בשם ה', אל עולם (בראשית כא,לג).
ראשית חכמה, קנה חכמה; ובכל קניינך, קנה בינה (משלי ד,ז).
הלכותיו חמש, וזה הוא סידורן: הלכות מכירה, הלכות זכייה ומתנה, הלכות שכנים, הלכות שלוחין ושותפין, הלכות עבדים.
הלכות מכירה. יש בכללן חמש מצוות--אחת מצות עשה, וארבע מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) דין מקח וממכר; (ב) שלא יונה במקח וממכר; (ג) שלא יונה בדברים; (ד) שלא יונה גר צדק בממונו; (ה) שלא יונהו בדברים.
הלכות זכייה ומתנה. עניין אלו ההלכות לידע דין זוכה מן ההפקר היאך יקנה ובמה יקנה, ודין נותן מתנה ומקבל ואיזו מתנה חוזרת ואיזו אינה חוזרת.
הלכות שכנים. עניין אלו ההלכות לידע דין חילוק הקרקעות בין השותפין, והרחקת נזק כל אחד מהן משכנו ומבעל המצר שלו, ודין בעל המצר.
הלכות שלוחין ושותפין. עניין אלו ההלכות לידע דין שלוחו של אדם ושותפו, ומשפטיהן במקחן וממכרן ובהפסדן ושכרן.
הלכות עבדים. יש בכללן שלוש עשרה מצוות--חמש מצוות עשה, ושמונה מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) דין קניין עבד עברי; (ב) שלא יימכר ממכרת עבד; (ג) שלא יעבידנו בפרך; (ד) שלא נניח גר תושב לרדות בו בפרך; (ה) שלא נעבוד בו עבודת עבד; (ו) להעניק לו בצאתו חופשי; (ז) שלא ייצא ריקם; (ח) לפדות אמה עברייה; (ט) לייעדה; (י) שלא תימכר; (יא) לעבוד בעבד כנעני לעולם, אלא אם כן הפיל לו אדוניו אחד מראשי אבריו; (יב) שלא להסגיר עבד שברח מחוצה לארץ לארץ ישראל; (יג) שלא להונות עבד זה הניצול אלינו.
נמצאו כל המצוות הנכללות בספר זה, שמונה עשרה--שש מהן מצוות עשה, ושתים עשרה מצוות לא תעשה.
יש בכללן חמש מצוות--אחת מצות עשה, וארבע מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) דין מקח וממכר; (ב) שלא יונה במקח וממכר; (ג) שלא יונה בדברים; (ד) שלא יונה גר צדק בממונו; (ה) שלא יונהו בדברים. וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.
א,א המקח אינו נקנה בדברים, ואפילו העידו עליהם עדים. כיצד: בית זה אני מוכר לך, יין זה אני מוכר לך, עבד זה אני מוכר לך, ופסקו הדמים, ורצה הלוקח ואמר קניתי, ורצה המוכר ואמר מכרתי, ואמרו לעדים היו עלינו עדים שמכר זה ושלקח זה--הרי זה אינו כלום, וכאילו לא היה ביניהם דברים מעולם. וכן בנותן מתנה ומקבלה.
א,ב אבל אם נקנה המקח באחד מדברים שהוא נקנה בהם--קנה הלוקח, ואינן צריכין עדים כלל; ואין אחד מהן יכול לחזור בו. [ג] ובמה ייקנה המקח: הקרקע נקנית באחד משלושה דברים--בכסף, או בשטר, או בחזקה.
א,ג [ד] כיצד בכסף: מכר לו בית או שדה, ונתן לו הדמים--קנה. במה דברים אמורים, במקום שאין כותבין את השטר; אבל במקום שדרכן לכתוב שטר מכר, לא קנה עד שיכתוב את השטר. ואין קרקע נקנית בפחות משווה פרוטה.
א,ד [ה] התנה הלוקח ואמר, אם רציתי אקנה, בכסף אקנה, או בשטר אקנה, ונתן הכסף על תנאי זה--הרי זה קיים, ואין המוכר יכול לחזור בו מפני התנאי; והלוקח יכול לחזור בו, עד שיכתוב השטר. וכן אם התנה המוכר כזה. [ו] האומר לחברו תן מנה לפלוני ויקנה ביתי לך--כיון שנתן, קנה הבית מדין ערב.
א,ה [ז] כיצד בשטר: כתב לו על הנייר או על החרס או על העלה שדי נתונה לך, שדי מכורה לך--כיון שהגיע השטר לידו, קנה: ואף על פי שאין שם עדים כלל, ואף על פי שאין השטר שווה כלום.
א,ו במה דברים אמורים, במוכר שדהו מפני רעתה. אבל בשאר קרקעות--אף על פי שהגיע השטר של מכר לידו, ואפילו היו בו עדים--לא קנה, עד שייתן את הדמים.
א,ז [ח] כיצד בחזקה: מכר לו בית או שדה, או נתן אותן מתנה--כיון שנעל או גדר או פרץ כל שהוא, והוא שיועיל במעשיו--הרי זה קנה.
א,ח במה דברים אמורים, בשהחזיק בפני המוכר. אבל שלא בפני המוכר או הנותן, צריך שיאמר לו לך חזק וקנה; ואחר כך אם החזיק--קנה, אף על פי שאינו בפני הבעלים.
א,ט המוכר בית לחברו, ומסר לו את המפתח--הרי זה כמי שאמר לו לך חזק וקנה; וכשיחזיק, יקנה. וכן המוכר את הבור--כיון שמסר לו דולייו, הרי זה כמי שאמר לו לך חזק וקנה; וכשיחזיק, יקנה.
א,י כיצד המחזיק בנעילה קנה: כגון שמכר בית או חצר, והיה הפתח פתוח, ונעל הלוקח את הפתח וחזר ופתחו--הרי זה החזיק וקנה, שהרי נשתמש בו שימוש המועיל.
א,יא כיצד המחזיק בגדירה כל שהוא קנה: כגון שהיה שם גדר והיו עולין לו בנחת, והוסיף עליו כל שהוא והשלימו לעשרה, ונמצא שאין עולין לו אלא בדוחק--הרי זה הועיל, וקנה.
א,יב וכן אם הייתה שם פרצה והיו נכנסים בה בדוחק, והרחיב בה כל שהוא עד שנמצא הנכנס נכנס בה בריוח--הרי זה הועיל, וקנה. [יב] נתן צרור והועיל, כגון שחיבר בו המים לשדה, או נטל צרור והועיל, כגון שפתח בנטילתו המים לשדה--הרי זה קנה. וכן כל כיוצא בזה.
א,יג המוכר שדה לחברו בצד שדהו, או שנתנה לו במתנה--כיון שדש את המצר שבין שתי השדות ונעשו שתיהן כשדה אחת, קנה. אבל אם הלך בה לאורכה ולרוחבה, אין הילוך מועיל כלום; ואם שביל כרמים מכר לו--הואיל ונעשה להילוך, קנה בהילוך.
א,יד וכמה שיעור רוחב הדרך שיקנה בהילוכו--אם היה מסויים במחיצות, קנה כדי שיגביה רגל ויניח רגל בצידה; ואם אין שם מחיצות, קנה ברוחב כדי שתהיה על ראשו חבילה של שריגים וייסוב בה.
א,טו הייתה הקרקע צחיח סלע שאין בה לא גדירה ולא פריצה, ואינה בת זריעה--הרי החזקה שקונה אותה בה שטיחת הפירות, או העמדת הבהמה שם, וכיוצא בזה משאר התשמיש.
א,טז המוכר קרקע לחברו, ונכנס בה הלוקח וזרעה או נרה, או שאסף פירות האילן או זמרו, וכל כיוצא בדברים אלו--הרי זה קנה, שהרי החזיק; ואין אחד מהן יכול לחזור בו.
א,יז וכן אם אסף המוכר סל של פירות, ונתן ללוקח--קנה לוקח מיד בחזקה: שהרי גילה דעתו שהקנה לו שדה זו קניין גמור, ונעשו פירותיה שלו.
א,יח [יז] הגוי אינו קונה בחזקה, אלא בשטר הוא שקונה עם נתינת הכסף. וישראל הבא מחמת הגוי--הרי הוא כגוי, ואינו קונה אלא בשטר.
א,יט כל המחובר לקרקע--הרי הוא כקרקע, ונקנה בכסף ובשטר או בחזקה; ואם אינו צריך לקרקע, כגון המוכר ענבים העומדות להיבצר--הרי זה כמיטלטלין לקנייה, ויש להן אונאה.
א,כ [יח] כשם שהקרקע נקנית בכסף, ובשטר, ובחזקה--כך שכירות הקרקע נקנית בכסף לבדו, או בשטר לבדו, או בחזקה; ואין אחד מהן יכול לחזור בו.
א,כא [יט] המוכר לחברו עשר שדות בעשר מדינות--כיון שהחזיק באחת מהן, קנה כולן. ואפילו הייתה אחת מהן הר גבוה, והשנייה מצולה, שהרי תשמיש זו אינו תשמיש זו--אף על פי כן כיון שהחזיק באחת מהן, קנה השאר.
א,כב [כ] במה דברים אמורים, שנתן דמי כולן. אבל אם לא נתן דמי כולן, לא קנה אלא כנגד מעותיו; לפיכך אם היו הכול במתנה, קנה כולן.
א,כג וכן בשכירות--כיון שהחזיק באחת מהן, קנה כולן כל זמן השכירות. היו מקצת הקרקעות במכר, ומקצתן בשכירות--כיון שהחזיק בין בשכורה בין במכורה, קנה הכול.
ב,א עבד כנעני--הרי הוא כקרקע לקנייה, ונקנה בכסף או בשטר או בחזקה. [ב] ומה היא החזקה בקניין עבדים--שישתמש בו כדרך שמשתמשין בעבדים, בפני רבן.
ב,ב כיצד: התיר לו מנעלו, או שהנעיל לו מנעלו, או שהוליך כליו אחריו לבית המרחץ, או שהפשיטו, או סכו, או גרדו, או הלבישו, או הגביה את רבו--קנה; וכן אם הגביה הרב את העבד, קנהו.
ב,ג תקפו והביאו אצלו--קנהו, שהעבדים נקנין במשיכה כזו. אבל אם קרא לעבד, ובא אצלו, או שאמר לו רבו הראשון לך אצל הלוקח, והלך אצלו--לא קנה: עד שימשכנו בתקיפה, או ישתמש בו כדרך שביארנו. ואם החזיק בו שלא בפני הרב, צריך שיאמר לו לך חזק וקנה.
ב,ד עבד קטן--הרי הוא כבהמה, וקונין אותו בדברים שקונין בהן הבהמה ובדברים שקונין בהן העבדים; לפיכך נקנה במשיכה, אף על פי שלא תקפו.
ב,ה הבהמה, בין דקה בין גסה--נקנית במשיכה: אף על פי שאפשר להגביה אותה, לא הצריכוהו להגביה, מפני שמתחבטת בארץ. ואם הגביה, קנה. וההגבהה, קונין בה בכל מקום. אבל המשיכה, אין קונין בה אלא בסימטה, או בחצר של שניהם; ואין קונין בה ברשות הרבים, ולא בחצר שאינה של שניהם.
ב,ו כיצד קונין הבהמה במשיכה--אין צריך לומר אם משכה והלכה או שרכב עליה והלכה בו, שקנה; אלא אפילו קרא לה ובאה, או שהכישה במקל ורצתה לפניו--כיון שעקרה יד ורגל, קניה: והוא, שימשוך בפני הבעלים. אבל אם משך שלא בפני הבעלים--צריך שיאמר לו קודם שימשוך, לך משוך וקנה.
ב,ז המוכר עדר לחברו, או שנתנו לו במתנה--כיון שמסר לו משכוכית, והיא הבהמה המהלכת בראש העדר והכול נמשכים אחריה--אין צריך לומר לו לך משוך וקנה: שמסירת בהמה זו, כמי שאמר לו לך משוך וקנה. וכיון שמשך העדר--קנהו, אף על פי שמשך שלא בפניו.
ב,ח האומר לחברו משוך ותקנה, או חזק ותקנה, וכיוצא בדברים אלו, והלך ומשך או החזיק--לא קנה: שמשמע תקנה להבא, ועדיין לא הקנה לו. אלא צריך המוכר או הנותן לומר לו משוך וקנה, או חזק וקנה, וכיוצא בדברים אלו שמשמען שיקנה עתה, בעת שימשוך או יחזיק.
ב,ט האומר לחברו משוך פרה זו, ולא תקנה אלא לאחר שלושים יום, ומשך--לא קנה. ואם אמר לו קנה מעכשיו ולאחר שלושים יום--קנה, ואפילו הייתה עומדת באגם ביום שלושים: שזה כמי שהקנה מעתה על תנאי; נעשה התנאי, נתקיים הקניין. וכל האומר על מנת, כאומר מעכשיו.
ב,י המוכר בהמה לחברו, או נתנה לו במתנה, ואמר לו קנה אותה כדרך שבני אדם קונין--אם משך או הגביה, קנה. אבל אם רכב עליה--אם בשדה, קנה; ובעיר, לא קנה, לפי שאין דרך בני אדם לרכוב בעיר.
ב,יא לפיכך אם היה אדם חשוב שדרכו לרכוב בעיר, או אדם מזולזל ביותר שאינו מקפיד על הילוכו בעיר רוכב, כגון המיטפלין בגידול הבהמות והעבדים, או שהייתה אישה, או שהיה ברשות הרבים שהרבים דוחקין שם--הרי זה קנה ברכיבה: והוא, שתהלך בו.
ג,א אחד הבהמה, ואחד שאר כל המיטלטלין--נקנין במעות, דין תורה; ומשייתן את המעות--קנה, ואין אחד מהן יכול לחזור בו. אבל חכמים תיקנו שלא יקנו המיטלטלין אלא בהגבהה, או במשיכת דבר שאין דרכו להגביה.
ג,ב כיצד: המקבץ עצים או פשתן וכיוצא בהן, ועשה מהן טעון גדול שאי אפשר להגביהו--אינו נקנה במשיכה, שהרי אפשר להתיר האגד ולהגביהו עץ עץ. וכן כל כיוצא בזה.
ג,ג אבל אם היה הטעון של פלפלין או אגוזים ושקדים וכיוצא בהן, והיה גדול שאין אחד יכול להגביהו--הרי זה נקנה במשיכה: שאם יתירו, יתפרד ויהיה לו בו טורח גדול. וכן כל כיוצא בהן.
ג,ד [ג] הספינה--הואיל ואי אפשר להגביהה, ויש במשיכתה טורח גדול, ואינה נמשכת אלא לרבים--לא הצריכוה משיכה, אלא נקנית במסירה; וכן כל כיוצא בזה. ואם אמר לו המוכר לך משוך וקנה--אינו קונה הספינה, עד שימשכנה כולה ויוציאה מכל המקום שהייתה בו: שהרי הקפיד המוכר שלא יקנה זה אלא במשיכה.
ג,ה [ד] נמצאת למד שהלוקח מיטלטלין--אף על פי שנתן כל הדמים, יכול לחזור בו; וכן המוכר יכול לחזור בו: עד שיגביה, או ימשוך דבר שאינו בן הגבהה, או ימסור המוכר ללוקח דבר שאין דרכו להימשך. וכיון שהגביה, או משך דבר שאין דרכו להגביה, או נמסר לו דבר שאין דרכו להימשך--קנה, ואין אחד משניהם יכול לחזור בו; וכופין את הלוקח ליתן את הדמים.
ג,ו [ה] ולמה תיקנו חכמים דבר זה במיטלטלין--גזירה שמא ייתן הלוקח דמי החפץ וקודם שייקחנו יאבד באונס, כגון שנפלה דליקה ונשרף, או באו ליסטים ונטלוהו: אם יהיה ברשות הלוקח, יתמהמה המוכר ולא יצילו. לפיכך העמידוהו חכמים ברשות המוכר, כדי שישתדל ויציל החפץ, שאם אבד, יהיה חייב לשלם.
ג,ז [ו] נמצאת אומר שאם נתן דמי המקח ונאנס קודם שייקחנו, יאמר לו הלוקח תן לי את מקחי או החזר לי את מעותיי, ואף על פי שיש עדים שאבד באונס, ולא היה במוכר כוח להצילו ולא נתרשל בדבר זה--הרי זה מחזיר את הדמים, שהרי תיקנו חכמים במשיכה.
ג,ח לפיכך אם היה ביתו של לוקח שיש בו החפץ הנמכר מושכר למוכר, לא תיקנו לו חכמים משיכה: שהרי המקח ברשות הלוקח הוא; ומשנתן את הדמים--נקנה המקח, ואין אחד מהן יכול לחזור בו.
ג,ט [ז] וכן השוכר את המקום שאותן המיטלטלין הנמכרין מונחין בו--קנה, ואין אחד מהן יכול לחזור בו: ואף על פי שלא הגביה ולא משך ולא נמסרו לו, שהרי נעשו ברשותו. וכבר ביארנו ששכירות קרקע נקנית בכסף או בשטר או בחזקה.
ג,י [ח] המקנה קרקע ומיטלטלין כאחד--כיון שקנה הקרקע בכסף או בשטר או בחזקה, נקנו המיטלטלין עימהם: בין שהיו שניהם במכר או במתנה, בין שמכר המיטלטלין ונתן הקרקע, בין שמכר הקרקע ונתן המיטלטלין--כיון שקנה הקרקע, קנה המיטלטלין.
ג,יא [ט] במה דברים אמורים, בשהיו המיטלטלין צבורין באותה קרקע; אבל אם היו במקום אחר, צריך שיאמר לו קנה המיטלטלין על גבי הקרקע. אפילו היו המיטלטלין במדינה אחרת, ואמר לו קנה אותם על גבי קרקע פלונית--כיון שקנה הקרקע--נקנו המיטלטלין, אף על פי שאינן צבורין בתוכה; ואם לא אמר לו קנה על גבי קרקע, לא קנה. וקרקע כל שהוא, קונין על גבה כל מיטלטלין שירצה.
ג,יב [י] הקנה השדה לאחד, והמיטלטלין לאחד--אף על פי שאמר לו קנה המיטלטלין על גב הקרקע, והחזיק האחד בקרקע--לא קנה השני המיטלטלין. ואם תפסן אחר שחזר בו המקנה--אין מוציאין אותן מידו, שהרי תפסן אחר שקנה חברו הקרקע שנקנו אלו על גבה.
ג,יג [יא] המקנה עבדים וקרקעות כאחד--החזיק בעבדים, לא קנה הקרקעות. החזיק בקרקעות, לא קנה העבדים עד שיהיו עומדין בתוך הקרקע; ואף על פי שאמר לו קנה עבדים על גבי הקרקע, לא קנה עד שיהיו בתוכה--שהעבד מהלך לדעת עצמו.
ג,יד [יב] המקנה עבדים ומיטלטלין כאחד--משך המיטלטלין, לא קנה העבדים. החזיק בעבדים--לא קנה המיטלטלין, אלא אם כן היו המיטלטלין על גב העבד: והוא שיהיה כפות, שהרי אינו יכול להלך.
ג,טו [יג] המקנה בהמה וכלים שעל גבה כאחד--אף על פי שמשך הבהמה וקניה, לא קנה הכלים שעליה: עד שיגביהם, או ימשוך הכלים עצמן אם אין דרכן להגביה--שהבהמה כחצר המהלכת היא, ואין מה שבתוכה קנוי לבעליה. לפיכך אם הייתה הבהמה כפותה, קנה אף כלים שעליה.
ג,טז [יד] אמר לו המקנה, משוך בהמה זו וקנה כלים שעליה--הואיל ולא הקנה לו גוף הבהמה--אף על פי שמשכה והיא כפותה, לא קנה כלים שעליה: עד שימשוך הכלים עצמן.
ג,יז [טו] היה עציץ נקוב לאחד, והיו הזרעים שבו לאחד--הקנה העציץ לבעל הזרעים--כיון שמשך, קנה; הקנה הזרעים לבעל העציץ--לא קנה, עד שיחזיק בזרעים עצמן.
ג,יח [טז] היה העציץ והזרעים שבו לאחד, והקנה הכול לאחד--החזיק בעציץ לקנות הזרעים, אף העציץ לא קנה; החזיק בזרעים, קנה העציץ. וזו היא ששנו נכסים שאין להן אחריות נקנים עם נכסים שיש להן אחריות, שהזרעים שבעציץ נקוב כזרועים בארץ, וכל המחובר לקרקע, כקרקע כמו שביארנו.
ג,יט [יז] כבר ביארנו שכל העומד להיבצר--הרי הוא כבצור, ואינו נקנה אלא בהגבהה או בשאר דברים שנקנים בהן המיטלטלים. [יח] פשתן שהוא מחובר לקרקע, ויבש ואינו צריך לקרקע, ואמר לו יפה לי קרקע כל שהוא, וקנה כל מה שעליה--כיון שתלש כל שהוא, קנה הכול מפני תנאי זה; אבל אם הקנה לו הפשתן הזה במכר או במתנה--לא קנה אלא מה שתלש, שהרי הגביהו. וכן כל כיוצא בזה.
ד,א כלייו של אדם--כל מקום שיש לו להניחו, קונה לו; וכיון שנעשו המיטלטלין בתוך הכלי, אין אחד מהן יכול לחזור בו, והרי זה כמי שהגביהן, או כמי שהונחו בתוך ביתו. לפיכך אין כלייו של אדם קונה לו ברשות הרבים, ולא ברשות המוכר, אלא אם כן אמר לו המקנה, לך וקנה בכלי זה.
ד,ב וכן אם קנה הכלי תחילה והגביהו, ואחר כך הניחו שם ברשות המוכר, וחזר וקנה ממנו הפירות--כיון שנעשו בתוך הכלי הזה, קנה אותם: שמפני הנאת המוכר במכירת הכלי, אינו מקפיד על מקומו.
ד,ג [ב] כשם שאין כלייו של לוקח קונה לו ברשות מוכר--כך אין כלייו של מוכר קונה ללוקח, אף על פי שהוא ברשות הלוקח.
ד,ד [ג] מסירה--אינה קונה אלא ברשות הרבים, ובחצר שאינה של שניהם. והמשיכה--אינה קונה אלא בסימטה, או בחצר של שניהם. וההגבהה, קונה בכל מקום. [ד] דבר הנקנה במשיכה--אם היה ברשות הרבים, ומשכו לרשות היחיד או לסימטה--כיון שהוציא מקצת החפץ מרשות הרבים, קנה.
ד,ה טעון של פירות שהיה מונח ברשות הרבים, ומשכו הלוקח לרשותו או לסימטה, אחר שפסק הדמים--קנה, אף על פי שעדיין לא מדד; וכן אם מדדן הלוקח ברשות הרבים, קנה ראשון ראשון בהגבהה. [ו] היה המוכר מודד לתוך כלייו של לוקח--לא קנה, שאין כלייו של לוקח קונה לו ברשות הרבים.
ד,ו היו הפירות ברשות הלוקח--כיון שקיבל עליו המוכר למכור--קנה לוקח, ואף על פי שעדיין לא מדד. היו ברשות המוכר, או ברשות שהן מופקדין אצלו--לא קנה לוקח עד שיגביה הפירות, או עד שיוציאם מרשותו בשכירות מקומן וכיוצא בו כמו שביארנו.
ד,ז היו הפירות בסימטה או בחצר של שניהם, ואפילו היו ברשות לוקח, והיו בתוך כלייו של מוכר, וקיבל עליו המוכר למכור, והתחיל המוכר למדוד לתוך כלייו של מוכר--אם אמר לו כור בשלושים סלע אני מוכר לך, יכול לחזור בו ואפילו בסאה אחרונה: הואיל ועדיין הפירות בכלייו, ולא גמר כל המידה, וכלייו של מוכר אינו קונה ללוקח, אף על פי שהוא ברשות לוקח.
ד,ח ואם אמר לו כור בשלושים סאה בסלע, ראשון ראשון קנה: שכיון שפסקו הדמים על כל סאה וסאה, כל סאה שיגביה המוכר ויערה אותה נגמרה מכירתה, הואיל ואין הפירות ברשות המוכר, ולא ברשות הרבים; ואילו לא היו הפירות בכלייו של מוכר, כיון שהן ברשות לוקח, קנה משפסק ואף על פי שלא מדד, כמו שביארנו.
ד,ט [ח] וכן המוכר יין או שמן לחברו בסימטה או בחצר של שניהם, או ברשות לוקח, והייתה המידה של סרסור--עד שלא נתמלאת המידה--למוכר; משנתמלאת המידה--הרי הן ברשות לוקח, ואין אחד מהן יכול לחזור בו.
ד,י [ט] וכן פירות שהיו צבורין בסימטה או בחצר של שניהם, והמידה אינה של אחד מהן, והיה המוכר מודד--עד שלא נתמלאת המידה, הרי היא ברשות מוכר; ומשנתמלאת המידה, הרי היא של לוקח.
ד,יא [י] הייתה המידה של אחד מהן, והיו בה רשמין לידע חצייה, ושלישה, ורביעה, וכיוצא בהן--כיון שהגיע לרושם מן הרשמים, קנה ראשון ראשון, ואף על פי שלא נתמלאת המידה: שכל רושם מהם כמידה בפני עצמה--שהרי של אחד מהן היא המידה, והוא סומך על הרשמים שבה.
ד,יב [יא] זה כלל גדול יהיה בידך: הקונה את המיטלטלין--אם פסק הדמים, ואחר כך הגביה--קנה. ואם הגביה תחילה והניח, ואחר כך פסק הדמים--לא קנה באותה הגבהה: עד שיגביה אחר שפסק, או ימשוך דבר שאין דרכו להגביה.
ד,יג [יב] היה דבר הנמכר דמיו קצובין וידועין, והגביהו--קנהו, אף על פי שפסק אחר שהגביה. והוא הדין בשאר דברים שקונין בהם המיטלטלין, שצריך לקנות בהם אחר שיפסוק הדמים, אלא אם כן היו דמיו קצובין, כמו שביארנו.
ד,יד [יג] לפיכך המושך חמרים ופועלים והכניסן לתוך ביתו, ומדד עד שלא פסק הדמים--אפילו היה הלוקח הוא המודד, או שפסק הדמים ואחר כך מדד המוכר--שניהם יכולין לחזור בהן.
ד,טו פירקן הלוקח, והכניסן לתוך ביתו--אם פסק הדמים, ואחר כך מדד המוכר--אין שניהם יכולין לחזור בהן, שהרי סמכה דעתו למכור. ואם מדד עד שלא פסק, שניהם יכולין לחזור בהם--שהרי לא סמכה דעתו עדיין למכור, ואפילו מדד הלוקח.
ד,טז [יד] הנוטל כלי מן האומן על מנת לבקרו--אם היו דמיו קצובין ונאנס בידו, חייב בדמיו: הואיל ודמיו קצובין, מעת שהגביהו נעשה ברשותו--והוא שיגביהנו כדי לקנות את כולו, ויהיה אותו החפץ הנמכר חביב על הלוקח. אבל חפץ שהמוכר קץ בו, והוא מבקש ורודף למוכרו--הרי הוא ברשות המוכר עד שיפסוק הדמים, ויגביהנו הלוקח אחר שפסק הדמים.
ד,יז [טו] אחד המושך או המגביה או המחזיק בעצמו, או שאמר לאחר להגביה לו או למשוך לו או להחזיק לו--הרי זה זכה לו. וכן בשאר דרכי הקניה.
ה,א כל המיטלטלין קונין זה את זה. כיצד: החליף פרה בחמור, או יין בשמן--אף על פי שמקפידין על הדמים ושיערו כמה שווה זה וכמה שווה זה, ואחר כך החליפו--כיון שמשך האחד או הגביה, קנה השני המיטלטלין האחרים בכל מקום שהם, ונעשו ברשותו, ואף על פי שעדיין לא משכן.
ה,ב החליף חמור בפרה וטלה, ומשך את הפרה ועדיין לא משך את הטלה--לא קנה, שאין כאן משיכה גמורה. וכן כל כיוצא בזה.
ה,ג דמים שאין מקפידין עליהם--הרי הן כשאר מיטלטלין, וקונין. כיצד: הרי שחפן מעות בלא משקל ובלא מניין, אלא נטלן אכסרה, ואמר לו מכור לי פרתך או יין זה באלו, ונתן לו את הדמים--קנה, ואין אחד מהם יכול לחזור בו: שזה דבר שאינו מצוי הוא, ולא הצריכו בו משיכה.
ה,ד וכן ראובן שמכר מיטלטלין לשמעון בחמישים זוז, וקנה שמעון המיטלטלין ונתחייב בדמים, ואחר שנתחייב שמעון בחמישים זוז אלו, היה לו יין או בהמה ועבד וכיוצא בהן משאר המיטלטלין, והיה רוצה למוכרן, ואמר לו ראובן מכור אותן לי בחמישים זוז שיש לי בידך דמי המכר, ואמר לו הין--קנה ראובן המיטלטלין בכל מקום שהן, ואף על פי שלא משך ולא הגביה: שגם זה דבר שאינו מצוי הוא, ולא הצריכו בו משיכה.
ה,ה אבל אם היה לו חוב עליו שלא מחמת המכר, ואמר לו מכור לי מיטלטלין בחוב שיש לי אצלך, ורצו שניהם--לא קנה: עד שיגביה, או ימשוך דבר שאין דרכו להגביה, או יקנה באחד מן הדרכים שהמיטלטלין נקנין בהן.
ה,ו [ה] הקרקעות והעבדים והבהמה ושאר כל המיטלטלין--כל אחד מהן נקנה בחליפין, והוא הנקרא קניין. ועיקר הדרך הזאת שייתן הקונה למקנה כלי כל שהוא, ויאמר לו קנה כלי זה חלף החצר או היין או הבהמה או העבד שמכרת לי בכך וכך: כיון שהגביה המוכר את הכלי, וקנהו--קנה הלוקח אותו הקרקע או אותן המיטלטלין, אף על פי שעדיין לא משכן ולא נתן את הדמים; ואין אחד מהן יכול לחזור בו.
ה,ז [ו] אין קונין אלא בכלי, ואף על פי שאין בו שווה פרוטה; ואין קונין בדבר שהוא אסור בהניה, ולא בפירות, ולא במטבע. ואין קונין בכלייו של מוכר, אלא בכלי הלוקח.
ה,ח [ז] הקנה אחד כלי למוכר כדי שיקנה הלוקח אותו הממכר, זכה ללוקח; ואף על פי שהקנה לו הכלי על מנת להחזירו, נקנה המקח וזכה בו הלוקח, שמתנה על מנת להחזיר, שמה מתנה.
ה,ט אף על פי שלא תפס המוכר כל הכלי שקנהו חלף ממכרו, אלא אחז מקצתו ואחז המקנה לו מקצתו--קנה הלוקח: והוא שיאחוז ממנו כדי שיעור כלי, או יאחזנו אחיזה שהוא יכול לנתוק את כל הכלי מיד המקנה לו.
ה,י לפיכך אם הקנה לו במקצת הבגד, צריך שיאחוז מן הבגד כדי שלוש אצבעות: שאם יפסוק ממקום שאחז, הרי הוא כלי בפני עצמו--ששלוש אצבעות מן הבגד קרוי כלי, כמו שביארנו בעניין טומאת בגדים. וכן אם אחז פחות משלוש, והיה יכול לנתוק כל הכלי--הרי זה קנה.
ה,יא [ח] זה שכותבין בשטרות וקנינו מפלוני בכלי הכשר לקנות בו--בכלי, להוציא הפירות וכיוצא בהן; הכשר, להוציא איסורי הניה; לקנות בו, להוציא כלייו של מוכר.
ה,יב [ט] זה הקניין, אינו צריך להיות בפני עדים, אלא אם היה בינו ובין חברו, קנה: שלא הצריכה תורה עדים בדיני ממונות אלא לכופר; אבל המוכר או הנותן או השוכר או המשאיל וכיוצא בהן, אינו צריך עדים. וכיון שקנה הקונה בדרך מן הדרכים שקונין בהן--בין בהגבהה, בין במשיכה ומסירה, בין בקניין, בין בכסף או בשטר או בחזקה--קנה, ואף על פי שאין שם עדים.
ה,יג [י] המוכר או הנותן שקנו מידו--יש לכל אחד מהן לחזור בו כל זמן שעסקין באותו עניין, ואף על פי שהקניין בפני עדים; הפסיק העניין--אין אחד מהם יכול לחזור בו, אף על פי שאין ביניהן עדים. וכשם שחוזר המוכר והנותן, כך חוזר הלוקח והמקבל כל זמן שעסקין באותו עניין: מה שאין כן בשאר דרכי ההקניה.
ה,יד [יא] יש דברים הרבה שאין צריכין קניין, ואין לקניין בהם טעם--כגון המשחרר עבדו, או המגרש את אשתו, או העושה שליח, או המוסר מודעה, או המבטל מודעה, או המוחל לחברו חוב או פיקדון שיש לו בידו, וכל כיוצא בדברים אלו.
ה,טו [יב] נהגו רוב המקומות להקנות למקצת אלו הדברים וכיוצא בהן, ואומרים וקנינו מפלוני שעשה פלוני שליח, או שמחל לפלוני חוב שיש לו אצלו, או שביטל המודעה שמסר על גט זה, וכיוצא באלו, ואף על פי שאינו צריך.
ה,טז [יג] קניין זה שנהגו להקנות באלו הדברים--אינו מועיל כלום, אלא להודיע שאינו אומר דברים אלו כמשחק ומהתל אלא שגמר בליבו ואחר כך אמר; לפיכך אם אמר בלב שלם אני אומר, וגמרתי לעשות דבר זה--אינו צריך דבר אחר כלל.
ה,יז [יד] הדברים שאין בהן ממש, אין הקניין מועיל בהן כלום. כיצד: הרי שכתב בשטר קנינו מפלוני שילך בסחורה עם פלוני, או שיחלקו החצר שביניהם, או שישתתפו שניהם באומנות, וכיוצא בדברים אלו כולן--הרי זה קניין דברים, ואינו מועיל כלום: שהרי לא הקנה לחברו דבר מסויים וידוע, לא עיקר ולא פירות עיקר הידוע.
ו,א הפירות--אף על פי שאין קונין בהן כמו שביארנו, הרי הן נקנין בקניין כשאר המיטלטלין. אבל המטבע--כשם שאין קונין בו, כך אינו נקנה בקניין; נמצא המטבע אינו נקנה בקניין, ואינו נעשה הוא עצמו קניין לקנות בו שאר הדברים.
ו,ב לשונות של זהב ושל כסף--הרי הן כעששייות של ברזל או של נחושת, והכול כשאר מיטלטלין הן, ונקנין בקניין, וקונין זה את זה בהחלפה כמו שביארנו. אבל המטבעות של כסף, או דינרין של זהב, או המעות של נחושת--הרי כולן דמים כנגד שאר מיטלטלין, והנותן את אחד מהן דמי מיטלטלין לא קנה עד שיגביה או ימשוך כמו שביארנו; ואין אחד מהן נקנה בקניין, ולא נעשה קניין.
ו,ג במה דברים אמורים, בזמן שקונה שאר מיטלטלין באחד ממיני מטבעות אלו, או עבדים וקרקעות. אבל הדינרין של זהב לגבי מטבעות של כסף, הרי הן כפירות; וכן המעות של נחושת, כמו פירות לגבי מטבע של כסף.
ו,ד כיצד: נתן לו דינר של זהב בעשרים וחמישה דינר של כסף--נקנה הכסף אף על פי שעדיין לא בא הכסף לידו, וחייב ליתן לו חמישה ועשרים דינר של כסף כשפסק עימו: אם חדשים, חדשים; ואם ישנים, ישנים. אבל אם נתן לו עשרים וחמישה כסף בדינר זהב--לא קנה, עד שייקח הדינר של זהב; וכל אחד מהן יכול לחזור בו.
ו,ה נתן לו שלושים איסר של נחושת בדינר כסף--נקנה הדינר של כסף, וחייב ליתן לו כמו שפסק עימו: אם דינר חדש, חדש; ואם ישן, ישן. אבל אם נתן לו דינר של כסף בשלושים איסר--לא קנה, עד שייקח האיסרות של נחושת; וכל אחד מהן יכול לחזור בו.
ו,ו וכן מעות הרעות שפסלתן המלכות או המדינה, או דינרין שאינן יוצאין באותה המדינה, ואין נושאין ונותנין בהן עד שמשנין אותן למטבע אחר--הרי הן כפירות לכל דבר, ונקנין בקניין, וקונין את המעות, ואין המעות קונות אותן כשאר כל הפירות.
ו,ז המטבע--אין לו דרך שיזכה בו מי שאינו ברשותו, אלא על גב קרקע: כגון שיקנה הקרקע ועל גבה המעות, או שישכור את מקום המעות--כיון שזכה בקרקע בכסף או בשטר או בחזקה או בקניין, זכה במעות. והוא שיהיו אותן המעות קיימין, כגון שהיו מופקדין במקום אחר.
ו,ח אבל ראובן שהיה לו חוב על שמעון, והקנה ללוי קרקע ועל גבה חוב שיש לו אצל שמעון--ייראה לי שלא קנה החוב. [ח] היו עומדים שלושתן, ואמר לו מנה שיש לי בידך, בין פיקדון בין שהיה מלווה, תנהו לזה--קנה לוי, ואין אחד משלושתן יכול לחזור בו. ודבר זה אמרו חכמים שהיא הלכה שאין לה טעם, לפיכך אין למדין ממנה לדין אחר.
ו,ט היה ראובן חייב לשמעון מאה זוז, ואמר ללוי תן לשמעון זה מאה זוז שאני חייב לו, עד שאתן לך או עד שאעשה עימך חשבון, ואמר לו הין, וקיבל שמעון--כל אחד משלושתן יכול לחזור בו, ואפילו פרע לוי לשמעון מקצת חובו; לפיכך אם לא פרע לוי לשמעון, חוזר שמעון ותובע ראובן בשאר חובו.
ו,י המוכר שטר חוב לחברו, או נתנו לו מתנה--אינו נקנה במסירת השטר לידו: שלא מכר אלא הראיה שבו, ואין הראיה נתפסת ביד. [יא] וכיצד יקנה השטר: שיכתוב לו המקנה קנה שטר פלוני וכל שיעבוד שבו, וימסור לו השטר; ונמצא שנקנה בכתיבה ומסירה. ואינו צריך עדים לעניין קנייתו; אבל צריך עדים לעניין תביעה, שהרי הנתבע אומר לו מי יאמר שבעל דברים שלי כתב ומסר לך.
ו,יא [יב] קניין השטרות כדרך הזאת, מדברי סופרים; אבל מן התורה, אין הראיות נקנות אלא גוף הדבר הקנוי בלבד. לפיכך המוכר שטר חוב לחברו--עדיין יכול למוחלו, ואפילו יורשו מוחלו. [יג] האישה שהכניסה שטר חוב לבעלה--אינה יכולה למחול אלא מדעת בעלה, מפני שידה כידו.
ו,יב [יד] המקנה לחברו קרקע כל שהוא, והקנה לו על גבה שטר חוב--הרי זה קנה השטר בכל מקום שהוא, בלא כתיבה ובלא מסירה; וייראה לי, שגם זה יכול למחול אחר שמכר. וכן המוכר קרקע, וכתב השטר ואין הלוקח עימו--כיון שהחזיק הלוקח בקרקע, נקנה השטר בכל מקום שהוא.
ו,יג [טו] האומר זכו בשדה זו לפלוני, וכתבו לו את השטר, והחזיק הזוכה לו בקרקע--יש לנותן לחזור בשטר עד שיגיע ליד בעל המתנה, אף על פי שאינו יכול לחזור בשדה. [טז] אמר להם זכו לו בשדה, על מנת שתכתבו לו את השטר--אף על פי שהחזיקו לו בשדה, חוזר בזה ובזה, עד שיגיע שטר המתנה ליד מקבל המתנה.
ז,א מי שנתן הדמים, ולא משך הפירות--אף על פי שלא נקנו המיטלטלין כמו שביארנו, כל החוזר בו בין לוקח בין מוכר--לא עשה מעשה ישראל, וחייב לקבל מי שפרע. ואפילו נתן העירבון בלבד--כל החוזר, מקבל מי שפרע.
ז,ב וכיצד מקבל מי שפרע: אוררין אותו בבית דין ואומרין מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה וממצריים שטבעו בים, הוא יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו; ואחר כך יחזרו הדמים.
ז,ג הנותן דמי המיטלטלין, או מקצת הדמים, וחזר בו הלוקח, ואמר לו המוכר בוא וטול את מעותיך--הרי המעות אצלו כמו פיקדון; ואם נגנבו או אבדו, אינו חייב באחריותן. אבל אם חזר בו המוכר--הרי המעות ברשותו, וחייב באחריותן, ואף על פי שחזר בו, ואמר ללוקח בוא וטול את שלך: עד שיקבל עליו מי שפרע, ויאמר לו אחר כן בוא וטול את שלך.
ז,ד מי שהיה לו חוב אצל חברו, ואמר לו מכור לי חבית של יין בחוב שיש לי אצלך, ורצה המוכר--הרי זה כמי שנתן הדמים עתה, וכל החוזר בו מקבל מי שפרע; לפיכך אם מכר לו קרקע בחובו--אין אחד מהן יכול לחזור בו, אף על פי שאין מעות המלווה מצויות בשעת הממכר.
ז,ה הלוקח מחברו קרקע או עבדים או שאר מיטלטלין, ופסקו הדמים, והניח משכון על הדמים--לא קנה; וכל הרוצה לחזור משניהם--חוזר, ואינו חייב לקבל מי שפרע.
ז,ו מכר לו בדברים בלבד, ופסקו הדמים, ורשם הלוקח רושם על המקח, כדי שיהיה לו סימן ידוע שהוא שלו--אף על פי שלא נתן מן הדמים כלום--כל החוזר בו אחר שרשם, מקבל מי שפרע. ואם מנהג המדינה שיקנה הרושם קניין גמור--נקנה המקח, ואין אחד מהן יכול לחזור בו; ויהיה זה חייב ליתן הדמים.
ז,ז דבר ברור הוא, שאין דין זה אלא בשרשם בפני המוכר, או שאמר לו המוכר לך ורשום על מקחך, שהרי גמר להקנותו כדרך שביארנו בחזקה ובמשיכה.
ז,ח הנושא ונותן בדברים בלבד--הרי זה ראוי לו לעמוד בדיבורו, אף על פי שלא לקח מן הדמים כלום ולא רשם ולא הניח משכון. וכל החוזר בו, בין לוקח בין מוכר--אף על פי שאינו חייב לקבל מי שפרע--הרי זה ממחוסרי אמנה, ואין רוח חכמים נוחה הימנו.
ז,ט וכן מי שאמר לחברו שייתן לו מתנה, ולא נתן--הרי זה ממחוסרי אמנה. במה דברים אמורים, במתנה מועטת, שהרי סמכה דעתו של מקבל כשהבטיחו. אבל במתנה מרובה, אין בה חסרון אמנה, שהרי לא האמין זה שייתן לו דברים אלו, עד שיקנה אותן בדברים שקונין בהן.
ז,י הנותן מעות לחברו לקנות לו קרקע או מיטלטלין, והניח מעות חברו אצלו, והלך וקנה לעצמו במעותיו--מה שעשה עשוי, והרי הוא מכלל הרמאין.
ז,יא היה יודע שזה המוכר אוהב אותו ומכבדו, ומוכר לו, ואינו מוכר למשלחו--הרי זה מותר לקנות לעצמו, והוא שיחזור ויודיעו. ואם פחד שמא יבוא אחר ויקדמנו לקנות--הרי זה קונה לעצמו, ואחר כך מודיעו.
ז,יב הורו מקצת המורים שאם קנה לעצמו במעות חברו אחר שזקפן עליו מלווה--הרי זה קנה לעצמו, ומקבלין ממנו כשאמר זקפתי אותם המעות על עצמי במלווה. ואני אומר שאין זה דין אמת, אלא הרי המקח של משלח כמו שיתבאר בדין העסק.
ז,יג שלושה שנתנו מעות לאחד לקנות להם מקח--אם היו המעות מעורבות, וקנה במקצת הדמים--אף על פי שהייתה כוונת השליח שזה שקנה לאחד מהן, הרי המקח של כולן; וחולקין אותו לפי מעותיהן.
ז,יד היו מעות כל אחד מהן צרורין וחתומין--אף על פי שהיה בלב השליח שזה המקח לכולם, לא קנה אלא זה שנקנה המקח במעותיו בלבד.
ח,א המוכר שדה לחברו באלף זוז, ונתן לו מקצת הדמים, והיה יוצא ונכנס ותובע שאר הדמים--אפילו לא נשאר לו אלא זוז אחד--לא קנה הלוקח את כולה, אף על פי שכתב את השטר או שהחזיק.
ח,ב חזר בו הלוקח, יד מוכר על העליונה: רצה--אומר לו הא לך מעותיך, או קנה מן הקרקע כנגד המעות שנתת; ונותן לו מן הזיבורית שבה. ואם חזר המוכר, יד הלוקח על העליונה: רצה--אומר לו תן לי מעותיי, או תן לי קרקע כנגד מעותיי; ונוטל מן היפה שבה.
ח,ג ואם לא היה יוצא ונכנס ותובע--קנה לוקח את כולה, ואין אחד מהן יכול לחזור בו; ושאר הדמים עליו כשאר החובות. [ג] מכר שדהו מפני רעתה--אף על פי שהוא נכנס ויוצא ותובע שאר הדמים, קנה הכול; ואין הלוקח יכול לחזור בו, שזה שתובע ורודף, לא מפני שעדיין לא גמר והקנה, אלא כדי שלא יחזור בו הלוקח.
ח,ד וכן הדין במוכר מיטלטלין--אף על פי שמשך הלוקח הפירות והוציאן לרשותו, והמוכר נכנס ויוצא על שאר הדמים--לא קנה; ויד החוזר בו על התחתונה, כמו שביארנו: אלא אם כן מכר מפני רעת ממכרו, הרי זה קנה הכול.
ח,ה לקח שווה מאה במאתיים, והיה המוכר יוצא ונכנס ותובע שאר הדמים--הרי זה ספק אם הוא כמוכר שדהו מפני רעתה, ואינו תובע אלא מפני שמכר ביוקר, או אינו כמוכר שדהו מפני רעתה, וזה שתובע מפני שעדיין לא גמר להקנותו עד שייקח כל הדמים.
ח,ו לפיכך הרוצה לחזור בו משניהם, אינו יכול לחזור; ואם תפס המוכר ממקח שמכר כנגד המעות שנשארו לו, אין מוציאין מידו.
ח,ז [ו] הקונה דבר מחברו, ונתן לו את הדמים, וטעה במניין המעות, ולאחר זמן תבעו המוכר ואמר לו מאה שנתת לי אינם אלא תשעים--נקנה המקח ומחזיר לו העשרה, אפילו אחר כמה שנים: בין בקרקע בין במיטלטלין.
ח,ח [ז] האומר לחברו כשאמכור שדה זו, הרי היא מכורה לך מעכשיו במאה זוז, וקנה מידו על כך, ולאחר זמן מכרה לאחר במאה--קנה הראשון. מכרה ביותר על מנה--קנה האחרון, שלא אמר לו אלא כשאמכור שיהיה מוכר מדעתו תחילה, וזה לא היה רוצה למכור ולא מכר אלא מפני התוספת שהוסיף זה על שווה; ונמצא כמי שנאנס ומכר.
ח,ט [ח] אמר לו כשאמכרנה, הרי היא קנויה לך מעכשיו במה שישומו אותה בית דין שלושה--אפילו על פי שניים מן השלושה; אמר לו כמו שאומרים שלושה, עד שיאמרו השלושה. וכן אם אמר לו כמו שישומו בית דין ארבעה--עד שישומו הארבעה כולן ויסכימו, וימכור לאחר כמה שהסכימו; ואחר כך יקנה הראשון.
ח,י שמו אותה שלושה או ארבעה, ואמר המוכר עד שיבואו שלושה אחרים או ארבעה וישומו--אין שומעין לו, שהרי קנו מידו תחילה שמכר מעכשיו.
ט,א המוכר להקדש, ואמר לו הגזבר בכמה אתה מוכר חפץ זה, ואמר בעשרה--אפילו היה שווה מאה--כיון שאמר בעשרה, אינו יכול לחזור בו: שהאמירה לגבוה כמסירה להדיוט.
ט,ב הגזבר שקנה להקדש, או שמכר ההקדש--ידו על העליונה. כיצד: נתן דמים של הקדש, אף על פי שלא משך הפירות--אם הוקרו, קנה כדין תורה; ואם הוזלו הפירות, חוזר, שהרי לא משך, ולא יהיה כוח הדיוט חמור מכוח הקדש.
ט,ג וכן אם מכר חפץ של הקדש, ומשכו הלוקח ולא נתן דמים, והוזל החפץ--קנה, שלא יהיה כוח הדיוט חמור מכוח הקדש. ואם הוקר החפץ--חוזר בו, שהרי לא לקח הגזבר דמים, וההקדש אינו נקנה אלא בכסף, שנאמר "ונתן את הכסף, וקם לו" (ראה ויקרא כז,יט; ויקרא כז,כג); ואין הגזבר חייב לקבל מי שפרע.
ט,ד [ג] נכסי יתומים קטנים, הרי הן כהקדש. כיצד: יתומים שמכרו פירות ונמשכו מהן הפירות, ועדיין לא לקחו הדמים, והוקרו הפירות--חוזרין בהן, שאין נכסי יתומים נקנין אלא בכסף כהקדש; הוזלו הפירות, לא יהיה כוח הדיוט יתר מכוחן. [ד] וכן אם לקחו הדמים, ועדיין לא נמשכו פירותיהן, והוקרו--חוזרין כשאר ההדיוטות.
ט,ה אבל אם הוזלו הפירות, ורצו הלקוחות לחזור--חוזרין ומקבלין מי שפרע, כדינם עם שאר העם: שאם נחייב אותם ליקח הפירות כדין תורה--הרי זו רעה ליתומים, שאם יהיה דינם כך, כשיצטרכו למכור, לא ימצאו מי שייתן להם דמים.
ט,ו [ה] וכן יתומים שלקחו פירות, ומשכו הפירות ולא נתנו הדמים, והוקרו--לא יהיה כוח הדיוט גדול מכוחן. ואם הוזלו הפירות, אינן חוזרין--שזו רעה להם: כשיצטרכו לקנות פירות, לא ימצאו מי שימכור להם.
ט,ז [ו] נתנו הדמים ולא משכו הפירות, והוזלו הפירות--חוזרין: לא יהיה כוח הדיוט חמור מהן. הוקרו--אם רצו המוכרים לחזור בהן, חוזרין ומקבלין מי שפרע: שאם יהיה דינם שיקנו בנתינת המעות--יאמר להם המוכר נשרפו הפירות שלקחתם או אבדו באונס, וכבר נעשו ברשותכם משעת נתינת המעות.
ט,ח [ז] בארבעה פרקים בשנה, העמידו דבריהם על דין תורה בבשר, מפני שהעם כולן צריכין לבשר; ואלו הן--ערב יום טוב האחרון של חג, וערב יום טוב הראשון של פסח, וערב העצרת, וערב ראש השנה.
ט,ט כיצד: היה לטבח שור, אפילו שווה מאה דינר, ולקח דינר אחד מן הלוקח כדי ליתן לו בשר כשישחוט, ולא נתקבצו לו כל דמי השור--אינו יכול לחזור בו, אלא משחיטין את הטבח בעל כורחו, וכופין אותו לשחוט וליתן הבשר ללוקח; לפיכך אם מת השור, מת ברשות הלוקח.
י,א מי שאנסוהו עד שמכר ולקח את דמי המקח, אפילו תלוהו עד שמכר--ממכרו ממכר, בין במיטלטלין בין בקרקעות: שמפני אונסו גמר ומקנה, ואף על פי שלא לקח הדמים בפני עדים.
י,ב לפיכך אם מסר מודעה קודם שימכור ואמר לשני עדים, דעו שזה שאני מוכר חפץ פלוני או שדה פלונית לפלוני, מפני שאני אנוס--הרי הממכר בטיל: ואפילו החזיק כמה שנים, מוציאין אותה מידו; ומחזיר את הדמים.
י,ג [ב] וצריכין העדים לידע שהוא מוכר מפני האונס, ושהוא אנוס ודאי--לא שיסמכו על פיו. וכל מודעה שאין כתוב בה ואנו העדים ידענו שפלוני זה אנוס היה, אינה מודעה.
י,ד [ג] במה דברים אמורים, במוכר או בעושה פשרה. אבל במתנה או במחילה--אם מסר מודעה קודם המתנה--אף על פי שאינו אנוס, הרי המתנה בטילה: שאין הולכין במתנה אלא אחר גילוי דעת הנותן--שאם אינו רוצה בכל ליבו להקנות, לא קנה המקבל מתנה; והמחילה, מתנה היא.
י,ה [ד] אחד האונס את חברו בשהכהו או תלהו עד שמכר, או שהפחידו בדבר שאפשר לו לעשותו, בין ביד גויים בין בידו--הרי זה אונס. ומעשה באחד ששכר פרדס מחברו לעשר שנים, ולא היה שטר ביד המשכיר, ואחר שאכלו השוכר שלוש שנים, אמר לו אם לא תמכרנו לי, אכבוש שטר שכירותו ואטעון שהוא לקוח בידי; ואמרו חכמים שזה אונס. וכן כל כיוצא בזה.
י,ו לפיכך אם תבעו המשכיר בבית דין, וכפר בו וטען שהפרדס לו, ואחר כך מסר המשכיר מודעה, ואחר כך מכר לשוכר שכפר בו--הרי הממכר בטיל: שהרי יש לו עדים שהוא אנוס; והם העדים שכפר בו בבית דין בפניהם, והם עדי המודעה. וכן כל כיוצא בזה.
י,ז [ה] במה דברים אמורים, באונס, שהרי הוא חמסן, מפני שכופה את המוכר למכור שלא לרצונו. אבל הגוזל והוחזק גזלן, ואחר כך לקח שדה שגזל--אין המוכר צריך למסור מודעה, כמו שביארנו בהלכות גזילה.
י,ח [ו] עדי המודעה--יש להם לחתום הם עצמן באותו הממכר שנמסרה להם המודעה עליו, ואין בכך כלום. ואפילו אמר להם בפני האונס ברצוני מכרתי בלא אונס, הרי המודעה קיימת: כשם שאנסו עד שימכור בלא רצון, כך אנסו עד שאמר ברצוני אני מוכר.
י,ט [ז] וכן אם הודה בפניהם שלקח הדמים אחר שמסר המודעה על כך, אינו חייב להחזיר כלום: שהאנס אנסו עד שיודה, והעדים כבר ידעו שהוא אנוס. אבל אם מנה הדמים בפניהם, חייב להחזיר.
י,י [ח] העידו עליו עדי הממכר שביטל המודעה, הרי המודעה בטילה; ואם אמר לעדי המודעה, היו יודעין שכל קניין שאני לוקח לבטל המודעה ומודעה דמודעה שהכול בטיל, ואיני אומר כך אלא מפני האונס שאתם יודעין, ואין בדעתי להקנות לזה האונס לעולם--הרי הממכר בטיל, ואף על פי שקנו מידו לבטל המודעה על הדרך שביארנו.
יא,א המקנה, בין קרקע בין מיטלטלין, והתנה תנאין שאפשר לקיימן, בין שהתנה המקנה בין שהתנה הקונה--אם נתקיימו התנאין, נקנה הדבר שהוקנה; ואם לא נתקיים התנאי, לא קנה. וכבר ביארנו משפטי התנאים בהלכות אישות.
יא,ב במה דברים אמורים, בשקנה בדרך מן הדרכים שקונין בהן, והרי יש עליו לקיים את התנאי. אבל אם לא קנה עתה, והתנה עימו שאם יתקיים תנאי זה יקנה, ואם לא יתקיים לא יקנה--אף על פי שנתקיים התנאי, לא קנה: שזו אסמכתא היא, שהרי סמך קנייתו לעשיית כך וכך; וכל אסמכתא אינה קונה, שהרי לא גמר בליבו להקנותו.
יא,ג כיצד: המוכר בית לחברו או נתנו לו במתנה על תנאי שילך עימו לירושלים ביום פלוני, והחזיק זה בבית מעתה--הרי זה קנה, כשילך עימו לירושלים באותו היום; ואם עבר אותו היום ולא הלך, לא קנה.
יא,ד אבל אם התנה ואמר לו אם תלך עימי לירושלים ביום פלוני, או אם תביא לי דבר פלוני, אתן לך בית זה, או אמכרנו לך בכך וכך, והלך עימו באותו היום, או הביא לו--אף על פי שהחזיק בבית אחר שקיים התנאי--לא קנה, שזו היא אסמכתא. וכן כל כיוצא בזה.
יא,ה [ד] לפיכך הנותן עירבון לחברו, ואמר לו אם אני אחזור בך עירבוני מחול לך, והלה אומר ואם אני אחזור בך אכפול לך עירבונך--אם חזר בו הלוקח--קנה זה את העירבון, שהרי הוא תחת ידו; ואם חזר בו המוכר--אין מחייבין אותו לכפול העירבון, שזו אסמכתא ועדיין לא קנה.
יא,ו [ה] וכן מי שפרע מקצת חובו, והשליש את השטר ואמר לו אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני, תן לו את שטרו, והגיע זמן, ולא נתן--לא ייתן השליש את השטר, שזו אסמכתא היא.
יא,ז [ו] וכן כל התנאין שמתנין בני אדם ביניהן, אף על פי שהן בעדים ובשטר, אם יהיה כך או אם תעשה כך אתן לך מנה או אקנה לך בית זה, ואם לא יהיה או אם לא תעשה לא אקנה לך ולא אתן לך--אף על פי שעשה או שהיה הדבר, לא קנה: שכל האומר אם יהיה או אם לא יהיה--לא גמר והקנה, שהרי דעתו עדיין סומכת שמא יהיה או שמא לא יהיה.
יא,ח [ז] כל האומר קנה מעכשיו--אין כאן אסמכתא כלל, וקנה: שאילו לא גמר להקנותו, לא הקנהו מעכשיו. כיצד: אם באתי מכאן ועד יום פלוני, קנה בית זה מעכשיו, וקנו מידו על כך--הרי זה קנה, אם בא בתוך הזמן שקבע. וכן כל כיוצא בזה.
יא,ט [ח] מי שמכר חצרו או שדהו, ופירש בשעת מכירה שהוא מוכר כדי לילך למקום פלוני, או מפני המטר שנמנע, כדי לקנות חיטים בדמי חצרו--הרי זה כמוכר על תנאי.
יא,י לפיכך אם ירד המטר אחר שמכר, או באו חיטין והוזלו, או נמנע הדרך לילך לאותה הארץ, או שלא נסתייע לעלות או לקנות החיטים--הרי זה מחזיר אותן הדמים, ותחזור לו קרקעו: שהרי פירש שאינו מוכר אלא לעשות דבר פלוני, והרי לא נעשה. וכן כל כיוצא בזה.
יא,יא [ט] אבל המוכר סתם--אף על פי שהיה בליבו שמפני כך וכך הוא מוכר, ואף על פי שמראין הדברים שאינו מוכר אלא לעשות כך וכך, ולא נעשה--אינו חוזר: שהרי לא פירש; ודברים שבלב, אינן דברים.
יא,יב [י] מי שהקנה לחברו, והתנה עליו על מנת שתיתן מקח זה או תמכרנו לפלוני--אם מכרו או נתנו לאותו פלוני, קנה; ואם לא קיים התנאי ומכרו לאחר, או שלא מכרו ולא נתנו בזמן שקבע לו--לא קנה. וכן המוכר או הלוקח שהתנה שיחזיר לו המקח בזמן פלוני, או כשייתן לו המעות--הרי הממכר קיים, ויחזיר כשהתנה.
יא,יג [יא] מכר קרקע לחברו, והתנה המוכר ואמר ללוקח, כשיהיה לי מעות, תחזיר לי קרקע זו--הרי הפירות של מוכר. מכר סתם, ואמר לו הלוקח מדעתו, כשיהיו לך מעות, תביאם לי ואני אחזיר לך קרקע זו--הרי התנאי קיים, והלוקח אוכל פירות; ואין בזה אבק ריבית, שהרי מדעתו חייב עצמו בתנאי זה.
יא,יד [יב] מעשה באישה ששלחה ראובן לקנות לה חצר משמעון שהיה קרובה, ואמר שמעון המוכר לראובן השליח, אם יהיו לי מעות תחזיר לי פלונית קרובתי קרקע זו, והשיבו ראובן ואמר לו אתה ופלונית קרובים כמו אחים, כלומר, הדבר קרוב שהיא תחזיר לך ואינה מקפדת על זה. ובא מעשה לפני חכמים ואמרו, הרי זה השליח לא קנה כלום, שהרי לא סמכה דעתו של קרוב זה על דברי השליח, מפני שלא השיבו תשובה ברורה; ונמצא שלא גמר, ולא הקנה. וכן כל כיוצא בזה.
יא,טו [יג] אסמכתא שקנו מידו עליה בבית דין חשוב, הרי זה קונה: והוא, שיתפיס זכייותיו בבית דין; והוא, שלא יהיה אנוס.
יא,טז [יד] כיצד: הרי שהתפיס שטרו או שוברו בבית דין, וקנו מידו שאם לא בא ביום פלוני יינתן שטר זה לבעל דינו, והגיע היום, ולא בא--הרי אלו נותנים; ואם עיכבו נהר או חולי מלבוא, לא ייתנו. וכן כל כיוצא בזה: והוא, שיהיה בבית דין חשוב.
יא,יז [טו] המחייב עצמו בממון לאחר בלא תנאי כלל--אף על פי שלא היה חייב לו כלום, הרי זה חייב: שדבר זה כמו מתנה הוא, ואינו אסמכתא.
יא,יח כיצד: האומר לעדים היו עליי עדים שאני חייב לפלוני מנה, או שכתב לו בשטר הריני חייב לך מנה, אף על פי שאין שם עדים, או שאמר לו בפני עדים הריני חייב לך מנה בשטר, אף על פי שלא אמר אתם עדיי--הואיל ואמר בשטר--הרי זה כמי שאמר היו עליי עדים, וחייב לשלם: אף על פי ששניהם מודים והעדים יודעים, שלא היה לו אצלו כלום--שהרי חייב עצמו, וגמר ושיעבד עצמו כמו שישתעבד הערב. וכזה הורו רוב הגאונים.
יא,יט [טז] חייב עצמו בדבר שאינו קצוב, כגון שאמר הריני חייב לזון אותך או לכסותך חמש שנים--אף על פי שקנו מידו, לא נשתעבד: שזו כמו מתנה היא, ואין כאן דבר ידוע ומצוי שנתנו במתנה. וכן הורו רבותיי. [יז] ומפני מה הפוסק עם אשתו שיהיה זן את בתה, חייב לזונה--מפני שפסק בשעת נישואין, והדבר דומה לדברים הנקנין באמירה.
יא,כ [יח] כשהיו חכמי ספרד רוצים להקנות באסמכתא, כך היו עושין: קונין מזה שהוא חייב לזה מאה דינרין; ואחר שיחייב עצמו, קונין מבעל חובו שכל זמן שיהיה כך או שיעשה כך, הרי החוב הזה מחול לו מעכשיו, ואם לא יהיה או לא יעשה, הריני תובעו בממון שחייב עצמו בו. ועל דרך זה היינו עושין בכל התנאין שבין אדם לאשתו בשידוכין, ובכל הדברים הדומין להם.
יב,א אסור למוכר או לקונה להונות את חברו, שנאמר "וכי תמכרו ממכר לעמיתך, או קנה מיד עמיתך--אל תונו, איש את אחיו" (ויקרא כה,יד). ואף על פי שהוא עובר על לא תעשה, אינו לוקה, מפני שניתן להישבון; ובין שהונה במזיד, בין שלא ידע שיש במכר זה הוניה--חייב להשיב.
יב,ב כמה תהיה ההוניה ויהיה חייב להשיב, שתות בשווה. כיצד: הרי שמכר שווה שישה בחמישה, או שווה שישה בשבעה, או שווה חמישה בשישה, או שווה שבעה בשישה--הרי זו הוניה; ונקנה המקח, וחייב המונה להחזיר את ההוניה כולה למתאנה.
יב,ג הייתה ההוניה פחות מזה בכל שהוא, כגון שמכר שווה שישים דינר בחמישים דינר ופרוטה--אינו חייב להחזיר כלום: שכל פחות משתות, דרך הכול למחול בו.
יב,ד הייתה ההוניה יתרה על שתות בכל שהוא, כגון שמכר שווה שישים בחמישים פחות פרוטה--בטיל המקח, והמתאנה יכול להחזיר החפץ ולא יקנה כלל; אבל המונה אותו אינו יכול לחזור אם רצה זה וקיבל, אף על פי שבטיל המקח.
יב,ה אין המונה חייב להחזיר, עד שתהיה ההוניה יתר על פרוטה; הייתה פרוטה בשווה--אינו מחזיר, שאין הוניה לפרוטות.
יב,ו [ה] עד מתיי יהיה לו לחזור ולתבוע ההוניה, או לבטל המקח--עד כדי שיראה לתגר או לקרובו. ואם שהה יתר על זה--אפילו לקח שווה מאה במאתיים, אינו חוזר.
יב,ז [ו] במה דברים אמורים, בלוקח, שהרי המקח בידו ומראהו. אבל המוכר חוזר בהוניה לעולם; ואין צריך לומר בביטול מקח, שאינו יודע דמי זה שמכר עד שיראה כמותו שנמכר.
יב,ח לפיכך אם היה המקח דבר שאין במינו שינוי והוא כולו שווה, כגון הפלפלין וכיוצא בהן--הרי זה אינו חוזר, אלא עד כדי שישאל על שער שבשוק בלבד. [ז] וכן אם נודע שבא לידו כממכרו, וידע שטעה ולא תבע--אינו יכול לחזור ולתבוע, שהרי מחל.
יב,ט [ח] כשם שהוניה להדיוט--כך הוניה לתגר, אף על פי שהוא בקי. וכשם שהוניה בפירות ובבהמה, כך יש הוניה במטבעות. [ט] כיצד: הרי שהיה דינר זהב בארבעה ועשרים דינר של כסף, וצירפה בעשרים דינר, או בשמונה ועשרים--הרי זה מחזיר את ההוניה; היה יתר על זה, בטיל הצירוף; פחות מכאן, מחילה.
יב,י וכן אם הייתה הסלע חסרה שתות, והיו מוציאין הסלעים במניין לא במשקל--מחזיר ההוניה.
יב,יא עד מתיי יש לו להחזיר הדינר או הסלע--בכרכים, עד כדי שיראה לשולחני. בכפרים שאין השולחני מצוי שם, יש לו להחזיר עד ערבי שבתות: שאין מכיר הסלע וחסרונה ודמיה אלא שולחני.
יב,יב והוא הדין למוכר ספרים, או אבנים טובות ומרגלייות--שיש ללוקח לחזור, עד כדי שיראה אותם לתגרים הבקיאים בהן בכל מקום שהן: שאין הכול בקיאים בדברים אלו. לפיכך אם לא היה מכיר באותה המדינה, והוליך המקח למקום אחר, או שבא הבקי לאחר זמן מרובה, והודיעו שטעה--הרי זה חוזר.
יב,יג [יב] הנותן סלע חסרה לחברו--אם היה מכירה, אפילו לאחר שנים עשר חודש--הרי זה מחזירה; ואם היה אפשר להוציאה על ידי הדוחק--אינו יכול להחזירה לאחר זמן, אלא אם כן קיבלה ממנו במידת חסידות.
יב,יד [יג] המוכר לחברו שווה ארבע בחמש, שהרי המקח בטיל כמו שביארנו, ולא הספיק להראותו לתגר או לקרובו, עד שהוקר ועמד בשבע--לוקח יכול לחזור בו, ולא המוכר: שהרי הלוקח אומר למוכר אילו לא הונותני, לא היית יכול לחזור, ועתה שהונותני תחזור, היאך יהיה החוטא נשכר.
יב,טו [יד] וכן מוכר שמכר שווה חמש בארבע, וזל ועמד בשלוש--מוכר יכול לחזור בו, ולא לוקח: שהרי אומר המוכר ללוקח, לא מפני שהונותני תחזור בי.
יב,טז [טו] המוכר שווה חמש בשש, ולא הספיק להראות עד שהוקר ועמד בשמונה--הרי המוכר חייב להחזיר האחת של הוניה: שהרי נקנה המקח, וחייב להחזיר; וכשהוקיר, ברשות לוקח הוקיר.
יב,יז וכן אם מכר שווה שש בחמש, והוזלו ועמדו על שלוש--הרי הלוקח חייב להחזיר סלע אחת של הוניה, שהרי נקנה המקח וברשות הלוקח הוזל.
יג,א המחליף כלים בכלים או בהמה בבהמה, אפילו מחט בשריון, או טלה בסוס--אין לו הוניה, שזה רוצה במחט יתר מן השריון; אבל המחליף פירות בפירות, בין ששמו אותם קודם המכירה בין ששמו אותם אחר המכירה--יש להן הוניה.
יג,ב הלוקח בדמים אכסרה, כגון שחפן במעות ואמר לו מכור לי פרתך באלו--אף על פי שקונה בחליפין, קנה ומחזיר הוניה כמו שביארנו. והוא הדין ללוקח פירות אכסרה בסלע או בשתיים, שקנה ומחזיר הוניה.
יג,ג בעל הבית שמכר כלי תשמישו, אין לו הוניה, שאילו לא הרבו לו בדמים, לא היה מוכר לו כלי תשמישו.
יג,ד [ג] האומר לחברו על מנת שאין לך עליי הוניה, יש לו עליו הוניה. במה דברים אמורים, בסתם, שאינו יודע כמה הוניה יש בו כדי שימחול. ואין צריך לומר אם אמר לו על מנת שאין בו הוניה, שהרי יש בו. אבל במפרש--אין לו הוניה, שכל תנאי שבממון קיים.
יג,ה [ד] כיצד: מוכר שאמר ללוקח חפץ זה שאני נותן לך במאתיים, יודע אני שאינו שווה אלא מנה, על מנת שאין לך עליי הוניה, אני מוכר לך--אין לו עליו הוניה. וכן לוקח שאמר למוכר חפץ זה שאני לוקח ממך במאה, יודע אני ששווה מאתיים, על מנת שאין לך עליי הוניה, אני לוקח ממך--אין לו עליו הוניה.
יג,ו [ה] הנושא ונותן באמונה, אין לו עליו הוניה. כיצד: חפץ זה בכך וכך לקחתיו, וכך וכך אני משתכר בו--אין לו עליו הוניה. [ו] והנושא ונותן באמונה, אם לקח כלים רבים או בגדים רבים בממכר אחד--לא יחשב את הרע באמונה ואת היפה בשווייו, אלא או זה וזה באמונה או זה וזה בשווייו.
יג,ז ויש לו להעלות על המקח שכר הכתף, ושכר החמר, ושכר הפונדק. אבל שכר עצמו מפני שהוא כפועל--אינו מוסיף אותו על המקח, אלא מפרש ואומר לו כך וכך אני משתכר.
יג,ח [ז] הגוי--אין לו הוניה, שנאמר "איש את אחיו" (ויקרא כה,יד). וגוי שהונה את ישראל, מחזיר ההוניה בדינין שלנו: לא יהיה זה חמור מישראל.
יג,ט [ח] אלו דברים שאין להם הוניה--הקרקעות, והעבדים, והשטרות, וההקדשות; אפילו מכר שווה אלף בדינר, או שווה דינר באלף--אין בהן הוניה: שנאמר "או קנה מיד עמיתך" (ויקרא כה,יד), דבר הנקנה מיד ליד--יצאו קרקעות, ויצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, ויצאו שטרות שאין גופן קנוי אלא לראיה שבהן; "עמיתך", ולא הקדש.
יג,י [ט] במה דברים אמורים, במוכר נכסי עצמו. אבל השליח שטעה בכל שהוא, בין במיטלטלין בין בקרקעות--חוזר. וייראה לי שכן הדין באפיטרופוס שטעה בכל שהוא, בין במיטלטלין בין בקרקעות--חוזר; ואינו דומה לבית דין, מפני שהוא יחיד.
יג,יא [י] בית דין שמכרו נכסי יתומים וטעו, בין במיטלטלין בין בקרקעות--אם טעו בפחות משתות, הרי זו מחילה כהדיוט; טעו בשתות, בטיל המקח. ואם רצו שלא לבטל הממכר, ויחזירו ההוניה--מחזירין: לא יהיה כוח הדיוט חמור מהן.
יג,יב [יא] ייראה לי שבית דין שמכרו קרקע או עבדים של יתומים שווה מנה במאתיים, אין הלוקח יכול לחזור בהן: לא יהיה כוח הדיוט חמור מכוח היתומים. וכן הדין באפיטרופוס שמכר קרקע ועבדים--שאין הלוקח יכול לחזור בהוניה, כדין ההדיוט.
יג,יג [יב] האחין והשותפין שחלקו מיטלטלין, הרי הן כלקוחות: פחות משתות, נקנה מקח ואין מחזיר כלום; יתר על שתות, בטיל מקח; שתות, קנה ומחזיר הוניה. ואם התנו ביניהם שיחלקו בשום הדיינין, וטעו בשתות--בטילה חלוקה: שהדיינין ששמו ופחתו שתות, או הותירו שתות--מכרן בטיל.
יג,יד [יג] הבהמה, והמרגלייות, והסיף, וספרי התורה--הרי הן כשאר מיטלטלין, ויש בהן הוניה. אין לך דבר שאין בו הוניה, חוץ מארבעה דברים שמנו חכמים: והוא, שיהיה מוכר או קונה בנכסי עצמו כמו שביארנו.
יג,טו [יד] כשם שאין לקרקעות הוניה--כך שכירות קרקע, אין לו הוניה: אפילו שכר טרקלין גדול בדינר בשנה, או רפת קטנה בדינר בכל יום--אין לו הוניה.
יג,טז [טו] השוכר את הפועל לעשות עימו, בין בקרקע בין במיטלטלין--אין לו הוניה, מפני שהוא כקונה אותו לזמן, ועבדים, אין בהם הוניה.
יג,יז [טז] שכרו לזרוע לו קרקע, ואמר זרעתי זרע הראוי לה, ובאו עדים, והעידו שזרע בה פחות מן הראוי לה--הרי זה ספק אם יש לו הוניה, מפני הזרע, או אין לו הוניה, מפני הקרקע. לפיכך אין מוציאין מיד הנתבע; וכן אין משביעין אותו אלא שבועת היסת, מפני צד הקרקע שיש כאן.
יג,יח [יז] השוכר את הכלי או את הבהמה, יש בהם הוניה: שהשכירות, מכירה בת יומה היא. ואם יש בה הוניה שתות או יתר, בין שנתאנה שוכר בין שנתאנה משכיר--הרי זה מחזיר הוניה, ואפילו לאחר זמן מרובה.
יג,יט [יח] ייראה לי שהקבלן, יש לו הוניה. כיצד: כגון שקיבל עליו לארוג בגד זה בעשרה זוזים, או לתפור חלוק זה בשני זוזים--הרי זה יש לו הוניה; וכל אחד משניהם, בין קבלן בין בעל הבגד--חוזר לעולם כמוכר.
יד,א כבר ביארנו שהנושא ונותן באמונה, ואמר כך וכך אני משתכר--אין לו הוניה: אפילו אמר זה לקחתי בסלע ובעשר אני מוכר, מותר. אבל בית דין חייבין לפסוק השערים, ולהעמיד שוטרין לכך; ולא יהיה כל אחד ואחד משתכר כל מה שירצה, אלא שתות בלבד יפסקו להם בשכרם, ולא ישתכר המוכר יתר על שתות.
יד,ב במה דברים אמורים, בדברים שיש בהם חיי נפש כגון יינות שמנים וסלתות. אבל העיקרין, כגון החמס והקושט והלבונה וכיוצא בהן--אין פוסקין להם שער, אלא ישתכר המשתכר כל מה שירצה. [ג] ואין משתכרין פעמיים בביצים; אלא התגר הראשון הוא מוכרן בשכר, והלוקח ממנו מוכרן בקרן בלבד.
יד,ג [ד] אסור לעשות סחורה בארץ ישראל בדברים שיש בהן חיי נפש; אלא זה מביא מגורנו ומוכר וזה מביא מגורנו ומוכר, כדי שימכרו בזול. ובמקום שהשמן מרובה, מותר להשתכר בשמן.
יד,ד [ה] אין אוצרין פירות שיש בהן חיי נפש בארץ ישראל, וכן בכל מקום שרובו ישראל: שהרי מגיע מדבר זה, צער לישראל. במה דברים אמורים, בלוקח מן השוק; אבל המכניס משלו, מותר לו לעשות קבו אוצר.
יד,ה [ו] מותר לאצור פירות שלוש שנים, ערב שביעית ושביעית ומוצאי שביעית. ובשני בצורת--אפילו קב חרובין לא יאצור, מפני שמכניס מארה בשערים. וכל המפקיע שערים, או שאצר פירות בארץ ישראל, או במקום שרובו ישראל--הרי זה כמלווה בריבית.
יד,ו [ז] במה דברים אמורים, בפירות שיש בהן חיי נפש. אבל התבלין, כגון כמון ופלפלין--מותר לאצור אותן בארץ ישראל ולהוציא אותן ממקום למקום, כשאר העיקרין.
יד,ז [ח] אין מוציאין פירות שיש בהן חיי נפש, כגון יינות שמנים וסלתות, מארץ ישראל לחוצה לארץ ולא לסוריה, ולא מרשות מלך זה לרשות מלך אחר בארץ ישראל.
יד,ח [ט] רשאין בני העיר לקוץ להם שער לכל דבר שירצו, ואפילו לבשר וללחם, ולהתנות ביניהם כל מי שיעבור על התנאי, יענשו אותו כך וכך. [י] וכן רשאין אנשי אומנייות לפסוק ביניהם שלא יעשה אחד ביום שיעשה חברו, וכיוצא בזה, וכל מי שיעבור על התנאי, יענשו אותו כך וכך.
יד,ט [יא] במה דברים אמורים, במדינה שאין בה חכם חשוב לתקן מעשה המדינה ולהצליח דרכי יושביה. אבל אם יש בה חכם חשוב, אין התנאי שלהן מועיל כלום; ואינן יכולין לענוש ולהפסיד על מי שלא קיבל מן התנאי, אלא אם כן התנה עימהם ועשו מדעת החכם. וכל מי שהפסיד לפי התנאי שאינו מדעת החכם, משלם.
יד,י [יב] כשם שהוניה במקח וממכר, כך הוניה בדברים--שנאמר "ולא תונו איש את עמיתו, ויראת מאלוהיך . . . אני ה'" (ויקרא כה,יז), זו הונית דברים. [יג] כיצד: היה בעל תשובה, לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים. ואם היה בן גרים, לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך.
יד,יא היה גר ובא ללמוד תורה, לא יאמר לו פה שאכל נבילות וטריפות יבוא וילמוד תורה שניתנה מפי הגבורה. היו חולאים וייסורים באין עליו, או שהיה מקבר את בניו--לא יאמר לו כדרך שאמרו חבריו של איוב, "הלוא יראתך, כסלתך . . . זכור נא--מי הוא נקי, אבד" (איוב ד,ו-ז).
יד,יב [יד] היו חמרין מבקשין תבואה--לא יאמר להם לכו אצל פלוני שמוכר תבואה, והוא יודע בו שאינו מוכר תבואה מעולם. נשאלה שאלה של דבר חכמה--לא יאמר למי שאינו יודע אותה חכמה מה תשיב בדבר זה, או מה דעתך בדבר זה. וכן כל כיוצא באלו הדברים.
יד,יג [טו] כל המונה את הגר, בין בממון בין בדברים--עובר בשלושה לאוין: שנאמר "וגר לא תונה" (שמות כב,כ), זו הונית דברים; "ולא תלחצנו" (שם), זו הונית ממון. הא למדת שהמונה את הגר, עובר בשלושה לאוין--משום "לא תונו איש את עמיתו" (ויקרא כה,יז), ומשום "אל תונו, איש את אחיו" (ויקרא כה,יד), ומשום "וגר לא תונה".
יד,יד [טז] וכן אם לחצו והונהו בממון, עובר בשלושה--משום "אל תונו, איש את אחיו" (ויקרא כה,יד), ומשום "ולא תונו איש את עמיתו" (ויקרא כה,יז), ומשום "ולא תלחצנו" (שמות כב,כ).
יד,טו [יז] ומפני מה עובר בגר על לאו של הונית דברים, אף בהונית ממון, ועל לאו של הונית ממון, אף בהונית דברים--מפני שהוציא הכתוב את שניהם בלשון הוניה סתם, וכפל הלאוין בגר בשני הדברים בפירוש: לא תונה, ולא תלחץ.
יד,טז [יח] גדולה הונית דברים מהונית ממון--שזו ניתנה להישבון, וזו לא ניתנה להשבון, וזה בממונו, וזה בגופו; והרי הוא אומר בהונית דברים "ויראת מאלוהיך" (ויקרא כה,יז), לפי שהדבר מסור ללב. הא כל דבר שהוא מסור ללב, נאמר בו "ויראת מאלוהיך" (שם; וגם ויקרא יט,יד; ויקרא יט,לב; ויקרא כה,לו; ויקרא כה,מג). וכל הצועק מהונית דברים--נענה מיד, שנאמר "כי אני ה'" (ויקרא כה,יז).
טו,א המוכר לחברו במידה, או במשקל, או במניין, וטעה בכל שהוא--חוזר לעולם: שאין הוניה אלא בדמים; אבל בחשבון, חוזר.
טו,ב כיצד: מכר לו מאה אגוז בדינר, ונמצאו מאה ואחד או תשעה ותשעים--נקנה המקח ומחזיר את הטעות, ואפילו אחר כמה שנים. וכן אם נמצאו המעות יתר או חסר מן המניין שפסקו, חוזר; ואפילו אחר שקנו מידו שלא נשאר לו אצל חברו כלום--חוזר, שקניין בטעות הוא. וכן כל כיוצא בזה.
טו,ג וכן המוכר לחברו קרקע, או עבד, או בהמה, או שאר מיטלטלין, ונמצא במקח מום שלא ידע בו הלוקח--מחזירו אפילו אחר כמה שנים, שזה מקח טעות הוא: והוא, שלא ישתמש במקח אחר שידע במום; אבל אם נשתמש בו אחר שראה המום--הרי זה מחל, ואינו יכול להחזיר.
טו,ד אין מחשבין פחת המום. אפילו מכר לו כלי שווה עשרה דינרין, ונמצא בו מום המפחיתו מדמיו איסר--מחזיר את הכלי, ואינו יכול לומר לו הא לך איסר פחת המום: שהלוקח אומר בחפץ שלם אני רוצה.
טו,ה וכן אם רצה הלוקח ליקח פחת המום, הרשות ביד המוכר: שהוא אומר לו אם תקנה אותו כמות שהוא, או טול דמים שלך ולך.
טו,ו [ה] כל שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום שמחזירין בו מקח זה, מחזירין בו; וכל שהסכימו עליו שאינו מום, הרי זה אינו מחזיר בו אלא אם פירש: שכל הנושא ונותן סתם, על מנהג המדינה הוא סומך.
טו,ז [ו] כל הלוקח סתם, אינו לוקח אלא דבר השלם מכל מום. ואם פירש המוכר ואמר, על מנת שאין אתה חוזר עליי במום--הרי זה חוזר עד שיפרש המום שיש בממכרו, וימחול הלוקח, או עד שיאמר לו כל מום שיימצא במקח זה הפוחת דמיו עד כך וכך, קיבלתי אותו: שהמוחל צריך לידע הדבר שימחול בו ויפרש אותו, כמו המפרש בהוניה.
טו,ח [ז] המוכר פרה לחברו, ומנה בה מומין גלויים ומומין שאינן ניכרין, ולא היה בה מום מאותן המומין הגלויין שמנה, ונמצא בה מום מאותן שאינן ניכרין--הרי זה מקח טעות וחוזר, אף על פי שפירש המום שנמצא: שהרי הלוקח אומר כשראיתי שאין בה אלו המומין הנראין שמנה, אמרתי כך אין בה אלו שאינן נראין שמנה, ואינו מפרש מומין אלו, אלא כדי להשביח דעתי.
טו,ט [ח] כיצד: פרה זו עיוורת היא, חיגרת היא, נשכנית היא, רבצנית היא, ונמצאת נשכנית בלבד, או רבצנית--הרי זה מקח טעות. היו בה כל המומין שמנה, אין זה מקח טעות. וכן אם הייתה חיגרת, ונמצאת נשכנית--אף על פי שאינה עיוורת, אין זה מקח טעות.
טו,י [ט] הראה לו המום שיש בה, ואמר לו מום זה יש בה ומום פלוני ומום פלוני--אף על פי שאותן המומין שמנה אינן נראין, ונמצאו בה או מקצתן--אין זה מקח טעות.
טו,יא [י] וכן המוכר שפחה לחברו, ואמר לו חיגרת היא, גידמת היא, סומה היא, שוטה היא, נכפית היא, ולא היה בה מום מאלו המומין שמנה, ונמצאת נכפית--הרי זה מקח טעות. וכן כל כיוצא בזה.
טו,יב [יא] מכאן אני אומר שהמוכר לחברו חפץ במאה דינרין, ואמר לו חפץ זה אינו שווה אלא זוז אחד, על מנת שאין לך עליי הוניה--הרי זה יש לו עליו הוניה: שהרי זה אומר כיון שראיתי שאינו שווה זוז, ידעתי שאינו מתכוון אלא להשביח דעתי. עד שיפרש כדי ההוניה שיש במקחו בוודאי או קרוב לה, בכדי שהדעת נוטה שהרי זה ידע בוודאי הדבר שמחל בו. וכזה ראוי לדון.
טו,יג [יב] המוכר עבד או שפחה--אין הלוקח יכול להחזירו מפני מומי הנואי שאין מבטלין אותו ממלאכתו, והן הנקראין סמפון: שאם היה סמפון זה גלוי, כבר ראהו; ואם אינו נראה כגון שומה בבשר, או נשיכת כלב, או ריח הפה או החוטם, וכיוצא בהן--הואיל ואינו מבטלו ממלאכתו, אינו מחזיר, שאין העבדים לתשמיש המיטה, אלא למלאכה.
טו,יד [יג] נמצא בו שחין רע, או חולי המתש את כוחו, או שהיה נכפה, או משועמם--הרי זה מום, מפני שמבטלו ממלאכתו. וכן אם נמצאת בו צרעת וכיוצא בה מדברים אלו המגואלים--הרי זה מום, מפני שנפשו של אדם אוננת מהם; ונמצא שאינו מתעסק לו במלאכת אכילה ושתייה.
טו,טו וכן אם נמצא ליסטיס מזויין--הרי זה מום המאבד את כולו, מפני שהמלך תופס אותו והורגו. וכן אם נמצא מוכתב למלכות--הרי זה מום ומחזירו, מפני שהמלך תופסו למלאכתו בכל עת שירצה.
טו,טז אבל אם נמצא גנב או חוטף או גונב נפשות, או בורח תמיד, או זולל וסובא, וכיוצא בדברים אלו--אינו יכול להחזיר, שכל העבדים בחזקת שיש בהן כל הדעות הרעות: אלא אם פירש.
טז,א המוכר זירעוני גינה, שאין עצמן של זירעונים נאכל, לחברו, ולא צמחו--חייב באחריותן ומחזיר לו הדמים שלקח ממנו, שחזקתן לזריעה: והוא, שלא צמחו מחמת עצמן; אבל אם לקת הארץ בברד וכיוצא בו--אינו חייב באחריותן, שמא מחמת הברד לא צמחו. וכן כל כיוצא בזה.
טז,ב מכר לו זרעים הנאכלין, כגון חיטים ושעורים, וזרען, ולא צמחו--אינו חייב באחריותן: אפילו היו זרע פשתן, שרוב בני אדם קונין אותו לזריעה--הואיל ואוכלין אותו, אינו חייב באחריות זריעתו. ואם הודיעו שהוא קונה לזרע, חייב באחריותן. והוא הדין לדברים הנמכרים לרפואה, ולצביעה. וכן כל כיוצא בזה.
טז,ג מכאן אתה למד שהלוקח מקח מחברו, והודיעו שהוא מוליכו למדינה פלונית למוכרו שם, ואחר שהוליכו לשם נמצא בו מום--אינו יכול לומר לו החזר לי מקחי לכאן; אלא מחזיר לו את הדמים, והמוכר מיטפל להביא ממכרו או למוכרו שם. ואפילו אבד או נגנב אחר שהודיעו, הרי הוא ברשות מוכר.
טז,ד אבל אם לא הודיעו שיוליכו למדינה אחרת, והוליכו ונמצא בו שם מום--הרי זה ברשות הלוקח, עד שיחזיר המקח במומו למוכר.
טז,ה [ד] הלוקח מקח ונמצא בו מום, ואבד אחר כך או נגנב--הרי זה ברשות לוקח, עד שיחזירו למוכר; ואם התליע ונפסד מחמת הזמן, הרי זה ברשות מוכר. ואם היה לו להודיע המוכר, ולא הודיעו--הרי זה ברשות לוקח.
טז,ו [ה] המוכר שור לחברו, ונמצא נגח--יכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך. במה דברים אמורים, בשהיה הלוקח קונה לשחיטה ולחרישה; אבל אם היה ידוע שהוא קונה לחרישה בלבד, הרי זה מקח טעות וחוזר. וכן כל כיוצא בזה.
טז,ז [ו] המוכר בהמה לטבח, ושחטה ונמצאת טריפה--אם נודע בוודאי שהייתה טריפה כשלקחה, הרי זה מחזיר לו את השחוטה ויחזיר המוכר את הדמים. מכאן אתה למד שהמוכר שהיה מום בממכרו, ועשה בו הלוקח מום אחר קודם שייוודע לו המום הראשון--אם עשה דבר שדרכו לעשותו, כגון זה ששחט את הטריפה--פטור; ואם שינה, ועשה מום אחר קודם שייוודע לו המום--מחזיר המקח לבעליו, ומשלם דמי המום שעשה.
טז,ח [ז] קנה בגד וקרעו לעשות ממנו חלוק, ואחר כך נודע המום מחמת הקריעה--מחזיר לו את הקרעים. תפרו, ואחר כך נודע המום--אם השביח, נוטל שבח התפירה מן המוכר. וכן כל כיוצא בזה.
טז,ט [ח] המוכר קרקע לחברו, ואכל פירותיה, ולאחר זמן נראה לו בה מום--אם רצה להחזיר הקרקע לבעלים, מחזיר כל הפירות שאכל; ואם הייתה חצר ודר בה, צריך להעלות לו שכר.
טז,י [ט] המוכר דבר שיש בו מום שאינו נראה, ואבד המקח מחמת אותו המום--הרי זה מחזיר את הדמים. [י] כיצד: המוכר שור לחברו שאין לו טוחנות, והניחו הלוקח עם הבקר שלו, והיה מניח המאכל לפני כולן ואוכלין, ולא היה יודע שזה אינו אוכל עד שמת ברעב--הרי זה מחזיר לו את הנבילה, ויחזיר לו את הדמים. וכן כל כיוצא בזה.
טז,יא היה המוכר ספסר שלוקח מזה ומוכר לזה, ואינו משהה המקח עימו, ולא ידע במום זה--הרי הספסר נשבע שבועת היסת שלא ידע במום זה, וייפטר: מפני שהיה על הלוקח לבדוק השור בפני עצמו, ולהחזירו לו קודם שימות; והיה הספסר מחזירו על המוכר הראשון. והואיל ולא עשה, הוא הפסיד על עצמו. וכן כל כיוצא בזה.
טז,יב השוחט את הבכור ומכרו, ונודע שלא הראהו למומחה--מה שאכל אכל, ויחזיר לו את הדמים; והנשאר מן הבשר ביד הלקוחות--ייקבר, ויחזיר להם את הדמים. וכן השוחט את הפרה ומכרה, ונודע שהיא טריפה--מה שאכל אכל, ויחזיר לו את הדמים; ומה שלא אכל--יחזיר הבשר לטבח, ויחזיר לו את הדמים.
טז,יג מכר הלוקח בשר זה של טריפה לגויים, או שהאכילו לכלבים--יחשב עם הטבח על דמי הטריפה, ויחזיר לו הטבח את המותר. וכן כל כיוצא בזה.
טז,יד המוכר בשר לחברו, ונמצא בשר בכור, פירות, ונמצאו טבלים, יין, ונמצא יין נסך--מה שאכלו אכלו, ויחזיר להן את הדמים. וכן כל המוכר דבר שאסור לאוכלו מן התורה, כך הוא דינו--בין שהיה איסורו בכרת, בין שהיה בלאו בלבד.
טז,טו אבל המוכר דבר שאיסור אכילתו מדברי סופרים--אם היו הפירות קיימין--מחזיר את הפירות, ונוטל את דמיו; ואם אכלן אכלן, ואין המוכר מחזיר לו כלום. וכל איסורי הניה, בין מן התורה בין מדבריהם--מחזיר את הדמים, ואין בהן דין מכירה כלל.
יז,א ארבע מידות במוכרין: מכר לו חיטים יפות ונמצאו רעות--הלוקח יכול לחזור בו, ולא המוכר. רעות ונמצאו יפות--המוכר יכול לחזור בו, ולא הלוקח. רעות ונמצאו רעות, יפות ונמצאו יפות--אף על פי שאינן יפות שאין למעלה מהן, ולא רעות שאין למטה מהן, והרי יש שם הוניה שתות--אין אחד מהם יכול לחזור בו, אלא קנה ומחזיר הוניה.
יז,ב אבל המוכר חיטים שחממית ונמצאת לבנה, או לבנה ונמצאת שחממית, עצים של זית ונמצאו של שקמה, של שקמה ונמצאו של זית, יין ונמצא חומץ, חומץ ונמצא יין--כל אחד משניהן יכול לחזור בחברו, שאין זה המין שאמר שימכור לו. וכן כל כיוצא בזה.
יז,ג המוכר יין לחברו, ונתנו הלוקח בקנקנים והחמיץ מיד--אינו חייב באחריותו, ואף על פי שאמר לו לתבשיל אני צריך לו; ואם ידע שיינו מחמיץ, הרי זה מקח טעות.
יז,ד מכר לו יין, והרי הוא בקנקני המוכר והחמיץ--אם אמר לו למקפה אני צריך--מחזיר ואומר לו הרי יינך וקנקנך, שאני לא קניתי לשתותו אלא לבשל מעט מעט. ואם לא אמר לו למקפה הוא--אינו יכול להחזיר, שהרי אומר לו למה לא שתית אותו, ולא היה לך לשהותו עד שיחמיץ.
יז,ה [ד] המוכר חבית של שיכר לחברו, והחבית של מוכר, והחמיצה בתוך שלושה ימים הראשונים--הרי זה ברשות המוכר, ומחזיר את הדמים; מכאן ואילך, ברשות לוקח. [ה] המוכר חבית של יין לחברו כדי למוכרה מעט מעט, והחמיצה במחציתה או בשלישה--חוזרת למוכר; ואם שינה הלוקח הנקב שלה, או שהגיע יום השוק ושהה ולא מכר--הרי היא ברשות הלוקח.
יז,ו וכן המקבל חבית של יין מחברו כדי להוליכה למקום פלוני ולמוכרה שם, וקודם שתגיע לשם הוזל היין או החמיצה--הרי זו ברשות המוכר, מפני שהחבית והיין שלו. וכן כל כיוצא בזה.
יז,ז [ו] האומר לחברו יין מבושם אני מוכר לך, חייב להעמיד לו עד העצרת. אמר לו יין ישן אני מוכר לך, נותן לו משל שנה שעברה; מיושן, משל שלוש שנים: וצריך שיעמוד ולא יחמיץ עד החג. ובמקום שיש שם מנהג ידוע, הכול כמנהג המדינה.
יז,ח [ז] האומר לחברו מרתף זה של יין אני מוכר לך למקפה, או שמכר לו מרתף של יין סתם--הרי הלוקח מקבל עליו עשרה קנקנים בכל מאה שלא יהיה יינם טוב, אלא כבר התחיל להשתנות; יתר על זה לא יקבל.
יז,ט [ח] אמר לו מרתף של יין למקפה אני מוכר לך, או שאמר לו חבית של יין אני מוכר לך--נותן לו יין שכולו יפה וראוי לתבשיל. אמר לו מרתף זה של יין--נותן לו יין הנמכר בחנות, שהרי הוא בינוני לא רע ולא יפה. אמר לו מרתף זה אני מוכר לך, ולא הזכיר יין--אפילו כולו חומץ, הגיעו. וכן כל כיוצא בזה.
יז,י [ט] האומר לחברו עריבה של עץ אני מוכר לך, או קורת בית הבד אני מוכר לך--אינו נותן לו עץ שראוי לחפור בו עריבה, או קורה שראויה לקורת בית הבד, אלא עריבה בצורתה, או קורת בית הבד בצורתה, שכל הרואה אומר זו עריבה, או זו קורת בית הבד. וכן כל כיוצא בזה.
יח,א אסור לרמות את בני אדם במקח וממכר, או לגנוב את דעתם; ואחד גויים ואחד ישראל, בדבר זה. היה יודע שיש בממכרו מום, יודיעו ללוקח. ואפילו לגנוב דעת הברייות בדברים, אסור.
יח,ב אין מפרכסין לא את האדם, ולא את הבהמה, ולא את הכלים הישנים כדי שייראו כחדשים. אבל מפרכס החדשים, כדי שישוף ויגהץ וייפה כל צורכו.
יח,ג אין משרבטין את האדם במים של חזרין וכיוצא בהן כדי שיתפח וייראו פניו שמנים, ולא צובעין את הפנים בסרק וכיוצא בו, ולא נופחין את הקרביים, ולא שורין את הבשר במים; וכן כל כיוצא בדברים אלו אסורין. ואין מוכרין בשר נבילה לגוי בכלל בשר שחוטה, אף על פי שהנבילה אצלו כשחוטה.
יח,ד מותר לבור את הגריסין, אבל לא על פי המגורה, שאינו אלא כגונב את העין, ויידמה שהכול ברור. ומותר לחנווני לחלק קליות ואגוזים לתינוקות ולשפחות כדי להרגילן לבוא אצלו; ופוחת משער שבשוק כדי להרבות במקיפין ממנו, ואין בני השוק יכולין לעכב עליו, ואין בזה גניבת דעת.
יח,ה אין מערבין פירות בפירות, אפילו חדשים בחדשים, ואין צריך לומר ישנים בחדשים: ואפילו הישנים ביוקר והחדשים בזול, מפני שהלוקח רוצה ליישנן.
יח,ו ביין התירו לערב קשה ברך בין הגיתות בלבד, מפני שמשביחו. ואם היה טעמו ניכר, מותר לערב בכל מקום: שכל דבר הניכר טעמו, הלוקח מרגיש בו; ולפיכך מותר לערב אותו.
יח,ז [ו] אין מערבין מים ביין. ומי שנתערב לו מים ביינו--לא ימכרנו בחנות, אלא אם כן מודיעו; ולא לתגר אף על פי שמודיעו, שמא ירמה בו אחרים. ומקום שנהגו להטיל מים ביין, יטיל: והוא, שיהיה בין הגיתות.
יח,ח [ז] התגר נוטל מחמש גיתות, ונותן לתוך פיטס אחד; מחמש גרנות, ונותן לתוך מגורה אחת: ובלבד, שלא יתכוון לערב.
יח,ט [ח] אסור לערב שמרים בין ביין בין בשמן, ואפילו כל שהוא; ואפילו שמרים של אמש בשמרים של יום, אסור. אבל אם עירה היין מכלי לכלי, נותן שמריו לתוכו.
יח,י [ט] המוכר לחברו שמן מזוקק, אינו מקבל שמרים. מכר לו שמן סתם, מקבל לוג ומחצה שמרים לכל מאה לוג; ומקבל בשאר שמרים שמן עכור העולה למעלה על פני השמן, יתר על השמרים הידועים באותו מקום. [י] במה דברים אמורים, בשנתן לו המעות בתשרי שהשמן עכור, ולקח השמן בניסן במידת תשרי, שהיא גדולה מפני אותו השמן הקופה למעלה. אבל אם לקח במידת ניסן, שהיא קטנה מפני שכבר צלל השמן--אינו מקבל אלא השמרים בלבד.
יח,יא המוכר חיטים לחברו, מקבל עליו רובע קיטונות לכל סאה. שעורים, מקבל עליו רובע נישובות לכל סאה. עדשים, מקבל עליו רובע עפרורית לסאה. תאנים, מקבל עליו עשר מתליעות לכל מאה. מכר לו שאר פירות, מקבל עליו רובע טינופות לכל סאה.
יח,יב נמצא בהן יתר על השיעורין האלו כל שהוא--ינפה את הכול, וייתן לו פירות מנופין וברורין שאין בהן כלום. [יב] ואין כל אלו הדברים אמורים, אלא במקום שאין להם מנהג; אבל במקום שיש להם מנהג, הכול כמנהג המדינה.
יח,יג יש מקומות שנהגו שיהיו כל הפירות ברורין ומנוקין מכל דבר, ושיהיו היינות והשמנים צלולין, ולא יימכרו שמרים כלל. ויש מקומות שנהגו אפילו היו בהן מחצה שמרים, או שהיה בפירות מחצה עפר או תבן או מין אחר, יימכר כמות שהוא.
יח,יד לפיכך הבורר צרור מתוך גורנו של חברו, נותן לו דמי חיטים כשיעור צרור שבירר, שאילו הניחו, היה נמכר במידת החיטים; ואם תאמר יחזירנו, הרי אמרו אסור לערב כל שהוא.
יח,טו [יד] המוכר קנקנים בשרון במקום שאין מנהג, מקבל לכל מאה עשרה פוטסות: והוא, שיהיו נאות ועשויות בגופרית.
יט,א אסור למוכר למכור לחברו קרקע או מיטלטלין שיש עליהן עסקין ויש בהן דין, עד שיודיעו: שאף על פי שהאחריות עליו, אין אדם רוצה שייתן מעותיו, ויירד לדין ויהיה נתבע מאחרים.
יט,ב המוכר קרקע לחברו, ואחר שקניה הלוקח באחד מן הדרכים שקונין בהן, קודם שישתמש בה, יצאו עליה מערערין--הרי זה יכול לחזור בו: שאין לך מום גדול מזה, שעדיין לא נהנה בו ובאו התובעין. לפיכך יבטל המקח, ויחזיר המוכר את הדמים ויעשה דין עם המערערין.
יט,ג ואם נשתמש בה הלוקח כל שהוא, ואפילו דש המצר שלה ועירבו עם הארץ--אינו יכול לחזור בו, אלא עושה דין עם המערערין; ואם הוציאוה מידו בדין, יחזור על המוכר כדין כל הנטרפין.
יט,ד [ג] כל המוכר קרקע או עבד או שאר מיטלטלין, הרי זה חייב באחריותן. כיצד: אם הוציאו המקח מיד הלוקח מחמת המוכר--חוזר הלוקח ונוטל כל הדמים שנתן מן המוכר, שהרי נלקח המקח מחמתו.
יט,ה כך הוא הדין בכל ממכר, אף על פי שלא פירש הלוקח דבר זה אלא קנה סתם. אפילו מכר הקרקע בשטר, ולא הזכיר בו האחריות--הרי זה חייב באחריותה: שהאחריות שלא הוזכרה, טעות סופר היא.
יט,ו [ד] במה דברים אמורים, בשהוציאו המקח מיד הלוקח בית דין של ישראל, כגון שהיה המקח מיטלטלין והיו גנובין או גזולין, או שהייתה הקרקע גזולה, או שבא בעל חוב של מוכר וטרפה מיד הלוקח; והכול בבית דין של ישראל.
יט,ז אבל אם הגוי הוא שהוציא המקח מיד הלוקח--בין בדין המלך, בין בערכיות שלהן--אין המוכר חייב באחריותו; ואף על פי שהגוי טוען שהמוכר גנב חפץ זה או גזלו ממנו, והביא עדי גויים על כך--אין המוכר חייב כלום: שזה אונס הוא, ואין המוכר חייב באחריות האונס.
יט,ח [ה] המוכר קרקע לחברו, והתנה עימו שכל אונס שייוולד בקרקע זו יהיה חייב לשלם--אפילו בא גוי וגזלה מחמת המוכר, חייב לשלם. אבל אם נפסק הנהר שהיה משקה אותה, או שחזר הנהר לעבור בתוכה ונעשת בריכה, או שבאה זוועה והשחיתה אותה--הרי זה פטור: שאלו וכיוצא בהן אונס שאינו מצוי הוא, ולא עלה על לב המוכר דבר זה הפלא בעת שהתנה; וכל אונס שאינו מצוי, אינו בכלל תנאי זה.
יט,ט [ו] והוא הדין לכל תנאי שבממון, שאומדין דעת המתנה, ואין כוללין באותו התנאי אלא הדברים הידועין שבגללן היה התנאי, והם שהיו בדעת המתנה בעת שהתנה.
יט,י [ז] מעשה באחד ששכר מלחים להעביר שומשמין למקום פלוני, והתנה עימהם שהן חייבין בכל אונס שיארע להם עד שיגיעו השומשמין למקום פלוני, ונפסק הנהר שהיו מוליכין בו; ואמרו חכמים זה אונס שאינו מצוי, ואין חייבין להוליך שומשמין אלו על גבי בהמה עד אותו המקום. וכן כל כיוצא בזה.
יט,יא [ח] המוכר קרקע לחברו, והתנה המוכר שלא יהיה עליו אחריות--אפילו נודע בוודאי שזו הארץ גזולה, ויצאת מיד הלוקח--אין המוכר חייב כלום; ואין צריך לומר אם בא בעל חוב וטרפה, שאינו מחזיר לו כלום: שכל תנאי שבממון קיים.
יט,יב [ט] ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות, ובא לוי להוציאה מיד שמעון--אם רצה ראובן לעשות דין עם לוי, עושה; ואין לוי יכול לומר לו מה לי ולך, והרי אין עליך אחריות--שהרי ראובן אומר לו אין רצוני שתהיה לשמעון תרעומת עליי, שהרי הפסיד בגללי.
יט,יג [י] ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות, וחזר ולקחה משמעון באחריות, ובא בעל חוב של ראובן לטרוף אותה ממנו--אינו יכול לחזור על שמעון: שאף על פי שלא קיבל עליו אחריות לשמעון, אחריות עצמו קיבל, שלא יהיה הוא המוכר, והוא המוציא לעצמו.
יט,יד אבל אם בא בעל חוב של יעקוב אביהם, וטרפה מיד ראובן--חוזר בכל הדמים על שמעון: מפני ששמעון קיבל לו האחריות, וראובן לא קיבל לשמעון אחריות אחרים כלל.
כ,א המבקש לקנות מקח מחברו, מוכר אומר במאתיים אני מוכר, והלוקח אומר איני קונה אלא במנה, והלך זה לביתו וזה לביתו, ואחר כך נתקבצו, ומשך זה החפץ סתם--אם המוכר הוא שתבע הלוקח ונתן לו החפץ, אינו נותן אלא מנה; ואם הלוקח הוא שבא ומשך החפץ סתם, חייב ליתן מאתיים.
כ,ב הלוקח מקח מאחד מחמישה בני אדם, וכל אחד מהן תובע אותו ואומר אני הוא בעל המקח, והוא אינו יודע ממי מהן לקח--מניח דמי המקח ביניהם, ומסתלק; ויהיו הדמים מונחין עד שיודו, או עד שיבוא אלייהו. ואם היה חסיד, נותן דמים לכל אחד ואחד כדי לצאת ידי שמיים.
כ,ג לקח מקח מאחד מהן, וכפר בו ונשבע על שקר, ועשה תשובה והרי הוא רוצה לשלם, וכל אחד ואחד תובע אותו ואומר אני הוא שכפרת בי ונשבעת לי, והוא אומר איני יודע--חייב לשלם לכל אחד ואחד, מפני שעבר עבירה.
כ,ד נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי, ולזה לא מכרתי: אימתיי, בזמן שהמקח יוצא מתחת ידו. אבל אם אין המקח יוצא מתחת ידו, הרי הוא עד אחד בלבד, ודינו בעדות זו כדין כל אדם, שהרי אינו נוגע בעדותו.
כ,ה לפיכך אם נטל הדמים משניים, ונטל מאחד מדעתו ומאחד בעל כורחו, ולא ידע ממי נטל מדעתו וממי נטל בעל כורחו--בין שהיה המקח בידו, בין שהיו שניהן תופסין בו--אין כאן עדות כלל, וכל אחד משניהן נשבע בתקנת חכמים בנקיטת חפץ ונוטל חצי המקח וחצי הדמים.
כ,ו [ה] הרי שטען על חברו ואמר מכרת לי, וזה אומר לא מכרתי, או מכרתי, ולא נתת לי דמים; או שטען הלוקח שנתן הדמים, ועדיין לא משך, או שאמר משכתי ולא ראיתי מום זה, והמוכר אומר לו הודעתיו לך; או שאמר האחד מהם כך וכך היה תנאי בינינו, והאחד אומר לא היה שם תנאי: בכל אלו הטענות וכיוצא בהן--המוציא מחברו, עליו הראיה.
כ,ז [ו] לא הייתה שם ראיה--נשבע הכופר שמבקשין להוציא מידו, שבועת היסת; ואם הודה במקצת, או שיש עליו עד אחד--נשבע שבועת התורה, כשאר הטענות כולן.
כ,ח [ז] אמר לחנווני תן לי בדינר פירות, ונתן לו, והרי הפירות מונחין ברשות הרבים, והחנווני תובע הדינר, ובעל הבית אומר לו נתתיו לך והשלכת אותו לתוך כיסך--הרי זה הלוקח נשבע בתקנת חכמים בנקיטת חפץ, ונוטל הפירות, הואיל וכבר יצאו מרשות המוכר, והרי הן ברשות הרבים. ואילו היו ברשות הלוקח--היה נשבע היסת, ונפטר; ואילו היו עדיין ברשות החנווני--היה נשבע היסת, ויישארו פירותיו אצלו.
כ,ט [ח] נתן הלוקח דינר לחנווני, ובא ליטול פירות המונחין ברשות הרבים, ואמר לו החנווני דינר זה שנתת לי עכשיו הוא דמי פירות שכבר נתתים לך והולכתם לתוך ביתך, אבל פירותיי אלו המונחין ברשות הרבים מעולם לא מכרתים לך--הרי החנווני נשבע בתקנת חכמים בנקיטת חפץ שכך היה הדבר, ומחזיר פירותיו לחנווני: שהרי לא הודה לו שמכרן מעולם. ואילו היו בחנותו, היה נשבע היסת כמו שביארנו.
כ,י [ט] וכן הדין בנותן דינר לשולחני ליטול מעות, בזמן שהמעות צבורין ברשות הרבים--אם הודה השולחני שמכרן, ועדיין לא נטל הדינר--נשבע הלוקח בנקיטת חפץ שנתן, ונוטל המעות; ואם לא הודה שמכרן, אף על פי שמודה שלקח ממנו דינר עתה, וטוען שדינר זה דמי המעות שכבר הוליכן הלוקח לתוך ביתו--הרי השולחני נשבע בנקיטת חפץ, ויחזיר מעותיו לחנותו.
כ,יא [י] המחליף פרה בחמור, וילדה, וכן המוכר שפחתו, וילדה--זה אומר עד שלא מכרתי ילדה, וזה אומר משלקחתי ילדה, אפילו אמר המוכר איני יודע--על הלוקח להביא ראיה. אף על פי שהפרה עומדת באגם, והשפחה עומדת בסימטה--הרי הן בחזקת המוכר, עד שיביא הלוקח ראיה.
כ,יב לא הביא ראיה, יישבע המוכר בנקיטת חפץ על ולד הפרה. אבל על ולד השפחה, אינו נשבע אלא היסת, שאין נשבעין בנקיטת חפץ על העבדים ולא על הקרקעות, כמו שיתבאר בהלכות טוען ונטען.
כ,יג [יא] זה אומר איני יודע, וזה אומר איני יודע, ואינה ברשות אחד מהן--יחלוקו; זה אומר ברשותי ילדה, והאחר שותק--זכה הטוען בוולד.
כ,יד [יב] מי שהיו לו שני עבדים קטן וגדול, או שתי שדות גדולה וקטנה, הלוקח אומר גדולים לקחתי, והמוכר אומר קטנים הוא שמכרתי--על הלוקח להביא ראיה, או יישבע המוכר היסת שלא מכר אלא קטן.
כ,טו [יג] אמר הלוקח גדול לקחתי, והמוכר שותק--זכה בגדול. ואם אמר המוכר איני יודע, על הלוקח להביא ראיה; או יישבע המוכר היסת שאינו יודע, ואין לזה אלא הקטן.
כ,טז [יד] כל מי שנולד הספק ברשותו, עליו להביא ראיה. כיצד: המחליף פרה בחמור, ומשך בעל החמור את הפרה, ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור, עד שמת החמור--על בעל החמור להביא ראיה שהייתה חמורו קיימת, בעת משיכת הפרה. וכן כל כיוצא בזה.
כ,יז [טו] מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות, וניקבה אותו נקב מפולש--אם נמצא עליה קורט דם, בידוע שזו נטרפה קודם שחיטה; לפיכך אם הוגלד פי המכה, בידוע שהיא הייתה טריפה שלושה ימים קודם שחיטה. לא הוגלד פי המכה--הרי הדבר ספק, ועל הטבח להביא ראיה שקודם לקיחתו נטרפה: שהרי ברשותו נולד הספק. ואם לא הביא ראיה, ישלם הדמים למוכר כמו שביארנו.
כא,א המקנה לחברו דבר שאינו מסויים--אם היה מינו ידוע, אף על פי שאין מידתו או משקלו או מניינו ידוע--הרי זה קנה; ואם אין מינו ידוע, לא קנה.
כא,ב כיצד: ערימה זו של חיטים אני מוכר לך בכך וכך, שק זה המלא תאנים אני מוכר לך בכך וכך, מרתף זה של יין אני מוכר לך בכך וכך--אף על פי שאין מידת הערימה ידועה, ולא משקל התאנים ולא מניין הקנקנים ידוע--הרי ממכרו קיים, אף על פי שמצא חסר או יתר על האומד שהיה בדעתם; ויש להם הוניה, לפי השער שבשוק כמו שביארנו.
כא,ג אבל האומר לחברו כל מה שיש בבית הזה אני מוכר לך בכך וכך, כל מה שיש בתיבה הזאת או בשק הזה אני מוכר לך בכך וכך, ורצה הלוקח ומשך--אין כאן קניין כלל, שלא סמכה דעת הלוקח: שהרי אינו יודע מה יש בו אם תבן או זהב, ואין זה אלא כמשחק בקוביה. וכן כל כיוצא בזה.
כא,ד וכן המוכר לחברו בעשרה דינרין חיטים, ולא פסק כמה סאה מכר לו--נותן לו כשער שבשוק בשעת המכירה. וכל החוזר בו מאחר נתינת הדמים, ולא רצה בשער שהיה בשוק בשעת מתן המעות--מקבל מי שפרע כמו שביארנו.
כא,ה המוכר מקום לחברו לעשות לו בית, או רפת בקר, וכן המקבל מחברו לעשות לו בית חתנות לבנו, או בית אלמנות לבתו--עושה ארבע אמות על שש. מכר לו מקום בית גדול, עושה שמונה על עשר. מכר לו מקום טרקלין, עושה עשר על עשר. תרבץ של חצר, שתים עשרה על שתים עשרה. ורום כל בית ובית, כחצי אורכו וכחצי רוחבו.
כא,ו המוכר מקום לחברו לעשות לו קבורה, וכן המקבל מקום מחברו לעשות בו קבורה--עושה מערה, ופותח למערה שמונה קברות, שלושה מכאן ושלושה מכאן, ושניים מכנגד הנכנס למערה: מידת המערה ארבע אמות על שש, וכל קבר וקבר אורך ארבע אמות ורוחב שישה טפחים ורום שבעה; נמצא בין כל קבר וקבר שמן הצדדין אמה ומחצה, ובין השניים האמצעיים שתי אמות.
כא,ז המוכר לחברו בתוך שדהו מקום אמת המים להשקות בה בית השלהין--נותן לו בתוך שדהו אמה שרוחבה שתי אמות, ואמה מכאן ואמה מכאן לאגפיה. ואם מכר לו אמת המים להשקות בה בקילון--נותן לו אמה שרחבה אמה, וחצי אמה מכאן וחצי אמה מכאן לאגפיה.
כא,ח אלו האגפין--בעל השדה נוטען, אבל אינו זורען: שהזרעים מחלחלין את הקרקע, ומקלקלין את אמת המים. ואמת המים הזאת שכלו אגפיה--בעל האמה מתקנה מעפר אותה השדה, שעל מנת כן קיבל עליו המוכר להיות אמת המים בתוך שדהו.
כא,ט המוכר לחברו דרך בתוך שדהו--אם דרך יחיד מכר לו, נותן לו רוחב שתי אמות ומחצה כדי שיעמוד חמור במשאו על אורך הדרך. מכר לו דרך בין עיר לעיר, נותן לו רוחב שמונה אמות באורך הדרך.
כא,י מכר לו דרך הרבים, נותן לו רוחב שש עשרה אמה. [י] דרך המלך ודרך הקבר, אין לה שיעור; וייראה לי שזה כמוכר דבר שאין מינו ידוע. [יא] מכר לו מקום למעמד, נותן לו בית ארבעת קבים. [יב] האומר לחברו בור וכתליה אני מוכר לך, נותן לו רוחב הכותל שלושה טפחים.
כא,יא [יג] המוכר שדה לחברו, ומסר לו מצר אחד ארוך ומצר אחד קצר--אם היה הארוך של איש אחד, לא קנה מן הארוך אלא כנגד הקצר; ואם היה של שניים, יקנה כנגד ראש תור.
כא,יב [יד] היה מצר ראובן מזרח ומערב, ומצר שמעון צפון ודרום--צריך שיכתוב לו מצר ראובן משתי רוחות, ומצר שמעון משתי רוחות.
כא,יג [טו] מסר לו מצר ראשון ומצר שני ומצר שלישי, ולא מסר לו מצר רביעי--קנה השדה כולה. אבל המצר הרביעי--אם היה מובלע בתוך המצרים, ואין עליו רכב של דקלים, ואין בו תשעת קבין--קנה אף המצר הרביעי; ואם לא היה מובלע, ויש עליו רכב דקלים, או שיש בו תשעת קבין--לא קנהו.
כא,יד היה מובלע ויש עליו רכב דקלים, או יש בו תשעת קבין, או שלא היה מובלע ואין עליו דקלים, ואין בו תשעת קבין--הרי הדבר מסור לבית דין: כפי מה שיראו, ולאיזה דרך שדעתן נוטה--יעשו.
כא,טו [טז] סיים לו את הזווייות בלבד, ולא סיים לו את המצר שלכל הרוח, או שסיים לו שני מצרים כמין גם, או שסיים לו חלק מכל רוח ורוח--הרי זה לא קנה את כולה; אלא יקנה ממנה כפי מה שמסר לו, וכמו שיראו הדיינין.
כא,טז [יז] המוכר בית לחברו בבירה גדולה--אף על פי שמסר לו מצרים החיצונים, ואף על פי שיש שם מעט שקוראין לבירה בית--לא קנה אלא הבית בלבד, שהמצרים הוא שהרחיב לו; ואילו מכר לו כל הבירה, היה כותב לו ולא הנחתי לפניי במכר זה כלום. וכן המוכר שדה בבקעה גדולה, ומסר לו מצר הבקעה--מצרים הם שהרחיב לו.
כא,יז [יח] האומר לחברו שדות אני מוכר לך, מיעוט שדות שתיים. אמר לו כל שדות--אפילו שלוש וארבע, חוץ מגינות ופרדסים. אמר לו נכסיי--אפילו גינות ופרדסים, חוץ מבתים ועבדים. ואם אמר לו כל נכסיי--אפילו עבדים ובתים וכל המיטלטלין הידועים לו, ואפילו תפילין שבראשו בכלל המכר.
כא,יח [יט] האומר לחברו בית מבתיי אני מוכר לך, ושור בשווריי אני מוכר לך--נותן לו הקטן שבהן. מת אחד מן השוורים, או שנפל אחד מן הבתים--מראה לו זה שמת או שנפל, שיד בעל השטר על התחתונה.
כא,יט [כ] האומר לחברו שדה דבי חייא אני מוכר לך, והיו לו שתי שדות הנקראים בשם זה--אינו קונה אלא הפחותה שבשתיהן. וכן כל כיוצא בזה.
כא,כ [כא] האומר לחברו שדה ראובן אני מוכר לך, וכיון שבא הלוקח להשתמש בה, אמר לו המוכר זו אינה שדה שהייתה של ראובן אלא כך היא קרויה, ולעולם לא הייתה לו, אלא זו היא של ראובן ולקחתיה ממנו, והיא שמכרתי לך--על המוכר להביא ראיה; ואם לא הביא, זוכה הלוקח באלו שכל העם קוראים לה של ראובן. וכן כל כיוצא בזה, הלוך אחר השם הפשוט בפי הכול.
כא,כא [כב] האומר לחברו חצי שדי אני מוכר לך--שמין כמה שווה כל השדה, ונותן לו מן הכחוש שבה מה ששווה חצי הדמים של כל השדה. וכן אם אמר לו חצייה בדרום אני מוכר לך--שמין דמי כולה, ונותן לו בדרומה כחצי כל הדמים.
כא,כב ומקבל עליו הלוקח לעשות בחלקו מקום הגדר, ומאחורי הגדר סמוך לגדר חריץ קטן רוחב שלושה טפחים, וחוצה לו חריץ אחר גדול רוחב תשעה טפחים, ובין שני החריצין רוחב טפח. כל זה כדי שלא תקפוץ הנמייה וכיוצא בה.
כא,כג הייתה לו חצי שדה, ואמר לחברו חצי שיש לי בשדה מכרתי לך--קנה החצי כולו. אמר לו חצי בשדה שיש לי, לא קנה אלא רביע. אמר לו מצר שדה שממנה נחלקת, או שממנה נפסקת, או שממנה נחצית--אם אמר לו ואלו מצריה, קנה חצייה; ואם לא מסר לו מצריה, לא קנה מצריה אלא בית תשעת קבין בלבד.
כב,א אין אדם מקנה לחברו דבר שלא בא לעולם, בין במכר בין במתנה בין במתנת שכיב מרע. כיצד: מה שתוציא שדה זו מכור לך, מה שיוציא אילן זה מכור לך, תנו מה שתלד בהמה זו לפלוני--לא קנה כלום. וכן כל כיוצא בזה.
כב,ב המוכר פירות דקל לחברו, יכול לחזור בו אף אחר שבאו הפירות לעולם; ואם שמט הלוקח ואכל, אין מוציאין מידו. וכל החוזר בו משניהם, אינו חייב לקבל מי שפרע.
כב,ג אבל הפוסק על שער שבשוק, ולא היה אותו המין שפסק עליו ברשות המוכר--חייב המוכר לקנות וליתן ללוקח מה שפסק; ואם חזר בו, מקבל מי שפרע.
כב,ד מי שפסק על שער שבשוק שייתן לו ארבע סאין חיטים בסלע--אם היו שיבולים, הרי זה קנה; וכל החוזר משניהם, חייב לקבל מי שפרע: והוא, שייראה בגורן, או שיאמר לו בשוק, הריני סומך עליך. אבל אם לא נראה לו בגורן, ולא אמר לו--לא סמכה דעתו של מוכר, ואינו מקבל מי שפרע: שהרי הוא אומר שמא פסק עם אחר, ואינו צריך לחיטים אלו.
כב,ה דבר שאינו ברשותו של מקנה--אינו מקנהו, והרי הוא כדבר שלא בא לעולם. כיצד: מה שאירש מאבי מכור לך, מה שתעלה מצודתי מן הים נתון לך, שדה זו לכשאקחנה קנויה לך--לא קנה כלום. וכן כל כיוצא בזה.
כב,ו מי שהיה מורישו גוסס ונוטה למות, ורצה למכור מנכסיו מעט כדי להוציא הדמים בצורכי קבורה--הואיל והבן עני ואם ימתין עד שימות וימכור, ישתהה המת ויתבזה--תיקנו חכמים שאם מכר ואמר מה שאירש מאבי היום מכור לך, ממכרו קיים.
כב,ז וכן צייד עני שאין לו מה שיאכל, שאמר מה שתעלה מצודתי מן הים היום מכור לך--ממכרו קיים משום כדי חייו.
כב,ח [ז] הבן שמכר בנכסי אביו בחיי אביו, ומת הבן בחיי האב, ואחר כך מת האב--בן הבן מוציא מיד הלוקח: שהרי אביו מכר דבר שלא בא עדיין לרשותו, ונמצאו הנכסים ברשות האב; וזה ירש אבי אביו. וכן כל כיוצא בזה.
כב,ט [ח] מי שנתן קרקע מתנה לחברו, ונתן לו על גבה מאה דינרין--אם היו הדינרין מצויין ברשותו--כיון שזכה בשדה, זכה בדינרין; ואם אין לו דינרין--אין מחייבין את הנותן ליתן לו מאה דינרין, עד שיביא הזוכה ראיה שהיו לזה דינרין בעת המתנה.
כב,י והוא הדין לשאר המיטלטלין שמקנה אדם אותם על גב הקרקע--אם אינם ברשות המוכר או הנותן, לא קנה: שאין אדם מקנה לחברו דבר שלא בא לעולם, ושאינו ברשותו.
כב,יא [ט] מי שהיה לו פיקדון ביד אחר--הרי זה מקנהו, בין במכר בין במתנה: לפי שהפיקדון ברשות בעליו הוא, והרי הוא בחזקת שהוא קיים. ואם כפר בו זה שהופקד אצלו--אינו יכול להקנותו, שזה כמי שאבד שאינו ברשותו.
כב,יב אבל המלווה--הואיל ולהוצאה ניתנה, אינה בעולם; ואין אדם יכול להקנותה אלא במעמד שלושתן, והוא דבר שאין לו טעם כמו שביארנו. ואם הייתה המלווה בשטר--מקנה את השטר בכתיבה ומסירה, שהרי יש כאן דבר הנמסר לקנות שיעבוד שבו.
כב,יג [י] כשם שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, כך אינו מקנה למי שלא בא לעולם. ואפילו עובר, הרי הוא כמי שלא בא לעולם, והמזכה לעובר, לא קנה; ואם היה בנו--הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו, קנה.
כב,יד [יא] האומר לאשתו נכסיי לבנים שתלדי ממני, הרי אלו לא יקנו כלום: שכיון שלא נתעברה בהן בשעת המתנה, עדיין לא באו כדי להיות דעתו קרובה להם.
כב,טו [יב] המקנה למין ממיני חיה, לא הקנה כלום. הקנה מקצת נכסיו לבהמה, או למי שלא בא לעולם, וחזר ואמר לחברו קנה כבהמה זו, או כעובר זה--לא קנה כלום. אמר לו קנה את ובהמה זו, או את ועובר זה--קנה מחצה.
כב,טז [יג] אין אדם מקנה לא במכר ולא במתנה, אלא דבר שיש בו ממש; אבל דבר שאין בו ממש, אינו נקנה. [יד] כיצד: אין אדם מקנה ריח התפוח הזה, או טעם הדבש הזה, או עין הבדולח הזה. וכן כל כיוצא בזה.
כב,יז לפיכך המקנה לחברו דירת בית זה, או אכילת פירות דקל זה--לא קנה: עד שיקנה לו גוף הבית לדור בו וגוף האילן לאכול פירותיו, כמו שיתבאר.
כב,יח [טו] ודין ההקדש ודין העניים ודין הנדרים, אינו כדין ההדיוט בקנייתו: שאילו אמר אדם כל מה שתלד בהמתי יהיה הקדש לבדק הבית, או יהיה אסור עליי, או אתננו לצדקה--אף על פי שאינו מתקדש, לפי שאינו בעולם--הרי זה חייב לקיים דברו, שנאמר "ככל היוצא מפיו, יעשה" (במדבר ל,ג). [טז] והואיל והדבר כן, אם ציווה אדם כשהוא שכיב מרע ואמר, כל מה שיוציא אילן זה יינתן לעניים, או כל שכר בית זה יהיה לעניים--זכו בהן העניים.
כב,יט [יז] יש גאונים שחולקין על דבר זה, ואומרים שאין העניים זוכין אלא בדרכים שההדיוט קונה בהן; ולפיכך לא יזכו בדבר שלא בא לעולם. ואין דעתי נוטה לדברים אלו, שאין אדם מצווה להקנות, והוא מצווה לקיים דבריו בצדקה או בהקדש כמו שהוא מצווה לקיים הנדר, כמו שביארנו בערכין.
כג,א מקנה אדם הגוף לפירותיו--בין במכר, בין במתנה, בין במתנת שכיב מרע; ואין זה מקנה דבר שלא בא לעולם, שהרי הגוף מצוי והקנה לפירות. הא למה זה דומה: לשוכר בית או שדה לחברו--שלא הקנה לו הגוף, אלא הנית הגוף.
כג,ב כיצד: כגון שמכר או נתן שדה לפירותיה, בין לזמן קצוב, בין כל ימי חייו של מוכר, או של לוקח. והוא הדין למוכר או נותן אילן לפירותיו, או רחל לגיזתה, או בהמה ושפחה לוולדותיה, או עבד למעשה ידיו: בכול, ממכרו או מתנתו קיימין. [ג] מכר עבדו לקנס, שאם יוגח וימות יהיה הקנס של לוקח--הרי זה ספק, לפיכך לא קנה; ואם תפס הקנס, אין מוציאין מידו.
כג,ג [ד] מכר אילן לזה, ופירותיו לאחר--לא שייר מקום הפירות, ואין לאחר כלום. אבל אם מכר אילן, ושייר פירותיו לעצמו--הרי שייר מקום הפירות: אף על פי שלא פירש--לגבי עצמו, בעין יפה משייר.
כג,ד [ה] המוכר גוף הקרקע לזמן קצוב--הרי זו מכורה, ומשתמש הלוקח בגוף כחפצו, ואוכל הפירות כל זמן המכירה, ובסוף תחזור לבעליה.
כג,ה [ו] ומה הפרש יש בין המוכר קרקע לזמן קצוב, ובין המקנה אותה לפירותיה: שהקונה לפירות--אינו יכול לשנות צורת הקרקע, ולא יבנה ולא יהרוס; אבל הקונה לזמן קצוב--הרי הוא בונה או הורס ועושה בכל זמנו הקצוב, כמו שעושה הקונה קניין עולם לעולם.
כג,ו [ז] ומה הפרש יש בין המוכר שדה זו לפירותיה, ובין המוכר פירות שדה זו לחברו שלא קנה כמו שביארנו: שהמוכר פירות השדה--אין ללוקח להשתמש בשדה זו כלל אפילו להיכנס בה אלא בשעת הוצאת הפירות, ויש לבעל השדה להשתמש בה כחפצו; אבל המוכר שדה לפירותיה--אין בעל השדה יכול להיכנס לה אלא מדעת הלוקח, ויש ללוקח להשתמש בה כחפצו.
כג,ז [ח] ומה הפרש יש בין קונה שדה זו לפירותיה, ובין השוכר שדה זו מחברו: שהקונה שדה לפירותיה--יש לו לזורעה או לנוטעה כל מין שירצה, או להובירה; והשוכר--אינו כן, כמו שיתבאר בעניין שכירות. ואין השוכר רשאי להשכיר; וכל הקונה, מקנה לאחרים כל שקנה.
כג,ח [ט] המוכר פירות שובך, ופירות כוורת לחברו--קנה. ואין זה מוכר דבר שלא בא לעולם, לפי שאינו מוכר יונים שייוולדו או דבש שיבוא לכוורת, אלא מוכר השובך לפירותיו, והכוורת לדבשה: שהרי הוא כשוכר אמת המים לחברו, שהוא נהנה בכל מה שיצוד בה; כך זה הקנה לו שובך זה לפירותיו, כמי שמכר אילן לפירותיו. ודין כולם כדין השוכר בית לחברו כמו שביארנו, שהוא נהנה בכל הניות שיש בו. וכן כל כיוצא בזה.
כג,ט [י] הביצים והאפרוחין עצמן שיש בשובך, לא קנה אותם בעל השובך כל זמן שלא פרחו. ודבר זה גזירת חכמים הוא, ומשום "לא תיקח האם, על הבנים" (דברים כב,ו) נגעו בה.
כג,י לפיכך הרוצה להקנות אפרוחים אלו לחברו, מטפח על השובך עד שיפרחו ויגבהו מעל הארץ; ואחר כך יקנה אותן לחברו בקניין או על גב הקרקע, או בשאר דברים שהמיטלטלין נקנין בהן.
כג,יא הלוקח פירות שובך מחברו, אינו יכול ליטול כל הגוזלות שייוולדו בו מעתה, מפני שהאימהות בורחות, ונמצא שהחריב את השובך; אלא מניח מהן, כדי ליישב השובך.
כג,יב וכמה מניח, אם היו בו אימהות ובנות בעת מכירת הפירות--מניח בריכה ראשונה שיולידו האימהות, כדי שיצטוותו האימהות עם הבריכה הראשונה ועם הבנות שעימהם, ומניח ממה שיולידו הבנות שתי בריכות, כדי שיצטוותו הבנות עם שתי הבריכות שהולידו. וכל הנולד מאחר שתי בריכות של בנות והבריכה הראשונה של אימהות, הרי אלו שלו.
כג,יג הלוקח פירות כוורת מחברו, נוטל שלושה נחילים זה אחר זה; ומכאן ואילך נוטל נחיל ומניח נחיל, כדי ליישב הכוורת. [יד] הלוקח חלות דבש מחברו--מניח בכוורת שתי חלות, כדי שלא יפרחו הדבורים וילכו להן.
כג,יד [טו] הלוקח זיתים מחברו לקוץ--מניח מן האילן סמוך לארץ שתי גרופייות, וקוצץ. לקח בתולת שקמה--מגביה שלושה טפחים, וקוצץ; סדן של שקמה, שני טפחים. ובשאר האילנות--מניח טפח, וקוצץ. בקנים ובגפנים, מן הפקק ולמעלה. בדקלים ובארזים--חופר ומשרש, לפי שאין גזעו מחליף.
כד,א המוכר שלושה אילנות בתוך שדהו--אפילו היו שלוש נטיעות קטנות, או שלושה בדי אילנות--הרי יש ללוקח קרקע הראויה להם. ואפילו יבשו האילנות, או נקצצו--יש לו קרקע הראויה להם, וקנה כל האילנות שביניהם.
כד,ב וכמה היא הקרקע הראויה להם--תחתיהם, וביניהם, וחוצה להם מלוא האורה וסלו. וזה המקום שהוא מלוא האורה וסלו, אין אחד משניהם יכול לזורעו אלא מדעת חברו.
כד,ג במה דברים אמורים, בשהיו שלושת האילנות עומדין כמו שלושה פטפוטי כירה ששופתין עליהן הקדירה, שהרי הן שניים זה כנגד זה, והשלישי מכוון ביניהן ומרוחק מהן: והוא, שיהיה בין כל אילן ואילן מארבע אמות ועד שש עשרה. [ד] ומהיכן הוא מודד, מן העיקר הרחב של אילנות.
כד,ד אבל אם לא היו עומדין כצורה הזאת, או שהיו מקורבים פחות מארבע אמות, או מרוחקין יתר על שש עשרה אמה, או שלקחן זה אחר זה, או שמכר לו שניים בתוך שדהו ואחד על המצר, או שניים בתוך שלו ואחד בתוך של חברו, או שהפסיק בור או אמת המים או רשות הרבים ביניהם--הרי זה אין לו קרקע. לפיכך לא קנה את האילנות שביניהם; ואם יבש האילן, או נקצץ--ילך לו.
כד,ה כל מי שקנה שלושה אילנות, ויש לו קרקע--אם הגדילו והוציאו חוטר, יקוץ אותו כדי שלא ימעט הדרך על בעל השדה. וכל השריגין והאמירים היוצאים מהם, ואפילו מן השורשים--הרי הן של בעל האילנות, שהרי יש לו קרקע.
כד,ו הקונה שני אילנות בתוך שדה חברו, אין לו קרקע; לפיכך אם מת האילן, או נקצץ--אין לו כלום. הגדילו שני האילנות, והוציאו שריגים ואמירים--יקוץ, שמא ימשכו בארץ, ויאמר למוכר שלושה אילנות מכרת לי, ויש לי קרקע.
כד,ז כל העצים שקוצץ בעל שני האילנות מהן--העולה מן הגזע והוא הרואה פני החמה, הרי הוא של בעל האילנות; והעולה מן השורשים והן שאינן רואין פני החמה, הרי הוא של בעל השדה. ובדקלים--אין לבעל הדקל מן העולה כלום, לפי שאין להם גזעים.
כד,ח המוכר קרקע, ושייר את האילנות--הרי זה יש לו חצי הקרקע כולה: שאילו לא שייר בקרקע--היה אומר לו הלוקח, עקור אילנך. וכן אם שייר שני אילנות בלבד, יש לו קרקע הראוי להם: שאילו לא שייר קרקע--היה אומר לו הלוקח, עקור אילנך ולך.
כד,ט המוכר את האילנות, ושייר את הקרקע--יש לבעל האילנות קרקע הראויה להם כמו שביארנו. מכר את הקרקע לאחד, ואת האילנות לאחד, והחזיק זה באילנות, והחזיק זה בקרקע--זה קנה האילנות עם חצי הקרקע, וזה שהחזיק בקרקע קנה חצי הקרקע בלבד.
כד,י האחין שחלקו, אחד נטל שדה לבן, ואחד נטל שדה פרדס--יש לבעל הפרדס ארבע אמות בתוך שדה הלבן סמוכות לסוף האילנות של פרדס, שעל מנת כן חלקו; ואינו צריך לפרש דבר זה, מפני שהוא דבר ידוע.
כד,יא המוכר שדה לחברו, והיו בה דקלים, ואמר לו חוץ מדקל פלוני--אם דקל טוב ומשובח הוא--אותו הדקל לבדו הוא ששייר, והשאר ללוקח; ואם דקל רע הוא, וכל שכן השאר--לא קנה מן הדקלים כלום.
כד,יב מכר לו שדה, ואמר לו חוץ מן האילנות--אם יש בה דקלים בלבד, שייר הדקלים; ואם יש בה גפנים בלבד, שייר הגפנים. וכן שאר האילנות. היו בה גפנים ודקלים, לא שייר אלא הגפנים: שכל מוכר, בעין יפה מוכר. ואם הדקלים שייר, לא שייר אלא כל דקל גבוה שעולים לו בחבל; והשאר, הרי הוא של לוקח. ואם שאר אילנות הוא ששייר, לא שייר מהם אלא כל שאין העול כובשו; וכל שהעול כובשו, הרי הוא של לוקח ובכלל השדה נחשב.
כד,יג האומר לחברו קרקע ודקלים אני מוכר לך, אפילו לא היו לו דקלים--אם רצה לקנות שני דקלים, הרי נקנה המקח; ואין הלוקח יכול לומר לו, איני לוקח אלא קרקע שיש בה דקלים. אבל אם אמר לו קרקע בדקלים אני מוכר לך--אם היו בה שני דקלים, קנה; ואם לאו, מקח טעות הוא וחוזר. אמר לו קרקע של דקלים--אין לו דקלים, שאין בלשון הזה אלא קרקע הראויה לדקלים.
כד,יד המוכר פרדס לחברו, צריך לכתוב לו קנה לך דקלים ותמרים והוצין, ואף על פי שקנה כל אלו, אף על פי שלא פירש אותם: נואי השטר הם. וכן המוכר קרקע לחברו, צריך לכתוב לו לא הנחתי לפניי בממכר זה כלום, כדי להסתלק מן הטענות ומן הדינין.
כד,טו המוכר בית לחברו--אף על פי שכתב לו והקניתי לך עומקו ורומו, צריך לכתוב לו קנה לך מקרקע התהום עד רום הרקיע: שהעומק והרום אינו נקנה בסתם; וכיון שהקנהו העומק והרום, קנה הרום שהוא האוויר בלבד, והעומק שהוא עובי הארץ, אבל לא קנה הבניינות שבעמקים ושבאוויר. וכיון שכתב לו מקרקע התהום עד רום הרקיע--קנה הבור והדות שבעובי הקרקע למטה, והמחילות שבין המעזיבות למעלה.
כד,טז המוכר בית לחברו על מנת שדיוטה העליונה שלי, הרי זו שלו; ואם רצה להוציא בה זיזין, מוציא. ואם נפלה, חוזר ובונה אותה; ואם רצה לבנות על גבה, בונה כשהיה מקודם.
כד,יז המוכר קברו, או דרך קברו, או מקום מעמדו, או בית הספדו--באין בני משפחה, וקוברים שם על כורחו משום פגם משפחה; ונותנין דמי הקבר שקברו בו ללוקח, אף על פי שלא פירש.
כה,א המוכר דבר שיש לו תשמישין--לא מכר את תשמישיו, אלא אם כן פירש. כיצד: המוכר את הבית--לא מכר את היציע שבסביבות הבית, אף על פי שהיא פתוחה לתוכו.
כה,ב במה דברים אמורים, בשהיה רוחב היציע ארבע אמות או יתר; אבל פחות מזה, הרי הוא בכלל הבית. וכן העלייה שעל גבי הבית הפתוחה לתוכו בארובה במעזיבת הבית, הרי היא בכלל הבית.
כה,ג [ב] המוכר את הבית--לא מכר את החדר שלפנים ממנו, אף על פי שמסר לו מצרים החיצונים; ולא את הגג, בזמן שיש לו מעקה עשרה טפחים ויש בו רוחב ארבע אמות; ולא את הבור החפור בקרקע, ולא את הדות הבנוי בבור, אף על פי שמכר לו העומק והרום, כמו שביארנו.
כה,ד [ג] וצריך המוכר לקנות לו דרך מן הלוקח, כדי להיכנס בה לבור זה או דות ששייר: שכל המוכר, בעין יפה מוכר. ואם אמר לו מכרתי לך הבית, חוץ מן הבור או הדות--אינו צריך לקנות לו דרך. וכן המוכר בור או דות בלבד--אין הלוקח צריך לקנות לו דרך, אלא נכנס בתוך ביתו של מוכר עד הבור וממלא.
כה,ה [ד] שני בתים זה לפנים מזה--מכר שניהם לשניים, או נתן שניהם לשניים--אין להם דרך זה על זה; ואין צריך לומר אם נתן החיצון, ומכר הפנימי. אבל אם מכר את החיצון, ונתן את הפנימי--יש לו דרך: שכל הנותן, בעין יפה נותן יתר מן המוכר.
כה,ו [ה] המוכר את הבית--מכר את התנור, ואת הכיריים, ואת מלבנות הפתחים המחוברין בטיט, ואת הדלת, ואת הנגר, ואת המנעול; אבל לא את המפתח. ומכר את המכתשת הקבועה, אבל לא את המטולטלת. ומכר את האיצטרוביל, אבל לא את הכלי שהקמח יורד לתוכו שהוא כמו קפיפה של עץ. ולא מכר את מלבנות כרעי המיטה. ולא את מלבנות החלונות, אף על פי שהן מחוברין בטיט, מפני שהן לנואי. ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו, הרי כולן מכורין.
כה,ז [ו] המוכר את החצר--מכר בורות שיחין ומערות שבתוכה, וכל הבתים החיצונים והפנימיים, ובתים שיש בהן החול, והחנייות הפתוחות לתוכה; אבל שאינן פתוחות לה, אין נמכרות עימה. היו פתוחות לכאן ולכאן--אם רוב תשמישן לתוכה, נמכרות עימה; ואם לאו, אין נמכרות עימה. ולא מכר את המיטלטלין שבתוכה. ובזמן שאמר היא וכל מה שבתוכה, הרי כולם מכורין. ובין כך ובין כך, לא מכר את המרחץ ולא את בית הבד שבתוכה.
כה,ח [ז] המוכר את בית הבד--מכר את האבן הגדולה הבנויה בארץ שטוחנים עליה הזיתים, ואת הכלונסות של ארז שסומכין בהן בעת טחינת הזיתים, ואת היקבים, ואת הכלים שנותנין בהן הזיתים הכתושין והם המפריכות; אבל לא מכר את הריחיים העליונה. ובזמן שאמר הוא וכל מה שבתוכו, הרי כולן מכורין. ובין כך ובין כך, לא מכר את הכובשין שמכבשין בהן הזיתים, ולא את הגלגל, ולא את הקורה, ולא את השקין, ולא את המרצופין.
כה,ט [ח] אמר לו בית הבד וכל תשמישיו אני מוכר לך, קנה כולן. היו חוצה לה חנייות ששוטחים בהן הזיתים או השומשמין--אם מסר לו המצרים שלהן, קנה הכול; ואם לאו, לא קנה אלא מה שבתוכו.
כה,י [ט] המוכר את המרחץ--מכר את בית הנסרים שיושבין עליהן כשהן ערומים, ואת בית היקמים שנוטלין בהן המים, ואת בית הספסלין שיושבין עליהן בחצר המרחץ כשהן לבושים, ואת בית הווילאות שמסתפגין בהן. אבל לא מכר את הנסרים עצמן, ולא את היקמים עצמן, ולא את הספסלין עצמן, ולא את הווילאות עצמן. ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו, הרי כולן מכורין. בין כך ובין כך, לא מכר את הבריכות המספקות לו מים בין בימות החמה בין בימות הגשמים, ולא את בית כינוס העצים. ואם אמר לו מרחץ וכל תשמישיו אני מוכר לך--הרי כולן מכורין, אף על פי שהן חוצה לו.
כו,א המוכר את העיר--מכר בתים בורות ושיחין ומערות ומרחצאות ושובכות ובית הבדים ובית השלהין שלה והסמוכין לה, ואת החורשין המוקצין לה, ואת השדות הידועות לה, ואת הביברין של חיה עופות ודגים שפניהם כנגדה, אף על פי שהן רחוקים ממנה; אבל לא מכר את המיטלטלין שבתוכה. ובזמן שאמר לו היא וכל מה שבתוכה אני מוכר לך, הרי כולן מכורין.
כו,ב ובין כך ובין כך, לא מכר את שייריה, ולא את בנותיה, ולא את החורשין המוקצין ממנה, ולא את החלק שיש לה בים, ולא את החלק שיש לה ביבשה, ולא את ביברי חיה ועופות ודגים שאין פניהם כנגדה.
כו,ג [ב] המוכר את השדה--מכר את האבנים הסדורות לגדר ואת האבנים שמונחין על העומרים, מפני שהן לצורכה; ומכר את הקנים החלקים המונחין תחת הגפנים כדי להעמיד את הכרם, מפני שהן לצורכו. ומכר את התבואה המחוברת לקרקע, אף על פי שהגיעה להיקצר. ומכר את מחיצת הקנים שהיא פחותה מבית רובע, אף על פי שהקנים שלה עבים וחזקים; ומכר את השומרה העשויה בטיט, ואף על פי שאינה קבועה. ומכר את החרוב שאינו מורכב, ואת בתולת השקמה, אף על פי שהן עבים; ומכר את כל הדקלים שבה.
כו,ד אבל לא מכר את האבנים שאינן סדורות לגדר, ולא את האבנים שאינן מונחות על גבי העומרין, אף על פי שהן מוכנות לכך, ולא את הקנים שבכרם שאינן מונחין תחת הגפנים, אף על פי שהן משופין וחלקים ומוכנים לכך, ולא את התבואה העקורה מן הקרקע, אף על פי שהיא צריכה לשדה. ובזמן שאמר לו היא וכל מה שבתוכה, הרי כולן מכורין.
כו,ה [ג] ובין כך ובין כך, לא מכר את מחיצת הקנים שהיא בית רובע, אף על פי שהקנים שבה דקים וקטנים. ולא מכר ערוגה קטנה של בשמים שיש לה שם בפני עצמה, כגון שקורין לה בי ורד של פלוני, ולא את השומרה שאינה עשויה בטיט, אף על פי שהיא קבועה בארץ; ולא מכר את החרוב המורכב, ולא את הסדן של שקמה ואפילו הן דקים; ולא מכר את הבור שבה, ולא את הגת, ולא את השובך בין חרבים בין שלמין.
כו,ו [ד] וצריך המוכר לקנות לו דרך מן הלוקח, כדי שילך בה עד אותו הבור או הגת או השובך שנשארו לו בתוך השדה; ואם פירש ואמר לו חוץ מאלו, אינו צריך ליקח לו דרך.
כו,ז [ה] במה דברים אמורים, במוכר, מפני שהיה ללוקח לפרש ולא פירש, אין לו את אלו. אבל הנותן מתנה, קנה את כולן--בין בשדה, בין בבית, בין בחצר, בין בבית הבד. כללו של דבר: הנותן קרקע--קנה המקבל כל המחובר לה, עד שיפרש.
כו,ח [ו] וכן האחין שחלקו, וזכה אחד מהן בשדה--זכה בכולן. המחזיק בנכסי הגר--החזיק בשדה, זכה בכולן. והמקדיש את השדה, הקדיש את כולן.
כו,ט [ז] אף במוכר ולוקח, אין כל אלו הדברים וכיוצא בהן מעניינים אמורים, אלא במקום שאין שם מנהג, ולא שמות ידועים לכל דבר ודבר בפני עצמו. אבל במקום שנהגו שהמוכר כך מכר כך--הרי זה מכור, וסומכין על המנהג.
כו,י וכן מקום שאין קורין בית אלא לבית לבדו, או שקורין בית לבית ולכל שסביבותיו ולכל שעל גביו--הולכין אחר לשון אנשי המקום. וכן הדין במוכר חצר, או שדה, או עיר, או מיטלטלין--בכול, הולכין אחר השמות הערוכות בפי הכול. [ח] וזה עיקר גדול בכל דברי משא ומתן--הולכין אחר לשון בני אדם באותו המקום, ואחר המנהג.
כו,יא אבל מקום שאין בו מנהג ידוע, ולא שמות מיוחדין, אלא יש שקורין כך, ויש שקורין כך--עושים כמו שפירשו חכמים בפרקים אלו.
כז,א המוכר את הספינה--מכר את התורן, ואת הנס, ואת העגינין שלה, ואת כל המשוטין המנהיגין אותה, ואת הכבש והאסכלה שעולין בהן לספינה ויורדין עליהן, ואת בית המים שבתוכה.
כז,ב אבל לא מכר את הביצית, והיא הספינה הקטנה שהולכים בה על המים הקרובים ליבשה; ולא מכר את הדוגית, והיא הספינה הקטנה שצדין בה המלחים את הדגים; ולא מכר את העבדים העושין בה, ולא את המרצופין, ולא את הסחורה שבתוכה. ובזמן שאמר לו היא וכל מה שבתוכה, הרי כולן מכורין.
כז,ג [ב] המוכר את הקרון--לא מכר את הפרדות, בזמן שאינן קשורות עימו; מכר את הפרדות, לא מכר את הקרון. מכר את הצמד, לא מכר את הבקר; מכר את הבקר, לא מכר את הצמד, ואפילו במקום שקורין מקצתן לצמד בקר.
כז,ד [ג] המוכר את העול, מכר את הפרה; מכר את הפרה, לא מכר את העול. מכר את העגלה, מכר את הבקר; מכר את הבקר, לא מכר את העגלה. ואין הדמים ראיה, בכל אלו הדברים וכיוצא בהן.
כז,ה [ד] וכן המוכר את החמור--מכר את המרדעת ואת האוכף, אף על פי שאינן עליו; אבל לא מכר את השק, ולא את מרכבת הנשים, אפילו היו עליו בשעת הממכר. [ה] ואין הדמים ראיה--שאם טעה בכדי שהדעת נוטה, יש לו הוניה או ביטול מקח כדין כל מוכר ולוקח; ואם טעה בכדי שאין הדעת נוטה, לא בטל המקח, שזו מתנה נתן לו, ואין לו אלא החמור בלא שקים. וכן כל כיוצא בזה, אין מביאין בו ראיה מן הדמים.
כז,ו המוכר את השפחה--מכר כלים שעליה, אפילו הם מאה; אבל לא מכר לא את השירים, ולא את הנזמים, ולא את הטבעות, ולא את הקטלאות שבצווארה. ואם אמר לו שפחה וכל מה שעליה אני מוכר לך--אף על פי שיש עליה כלים של מאה מנה, הרי כולן מכורין.
כז,ז האומר לחברו שפחה מעוברת אני מוכר לך, פרה מעוברת אני מוכר לך--מכר את הוולד. שפחה מניקה אני מוכר לך, פרה מניקה אני מוכר לך--לא מכר את הוולד; חמור מניקה אני מוכר לך--מכר את הסיח, שאין אדם קונה חמור לחולבה.
כז,ח האומר לחברו ראש עבד זה, או ראש חמור זה מכור לך--הרי זה מכר את חצייו; וכן הדין בכל אבר שהנשמה תלויה בו. אמר לו יד עבד זה, או יד חמור זה מכור לך--משמנין ביניהם; וכן הדין בכל אבר שאין הנשמה תלויה בו. אמר לו ראש פרה זו אני מוכר לך--לא מכר אלא את הראש בלבד, שהרי ראשה נמכר תמיד במטבחיים.
כז,ט מכר את הראש בבהמה גסה, לא מכר את הרגליים; מכר את הרגליים, לא מכר את הראש. מכר את הקנה, לא מכר את הכבד; מכר את הכבד, לא מכר את הקנה. אבל בבהמה דקה--המוכר את הראש, מכר את הרגליים; מכר את הרגליים, לא מכר את הראש. מכר את הקנה, מכר את הכבד; מכר את הכבד, לא מכר את הקנה.
כז,י המוכר את הבור, לא מכר את מימיו; מכר אשפה, מכר את זבלה. מכר כוורת, מכר את הדבורים; מכר שובך, מכר את היונים.
כז,יא אל ילוז מעיניך העיקר הגדול בדברים אלו--שהוא מנהג המדינה, והשמות הידועים בייחוד לכל דבר ודבר. ובמקום שאין מנהג, ולא שם שהכול אומרים אותו בייחוד בלא שיתוף--הולכין אחר אלו הכללות שביארו חכמים, כמו שביארנו.
כח,א האומר לחברו בית כור עפר אני מוכר לך, והיו בתוך השדה גיאיות קטנים עמוקים עשרה טפחים, אף על פי שאין בהן מים, או סלעים גבוהים עשרה טפחים--אין נמדדין בכלל הבית כור: שאין אדם רוצה ליתן את מעותיו במקום אחד, וייראה לו כשניים או כשלושה מקומות. ולוקח אלו הגיאיות והסלעים בכלל הבית כור, בלא דמים. היו פחות מכאן, נמדדין עימה.
כח,ב במה דברים אמורים, בשלא היה בהן אלא בית ארבעת קבין, והיו הארבעת קבין מובלעין בתוך חמשת קבין ומובלעין ברובה של שדה. אבל אם היה יתר על בית ארבעת קבין, או שהיו מפוזרין הרבה, או אינן מובלעין--אף על פי שאין בהן עשרה, אין נמדדין עימה.
כח,ג היו מובלעין רובן במיעוטה, או מיעוטן ברובה, או שהיו מחולקין כמו חוט שווה, או כמו עיגול, או כמו משולש, או שהיו בצדדין, או שהיו דרך עקלתון--כל אלו ספק; והמוציא מחברו, עליו הראיה. וכן אם היה עפר מלמעלה וסלע מלמטה, או סלע מלמעלה ועפר מלמטה--הרי זה ספק.
כח,ד [ג] היה בה סלע יחידי--אפילו בית רובע לכור, אין נמדד עימה; ואם היה סמוך למצר--אפילו כל שהוא, אין זה נמדד עימה. הפסיק עפר בין סלע למצר, הרי זה ספק.
כח,ה [ד] אמר לו כבית כור עפר אני מוכר לך--אפילו היו בה גיאיות עמוקות עשרה טפחים או יתר, או סלעים גבוהים עשרה טפחים או יתר--הרי אלו נמדדין עימה.
כח,ו [ה] האומר לחברו בית כור עפר אני מוכר לך מידה בחבל--אם פחת כל שהוא, ינכה לו מן הדמים; ואם הותיר כל שהוא, יחזיר לו.
כח,ז [ו] אמר לו בית כור עפר אני מוכר לך--הרי זה כמי שפירש ואמר בית כור עפר, בין חסר בין יתר; ואם פיחת מן המידה אחד מארבעה ועשרים, שהוא רובע לכל סאה, או הותיר כך רובע לכל סאה--הגיעו. יתר על כן, יחשב עימו על כל הרבעים כולן שחסרו או שהוסיפו; וכל שפיחת מבית כור, ינכה לו מן הדמים, וכל שהוסיף על בית כור, יחזיר לו.
כח,ח [ז] ומה הוא מחזיר לו, אם הייתה התוספת פחותה מתשעת קבין--מחזיר לו דמים כשעת המכירה, לייפות כוח המוכר; ואם הייתה התוספת סמוכה לשדה אחרת של מוכר, מחזיר לו אותה התוספת קרקע, שהרי סומך אותה לשאר שדותיו, ואינו מפסיד כלום.
כח,ט הייתה התוספת יתרה על תשעת קבין, נותנין רובע לכל סאה וסאה; והנשאר יתר על כל הרבעים--אם יש בו תשעת קבין--נותן לו כל הרבעים כולן עם היתר מן הקרקע, ונותנה לו כשעה שלקחה ממנו.
כח,י [ח] במה דברים אמורים, בשהייתה בזול בשעת ממכר והוקירה בשעת החזרת היתר. אבל אם הייתה ביוקר והוזלה--אומרין ללוקח אם רצית ליתן לו דמי התוספת כולה, תן לו דמים לפי הממכר, ואם רצית ליתן לו קרקע, תן לו כפי מה ששווה עתה.
כח,יא [ט] ודין חצי קב בגינה, כדין תשעת קבין בשדה: שאם הותיר בגינה פחות מחצי קב על הרבעים, אינו מחזיר לו אלא דמים; הותיר חצי קב, מחזיר לו את כל הרבעים עם היתר, דמים או קרקע, כשער הזול של עת החזרה.
כח,יב [י] מכר שדה ונעשת גינה ביד לוקח, או גינה ונעשת שדה ביד לוקח--הרי זה ספק אם מחשב לו כדין שהייתה בעת המכר, או כדין שהיא עתה.
כח,יג [יא] האומר לחברו בית כור עפר אני מוכר לך מידה בחבל בין חסר בין יתר, או שאמר לו בית כור עפר אני מוכר לך בין חסר בין יתר מידה בחבל--הלוך אחר הפחות שבלשונות, ואין לו אלא כדין אם חסר אם יתר.
כח,יד [יב] מכר לו בית כור, ואמר לו בסימניו ובמצריו--פחת שתות או הותיר שתות, הגיעו; פחת יתר על שתות, ינכה לו מן הדמים; הוסיף יתר על שתות, ייתן לו דמים או קרקע, הכול לפי השיור. אם היה הנשאר בשדה פחות מתשעת קבין, ובגינה פחות מחצי קב, ולא היה סמוך לשדה המוכר--מחזיר לו דמים.
כח,טו [יג] המוכר לחברו שדה שהלוקח יודע אותה ואת מצריה, וכבר הורגל בה--אפילו אמר לו יש במשיחתה מאתיים, ונמצאת מאה וחמישים--הגיעתו, שהרי ידעה וקיבל עליו. וזה שהזכיר לו החשבון, כלומר שהיא יפה כמו שדה אחרת שיש במשיחתה מאתיים.
כח,טז [יד] האומר לחברו בית כור פלוני אני מוכר לך--אף על פי שאין במשיחתו אלא לתך, הגיעו: שלא מכר לו אלא מקום הנקרא בית כור. לפיכך צריך המוכר להביא ראיה שהוא נקרא בית כור.
כח,יז וכן האומר לחברו כרם שלי במקום פלוני אני מוכר לך--אף על פי שאין בו גפנים, הגיעו: והוא, שיהיו קוראין אותו כרם. וכן האומר לחברו פרדס אני מוכר לך--אפילו אין בו רימונים, הגיעו: והוא, שייקרא פרדס. וכן כל כיוצא בזה.
כח,יח [טו] וכל הדברים האלו, במקום שאין מנהג כמו שביארנו; אבל במקום שיש מנהג--הלוך אחר מנהג המדינה, ואחר לשון רוב אנשי המקום הידועה להן.
כט,א שלושה--אין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר, דין תורה: החירש, והשוטה, והקטן. אבל חכמים תיקנו שיהיה החירש והקטן נושא ונותן במיטלטלין ומעשיו קיימין, משום כדי חייו.
כט,ב החירש כיצד נושא ונותן: חירש שאינו לא שומע ולא מדבר, או שמדבר ואינו שומע כלום--מוכר ולוקח ברמיזה במיטלטלין, אבל לא בקרקע. אף במיטלטלין, לא יתקיימו מעשיו, עד שבודקין אותו בדיקות רבות, ומתיישבין בדבר.
כט,ג אילם ששומע ואינו מדבר, או מי שנשתתק--מקחו מקח, וממכרו ממכר, ומתנותיו קיימות בכול, בין במיטלטלין בין בקרקע: והוא שייבדק כדרך שבודקין לגיטין, או יכתוב בכתב ידו.
כט,ד השוטה--אין מקחו מקח, ואין ממכרו ממכר, ואין מתנה ממתנותיו קיימת. ובית דין מעמידים אפיטרופוס לשוטים, כדרך שמעמידין לקטנים.
כט,ה מי שהוא עת שוטה ועת שפוי, כגון אלו הנכפין--בעת שהוא שפוי, כל מעשיו קיימין, וזוכה לעצמו ולאחרים, ככל בן דעת. וצריכין העדים לחקור הדבר היטב, שמא בסוף שפייותו ובתחילת שטייותו עשה מה שעשה.
כט,ו קטן עד שש שנים, אין הקניתו לאחרים כלום. ומשש שנים עד שיגדיל, בודקין אותו: אם יודע בטיב משא ומתן--מקחו מקח, וממכרו ממכר, ומתנתו מתנה, בין בדבר מרובה בין בדבר מועט, בין מתנת בריא בין מתנת שכיב מרע. ודבר זה מדברי חכמים כמו שביארנו, כדי שלא ייבטל ולא ימצא מי שימכור לו ולא ייקח ממנו. והכול במיטלטלין; אבל בקרקע--אינו מוכר ולא נותן, עד שיגדיל.
כט,ז במה דברים אמורים, בקטן שאין לו אפיטרופוס; אבל אם היה לו אפיטרופוס--אין מעשיו כלום אפילו במיטלטלין, אלא מדעת האפיטרופוס: שאם רצה לקיים מקחו וממכרו ומתנתו במיטלטלין, מקיים.
כט,ח בודקין את הקטן לידע אם יודע טיב משא ומתן או אינו יודע, עד שיגדיל: לפי שיש שם קטן נבון, שהוא יודע והוא בן שבע; ויש אחר שאפילו הוא בן שלוש עשרה, אינו יודע טיב משא ומתן.
כט,ט קטן היודע בטיב משא ומתן שאין לו אפיטרופוס, שנשא ונתן במיטלטלין, וטעה--דינו כדין הגדול: פחות משתות, מחילה; שתות, תחזור ההוניה; יתר על שתות, בטיל המקח כמו שביארנו.
כט,י אני אומר שאין מקח הקטן וממכרו קיימין במיטלטלין, אלא בשמשך או המשיך. אבל אם נתן מעות על המקח, וחזר בו--אינו מקבל מי שפרע; ואחרים שחזרו בו, עומדין במי שפרע.
כט,יא [ט] וכן אם קנה מיד הקטן, או השכיר מקום המיטלטלין, וחזר בו--לא קנה הלוקח: שאין מוציאין מיד הקטן בדין, ואין הקניין מיד הקטן כלום--שהקניין בשטר, ואין העדים חותמין אלא על שטר אדם גדול.
כט,יב [י] וכן קטן שקנה מיטלטלין מאחרים, וקנו מידן, או שכר מהם המקום--לא קנה עד שימשוך, לפי שאינו זוכה בדרכים שזוכין בהן הגדולים. ראיה לדבר--שאין חצרו של קטן ולא ארבע אמות שלו קונין לו, מפני שנתרבו מדין שליחות ולא מדין ידו כמו שיתבאר, ולא יהיה הקניין או שכירות המקום, גדול מחצרו. אבל הקטנה שנתרבת חצרה מידה, תקנה המיטלטלין מאחרים, אם קנו מידן, או בשכירות מקום.
כט,יג [יא] ייראה לי שקטן שקנה קרקע, ונתן דמים, והחזיק--תעמוד בידו, אף על פי שאין ממכרו בקרקע כלום: שהקטן כמי שאינו לפנינו הוא; וזכין לאדם שלא בפניו, ואין חבין לו אלא בפניו.
כט,יד [יב] קטן שהגדיל, והביא הזכר שתי שערות אחר שלוש עשרה שנה, והבת אחר שתים עשרה שנה--אף על פי שאינו יודע בטיב משא ומתן--מקחו מקח, וממכרו ממכר, ומתנתו מתנה במיטלטלין; אבל בקרקע, אין מעשיו קיימין, עד שיהיה יודע בטיב משא ומתן, אחר שיגדיל.
כט,טו [יג] במה דברים אמורים, בקרקע שלו. אבל קרקע שירש מאבותיו, או משאר מורישיו--אין ממכרו ממכר, עד שיהיה בן עשרים שנה, אף על פי שהביא שתי שערות, ואף על פי שיודע בטיב משא ומתן: שמא ימכור בזול, מפני שדעתו נוטה אחר המעות; ועדיין לא נתיישבה דעתו בדרכי העולם.
כט,טז [יד] מתנתו כשהוא פחות מבן עשרים--בין מתנת בריא בין מתנת שכיב מרע, הרי זו קיימת: שאילו לא הגיעה לו הניה גדולה, לא נתן; והוא דבר שאינו מצוי תמיד. ואמרו חכמים תתקיים מתנתו, כדי שיהיו דבריו נשמעין.
כט,יז [טו] במה דברים אמורים שהוא מוכר בקרקע אביו כשהוא בן עשרים, כשהביא שתי שערות, או כשנולדו לו סימני סריס. אבל אם לא הביא, ולא נעשה סריס--עדיין קטן הוא, ואין ממכרו בקרקע ממכר ואפילו בנכסיו, עד שיגיע לרוב שנותיו.
כט,יח [טז] מי שמכר בין בנכסיו בין בנכסי אביו, ומת, ובאו קרוביו ועירערו שהיה קטן בעת שמכר, וביקשו לבודקו--אין שומעין להם לנוולו; ועוד, שהסימנים עשויין להשתנות במיתה. וחזקה היא שאין העדים חותמין על השטר, אלא אם כן ידעו בוודאי שהמוכר גדול.
כט,יט [יז] פחות מבן עשרים שמכר קרקע אביו--חוזר ומוציא מיד הלוקח, בין קודם עשרים בין לאחר עשרים; ומוציא מן הלוקח כל הפירות שאכל. ואם הוציא הוצאות, או שנטע וזרע--שמין לו, ומחזיר את השאר.
כט,כ כדין זה הורו רבותיי. ואני אומר שאפילו קטן שמכר קרקע מנכסי אביו, וכשנעשה בן עשרים לא מיחה--אינו יכול לחזור: שכיון שלקח המעות, ונשתמש הלוקח בקרקע זו בפניו כשהוא בן עשרים ולא מיחה--נתקיימה ביד הלוקח, שהרי רצה בממכרו.
כט,כא [יח] השיכור--מקחו מקח, וממכרו ממכר, ומתנותיו קיימין. ואם הגיע לשכרותו של לוט, והוא השיכור שעושה ואינו יודע מה יעשה--אין מעשיו כלום, והרי הוא כשוטה או כקטן פחות מבן שש.
ל,א המוכר שמכר קרקע או מיטלטלין, וזיכה בהן ללוקח שלא מדעתו--יד הלוקח על העליונה: אם רצה ליקח, אין המוכר יכול לחזור בו; ואם לא רצה, תחזור לבעליה. לפיכך כותבין שטר למוכר, אף על פי שאין הלוקח עימו; ולעולם הלוקח נותן שכר הסופר, ואפילו מכר שדהו מפני רעתה.
ל,ב וכן העבד שמכר או קנה או נתן מתנה, או ניתנה לו--יד האדון על העליונה: אם רצה לקיים מעשיו, הרי אלו קיימין וקנו; ואם לא רצה, בטלו כל מעשיו. ובדברים בלבד הוא שמקיים האדון או מבטל, ואינו צריך לקנות ממנו כלום.
ל,ג וכן האישה שמכרה או נתנה מתנה, בין בנכסי בעלה, בין בנכסי צאן ברזל שהכניסה לו, בין בדברים שייחד לה בכתובתה, בין בנכסי מלוג, בין בקרקעות, בין במיטלטלין, וכן אם לקחה או ניתן לה מתנה--יד הבעל על העליונה: רצה, לקיים; רצה, לבטל הכול.
ל,ד אבל הבעל שמכר או שנתן--בין קרקע שהכניסה לו אשתו בכתובתה, או קרקע שהכניס לה שום משלו, או קרקע שייחד לה בכתובתה--אף על פי שקנו מיד האישה אחר כך שקיימה מעשיו, הרי כל מה שעשה בטיל: מפני שהיא אומרת, נחת רוח עשיתי לבעלי.
ל,ה [ד] מכר או נתן נכסי מלוג, בין מקרקעין בין מיטלטלין--יד האישה על העליונה: רצתה לבטל, מבטלת; ואם קיימה מעשיו, קנו הלוקחים.
ל,ו [ה] בעל שמכר מיטלטלין של נכסי צאן ברזל, או מיטלטלין שנתן לה משלו--אף על פי שאינו רשאי, אם עבר ומכר או נתן--קנו הלקוחות, ואין האישה יכולה להוציא מידם. וכן יש לו לבעל למכור כל נכסיו, אף על פי שהן תחת שיעבוד הכתובה; ואם תבוא לטרוף, טורפת, אלא אם כן כתבה ללוקח תחילה, וקנו מידה.
ל,ז [ו] האישה שמכרה או נתנה נכסי צאן ברזל לבעלה, לא קנה; ויש לה לחזור ולהוציא מידו, כמו שביארנו בהלכות אישות.
ל,ח בית דין שמכרו או שלקחו בנכסי יתומים, בין בקרקע בין במיטלטלין, וכן האפיטרופין, בין שמינו אותם בית דין בין שמינה אותן אבי יתומים--מקחן מקח, וממכרן ממכר. אבל מתנתם אינה כלום, שאין אדם נותן דבר שאינו שלו.
ל,ט [ז] המוכר או הנותן בשבת, ואין צריך לומר ביום טוב--אף על פי שמכין אותו, מעשיו קיימין. וכן כל מי שקנו מידו בשבת--הקניין קיים, וכותבין לאחר השבת ונותנין.