותן ולמותחן.
ג,יז הסלין של גת ושל בד--אם היו חזקים, צריך לחטוט; ואם היו רפין, צריך לנער. הכר והכסת של עור, צריכין שיבואו המים בהן. [כג] כסת עגולה, והכדור, והאימום, והקמיע, והתפילה--אינן צריכין שיבואו המים לחללן. זה הכלל--כל שאין דרכו להכניס ולהוציא, טובל סתום.
ג,יח [כד] המטביל בגדים כשהן מכובסין, צריכין שייכנסו בהן המים עד שיבעבעו; הטבילן נגובין, עד שיבעבעו וינוחו מביעבוען.
ג,יט [כה] כל ידות הכלים שהן ארוכין יתר מצורכן, ועתיד לקוצן--מטבילן עד מקום המידה. כיצד: שלשלת דלי גדול ארבעה טפחים, וקטן עשרה טפחים; מטביל מן השלשלת עד מידה זו בלבד, והשאר טהור.
ג,כ [כו] כלי טמא שנתן בתוכו כלים אחרים, והטביל הכול--עלתה להן טבילה, אף על פי שפי הכלי צר ביותר: שהרי המים נכנסין לו; ומתוך שעלתה טבילה לכלי גדול, עלתה טבילה לכלים שבתוכו. ואם הטהו על צידו, והטביל--לא עלתה להן טבילה, עד שיהיה פיו רחב כשפופרת הנוד. וכן אם היה הכלי טהור, ונתן לתוכו כלים טמאים, והטבילן--לא עלתה להן טבילה, עד שיהיה פיו רחב כשפופרת הנוד.
ג,כא במה דברים אמורים, לתרומה. אבל לקודשים--אין מטבילין כלים לתוך כלים טהורים כלל, ואפילו היו בסל או בקופה כמו שביארנו.
ד,א דין תורה: שכל מים מכונסין, טובלין בהן--שנאמר "מקוה מים" (ויקרא יא,לו), מכל מקום. והוא, שיהיה בהן כדי להעלות בהן טבילה לכל גוף האדם בבת אחת: שיערו חכמים, אמה על אמה ברום שלוש אמות; ושיעור זה הוא מחזיק ארבעים סאה מים, בין שאובין בין שאינן שאובין.
ד,ב מדברי סופרים: שהמים השאובין, פסולין לטבילה; ולא עוד, אלא מקוה מים שאינן שאובין, שנפל לתוכן שלושת לוגין מים שאובין--פסלו הכול. אף על פי שפסול מים שאובין מדברי סופרים, למדוהו בהיקש: שהרי הוא אומר "אך מעיין ובור מקוה מים, יהיה טהור" (ויקרא יא,לו)--המעיין אין בו תפוסת יד אדם כלל, והבור כולו בידי אדם שהרי כולו מים שאובין; אמרו חכמים המקוה לא יהיה כולו שאוב כבור, ואינו צריך להיות כולו בידי שמיים כמעיין, אלא אם יש בו תפוסת יד אדם, כשר.
ד,ג כיצד: המניח קנקנים בראש הגג לנגבן, וירדו להן גשמים ונתמלאו--אף על פי שהיא עונת הגשמים, הרי זה ישבר את הקנקנים או יכפה אותן והמים הנקווים מהן כשרים לטבילה, ואף על פי שכל המים האלו היו בכלים, שהרי לא מילאן בידו. לפיכך אם הגביה את הקנקנים, והערה אותן--הרי כל המים שבהן שאובין.
ד,ד המניח כלים תחת הצינור תמיד בכל עת ובכל זמן, אחד כלים קטנים ואחד כלים גדולים, אפילו כלי אבנים וכיוצא בהן מכלים שאינן מקבלין טומאה, ונתמלאו מי גשמים--הרי אלו פסולין. ואם כפין על פיהן, או שיברן--המים הנקווים מהן כשאובין לכל דבר, שהרי לדעתו נתמלאו: שחזקת הצינור לקלח מים. ואפילו שכח הכלים תחת הצינור, פסולין: גזרו על השוכח, מפני המניח.
ד,ה וכן המניח את הכלים בחצר בשעת קישור עבים, ונתמלאו--המים שבהן פסולין, שהרי לדעתו נתמלאו. וכן גזרו על השוכח בחצר בשעת קישור עבים, משום מניח.
ד,ו הניחן בחצר בשעת פיזור עבים, ובאו עבים, ונתמלאו--הרי אלו כשרין, כמי שהניחן בראש הגג לנגבן. וכן אם הניחן בשעת קישור עבים, ונתפזרו, וחזרו ונתקשרו, ונתמלאו--הרי אלו כשרין. ואם שיברן או כפין, המים הנקווים מהן כשרין.
ד,ז [ה] הסייד ששכח עציץ במקוה, ונתמלא מים--אף על פי שלא נשאר במקוה אלא מעט, והרי העציץ יש בו רוב המקוה--הרי זה ישבר את העציץ במקומו, ונמצא המקוה כולו כשר.
ד,ח וכן המסדר את הקנקנים בתוך המקוה, כדי לחסמן, ונתמלאו מים--אף על פי שבלע המקוה את מימיו, ולא נשאר שם מים כלל אלא מים שבתוך הקנקנים--הרי זה ישבר את הקנקנים, והמים הנקווים מהן מקוה כשר.
ד,ט [ו] כיצד פוסלין המים השאובין את המקוה בשלושת לוגין: שאם היה במקוה פחות מארבעים סאה, ונפלו לו שלושת לוגין והשלימוהו לארבעים סאה--הרי הכול פסול. אבל מקוה שיש בו ארבעים סאה מים שאינן שאובין, ושאב בכד, ושפך לתוכו כל היום כולו--הרי זה כשר.
ד,י ולא עוד, אלא מקוה עליון שיש בו ארבעים סאה מים כשרין, והיה ממלא בכלי ונותן לתוכו עד שרבו המים, וירדו למקוה תחתון ארבעים סאה--הרי התחתון כשר.
ד,יא [ז] מקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות, ונתן לתוכו סאה מים שאובין, ונטל אחר כך ממנו סאה--הרי זה כשר; וכן נותן סאה ונוטל סאה, והוא כשר--עד רובו.
ד,יב [ח] אין המים השאובין פוסלין את המקוה בשלושת לוגין, עד שייפלו לתוך המקוה מן הכלי; אבל אם נגררו המים השאובין חוץ למקוה, ונמשכו וירדו למקוה--אינן פוסלין את המקוה, אלא עד שיהיו מחצה למחצה; אבל אם היה רוב מן הכשרים, הרי המקוה כשר.
ד,יג כיצד: מקוה שיש בו עשרים סאה ומשהו מים כשרים, והיה ממלא ושואב חוץ למקוה, והמים נמשכין ויורדין למקוה--בין שהיו נמשכין על הקרקע, או בתוך הסילון וכיוצא בו מדברים שאינן פוסלין--הרי המקוה כשר, ואפילו השלימו לאלף סאה: שהשאובה שהמשיכוה כשרה, אם היה שם רוב ארבעים סאה מן הכשר.
ד,יד וכן גג שהיה בראשו עשרים סאה ומשהו מי גשמים, ומילא בכתפו ונתן לתוכו פחות מעשרים, שנמצא הכול פסול, ופתח הצינור ונמשכו הכול למקום אחד--הרי זה מקוה כשר: שהשאובה שהמשיכוה--כולה כשרה, הואיל והיה שם רוב כשר. וכן כל כיוצא בזה.
ד,טו [ט] הורו מקצת חכמי מערב ואמרו הואיל ואמרו חכמים שאובה שהמשיכוה כולה טהורה, אין אנו צריכין שיהיו שם רוב מים כשרים; וזה שהצריך רוב והמשכה, דברי יחיד הן, וכבר נדחו, שהרי אמרו בסוף שאובה שהמשיכוה כולה טהורה. ולפי דברי זה--אם היה ממלא בכלי ושופך, והמים נזחלין והולכין למקום אחד, הרי זה מקוה כשר. וכן כל אמבטי שבמרחצאות שלנו מקוות כשרים, שהרי כל המים שבהן שאוב שנמשך הוא. ומעולם לא ראינו מי שעשה מעשה בדבר זה.
ד,טז [י] מי גשמים ומים שאובין שהיו מתערבין בחצר, ונמשכין ויורדין לעוקה שבחצר, או שהיו מתערבין על מעלות המערה, ויורדין למערה--אם רוב מן הכשר, כשר; ואם רוב מן הפסול, פסול; מחצה למחצה, פסול.
ד,יז אימתיי--בזמן שמתערבין עד שלא יגיעו למקוה, ונמשכין ויורדין. אבל אם היו הכשרים והפסולים מקלחין לתוך המקוה--אם ידוע שנפל לתוכו ארבעים סאה מים כשרים עד שלא ירדו לתוכו שלושת לוגין מים שאובין, כשר; ואם לאו, פסול.
ה,א מקוה שנפלו לו שלושת לוגין מים שאובין מכלי אחד, או משניים ושלושה כלים--מצטרפין: והוא, שיתחיל השני עד שלא פסק הראשון. מארבעה כלים, אין מצטרפין. במה דברים אמורים, בזמן שלא נתכוון; אבל אם נתכוון לרבות את מי המקוה--אפילו נפל משקל דינר בכל שנה, מצטרף לשלושת לוגין.
ה,ב בין שקדמו השאובין את הכשרים, בין שקדמו הכשרים את הפסולין, או שהיו השאובין והכשרים נופלין למקוה כאחת--כיון שנפלו שלושת לוגין שאובין לתוך ארבעים סאה או לפחות מארבעים--נפסל הכול ונעשה שאוב.
ה,ג [ב] שניים שהטילו זה לוג ומחצה, וזה לוג ומחצה, והסוחט כסותו והגביהה, והרי המים שבה נופלין ממקומות הרבה, וכן המערה מן הצרצור, שמטיל ממקומות הרבה--הרי אלו פוסלין.
ה,ד [ג] המטביל כר או כסת של עור במקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות--כיון שהגביה שפתותיהן מן המים, נמצאו המים שבתוכן שאובין. כיצד יעשה--מטבילן, ומעלה אותן דרך שוליהן. אבל השק והקופה--מטבילין אותן ומעלין אותן כדרכן, ואינו חושש.
ה,ה [ד] מקוה שיש בו שלוש גומות של מים שאובין, לוג בכל גומה, ונפל לתוכו מים כשרים--אם ידוע שנפל לתוכו ארבעים סאה מים כשרים עד שלא יגיעו לגומה השלישית, כשר; ואם לאו, פסול.
ה,ו [ה] שני מקוות, אין בכל אחד מהן ארבעים סאה, ונפל לזה לוג ומחצה, ולזה לוג ומחצה, ונתערבו שני המקוות--הרי אלו כשרים, מפני שלא נקרא על אחד מהן שם פסול.
ה,ז אבל מקוה שאין בו ארבעים סאה, שנפל לתוכו שלושת לוגין מים שאובין, ואחר כך נחלק לשניים, וריבה מים כשרים על כל אחד מהן--הרי אלו פסולין: שכל המקוה כולו שנפסל כמים שאובין הוא חשוב, וכאילו כל מימיו נשאבו בכלי.
ה,ח [ו] בור שהוא מלא מים שאובין, והאמה נכנסת לו ויוצאה ממנו--לעולם הוא בפסולו, עד שיתחשב שלא נשאר מן השאובין שהיו בבור שלושת לוגין.
ה,ט מקוה שנפל לתוכו מים שאובין ונפסל, ואחר כך ריבה עליו מים כשרים עד שנמצאו הכשרים ארבעים סאה--הרי הוא בפסולו: עד שייצאו כל המים שהיו בו, ויפחתו השאובין משלושת לוגין.
ה,י כיצד: מקוה שיש בו עשרים סאה מי גשמים, ונפל לתוכו סאה מים שאובין, ואחר כך הרבה עליו מים כשרים--הרי זה בפסולו: עד שיידע שיצאו ממנו עשרים סאה שהיו בו וחמשת קבין ויותר מרביע הקב, ולא נשאר מן הכול שנפסל חוץ מפחות משלושת לוגין. וכן אם עשה מקוה שיש בו ארבעים סאה מים כשרים, ועירב אותו עם המקוה הזה הפסול--טהרו אלו את אלו.
ה,יא [ז] המסנק את הטיט לצדדין, ונמשכו ממנו שלושת לוגין למקוה--הרי זה כשר; היה תולש הטיט ומגביהו בידיו, והבדילו מן המקוה לצידה, ונמשכו ממנו שלושת לוגין--הרי אלו פסולין.
ה,יב [ח] גיס העובר ממקום למקום, וכן בהמה העוברת ממקום למקום, וזלפו בידיהם וברגליהם שלושת לוגין למקוה--הרי זה כשר. ולא עוד אלא אפילו עשו מקוה בתחילה, הרי הוא כשר.
ה,יג [ט] מקוה שאין בו ארבעים סאה, ונפל לתוכו פחות משלושת לוגין מים טמאין שאובין--הרי זה כשר לחלה ולתרומה וליטול מהן לידיים, ופסולין להיקוות עליהן. ירדו עליהן גשמים, ורבו עליהן--הרי אלו כשרים להיקוות עליהן.
ה,יד נפל לתוכו שלושת לוגין מים שאובין טמאין--הרי זה פסול לחלה ולתרומה וליטול ממנו לידיים, ופסול להיקוות עליו. ירדו גשמים ורבו עליהן--הרי הן כשרים לחלה ולתרומה וליטול מהן לידיים, ופסולין להיקוות עליהן, עד שייצאו כל המים הראשונים שנעשו כולן כשאובין, ולא יישאר מהן אלא פחות משלושת לוגין.
ה,טו וכן מקוה שיש בו ארבעים סאה חסר דינר, ונפל לתוכו שלושת לוגין מים שאובין טמאין--הרי זה פסול לחלה ולתרומה וליטול ממנו לידיים, ופסולין להיקוות עליהן. נפל לתוכו פחות משלושת לוגין, אפילו כולן טמאין, ואחר כך נפל לתוכו משקל דינר מי גשמים להשלימו--כשם שטהר לטבילה, כך טהר לכל דבר.
ו,א כל הכלים המקבלין שהלכו המים עליהן, או שנפלו מתוכן--הרי אלו שאובין, ופוסלין את המקוה: והוא, שייעשו לקבלה. אפילו היו כלים שאין מקבלין טומאה, כגון כלי אבנים וכלי אדמה--הרי אלו פוסלין.
ו,ב כל כלי שלא נעשה לקבלה--אף על פי שהוא מקבל, אינו פוסל את המקוה: כגון הסילונות שהמים נמשכין בהן--אף על פי שהן רחבים באמצע ומקבלין--אין פוסלין את המקוה, בין שהיו של מתכת או של חרס.
ו,ג השוקת שבסלע--אינה פוסלת את המקוה, לפי שאינה כלי. אבל כלי שחיברו בסלע--פוסל את המקוה, אף על פי שחיברו בסיד. ניקבה מלמטה, או מן הצד כשפופרת הנוד--כשרה, ואינה פוסלת את המקוה.
ו,ד הלוקח כלי גדול, כגון חבית גדולה או עריבה גדולה, וניקבו נקב המטהר אותו, וקבעו בארץ, ועשהו מקוה--הרי זה כשר. וכן אם פקק את הנקב בסיד ובבניין, אינו פוסל; והמים הנקווים בתוכו, מקוה כשר. סתם את הנקב בסיד ובגבסים--עדיין הוא פוסל את המקוה, עד שיקבענו בארץ או יבנה. ואם הוליכו על גב הארץ ועל גב הסיד, ומירח בטיט מן הצדדין--הרי זה כשר.
ו,ה המניח טבלה תחת הצינור, והרי המים נמשכין על הטבלה, ויורדין למקוה--אם היה לטבלה דופן, הרי זו פוסלת את המקוה; ואם לאו, אינה פוסלת. זקפה תחת הצינור כדי להדיחה--אף על פי שיש לה דופן--אינה פוסלת, שהרי לא עשיה לקבל.
ו,ו החוטט בצינור מקום לקבל בו הצרורות המתגלגלין במים, כדי שלא יירדו עם המים--אם היה הצינור של עץ וחפר בו כל שהוא, פוסל את המקוה: שהרי כל המים שיורדין באין מתוך כלי שנעשה לקבלה--ואפילו קבעו אחר שחקק בו, הואיל והיה עליו תורת כלי כשהיה תלוש. אבל אם קבעו בקרקע, ואחר כך חקק בו בית קיבול--אינו פוסל. ואם היה צינור של חרס, אינו פוסל עד שיהיה בחקק כדי לקבל רביעית.
ו,ז אף על פי שנתמלא המקום החקוק שבצינור צרורות המתחלחלין בתוכו--הרי הוא בפסולו, ואינו כסתום. ירד לתוך המקום שחקק עפר, וסתמו--הרי זה כשר.
ו,ח [ז] הספוג והדלי שהיו בהן שלושת לוגין מים, ונפלו למקוה--לא פסלוהו: שלא אמרו אלא שלושת לוגין שנפלו, לא כלי שנפל ובו מים שאובין.
ו,ט [ח] השידה והתיבה שבים--אין מטבילין בהן, אלא אם כן היו נקובים כשפופרת הנוד; ואם היו שק או קופה, מטבילין בהן. וכן המניח שק או קופה תחת הצינור, אין המים הנמשכין מהן פוסלין את המקוה.
ו,י [ט] גסטרה טמאה שהיא בתוך המקוה, ושפתה למעלה מן המים, והטביל בה הכלים--טהרו מטומאתן. אבל כשיגביה אותן מן המים עד שהן באוויר הגסטרה, מיטמא המים שעל גבן מאוויר הגסטרה, וחוזר ומטמא אותן.
ו,יא וכן מעיין שהוא יוצא מתחת התנור הטמא, וירד וטבל לתוכו--הוא טהור, וידיו טמאות מאוויר התנור, אלא אם כן היו המים למעלה מן התנור ברום ידיו, שנמצא כשטבל ידיו למעלה מן התנור: שאין כלי חרס מיטהרין במקוה כמו שביארנו.
ו,יב [י] חבית מלאה מים שנפלה לים, אפילו לים הגדול--הטובל שם, לא עלתה לו טבילה: אי אפשר לשלושת לוגין שלא יהיו במקום אחד. וכיכר של תרומה, שנפל לשם--נטמא במים השאובין, שהרי המים עומדין שם. אבל הנהרות וכיוצא בהן--הואיל והן נמשכין, הרי זה טובל שם.
ו,יג [יא] מים שאובין שהיו בצד המקוה--אף על פי שהמים נוגעין במי המקוה, לא פסלוהו: מפני שהן כמקוה סמוך למקוה. היו השאובין באמצע, פוסלין את המקוה.
ו,יד [יב] שתי בריכות זו למעלה מזו, וכותל ביניהן, והעליונה מלאה מים כשרים, והתחתונה מלאה שאובין, וניקב בכותל שבין העליונה לתחתונה--אם יש כנגד הנקב שלושת לוגין מים שאובין, נפסלה העליונה: מפני שהנקב כאילו הוא באמצע העליונה, ואינו בצידה.
ו,טו [יג] כמה יהיה בנקב, ויהיה בו שלושת לוגין--הכול לפי הבריכה: אם הייתה הבריכה התחתונה ארבעים סאה, צריך שיהיה הנקב אחד משלוש מאות ועשרים לבריכה. הייתה עשרים סאה, צריך להיות הנקב אחד ממאה ושישים לבריכה. וצא וחשב לפי חשבון זה--שהסאה ששת קבין, והקב ארבעת לוגין.
ו,טז [יד] שלוש מקוות זה בצד זה, בכל אחד מהן עשרים סאה מכוונות, ואחד מהן שאוב מן הצד, וירדו שלושה וטבלו בשלושתן ונערמו המים מכולן ונתערבו מלמעלה--המקוות כשרים, והטובלים טהורים: שהרי נעשה הכול שישים סאה, מהן ארבעים כשרים זה בצד זה, ואין המים השאובין פוסלין מקוה שיש בו ארבעים סאה, כמו שביארנו.
ו,יז היה השאוב באמצע, וירדו וטבלו בהן, ונערמו המים ונתערבו המקוות--הרי המקוות כמות שהיו, והטובלין טמאין כשהיו: שהרי לא נתערבו ארבעים סאה הכשרים--לפי שאינן זה בצד זה, שהשאוב מבדיל ביניהן.
ז,א אין המקוה נפסל לא בשינוי הריח ולא בשינוי הטעם, אלא בשינוי המראה בלבד. וכל דבר שאין עושין בו מקוה לכתחילה, פוסל את המקוה בשינוי מראה.
ז,ב כיצד: היין או החלב והדם וכיוצא בהן ממי כל הפירות--אינן פוסלין את המקוה בשלושת לוגין, שלא אמרו אלא מים שאובין; ופוסלין בשינוי מראה. אפילו מקוה שיש בו מאה סאה, ונפל לו לוג יין או מי פירות, ושינה את מראיו--פסול.
ז,ג וכן מקוה שיש בו עשרים סאה מים כשרים או פחות מזה, ונפל לתוכו סאה יין או מי פירות, ולא שינו את מראיו--הרי אלו כשרים כשהיו, ואין הסאה שנפלה עולה למידת המקוה. ואם נוסף על העשרים, עשרים אחרים מים כשרים--הרי זה מקוה כשר.
ז,ד [ב] יש מעלין את המקוה ולא פוסלין, פוסלין ולא מעלין, לא מעלין ולא פוסלין. [ג] ואלו מעלין ולא פוסלין--השלג, והברד, והכפור, והגליד, והמלח, וטיט הנרוק.
ז,ה כיצד: מקוה שיש בו ארבעים סאה חסר אחת, ונפל לתוכו סאה מאחד מאלו--הרי זה עולה למידתו, והרי המקוה כשר ושלם; נמצאו מעלין ולא פוסלין. אפילו הביא ארבעים סאה שלג בתחילה, והניחו בעוקה, וריסקו שם--הרי זה מקוה כשר.
ז,ו [ד] ואלו פוסלין ולא מעלין--מים שאובין בין טהורים בין טמאים, ומי כבשים, ומי שלקות, והתמד עד שלא החמיץ, והשיכר.
ז,ז כיצד: מקוה שיש בו ארבעים סאה חסר משקל דינר, ונפל מאחד מאלו משקל דינר לתוכן--אינו עולה למידת המקוה, ולא השלימו; ואם נפל מאחד מהן שלושת לוגין, פוסל את המקוה.
ז,ח [ה] ואלו לא פוסלין ולא מעלין--שאר המשקין, ומי פירות, והציר, והמורייס, והתמד משהחמיץ. כיצד: מקוה שיש בו ארבעים סאה חסר אחת, ונפל מאחד מאלו סאה לתוכו--לא העלתו, והרי המים כשרים כשהיו: שאין אלו פוסלין, אלא בשינוי מראה כמו שביארנו.
ז,ט [ו] ופעמים שאלו מעלין את המקוה. כיצד: מקוה שיש בו ארבעים סאה, ונפל לתוכו סאה מאחד מאלו, וחזר ולקח סאה ממנו--הרי הארבעים שנשארו, מקוה כשר.
ז,י [ז] מקוה שהדיח בו סלי זיתים וענבים, ושינו את מראיו--כשר. [ח] מי הצבע--פוסלין את המקוה בשלושת לוגין, ואין פוסלין אותו בשינוי מראה.
ז,יא [ט] מקוה שנפל לתוכו יין או מוחל או שאר מי פירות, ושינו את מראיו ונפסל--כיצד תקנתו: ימתין עד שיירדו גשמים, ויחזרו מראיו למראה מים. ואם היה במקוה ארבעים סאה מים כשרים--ממלא ושואב לתוכו, עד שיחזרו מראיו למראה מים.
ז,יב נפל לתוכו יין או מוחל וכיוצא בהן, ונשתנה מראה מקצתו--אם אין בו מראה מים שלא נשתנה כדי ארבעים סאה, הרי זה לא יטבול בו; והטובל במקום שנשתנה, לא עלתה לו טבילה: אפילו חבית של יין שנשברה בים הגדול, ומראה אותו מקום כמראה יין--הטובל באותו מקום, לא עלתה לו טבילה.
ז,יג [י] שלושת לוגין מים שאובין, שנפל לתוכן אפילו משקל דינר יין ושינה מראיהן, והרי מראה הכול מראה יין, ונפלו למקוה--לא פסלוהו, אלא אם שינו את מראיו.
ז,יד [יא] שלושת לוגין חסר דינר מים שאובין, שנפל לתוכן דינר חלב או מי פירות, והרי מראה הכול מים, ונפלו למקוה--לא פסלוהו: עד שייפלו שלושת לוגין מים שאובין שאין בהן תערובת משקה אחר, ולא מי פירות.
ז,טו [יב] מקוה שנשתנה מראה מימיו מחמת עצמו, ולא נפל לו דבר--הרי זה כשר: לא אמרו אלא שנשתנה, מחמת משקה אחר.
ח,א כל המעורב למקוה--הרי הוא כמקוה, ומטבילין בו. גומות הסמוכות לפי המקוה, ומקום רגלי פרסות בהמה שהיו בהן מים--אם היו מעורבין עם מי המקוה כשפופרת הנוד, מטבילין בהן. [ב] חדרי המערה, וסדקי המערה--מטבילין בהן, אף על פי שאין המים שבהן מעורבין עם מי המקוה אלא בכל שהוא. [ג] מחט שהייתה נתונה על מעלות המקוה, והיה מוליך ומביא במים--כיון שעבר עליה הגל, טהורה.
ח,ב [ד] עוקה שבתוך המקוה--אם הייתה הקרקע המבדלת בין העוקה ובין המקוה בריאה, ויכולה להעמיד את עצמה--אין מטבילין במים שבעוקה, עד שיהיו מעורבין עם המקוה כשפופרת הנוד; ואם אינה יכולה להעמיד את עצמה--אפילו אינן מעורבין אלא בכל שהוא, מטבילין בה.
ח,ג [ה] כותל שבין שני מקוות שנסדק לשתי, מצטרפין; ואם היה בשניהן ארבעים סאה, מטביל בכל אחת מהן. ואם נסדק לערב--אין מצטרפין, עד שיהיה במקום אחד כשפופרת הנוד. נפרץ הכותל מלמעלה--אם נתערבו המים למעלה מן הכותל כקליפת השום על רוחב שפופרת הנוד, מצטרפין.
ח,ד [ו] כמה הוא שיעור הנקב שהוא כשפופרת הנוד: כרוחב שתי אצבעות בינונייות של כל אדם, וחוזרות בו; ואינן בגודל, אלא שתי אצבעות ראשונות מן הארבע שבפס היד.
ח,ה כל שיעמוד בשפופרת הנוד ממעט, ואפילו דברים שהן מברייתו של מים. ספק יש בנקב כשפופרת הנוד, ספק שאין בו--אין מצטרפין: מפני שעיקר הטבילה מן התורה; וכל שעיקרו מן התורה--אף על פי ששיעורו הלכה, ספק שיעורו להחמיר.
ח,ו [ז] מטהרין את המקוות העליון מן התחתון, והרחוק מן הקרוב. כיצד: מביאין סילון של חרס או של אבר וכיוצא בהן, שאין הסילונות פוסלין את המקוה, ומניח את ידיו תחתיו עד שיהיה מתמלא מים ומושכו ומשיקו, עד שיתערב המים שבסילון עם מי המקוה האחר: אפילו כשערה דייו, והרי שני המקוות שהסילון ביניהן כמקוה אחד.
ח,ז [ח] שלוש גומות שבנחל, התחתונה והעליונה של עשרים עשרים סאה, והאמצעית של ארבעים, ושטף של גשמים עובר בתוך הנחל--אף על פי שהוא נכנס לתוכן ויוצא מתוכן, אין זה עירוב; ואין מטבילין אלא באמצעית, שאין המים הנזחלין מערבין אלא אם כן עמדו.
ח,ח [ט] טיט רך שהפרה שוחה ושותה ממנו, הרי זה נמדד עם המקוה; היה עבה עד שאין הפרה שוחה ושותה ממנו, אינו נמדד.
ח,ט [י] מקוה שיש בו ארבעים סאה מים וטיט, מטבילין בטיט ובמים. באיזה טיט מטבילין, בטיט זה הרך שהמים צפין על גביו.
ח,י היו המים מצד אחד, והטיט הרך מצד אחר--מטבילין במים, ואין מטבילין בטיט. [יא] כל שתחילת ברייתו מן המים, כגון יבחושין אדומין--מטבילין בו; ומטבילין בעינו של דג.
ח,יא [יב] מקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות, וירדו שניים וטבלו זה אחר זה--אף על פי שרגליו של ראשון נוגעות במים, הראשון טהור והשני בטומאתו: שהרי חסרו המים מארבעים סאה. הטביל בו תחילה סגוס עבה וכיוצא בו, והגביהו--אם היה מקצת הסגוס נוגעת במים, הרי הטובל באחרונה טהור: שהרי המים כולן מעורבין.
ח,יב הטביל בו את המיטה וכיוצא בה--אף על פי שדחק רגלי המיטה בטיט עבה שבקרקע המקוה עד שצפו המים עליה מלמעלה, הרי זו טהורה: שהרי לא נטבעו בטיט, עד שטבלו במים תחילה.
ח,יג הטביל בו יורה גדולה, הרי זו טמאה כשהייתה, מפני שהמים ניתזין ויוצאין חוץ למקוה, ונמצא חסר מארבעים. כיצד יעשה: מורידה דרך פיה, והופכה במקוה, ומטבילה; ומעלה אותה דרך שוליה--כדי שלא יהיו המים שבתוכה שאובין, ויחזרו למקוה ויפסלו אותו.
ח,יד [יג] מקוה שמימיו מרודדין--כובש אפילו חבילי קש וחבילי קנים בתוך המים ומן הצדדין, עד שיערמו המים למעלה; ויורד וטובל לתוכן.
ט,א שש מעלות במקוות, זו למעלה מזו. הראשון מי גבאים, ומי בורות שיחין ומערות, וכיוצא בהן ממים המכונסין בקרקע. אף על פי שהן שאובין, ואף על פי שאין בהן ארבעים סאה--הואיל ואינן מיטמאין אלא לרצון, כמו שביארנו--הרי הן בחזקת טהורין וכשרים לעשות מהן עיסה הטבולה לחלה, וליטול מהן לידיים, והוא שייטול מהן בכלי, כמו שיתבאר.
ט,ב למעלה מהן מי תמצית שלא פסקו, אלא עדיין הגשמים יורדין וההרים בצין, והן נמשכין ונקווין, ואינן שאובין אבל אין בהן ארבעים סאה--הרי הן כשרים לתרומה וליטול מהן לידיים, ומטבילין בהן את המים שנטמאו.
ט,ג פסקו הגשמים ולא פסקו ההרים מלהזחיל, עדיין הן מי תמצית; פסקו ההרים ואינן בצין, הרי אלו כמי גבאים.
ט,ד [ג] החופר בצד הים ובצד הנהר ובמקום הביצין, הרי הן כמי תמצית שלא פסקו. [ד] החופר בצד המעיין--כל זמן שהן באין מחמת המעיין, אף על פי שפוסקין וחוזרין ומושכין--הרי הן כמי מעיין; פסקו מלהיות מושכין, הרי הן כמי גבאים.
ט,ה למעלה מהן מקוה שיש בו ארבעים סאה מים שאינן שאובין, שבו טובל כל אדם טמא--חוץ מן הזב הזכר. ובו מטבילין את כל הכלים הטמאים, ואת הידיים שמטבילין אותן לקודש כמו שביארנו.
ט,ו למעלה מזה המעיין שמימיו מועטין, והרבו עליו מים שאובין--שווה למקוה, שאין מיטהרין במים הנמשכין ממנו אלא במים הנקווין ועומדין באשבורן; ושווה למעיין, שהוא מטהר בכל שהוא--שהמעיין אין למימיו שיעור, אפילו כל שהן מטהרין.
ט,ז למעלה מזה המעיין שלא נתערב בו מים שאובין, אבל מימיו מוכים, כגון שהיו מימיו מרים, או מלוחים--שהרי הוא מטהר בזוחלין, והן המים הנגררין ונמשכין מן המעיין.
ט,ח למעלה מזה המעיין שמימיו מים חיים--שבהן בלבד טובלין הזבים הזכרים, ומהן לוקחין לטהרת המצורע, ולקדש מי חטאת.
ט,ט מה בין מעיין למקוה: המקוה אינו מטהר אלא בארבעים סאה, והמעיין מטהר בכל שהוא. המקוה אינו מטהר אלא באשבורן, אבל המים הנזחלין ממנו אינן מטהרין; והמעיין מטהר בזוחלין. המקוה, לא תעלה בו טבילה לזבים; והמעיין--אם היו מימיו מים חיים, הזב טובל בהן.
ט,י [ט] מעיין שהיו מימיו יוצאין ונמשכין לתוך השוקת, ואחר כך יוצאין מן השוקת ונזחלין--הרי כל המים שבשוקת ושחוץ לשוקת פסולין. היו מקצת המים נמשכין על שפת השוקת, אפילו כל שהוא--הרי המים שחוץ לשוקת כשרים, שהמעיין מטהר בכל שהוא.
ט,יא היו מימיו נמשכין לתוך בריכה שהיא מלאה מים, ונקווין שם--הרי אותה הבריכה כמקוה; היה יוצא חוץ לבריכה--הרי זה פסול לזבים ולמצורעים ולקדש מי חטאת, עד שיידע שיצאו כל מי המקוה שהיו בתוך הבריכה.
ט,יב [י] מעיין שהיו מימיו נמשכין על גבי הכלים שאין להן בית קיבול, כגון שולחן וספסל וכיוצא בהן--הרי זה כמקוה, ובלבד שלא יטביל על גבי הכלים.
ט,יג [יא] מעיין שהיו אמות קטנות נמשכות ממנו, ורבה עליו מים שאובין לתוך המעיין עד שגברו המים שבאמות ושטפו--הרי הן כמעיין לכל דבר.
ט,יד היו מימי המעיין עומדין, ואינן נמשכין, ורבה עליו מים, עד שמשכו ממנו אמות המים--הרי המים שמשכו שווין למקוה לטהר באשבורן בלבד, ושווין למעיין לטהר בכל שהוא.
ט,טו [יב] כל הימים--מטהרין בזוחלין, ופסולין לזבים ולמצורעים ולקדש מהן מי חטאת. [יג] המים הזוחלין מן המעיין, הרי הן כמעיין לכל דבר. והמנטפין מן המעיין--אף על פי שהן טורדין, הרי הם כמקוה, ואין מטהרין אלא בארבעים סאה עומדין, ופסולין לזבים ולמצורעים ולקדש מהן מי חטאת.
ט,טז היו הזוחלין מן המעיין מתערבין עם הנוטפין ממנו--אם רבו הזוחלין על הנוטפין, הרי הכול כמעיין לכל דבר. ואם רבו הנוטפין על הזוחלין, וכן אם רבו מי גשמים על מי הנהר--אינן מטהרין בזוחלין, אלא באשבורן; לפיכך צריך להקיף מפץ וכיוצא בו באותו הנהר המעורב, עד שייקוו המים ויטבול בהן.
ט,יז [יד] נוטפין שעשין זוחלין, כגון שסמך למקום המנטף טבלה של חרס חלקה, והרי המים נזחלין ויורדין עליה--הרי אלו כשרים; וכל דבר שמקבל טומאה, ואפילו מדברי סופרים--אין מזחילין בו. [טו] זוחלין שקילחן בעלי אגוז--כשרים כשהיו, שאין עלי האגוז הלח שהוא צובע חשוב ככלים.
ט,יח [טז] מי גשמים הבאין מן המדרון, והרי הן נזחלין ויורדין--אף על פי שיש מתחילתן ועד סופן ארבעים סאה--אין מטבילין בהן כשהן נזחלין, עד שייקוו וינוחו באשבורן ארבעים סאה. הרי שהקיף כלים ועשה מהן מחיצות, עד שנתקבץ ביניהן ארבעים סאה ממים הנזחלין מן הגשמים--הרי זה טובל בהן; וכלים שעשה מהן הגדר, לא עלתה להן טבילה.
ט,יט [יז] גל שנתלש מן הים, ונפל על האדם או על הכלים--אם יש בו ארבעים סאה, הרי אלו טהורין לחולין: שאין הטובל לחולין צריך כוונה, כמו שביארנו. ואם נתכוון, והיה יושב ומצפה עד שייפול הגל--עלתה לו טבילה לדבר שנתכוון לו.
ט,כ [יח] אין מטבילין בגל כשהוא באוויר קודם שייפול על הארץ, אף על פי שיש בו ארבעים סאה--לפי שאין מטבילין בזוחלין, קל וחומר באוויר. היו שני ראשי הגל נוגעין בארץ, מטבילין בו; ואין מטבילין בכיפה שלו, מפני שהוא באוויר.
י,א ספק מים שאובין שטיהרו חכמים כיצד: מקוה שנסתפק לו אם נפלו לתוכו מים שאובין או לא נפלו, ואפילו ידע בוודאי שנפלו, ספק יש בהן שלושת לוגין או לא היה בהן שלושת לוגין, ואפילו ידע בוודאי שיש בהן שלושת לוגין, ספק שהיה במקוה שנפלו בו ארבעים סאה ספק שלא היה--הרי זה כשר.
י,ב שני מקוות, אחד יש בו ארבעים סאה ואחד שאין בו--נפלו שלושת לוגין מים שאובין לאחד מהן, ואין ידוע לאיזה מהן נפלו--ספקו טהור, מפני שיש לו במה יתלה. היו שניהן פחותין מארבעים סאה, ונפלו לאחד מהן, ואין ידוע איזה הוא--כל אחד משניהן פסול: שאין לו במה יתלה; אם לזה נפלו, נפסל, ואם לזה נפלו, נפסל.
י,ג מקוה שהניחו ריקן, ובא ומצאו מלא--כשר, מפני שזה ספק מים שאובין למקוה זה. [ד] צינור שהיה מקלח למקוה, והמכתשת נתונה בצידו--ספק מן הצינור למקוה, ספק מן המכתשת למקוה--הרי זה פסול, מפני שהפסול מוכיח; ואם יש במקוה רובו מים כשרים, הרי זה כשר, שזה ספק מים שאובין הוא, שהרי יש שם כשר קבוע.
י,ד [ה] כל המקוות הנמצאות בארץ העמים--פסולין, שחזקתן שאובין. וכל המקוות הנמצאות בארץ ישראל במדינות לפנים מן המפתח--בחזקת פסולין, שאנשי המדינה מכבסין בהן ומטילין לתוכן מים שאובין תמיד; וכל המקוות הנמצאות בארץ ישראל חוץ למפתח--בחזקת טהרה, שחזקתן מן הגשמים.
י,ה [ו] הטמא שירד לטבול, ספק טבל ספק לא טבל, ואפילו טבל ספק יש בו ארבעים סאה ספק שאין בו, שני מקוות אחד יש בו ארבעים סאה ואחד אין בו, וטבל באחד מהן ואין ידוע באיזה מהן טבל--ספקו טמא: לפי שהטמא בחזקתו, עד שייוודע שטבל כראוי.
י,ו וכן מקוה שנמדד ונמצא חסר, בין שהיה המקוה ברשות הרבים בין שהיה ברשות היחיד--כל הטהרות שנעשו על גביו למפרע טמאות, עד שייוודע זמן שנמדד בו והיה שלם.
י,ז במה דברים אמורים, בשהייתה הטבילה מטומאה חמורה. אבל אם טבל מטומאה קלה, כגון שאכל אוכלין טמאין, או שתה משקין טמאין, או בא ראשו ורובו במים שאובין, או נפלו על ראשו ועל רובו שלושת לוגין מים שאובין--הואיל ועיקר דברים אלו מדבריהם, הרי ספקו טהור כמו שביארנו; ואף על פי שנסתפק לו אם טבל או לא טבל, או שנמצא המקוה חסר לאחר זמן וכיוצא בספקות אלו--הרי זה טהור.
י,ח [ז] שני מקוות, אחד כשר ואחד פסול, וטבל באחד מהן מטומאה חמורה, ועשה טהרות--הרי אלו תלויות. טבל בשני, ועשה טהרות--הראשונות תלויות כשהיו, והשנייות טהורות; ואם נגעו אלו באלו--הראשונות תלויות, ושנייות יישרפו. וכן אם נטמא באמצע טומאה קלה שביארנו, וטבל בשני ועשה טהרות.
י,ט אבל אם טבל באחד מהן מטומאה קלה, ועשה טהרות, ונטמא טומאה חמורה, וטבל בשני ועשה טהרות--הראשונות טהורות, והשנייות תלויות; ואם נגעו אלו באלו--הראשונות יישרפו, והשנייות תלויות כשהיו.
י,י היה באחד מהן ארבעים סאה, ואחד כולו שאוב, וטבלו בהן שניים, אחד מטומאה חמורה ואחד מטומאה קלה, ועשו טהרות--הטובל מטומאה חמורה, טהרותיו תלויות; והטובל מן הקלה, טהרותיו טהורות.
י,יא היה אחד טמא וירד לטבול, והשני ירד להקר--זה שירד לטבול באחד מהן, טהרותיו תלויות כמו שביארנו. וזה שירד להקר, טהור כשהיה, שזה ספק מים שאובין הוא, שמא בשאוב טבל כשהקר ונטמא.
י,יב [ח] שני מקוות של עשרים עשרים סאה, אחד שאוב ואחד כשר, הקר באחד מהן, ועשה טהרות--הרי אלו טהורות; הקר בשני, ועשה טהרות--הרי אלו יישרפו, שהרי בוודאי בא ראשו ורובו במים שאובין כמו שביארנו.
יא,א כבר ביארנו שנטילת ידיים וטבילת ידיים, הכול מדברי סופרים; וידיים שצריכות טבילה, אין מטבילין אותן אלא במקוה כשר שיש בו ארבעים סאה, שבמקום שהאדם טובל בו, כלים וידיים טובלין.
יא,ב אבל ידיים שאין צריכות אלא נטילה בלבד--אם הטביל אותן במי מקוה, טהורין. ואם הטביל אותן במים שאובין, בין בכלים בין בקרקעות--לא טהרו ידיו, עד שייפלו המים השאובין מן הכלי על ידיו: שאין נוטלין לידיים אלא מן הכלים ומכוח נותן, כמו שביארנו בהלכות ברכות.
יא,ג [ב] כל החוצץ בטבילה--חוצץ בידיים, בין בטבילתן בין בנטילתן. וכל העולה למידת המקוה כטיט הנרוק, עולה לשיעור הרביעית שנוטלין בה הידיים. וכל הנוטל ידיו, צריך לשפשף.
יא,ד [ג] הנוטל ידיו לתרומה--צריך לחזור וליטול פעם שנייה במים שניים, כדי להסיר המים שעל גב ידיו, שהרי המים שנטל בהן תחילה והן הנקראין מים ראשונים, נטמאו בידיו. לפיכך אם נפל כיכר של תרומה לתוך המים שנטל בהן ידיו תחילה, נטמא; ואם נפל לתוך המים השניים, לא נטמא; ואם נטל ראשונים ושניים למקום אחד, ונפל שם כיכר של תרומה--נטמא.
יא,ה נטל את הראשונים, ונמצא על ידיו דבר חוצץ, הסירו, ונטל את השניים--הרי ידיו טמאות כשהיו, שאין המים השניים מטהרין אלא הנשאר מן המים הראשונים על גב ידיו.
יא,ו [ד] הידיים מיטמאות ומיטהרות, עד הפרק. כיצד: נטל את הראשונים עד הפרק, ונטל המים השניים חוץ לפרק, וחזרו מחוץ לפרק לידו--הרי ידו טהורה, שהמים השניים טהורין הן. נטל את הראשונים והשניים חוץ לפרק, וחזרו לידו--נטמאת ידו: שהמים הראשונים שחוץ לפרק נטמאו מחמת ידיו, ואין המים השניים מטהרין מים שחוץ לפרק; ולפי שחזרו המים שחוץ לפרק לידו, טימאוה.
יא,ז [ה] נטל את הראשונים לידו אחת, ונמלך ונטל את השניים לשתי ידיו--ידיו טמאות: שהשניים מיטמאין מחמת היד שלא ניטלה במים ראשונים, וחוזרין ומטמאין את היד השנייה.
יא,ח נטל את הראשונים לשתי ידיו, ונטל את השניים לידו אחת--האחת טהורה. נטל ידו אחת, ושיפשפה בחברתה--נטמאו המים שעליה מחמת חברתה שלא ניטלה, וחוזרין ומטמאין את היד שניטלה. שיפשפה בראשו או בכותל, הרי זו טהורה.
יא,ט [ו] נטל שתי ידיו משטיפה אחת--הרי אלו טהורות, ואין אומרין הרי זה כנוטל ידו אחת במים שירדו מעל ידו השנייה: אפילו ארבעה או חמישה, זה בצד זה או זה על גב זה; ובלבד שירפו, שיבואו בהן המים.
יא,י [ז] נטל מקצת ידו, וחזר והוסיף ונטל הנשאר מן ידו--הרי זו טמאה כשהייתה; ואם עדיין יש על מקצת שנטל בתחילה, טופח על מנת להטפיח--הרי זו טהורה. במה דברים אמורים, במים ראשונים; אבל בשניים נוטל מקצת ידיו, וחוזר ומוסיף על מקצתן.
יא,יא [ח] שיעור המים שנוטלין בהן תחילה, רביעית לכל אדם ואדם לשתי הידיים; אין פחות משיעור זה, כמו שביארנו בנטילת ידיים לפת. אבל מים שניים, יש לשניים ליטול ידיהן מרביעית; ומחצי לוג נותנין לשלושה או לארבעה; ומלוג נותנין אפילו למאה: שאין המים השניים לטהר, אלא להעביר המים הראשונים.
יא,יב [ט] כלי שהיה בו רביעית מים כשרים לנטילת ידיים, ונתן לתוכו מעט מים פסולין לנטילת ידיים--הרי אלו כשרים. נטל מן הכול כשיעור שנתן, ונשארה רביעית בלבד כשהייתה--הרי זו פסולה, מפני שהמים הפסולין השלימו שיעור הרביעית.
יא,יג [י] כל המים הפסולין לנטילה במים ראשונים, כך הן פסולין במים שניים; וכל כלי שאין נוטלין ממנו במים ראשונים, כך אין נוטלין ממנו מים שניים. וכשם שצריך להיות המים הראשונים מכוח אחר, כך המים השניים.
יא,יד [יא] כבר ביארנו בפרק שישי מהלכות ברכות, כל מיני המים הפסולין לנטילת ידיים והכשרים, וכל הכלים שנוטלין בהן לידיים ושאין נוטלין, ואיזו נתינה היא מכוח נותן וכשרה ואיזו נתינה אינה מכוח נותן ופסולה. וכל אותן הדברים שביארנו שם בנטילת ידיים לפת חולין, כך הן לתרומה. וכשם שכל ספק ידיים טהור לחולין, כמו שביארנו שם--כך לתרומה, כל ספק ידיים טהור.
יא,טו [יב] דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות גזירת הכתוב הן, ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעת אותן, והרי הן מכלל החוקים; וכן הטבילה מן הטומאות, מכלל החוקים היא: שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים, אלא גזירת הכתוב היא, והדבר תלוי בכוונת הלב; ולפיכך אמרו חכמים טבל ולא הוחזק, כאילו לא טבל. ואף על פי כן, רמז יש בדבר: כשם שהמכוון ליבו ליטהר--כיון שטבל--טהר, ואף על פי שלא נתחדש בגופו דבר; כך המכוון ליבו לטהר נפשו מטומאת הנפשות, שהן מחשבות האוון ודעות הרעות--כיון שהסכים בליבו לפרוש מאותן העצות, והביא נפשו במי הדעות--טהר. הרי הוא אומר "וזרקתי עליכם מים טהורים, וטהרתם: מכול טומאותיכם ומכל גילוליכם, אטהר אתכם" (יחזקאל לו,כה).
בריך רחמנא דסייען. נגמר ספר עשירי, בעזרת שדיי. ומניין פרקים של ספר זה, מאה וארבעה וארבעים: הלכות טומאת מת, חמישה ועשרים פרקים; הלכות פרה אדומה, חמישה עשר פרקים; הלכות טומאת צרעת, שישה עשר פרקים; הלכות מטמאי משכב ומושב, שלושה עשר פרקים; הלכות שאר אבות הטומאות, עשרים פרקים; הלכות טומאת אוכלין, שישה עשר פרקים; הלכות כלים, שמונה ועשרים פרקים; הלכות מקוות, אחד עשר פרקים.