יש בכללן ארבע מצוות עשה; וזה הוא פרטן: (א) דין טומאת נידה; (ב) דין טומאת יולדת; (ג) דין טומאת זבה; (ד) דין טומאת זב. וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.
א,א הזב והזבה והנידה והיולדת--כל אחד מארבעתן אב מאבות הטומאות, מטמא כלים במגע, ומטמא אדם במגע ובמשא; ומטמא משכב ומושב ומרכב מתחתיו, ועושה אותן אב טומאה, ומטמא מדף על גביו.
א,ב אחד זבה קטנה ואחד זבה גדולה, ואחד זבה מחמת עצמה או מחמת אונס; ואחד זב בעל שתי ראייות או בעל שלוש: טומאת כולן, שווה לטמא אחרים.
א,ג קטנה בת יום אחד, מיטמאה בנידה; בת עשרה ימים, בזיבה; בת שלוש שנים ויום אחד, מטמאה את בועלה כמו שיתבאר. [ד] קטן בן יום אחד, מיטמא בזיבה. ואחד גרים ועבדים, ואחד ישראל--מיטמאין בנידה ובזיבה. [ה] סריס אדם וסריס חמה, מיטמאין בזיבה כשאר הבריאין.
א,ד [ו] אין האישה מיטמאה בלובן, ולא האיש באודם; אלא האישה בדם, והאיש בלובן. [ז] טומטום ואנדרוגינוס, נותנין עליהן חומרי האיש וחומרי האישה: מיטמאין בלובן כאיש, ובדם כאישה. וטומאתן בספק; לפיכך אין שורפין עליהן תרומה וקודשים, ואין חייבין עליהן על טומאת מקדש וקודשיו.
א,ה ראה אודם ולובן כאחד, שורפין עליהן את התרומה ואת הקודשים; אבל אין חייבין עליהן על ביאת מקדש--שנאמר "מזכר עד נקבה תשלחו" (במדבר ה,ג), עד שתהיה הטומאה טומאת זכר ודאי או טומאת נקבה ודאית. וכן הנוגע באודם ולובן שלו כאחד, אינו חייב על טומאת מקדש וקודשיו; נגע הוא עצמו בלובן ואודם שראה, הרי זה חייב על ביאת המקדש.
א,ו [ח] דם הנידה, או דם הזבה, או דם היולדת--מטמא בכל שהוא, במגע ובמשא: שנאמר "והדווה, בנידתה" (ויקרא טו,לג), מפי השמועה למדו שמדווה כמוה. וכבר ביארנו בעניין איסור נידה, שחמישה דמים טמאים באישה; אבל אם ראתה דם ירוק--הרי הוא טהור, ואינו כמו רוקה ושאר משקין היוצאין ממנה, שהרוק מתעגל ויוצא, וזה שותת ויורד.
א,ז [ט] אישה שיצא הוולד מדופנה, ויצא עימו דם מן הדופן--הרי אותו הדם אב מאבות הטומאות, כדם הנידה והלידה והזיבה: שהמקור, מקומו טמא. והאישה טהורה, עד שייצא ממנה דם דרך הרחם.
א,ח [י] מקור האישה שנעקר ונפל לארץ, האישה טמאה טומאת ערב; וכן מקור שהזיע כשתי טיפי מרגלייות, האישה טמאה טומאת ערב. אבל אינה נידה, עד שתראה אחד מחמישה דמים המטמאין באישה. [יא] הזיעה טיפה אחת--הרי האישה טהורה, שאינה אלא מחוץ למקור.
א,ט [יב] זובו של זב--אב מאבות הטומאות כזב, שנאמר "זובו, טמא הוא" (ויקרא טו,ב); ומטמא במגע ובמשא, בכל שהוא. וראייה ראשונה של זב--אינה מטמאה במשא, והרי היא כשכבת זרע: בין מאיש גדול, בין מקטן--הרי הראייה הראשונה כשכבת זרע.
א,י וכן המשכבות והמושבות שישב עליהן, משראה ראייה ראשונה עד שראה השנייה--טהורין: שאינו קרוי זב אלא אחר ראייה שנייה, כמו שביארנו בהלכות מחוסרי כפרה. ראה אחת מרובה כשתיים, אין טמא אלא המסיט טיפה אחרונה.
א,יא [יג] ראייה ראשונה של מצורע, מטמאה במשא--שנאמר "כל צרוע וכל זב" (במדבר ה,ב), הרי הצרוע כזב גמור: מה זב גמור, זובו מטמא במשא--אף מצורע, ראייתו הראשונה מטמאה במשא.
א,יב [יד] רוקו של זב, ושכבת זרעו, ומימי רגליו--כל אחד משלושתן אב טומאה, דין תורה; ומטמא בכל שהוא, במגע ובמשא: הרי הוא אומר ברוק "וכי ירוק הזב, בטהור" (ויקרא טו,ח); ומימי רגליו ושכבת זרעו, אי אפשר שלא יהיה בהם ציחצוחי זיבה כל שהוא. [טו] ואחד זב, ואחד נידה ויולדת וזבה--כל אחד מהן, רוקו ומימי רגליו אב טומאה כזב; וכן כל מקום שנאמר בהלכות אלו הזב--אחד הזב, ואחד שאר הארבעה.
א,יג [טז] תשעה משקין בזב: שלושה מהן, אב טומאה; והן--רוקו, ומימי רגליו, ושכבת זרעו. כל אחד מאלו מטמא אדם וכלים בכל שהוא, כמו שביארנו.
א,יד ושלושה מהן, כוולד הטומאה; ואלו הן--דמעת עינו, ודם מגפתו, וחלב האישה. כל אחד מאלו כמשקין טמאין שאין מטמאין אדם, אבל מטמאין כלים מדברי סופרים כמו שיתבאר.
א,טו ושלושה מהן, טהורין; ואלו הן--זיעתו, וליחה סרוחה היוצאת ממנו, והראי. הרי אלו השלושה מן הזב וחבריו, כמותן משאר האדם.
א,טז כוחו ונועו ורירו ומי האף שלו--הרי הן כרוקו לכל דבר, ובכלל הרוק הן חשובין. דם היוצא מפי אמה, ודם השותת מפיו--הרי הן בכלל דם מגפתו; היה מוצץ ורוקק דם--הרי זה מטמא כרוק, שהדם שמוצץ אי אפשר לו בלא ציחצוחי רוק.
ב,א דם נידה וזבה ויולדת, מטמא לח ויבש. אבל זובו של זב, ורוקו, ושכבת זרעו--אינו מטמא אלא כל זמן שהוא לח; אבל אם יבש יותר מדיי, אינו מטמא. ועד כמה: אם שורין אותו בפושרין מעת לעת, וחוזר לכמות שהיה--הרי זה מטמא כלח; ואם היו המים פושרין בתחילתן, אף על פי שאינן פושרין בסופן. וכל הדברים האלו, דברי קבלה.
ב,ב פשתן שטוותהו נידה, המסיטו טהור; ואם היה לח--הרי זה מטמא, מפני רוק פיה. [ג] זב שהניח פיו על פי הכוס, ונמלך שלא לשתותו--המסיט את הכוס טהור; שתה ממנו הזב כל שהוא--המסיטו טמא, מפני משקה פי הזב.
ב,ג [ד] זב שנשך את הפת ואת הבצל, המסיטן טהור; נשך את הקישות ואת המלפפון--המסיטן טמא, מפני משקה פיו של זב המתערב בהן. [ה] קליפי פולין וקליפי תורמוסין שקצצן הגוי--המסיטן טמא, שכל הגויים כזבים לכל דבריהן כמו שיתבאר; הקליפין שבשווקין, הולכין בהן אחר הרוב.
ב,ד [ו] דם טמא שנתערב במים--אם בטלו מראיו, הכול טהור; נתערב בדם טהור או ביין, רואין אותו כאילו הוא מים. וכן רוק טמא שנתערב במים--אם היה קשור כברייתו, הרי זה טמא; ואם נמחה במים--אם בטלו מראיו, הכול טהור. נתערב ברוק אחר, רואין אותו כאילו הוא מים.
ב,ה וכן מי רגלי טמא מאלו שנתערבו במים--אם בטלו מראיהן, הכול טהור; ואם לאו, טמא. נתערבו ביין, או במי רגליים טהורין--רואין אותן כאילו הן מים. נתערבו במי רגליים של גויים, הולכין אחר הרוב.
ב,ו כיצד: עוקה או כלי גדול שהיו ישראל וגויים מטילין שם מי רגליהן--אם רוב גויים, הכול טמא; ואם רוב ישראל, הכול טהור; מחצה למחצה, הכול טמא. וכן אם נתערב מי רגלי גוי זה, במי רגלי ישראל זה--הולכין אחר הרוב.
ב,ז שואלין מי רגליים מכל מקום, ואין חוששין שמא של נידות הן--שלא נחשדו בנות ישראל, לכנס מי רגליהן כשהן נידות.
ב,ח חרס שהיה הזב או הזבה מטילין בו מי רגליהן, וכיבסו פעם ראשונה ושנייה--הרי המשקין שכיבסו בהן טמאין. ופעם שלישית--טהורין, בין שכיבסו במים בין שכיבסו במי רגליים: שהרי לא נשאר בו לחלוחית מימי רגליים הראשונים.
ב,ט זבה שנעקרו מימי רגליה בסוף שבעת ימי הספירה, וירדה וטבלה, והטילה מים אחר הטבילה--הרי הן ספק אם אחר עקירה הולכין, וזבה הייתה, או אחר יציאה, שהיא טהורה. וכן גויה שנעקרו מימי רגליה, ונתגיירה וטבלה, והטילה מים אחר שטבלה--הרי זה ספק אם אחר עקירה הולכין, והרי הן כמי רגלי הנוכרי, או אחר יציאה, והרי הן כמי רגלי ישראל הטהורים.
ב,י העבדים מיטמאין בזיבה ובנידה ובלידה, כישראל. אבל הגויים אין מיטמאין, לא בזיבה ולא בנידות ולא בלידה--דין תורה: שנאמר "דברו אל בני ישראל, ואמרתם אליהם: איש איש, כי יהיה זב" (ויקרא טו,ב)--בני ישראל מיטמאין בזיבה, לא הגויים.
ב,יא וחכמים גזרו על כל הגויים שיהיו טמאים כזבים לכל דבריהן, זכרים ונקבות: והוא--שיהיה הזכר בן תשע שנים ויום אחד ומעלה, והנקבה בת שלוש שנים ויום אחד ומעלה; אבל הקטנים למטה מזמן זה, לא גזרו עליהן טומאה--שעיקר הגזירה, כדי שלא יהיה תינוק ישראל רגיל אצל הגוי במשכב זכור, ופחות מזמן זה, אין ביאתן ביאה.
ב,יב בעת שגזרו עליהן, לא גזרו על שכבת זרע שלהן; אלא שכבת זרעו של גוי, טהורה כדין תורה. ומפני מה לא גזרו עליה טומאה: כדי להודיע שטומאתן מדברי סופרים--שהרי הכול יודעין שאילו היו זבים דין תורה, הייתה שכבת זרעם אב טומאה כשכבת זרע הזב; ומאחר שיודעין שטומאתן מדברי סופרים, לא יבואו לשרוף עליה תרומה וקודשים.
ב,יג נמצאת למד שזובו של גוי, ודם נידה או דם זיבה ולידה של גויה, והגוי והגויה עצמן, אף על פי שהם נקיים מדם וזוב, ורוק הגויים, ומימי רגליהן, ומשכבן ומרכבן, ובועל גויה--כל אחד מאלו אב טומאה מדברי סופרים; לפיכך אין חייבין עליהן על ביאת מקדש וקודשיו, ואין שורפין עליהן את התרומה.
ב,יד וכולן מטמאין אדם וכלים במגע, ומטמאין אדם במשא--כמו הזב לכל דבר, אלא שהטומאה מדבריהן כמו שביארנו. ודם הנוכרית, כרוקה וכמימי רגליה--מטמא לח, ואינו מטמא יבש.
ג,א בועל נידה--כנידה, שהוא אב מאבות הטומאות של תורה: מטמא כלים במגע, ומטמא אדם במגע ובמשא, ומטמא בהיסט, ומטמא משכב ומרכב כנידה.
ג,ב אין משכב בועל נידה ומרכבו, כמשכב נידה ומרכבה: שהמשכב או המרכב שדרסה עליו נידה, אב מאבות הטומאות; ומשכב בועל נידה ומרכבו, ולד טומאה ככלים שהוא נוגע בהן--שאינן מטמאין אדם ולא כלים, אלא אוכלים ומשקין בלבד.
ג,ג ולמה נגרעה טומאת משכבו מטומאת משכבה: מפני שנאמר בבועל נידה "ותהי נידתה עליו--וטמא, שבעת ימים" (ויקרא טו,כד), ונאמר בו "כל המשכב אשר ישכב עליו, יטמא" (שם). מאחר שנאמר "ותהי נידתה עליו", איני יודע שהוא מטמא משכב; ולמה נאמר: מפי השמועה למדו, שהכתוב נתקו מטומאה חמורה מלטמא אדם וכלים; ותלאו בטומאה קלה, שיהיה משכבו ולד, ולא יטמא אדם וכלים אלא אוכלין ומשקין בלבד, כשאר ולדות הטומאות.
ג,ד [ג] אחד הבא על הנידה, או על הזבה, או על שומרת יום כנגד יום, או על היולדת--בין כדרכן בין שלא כדרכן, אחד המערה ואחד הגומר, בין גדול שבא על הקטנה, בין קטן שבא על הגדולה.
ג,ה במה דברים אמורים, בשהיה הבועל בן תשע שנים ויום אחד, והנבעלת בת שלוש שנים ויום אחד; אבל פחות מכאן, אינו מיטמא משום בועל נידה, אלא משום נוגע בנידה בלבד, שהוא ולד ואינו אב. וכן בועל הזב, הרי הוא כנוגע בו; ואחד הנוגע בזב, או הנבעל מן הזב.
ג,ו [ד] הנידה, והזבה, ושומרת יום כנגד יום, והיולדת אף על פי שלא ראת דם--כולן מיטמאות למפרע מעת לעת, או מפקידה לפקידה; וזה הוא הנקרא מעת לעת שבנידה.
ג,ז כיצד: אישה שהייתה טהורה, ואין לה וסת, ובדקה עצמה בשחרית ומצאה טהור, ובחצי היום בדקה עצמה ומצאה דם--הרי כל הטהרות שעשת משעת פקידה ראשונה עד פקידה שנייה, טמאות למפרע.
ג,ח וכן אם בדקה היום ומצאה טהור, ולאחר שניים או שלושה ימים בדקה ומצאה דם--כל הטהרות שעשת מעת שמצאה דם עד עשרים וארבע שעות, למפרע טמאות. ועד שלאחר התשמיש, הרי הוא כפקידה; ושלפני התשמיש--אינו כפקידה, מפני שאינה בודקת בו יפה.
ג,ט [ה] אישה שיש לה וסת, וראת דם בשעת וסתה--דייה שעתה, ואינה טמאה למפרע. הגיע שעת וסתה ולא בדקה עצמה, ולאחר ימים בדקה ומצאה דם--הרי זו טמאה למפרע, והרי היא בחזקת נידה משעת וסתה; וזו היא טומאת וסתות האמורה בכל מקום. ואם מצאה עצמה טהורה, כשבדקה אחר הווסת--הרי זו טהורה.
ג,י [ו] כל אישה שיש לה וסת--תרגיש בעצמה מפהקת, או מתעטשת, או חוששת פי כרסה ושיפולי מעיה, או אוחזתה צמרורית, או ראשה כבד עליה, או אבריה כבדין, וכיוצא באלו.
ג,יא יש אישה שדרכה לראות בעת שיתחיל בה מקרה מאלו, מיד בתחילתו; ויש אישה שתמתין במקרה זה שעה או שתיים, ואחר כך תראה הדם בסוף הווסת. הייתה למודה להיות רואה בתחילת הווסת, כל הטהרות שעשת בתוך הווסת טמאות; הייתה למודה להיות רואה בסוף הווסת, כל הטהרות שעשת בתוך הווסת טהורות, ואינה חוששת אלא משעה שדרכה לראות, עד עת שמצאה דם.
ג,יב [ז] הרואה כתם--טמאה למפרע, עד עת הפקידה. וכן הבגד שנמצא עליו הכתם, טמא למפרע; ועד כמה, עד שתאמר בדקתי את החלוק הזה, ולא היה עליו כתם.
ג,יג אפילו כיבסה אותו, ולא בדקה--טמא מקודם הכיבוס למפרע, עד שעת בדיקה. ואפילו נמצא הכתם לח--הרי זה מטמא למפרע, עד שעת הבדיקה: שאני אומר מימים היה שם, ועתה נפלו עליו מים ונעשה לח. [ח] וכל הנשים שדיין שעתן--כתמן כראייתן, ואינו מטמא אותן למפרע.
ג,יד כל אלו הנשים הטמאות למפרע--בין רואה דם בין מצאה כתם, מטמאות משכב ומרכב למפרע לטמא אדם ובגדים; וכן רוקן ומימי רגליהן, טמאין למפרע. ואפילו כלי חרס המוקף צמיד פתיל, מטמאות אותו למפרע; אבל אינן מטמאות את הבועל למפרע משום בועל נידה, אלא משום נוגע בלבד. וכל הרואה כתם--הבועל אותה מאחר שנמצא הכתם, טמא משום בועל נידה.
ג,טו [ט] מעוברת שהוציא העובר את ידו, והחזירה--אימו טמאה לידה. וטומאת יולדת יד, וטומאת מעת לעת או מפקידה לפקידה למפרע כמו שביארנו, וטומאת וסתות, וטומאת כתמים--הכול מדברי סופרים, וטומאתן בספק.
ג,טז לפיכך אין שורפין עליהן תרומה וקודשים, אלא תולין; וכן חולין שנעשו על טהרת הקודש שנטמאו באלו, תולין. אבל הנעשים על טהרת התרומה, וחולין הטבולין לחלה--אינן מיטמאין בכל אלו הטומאות שהן מדבריהם.
ג,יז נמצאת למד שכל אחת מאלו הנשים, ומשכבן ומרכבן, ורוקן ומימי רגליהן, ובועל רואה כתם מאחר שנמצא הכתם, ובועל יולדת אבר מאחר שיצא האבר וחזר--כולן אבות טומאות מדברי סופרים.
ד,א ארבע נשים, דיין שעתן ואינן מיטמאות למפרע; ואלו הן--מעוברת, ומניקה, ובתולה, וזקנה. איזו היא מעוברת: משיוכר עוברה. הייתה בחזקת מעוברת וראת דם, ואחר כך הפילה רוח או דבר שאינו ולד--הרי זו בחזקתה, ודייה שעתה; ראת דם, ואחר כך הוכר עוברה--הרי זו מיטמאה למפרע, ככל הנשים.
ד,ב איזו היא מניקה: כל עשרים וארבעה חודש מיום הלידה; אפילו מת בנה בתוך זמן זה, או שגמלתהו, או נתנתהו למניקה--דייה שעתה. אבל אחר עשרים וארבעה חודש, אף על פי שהיא מניקה והולכת--הרי זו מיטמאה למפרע, ככל הנשים.
ד,ג איזו היא בתולה: זו שלא ראת דם מימיה; בתולת דמים אמרו, לא בתולת בתולים. כיצד: אפילו נישאת וראת דם מחמת נישואין, או ילדה וראת דם מחמת לידה--עדיין היא בתולה לעניין טומאה, ודייה שעתה.
ד,ד איזו היא זקנה: כל שעברו עליה שלושה חודשים סמוך לזקנותה, ולא ראת דם. ואיזה הוא סמוך לזקנותה--כל שחברותיה קוראות לה זקנה בפניה, ואינה מקפדת. עברו עליה שלוש עונות וראתה, וחזרה ועברו עליה שלוש עונות אחרות או פחות או יתר וראת--הרי היא ככל הנשים, ומיטמאה למפרע.
ד,ה [ב] בתולה שראת דם, אפילו שופעת כל שבעה או דולפת--הרי זו פעם אחת; ראת דם ופסק, וחזרה וראתה--הרי זו שתי פעמים.
ד,ו [ג] תינוקת שלא הגיע זמנה לראות, וראת דם--פעם ראשונה ושנייה, דייה שעתה; ראת פעם שלישית, מיטמאה למפרע. עברו עליה שלושה חודשים, ואחר כך ראתה--דייה שעתה; עברו עליה שלושה חודשים אחרים, ואחר כך ראתה--דייה שעתה; עברו עליה שלושה חודשים אחרים, וראתה--מיטמאה למפרע.
ד,ז [ד] תינוקת שהגיע זמנה לראות, וראת--פעם ראשונה, דייה שעתה; שנייה, מיטמאה למפרע. עברו עליה שלושה חודשים, ואחר כך ראתה--דייה שעתה; עברו עליה שלושה חודשים אחרים, ואחר כך ראתה--מיטמאה למפרע.
ד,ח [ה] מעוברת ומניקה וזקנה ובתולה, שהגיע זמנם לראות שראו ראייה ראשונה--דיין שעתן; ראו פעם שנייה--מיטמאות למפרע ככל הנשים, כמו שביארנו. ואם ראו הראשונה באונס--אף בשנייה, דיין שעתן.
ד,ט [ו] מעוברת או מניקה שראת דם, ועברו עליה שלושה חודשים, ואחר כך ראת--דייה שעתה; עברו עליה שלושה חודשים אחרים, וראת פעם שנייה, שהיא שלישית לראייה ראשונה--מיטמאות למפרע.
ד,י הרואה דם אחר דם טוהר בתוך עשרים וארבע שעות, דייה שעתה. וכל שדייה שעתה--אף על פי שאינה מיטמאה למפרע, צריכה להיות בודקת עצמה תמיד; וכל אישה המרבה לבדוק, משובחת--חוץ מן הנידה ויושבת על דם טוהר, שאין הבדיקה מועלת להן כלום.
ד,יא [ז] חכמים תיקנו להן לבנות ישראל להיות בודקות עצמן בכל יום בשחרית, מפני טהרות של ערבית, ובערבית, מפני טהרות של שחרית; וכל אוכלת תרומה, בודקת בשעה שאוכלת בתרומה. וכל אישה בודקת בשעה שעוברת לשמש מיטתה, מפני הטהרות; אבל אם לא הייתה עוסקת בטהרות, אינה צריכה בדיקה לבעלה--שכל הנשים שיש להן וסת, בחזקת טהרה לבעליהן כמו שביארנו בעניין נידה.
ד,יב [ח] חזקת בנות ישראל, עד שלא הגיעו לפרקן--בחזקת טהרה, ואין הנשים בודקות אותן. אבל משהגיעו לפרקן--צריכות בדיקה, ונשים בודקות אותן. [ט] החירשת, והשוטה, ומי שנטרפה דעתה בחולי--אם יש להן פיקחות מתקנות אותן, הרי אלו אוכלות בתרומה.
ד,יג [י] כל הכתמים הבאים מבין ישראל, בחזקת טומאה; והבאים מבין הגויים, טהורין. והנמצאים בערי ישראל, טהורין--שלא נחשדו להשליך כתמיהן, אלא מצניעין אותן; לפיכך כל הכתמים הנמצאים בכל מקום, טהורין--חוץ מן הנמצאים בחורים וסביבות בית הטומאות. וכולן, טומאתן בספק כמו שביארנו.
ד,יד [יא] כל הכתמים הטמאין, מעבירין עליהן שבעה סממנין; ואחר כך, בין עבר הכתם בין לא עבר, מטבילו וטהור: שאם לא עבר כלל, הרי הוא צבע; ואם עבר או כהה, הרי זה כתם, ומאחר שעברו עליו הסממנין, כבר בטל אף על פי שרישומו ניכר. ואפילו כתם של דם נידות ודאי--כיון שהעביר עליו שבעת הסממנין, ביטלו; ומטבילו, ועושה על גביו טהרות.
ד,טו [יב] בגד שאבד בו הכתם--מעביר על כל הבגד שבעה סממנין, ומבטלו. אבדה בו שכבת זרע--אם היה חדש, בודקו במחט; ואם היה שחוק, בודקו בחמה.
ד,טז [יג] בגד שהיה עליו כתם, והטבילו ועשה על גביו טהרות, ואחר כך העביר על הכתם שבעת הסממנין, ולא עבר--הרי זה צבע, והטהרות שעשה טהורות; ואינו צריך להטבילו, פעם אחרת. ואם עבר הכתם, או כהה עינו--הרי זה כתם, והטהרות טמאות, שהרי הקפיד על הכתם, להסירו; וצריך להטבילו פעם אחרת, לטהרו.
ד,יז [יד] כתם שהעביר עליו שישה סממנין, ולא עבר, ואחר כך העביר עליו צפון, ועבר--הרי הטהרות שנעשו על גביו טמאות, אף על פי שהצפון מעביר הצבע: הואיל ולא העביר שבעת הסממנין, הרי זה בחזקת כתם; ושמא אילו העביר השביעי, היה עובר.
ד,יח העביר עליו שבעה סממנין, ולא עבר, וחזר והעבירן פעם שנייה, ועבר--כל הטהרות שנעשו על גביו בין תכבוסת ראשונה לשנייה, טהורות; וכל הטהרות שנעשו על גביו אחר תכבוסת שנייה, טמאות: הואיל וגילה דעתו שהוא מקפיד עליו, ורוצה להוציא רישומו--הרי זה טמא, עד שיבטלו ויטבילו.
ד,יט כבר ביארנו בהלכות איסורי ביאה, שבעה הסממנין שמעבירין על הכתם מה הן, והיאך מעבירין אותן.
ד,כ [טו] האישה שמתה, ויצא ממנה דם--מטמא משום כתם, כדם הנידה: שהמקור, מקומו טמא. אף על פי שיצא הדם אחר שמתה, ואין כאן נידה, הואיל וממקום טמא יצא, מטמא טומאת כתמים. ואם היה בו רביעית--מטמא באוהל, ומטמא משום כתם.
ה,א הזב, והזבה, והנידה, והיולדת--לעולם הן בטומאתן ומטמאין אדם וכלים ומשכב ומרכב, עד שיטבולו: אפילו נתאחרו כמה שנים בלא ראיית טומאה, ולא טבלו--הרי הן בטומאתן.
ה,ב יולדת שלא טבלה אחר שבעה לזכר, וארבעה עשר לנקבה--כל דם שתראה, אף על פי שהוא בתוך ימי טוהר--הרי הוא כדם הנידות, ומטמא לח ויבש: לא תלה הכתוב בימים בלבד, אלא בימים וטבילה.
ה,ג יולדת שירדה לטבול מטומאה לטהרה, ונעקר ממנה דם בירידתה, ויצא חוץ לבין השיניים--הרי זו טמאה; ואין הטבילה מועלת לדם זה, ואף על פי שעדיין הוא בבשרה. ואם נעקר ממנה בעלייתה מן המקוה--הרי זו טהורה, מפני שהוא דם טוהר, והטבילה מועלת לכל הדם המובלע באברים, ומשימה אותו דם טוהר.
ה,ד יולדת שטבלה אחר שבעה של זכר, וארבעה עשר של נקבה, או אחר ספירת שבעת ימי נקיים, אם הייתה יולדת בזוב--הרי היא בכל ימי טוהר שלה, כטמא שטבל ועדיין לא העריב שמשו. והרי היא טבולת יום, בכל אותן הימים; ואינה צריכה טבילה אחרת, בסוף ימי טוהר, אלא במשלם הימים, הרי היא כטבול יום שהעריב שמשו.
ה,ה במה דברים אמורים, שהיא כטבול יום לעניין תרומה ומעשר; אבל לקודשים, הרי היא כראשון לטומאה שעדיין לא טבל, אלא כמי שנגע בנידה או בטמא מת, וכיוצא בהן.
ה,ו נמצאת למד שהיולדת, בתוך ימי טוהר--אוכלת במעשר ופוסלת את התרומה, כטבול יום כמו שיתבאר. ואם נפל מרוקה ומדם טהרתה על כיכר של תרומה, הרי הוא בטהרתו--שמשקה טבול יום טהור כמו שיתבאר; ומטמאה את הקודשים כוולד הטומאות, עד שתשלים ימי טוהר ותהיה טהורה לכול. וייראה לי שמאחר שהיא מטמאה את הקודש, שהיא צריכה טבילה בסוף, ואחר כך תיגע בקודש, אף על פי שאינה צריכה טבילה אחרת לאכילת התרומה.
ה,ז [ה] יולדת שהיא מצורעת, וטבלה אחר שבעה של זכר או ארבעה עשר של נקבה--הרי דם טהרה שלה טמא, כרוקה וכמימי רגליה; וכולן כמשקין טמאין: שכל הטמאין, משקין היוצאין מהן כמשקין שהן נוגעין בהן--חוץ מן הזב וכיוצא בו, שהרי שלושה משקין היוצאין ממנו אבות הטומאות כמו שביארנו.
ה,ח [ו] זבה קטנה שטבלה ביום השמור שלה אחר הנץ, כמו שביארנו בעניין איסור נידה--הרי מגעה ובעילתה תלויין: אם נגמר היום, ולא ראת--כל שנגעה בו טהור, ובועלה טהור ופטור; ואם ראת דם אחר שטבלה--כל טהרות שעשת טמאות, ועושה משכב ומרכב, ובועלה חייב חטאת. טבלה בליל השמור, קודם שיעלה עמוד השחר--הרי זו כמי שלא טבלה, ועדיין עושה משכב ומרכב.
ה,ט [ז] הרואה דם ביום אחד עשר, וטבלה לערב ליל שנים עשר--הרי זו מטמאה משכב ומושב, אף על פי שאינה ראויה להיות זבה גדולה, כמו שביארנו בעניין איסור נידה.
ה,י [ח] טבלה ביום שנים עשר אחר הנץ החמה--אף על פי שאסורה לשמש עד לערב--אם שימשה, בועלה טהור; ומשכבה ומרכבה טהורין, אף על פי שראת דם ביום שנים עשר אחר הטבילה--מפני שהוא תחילת נידה כמו שביארנו שם באיסור נידה, ואינו מצטרף ליום אחד עשר. לפיכך אינה צריכה לשמור יום שנים עשר, אלא טובלת ועוסקת בטהרות.
ה,יא אבל הרואה דם בעשירי--טובלת ביום אחד עשר, ומשמרת אותו: שאם תראה בו דם אחר טבילה--נטמאו כל טהרות שעשת, ונטמא בועלה, אף על פי שאינה ראויה להיות זבה גדולה, כמו שביארנו שם בנידה.
ה,יב [ט] זב וזבה גדולה שטבלו ביום שביעי שלהן כמו שביארנו--לא יתעסקו בטהרות, עד לערב: שמא יראו טומאה, ויסתרו שבעת ימי הספירה; ונמצאו אותן הטהרות טמאות למפרע. ואף על פי שהן עושין משכב ומרכב למפרע--אין מטמאין כלי חרס בהיסט מאחר שטבלו, אף על פי שחזרו וראו טומאה וסתרו הכול; וכל כלי חרס שהסיטו עד שלא ראו, טהור.
ו,א כבר ביארנו שהזב וחבריו, מטמאין משכב ומושב ומרכב. והמשכב והמושב, אחד הוא; ולמה נאמר בתורה משכב ומושב--שהמשכב הראוי לשכיבה, והמושב הראוי לישיבה. ובין שישב על המשכב, או ששכב על המושב--טימאהו; לפיכך אני אומר בכל מקום משכב בלבד, והוא הדין למושב. ואיזה הוא מרכב--זה הראוי לרכיבה, כגון מרדעת החמור וטפיטן הסוס.
ו,ב המשכב והמרכב--כל אחד מהן אב מאבות הטומאות של תורה, מטמא אדם וכלים במגע, ומטמאין את האדם במשא. ומה בין משכב למרכב: שהנוגע במשכב--אם היה אדם ונגע בבגדים ובשאר כלים, עד שלא פירש ממטמאיו--הרי זה טימאן, ועשה אותן ראשון לטומאה; והנוגע במרכב--אינו מטמא בגדים ולא כלים, אפילו בשעת מגעו.
ו,ג אבל הנושא את המשכב או את המרכב--הרי זה מטמא בגדים ושאר כלים בשעת נשיאתו, עד שלא פירש ממטמאיו.
ו,ד ומניין שבטומאת מרכב חילק מגעו ממשאו, ובמשכב לא חילק: שהרי הוא אומר במשכב "ואיש, אשר ייגע במשכבו--יכבס בגדיו" (ויקרא טו,ה), ובמרכב הוא אומר "וכל המרכב, אשר ירכב עליו . . . וכל הנוגע, בכול אשר יהיה תחתיו--יטמא, עד הערב" (ויקרא טו,ט-י) ולא נאמר בו יכבס בגדיו: מלמד שאינו מטמא בגדים בשעת מגעו. ונאמר "והנושא אותם--יכבס בגדיו" (ויקרא טו,י)--אחד הנושא את המרכב או הנושא משכב, מטמא בגדים בשעת נשיאתו.
ו,ה נמצאת למד שהזב והזבה והנידה והיולדת, ומשכבן ורוקן ומימי רגליהן, ודם נידה וזבה ויולדת, וזובו של זב--כל אחד מאלו אב. ואדם שנגע באחד מכל אלו, או נשאו--מטמא בגדים ושאר כלים בשעת נגיעתו או בשעת נשיאתו, ואינו מטמא לא אדם ולא כלי חרס: שכל המטמא אדם, מטמא כלי חרס; וכל שאינו מטמא אדם, אינו מטמא כלי חרס.
ו,ו הנה למדת שכל טמא שנאמר בו יכבס בגדיו--הרי זה מטמא בגדים שייגע בהן כל זמן שלא פירש ממטמאיו, ועושה אותן ראשון לטומאה כמוהו; ומטמא שאר הכלים כבגדים, חוץ מכלי חרס--שאינו מטמא לא אדם ולא כלי חרס, אף על פי שעדיין לא פירש.
ו,ז וכל טמא שלא נאמר בו יכבס בגדיו--הרי הוא עד שלא פירש, כאחר שפירש: שאינו מטמא בגדים, מפני שהוא ולד; ואין צריך לומר שאינו מטמא אדם, ולא כלי חרס. לפיכך הנוגע במרכב, אינו מטמא בגדים בשעת מגעו; והנושא את המרכב, מטמא בגדים בשעת נשיאתו כמו שביארנו.
ו,ח [ג] כל הכלים שיינשאו למעלה מן הזב, הן הנקראין מדף. והן כולן ככלים שהוא נוגע בהן--שהן ראשון לטומאה, ואינן מטמאין לא אדם ולא כלים; אבל מטמאין אוכלין ומשקין, כשאר ולדות הטומאה. וטומאת מדף, מדבריהם.
ו,ט [ד] הזב והזבה והנידה והיולדת והמצורע שמתו--הרי הן מטמאין משכב ומרכב אחר מיתתן, כשהיו כשהן חיין, עד שיימוק הבשר; וטומאה זו מדבריהם--גזירה שמא יתעלף אחד מאלו, וידמו שמת והוא עדיין לא מת. נמצא משכבן ומרכבן שלאחר מיתה, אב טומאה של דברי סופרים. אבל נוכרי שמת--אינו עושה משכב, שהרי כשהוא חי אינו מטמא אלא מדבריהם כמו שביארנו.
ו,י [ה] כל מקום שאתה שומע טומאת משכב ומרכב, אינו שייגע הטמא במשכב או במרכב כשיינשא עליהן; אלא אפילו היו אבנים גדולות למעלה מן הכלי העשוי למשכב או למרכב, ונישא הזב על האבנים מלמעלה--נטמא המשכב או המרכב, ונעשה אב טומאה.
ו,יא אפילו אלף משכב או מרכב זה למעלה מזה, ואבן על העליון, וישב אחד ממטמאי משכב ומושב למעלה מן האבן--נטמאו הכול. ואחד המשכב הנוגע בארץ, או המשכב שלמעלה--אם נגע בו בשעת שכיבתו, כל אחד מהן אב הטומאה.
ו,יב וכן אם היה אחד ממטמאי משכב למטה, ואבן על גביו, ואוכלין וכלים ומשקין ואדם על גבי האבן זה למעלה מזה--כולן טמאין, וראשון לטומאה. ואחד כלי או אוכל או משקה או אדם הנוגע בזב, או כלי או אוכל או משקה או אדם שהוא למעלה על האבן שעל גביו--הכול ולד טומאה; ואינו מטמא לא אדם ולא כלים, חוץ מן האדם שעל גבי הזב--שעד שלא פירש ממטמאיו, מטמא שאר כלים כמו שביארנו.
ו,יג [ו] האוכלין והמשקין והכלים שאינן עשויין לא למשכב ולא למושב ולא למרכב שהיו למטה, וישב הזב וכיוצא בו עליהן למעלה, ולא נגע בהן--כולן טהורין; אבל אם היה האדם למטה, והזב למעלה--אף על פי שאינו נוגע בו, הרי זה טמא משום נושא זב, ככל נושא דבר שמטמא במשא, שהנושא ראשון לטומאה.
ו,יד הנה למדת שכל שיהיה למעלה מן הזב, טמא: בין אדם בין כלים העשויין למשכב ולמושב ולמרכב, בין שאר כל הכלים, בין אוכלין בין משקין--הכול ראשון לטומאה. וכל שיהיה למטה מן הזב, ולא ייגע בו--טהור: חוץ מן האדם, או כלי העשוי למשכב או למושב או למרכב; אלא שהאדם ראשון, והכלים העשויין למושב או למשכב או למרכב אב הטומאה כמו שביארנו.
ז,א הזב מטמא את המשכב ואת המושב והמרכב בחמישה דרכים--עומד, יושב, שוכב, נתלה, ונשען. כיצד: כלי שהוא עשוי למשכב או למושב או למרכב, אפילו היה תחת האבן--אם עמד אחד ממטמאי משכב על האבן, או ישב עליה, או שכב או נשען עליה, או נתלה בה--הואיל ונתנשא על הכלי הזה מכל מקום, נטמא ונעשה אב. וכל אחד מחמישה דרכים אלו, הוא הנקרא מדרס בכל מקום.
ז,ב וכן המשכב והמרכב מטמאין את האדם בשבעה דרכים--בחמישה דרכים אלו שמנינו, ובמגע, ובמשא. כיצד: משכב או מרכב שדרס עליו הזב, ונטמא במדרסו--הנוגע בו או הנושאו, טמא. וכן היושב עליו, או העומד, או השוכב, או הנתלה, או הנשען--אף על פי שהייתה אבן מבדלת בין הטהור ובין המדרס, הרי זה נטמא: שנאמר "והיושב, על הכלי, אשר יישב עליו, הזב--יטמא" (ראה ויקרא טו,ד; ויקרא טו,ו).
ז,ג מפי השמועה למדו שמקום שהזב יושב ומטמא, אם ישב שם הטהור ניטמא; מה הזב מטמא משכב ומרכב שתחת האבן--אף הטהור מיטמא מן המשכב או המרכב שהוא מתחת האבן, ואף על פי שאין הזב שם על המשכב. ואדם זה שהוא למעלה מן המדרס--מטמא בגדים כל זמן שלא פירש ממטמאיו, כמו שביארנו.
ז,ד [ג] אין הזב מטמא את המשכב, עד שיינשא רובו על המשכב או המושב או המרכב; וכן הטהור שדרס על מדרס הזב--אינו מיטמא מחמת המדרס, עד שיינשא רובו עליו. אבל אם נישא מיעוטו--הואיל ולא נגע, הרי זה טהור. כיצד: מקצת הטמא על המשכב, ומקצת הטהור על אותו משכב--המשכב טהור, והטהור שנישא מקצתו עליו טהור.
ז,ה הטמא שנישא רובו על מקצת המשכב או המרכב, נטמא המשכב כולו והמרכב כולו; וכן הטהור שנישא רובו על מקצת המדרס--נטמא, ואף על פי שלא נישא אלא על מקצת המושב.
ז,ו [ד] זב שהיה מוטל על חמישה ספסלין, שהן מונחין לאורכן--טמאין, שהרי נישא רובו על כל אחד מהן; היו מונחין לרוחבן--טהורין, שהרי לא נישא רובו על כל אחד מהן. ואם ישן עליהם--בין כך ובין כך, טמאין: שמא נתהפך עליהם, ונמצא רובו על כל אחד.
ז,ז היה מוטל על שישה כלים העשויין למשכב, שתי ידיו על שניים, ושתי רגליו על שניים, וראשו על אחד, וגופו על אחד--אין טמא משום משכב אלא זה שתחת גופו, שהרי נישא רובו עליו; עמד על שני משכבות, רגלו אחת על אחד ורגלו שנייה על השני--שניהן טמאין.
ז,ח [ה] היה יושב על גבי המיטה, וארבעה משכבות תחת ארבע רגלי המיטה--כולן טמאות, מפני שאינה יכולה לעמוד על שלוש; [ו] היה רוכב על גבי בהמה, וארבעה משכבות תחת ארבע רגליה--כולן טהורות.
ז,ט ומפני מה הן טהורות: מפני שהבהמה יכולה לעמוד על שלוש; ונמצאת הרביעית מסייע, ומסייע אין בו ממש. והואיל וכל אחת ראויה להיות מסייע, ואין אנו יודעים איזו יד ואיזו רגל היא שלא היה נשען עליה--הרי לא הוחזקה טומאה באחת מהן; לפיכך כולן טהורות.
ז,י לפיכך אם היה משכב אחד מונח תחת שתי ידי הבהמה, או תחת שתי רגליה, או תחת ידה ורגלה--הרי זה טמא: שהרי ודאי נישא הזב על משכב זה, שאין הבהמה יכולה לעמוד על שתיים.
ז,יא [ז] ישב הטמא על קורת בית הבד--כל הכלים שבעקל טמאים, שהרי הם רצוצים תחת הקורה. אבל אם ישב על מכבש של כובס, הרי הכלים שתחת לוח המכבש טהורים: מפני שהוא רפוי; ונמצאת משענת המכבש על רגליו, לא על הכלים שתחתיו--שאם ירצה אדם להכניס סכין וכיוצא בה בין הכלים שתחת המכבש ובין המכבש, מכניס אף על פי שהוא קשור.
ז,יב [ח] זב שדרס על כלי שלא נעשה למשכב או למושב או למרכב--אף על פי שהוא ראוי למשכב--הואיל ולא נגע בו, הרי זה טהור: שהרי אומרין לו, עמוד ונעשה מלאכתנו בכלי זה.
ז,יג כיצד: כפה סאה וישב עליה, כפה עריבה וישב עליה, או שישב על פרוכת או על קלע של ספינה, וכיוצא בהן--הרי אלו טהורין: שנאמר "אשר יישב עליו" (ויקרא טו,ד; ויקרא טו,ו)--המיוחד לישיבה, לא שאומרין לו עמוד ונעשה מלאכתנו, מפני שכלי זה, לא נעשה לישיבה.
ז,יד היה הכלי משמש לישיבה, עם מלאכתו שנעשה לה--הרי זה מיטמא במדרס: כגון הרדיד, והחלוק, והטלית, והתורמל, והחמת--שאף על פי שכל אחד מהן לא נעשה מתחילתו למשכב, הרי הוא משמש את המשכב עם מלאכתו; וכן כל כיוצא באלו. ובהלכות כלים, אבאר כל הכלים המיטמאין במדרס, וכלים שאין מיטמאין במדרס, ואיזה כלי ראוי לישיבה, ואיזה ראוי לשכיבה, ואיזה ראוי לרכיבה.
ח,א כבר ביארנו בתחילת ספר זה, שאם הסיט האדם את הטומאה שהיא מטמאה במשא, נטמא משום נושא; אבל אם הסיטה הטומאה את האדם, לא נטמא.
ח,ב אין בכל אבות הטומאות כולן, טומאה שאם תסיט את האדם הטהור או את הכלי הטהור תטמא אותן--אלא הזב או חבריו בלבד; וזו היא הטומאה היתרה בזב, שלא מצינו כמותה בכל התורה--שאם הסיט את הטהורין, טימאן.
ח,ג כיצד: הייתה קורה מוטלת על ראש הגדר, ואדם טהור או כלים אפילו כלי חרס על קצתה, והניד הזב את הקצה השני--הואיל ונתנדנדו מחמת הזב, הרי זה כמי שנגע בהן; וטימאן ונעשו ראשון לטומאה, דין תורה. ואין צריך לומר שאם נשא הזב את האדם או את הכלים, שטימאן. ואחד זב או זבה ונידה ויולדת, בכל אלו הדברים.
ח,ד הנה למדת שהאדם הטהור שהסיט את הזב, נטמא משום נושא זב; והזב שהסיט את הטהור, בין אדם בין כלים אפילו כלי חרס--טימאן, מפני שהנדת הזב לאחרים כאילו נגע בהן.
ח,ה [ג] חומר בהיסט הזב ממגעו--שאם נגע בכלי חרס המוקף צמיד פתיל, טהור; ואם הסיטו, טימאהו. וכן כלי חרס שהוא נבוב ככדור, ועדיין לא נעשה לו פה, כמו לפסין אירנייות--אם הסיטן הזב, טימאן: ואף על פי שהן טהורות באוהל המת, שהרי הן ככלי חרס המוקף צמיד פתיל שפתחו סתום.
ח,ו וכן מחט שהייתה בלועה בתוך העץ, וטבעת הבלועה בתוך הלבינה, והסיט הזב את העץ, או את הלבינה--נטמאו הכלים הבלועים שבתוכן; וכן כל כיוצא בזה.
ח,ז [ד] זב שהכניס ידו או רגלו לאוויר כלי חרס--הואיל ולא נגע בו מתוכו, ולא הנידו--הרי זה טהור, שאין הנידה וכיוצא בה מטמאין לאברים.
ח,ח [ה] זב שהיה קנה אחוז בתוך קומטו, והסיט בקצה הקנה אדם או כלי--הרי הן טהורין, שנאמר "וכול אשר ייגע בו הזב, וידיו לא שטף במים" (ויקרא טו,יא): מפי השמועה למדו שהכתוב הזה מדבר בהיסט הזב, והוציאו בלשון נגיעה; מה נגיעה בידיו והדומה לידיו משאר גופו הגלוי אצל נגיעה, אף היסטו--עד שיסיט בגלוי שבגופו, לא שיסיט בבית הסתרים.
ח,ט היה הקנה בקומטו של טהור, והסיט בו את הזב--נטמא: שהמסיט את הטומאה כנושא אותה; וכשם שהנושא בבית הסתרים טמא, כמו שביארנו בתחילת ספר זה--כך המסיט בבית הסתרים טמא.
ח,י [ו] הזב בכף מאזניים, וכלי העשוי למשכב או למרכב כנגדו בכף שנייה--כרע הזב--הרי הן ככלים שנגע בהן, שהרי הסיטן. כרעו הן--הרי אלו טמאין משום משכב, ונעשו אב: שהרי נשאו הזב, וכאילו עמד עליהן. היה בכף שנייה שאר כלים, או אוכלין ומשקין, או אדם--בין שכרעו הן בין שכרע הזב, כולן ראשון לטומאה.
ח,יא [ז] הזב והטהור שישבו על הספסל או על הנסר, בזמן שהן מחגירין, או שעלו באילן שכוחו רע, והוא האילן שאין בעובי עיקרו כדי לחוק רובע הקב, או שעלו בסוכה שכוחה רע, והיא שהנחבא בה ודוחק אותה תזוז בו, או שעלו בסולם מצרי שאינו קבוע במסמר, או שעלו על הכבש ועל הקורה ועל הדלת, בזמן שאינן מחוברין בטיט--הרי זה טמא מפני שהן מתנדנדין בהן, וכאילו הסיט הזב את הטהור שעימו.
ח,יב אבל אם ישבו בספינה גדולה, שאינה יכולה להמיט באדם, או על הנסר או על הספסל, בזמן שאינן מחגירין, או שעלו באילן ובסוכה שכוחן יפה, או בסולם מצרי הקבוע במסמר, או בכבש ובקורה ובדלת שהן עשויין בטיט--אפילו עלו מצד אחד, הרי זה טהור.
ח,יג [ח] זב וטהור שהיו שניהם כאחד מגיפין את הדלת, או פותחין--הרי זה טהור; היה זה מגיף, וזה פותח--נטמא. העלו זה את זה מן הבור--אם הטמא העלה את הטהור--טימאהו, מפני שהסיטו; ואם הטהור העלה את הטמא, נטמא במשאו כמו שביארנו.
ח,יד [ט] זב וטהור שהיו מפשילין בחבלים--אם היה זה מושך הילך, וזה מושך הילך--נטמא. היו אורגין, בין בעומדין בין ביושבין, או טוחנין, או פורקין מן החמור, או טוענין--בזמן שמשאן כבד, הרי זה טמא; ואם היה משאוי קל, טהור.
ח,טו [י] טהור שהיה מכה את הזב, הרי זה טהור. וזב שהכה את הטהור, טימאהו: שאם יימשך הטהור, הרי הטמא נופל; ונמצא כאילו נשען עליו, ולפיכך אף בגדי הטהור טמאין.
ח,טז [יא] זב שנישא מקצתו על הטהור, או טהור שנישא מקצתו על הזב--נטמא. כיצד: אצבעו של זב שהניחה למעלה מן הטהור, או הטהור שהניח אצבעו למעלה מן הזב--אף על פי שיש ביניהן אבן או קורה וכיוצא בהן, הרי זה טמא.
ח,יז וכן חיבורי הזב שנישאו על הטהור, או חיבורי טהור שנישאו על הזב--הרי זה טמא, וכאילו נשא כל אחד מהן עצמו של חברו. ואלו הן החיבורין--השיניים, והציפורניים, והשיער שלהן; וייראה לי שטומאה זו, מדבריהם.
ט,א דבר שהיה מחובר בארץ, או מסומר במסמרים--אם היה כוחו יפה וחזק, והקיש עליו הזב, ובעת שהקיש הניד כלי או אוכלין ומשקין מכוח הכאתו, או שהפילן--הרי אלו טהורין.
ט,ב ואם לא היה כוחו יפה וחזק, אלא היה מתנדנד, והקיש עליו הזב, והפיל או הניד בכוח הכאתו כלים או אוכלין ומשקין--הרי אלו טמאין; וכאילו הסיטן, שהרי מכוחו נפלו. זה הכלל--כל שנפל מכוח היסטו, טמא; מכוח הרעדה, טהור.
ט,ג כיצד: הקיש על אילן או סוכה שכוחן רע, או על סולם מצרי שאינו קבוע במסמר, או על קורה ודלת וכבש שאינן מחוברין בטיט, או שהקיש על הנגר ועל המנעול ועל המשוט, ובשעה שהקיש הפיל אוכלין ומשקין או כלים--אפילו הנידן, ולא נפלו--הרי אלו טמאין.
ט,ד אבל אם הקיש על אילן או סוכה שכוחן יפה, או על סולם מסומר, או על כבש או קורה או דלת המחוברין בטיט, או על המריש, או על התנור, ובשעה שהקיש הניד כלים או אוכלין ומשקין--אפילו הפילן, הרי אלו טהורין. וכן כל כיוצא באלו.
ט,ה [ב] תנור שהייתה הפת דבוקה בו, והקיש על התנור, ונפל כיכר--אפילו היה תרומה, הרי זה טהור; ואם היה חרס מן התנור מודבק בכיכר שנפל--אפילו היה חולין, הרי זה טמא.
ט,ו [ג] אין המשכב או המרכב מטמא כלים או אוכלין ומשקין, אלא במגע בלבד; אבל אם היו כלים או אוכלין ומשקין למעלה מן המדרס, או שהיה המדרס למעלה מהן--אפילו לא הפסיק ביניהם אלא נייר--הואיל ולא נגע בהן, הרי אלו טהורין. וכן אם הסיט המשכב את הכלים או את האוכלין והמשקין, הרי אלו טהורין.
ט,ז [ד] הזב והטהור שישבו בספינה הקטנה היכולה להמיט באדם אחד, או באסדה, או שרכבו על גבי בהמה--אף על פי שאין בגדיהן נוגעין זה בזה, הרי בגדי הטהור טמאין מדרס; וטומאתן בספק, שמא דרס הזב עליהן. וכן נידה שישבה עם הטהורה במיטה--בגדיה טמאין מדרס, חוץ מכופח שבראשה; וכן בגדים שבראש הנס שבספינה, טהורין.
ט,ח [ה] הנדחק בריחיים שהגוי בתוכן, או זב וכיוצא בו--הרי בגדיו טמאין מדרס. באיזה ריחיים אמרו--בריחיים שמנדנדין את הקרקע, עד שעוקרין את העומד כאן ודוחפין אותו ממקומו. ודבר ברור הוא שטומאה זו בספק--שמא נעקר הטמא, ודרס על בגדי הטהור.
י,א עם הארץ--אף על פי שישראל הוא, וישנו בתורה ובמצוות--הרי הוא בחזקת טמא, ובגדיו מדרס לטהרות. ואם נגעו בגדיו באוכלין ומשקין, הרי הן טמאין; ואם נגע בכלי חרס מאווירו, הרי זה טימאהו. ושורפין את התרומה על מגען, אף על פי שטומאתן בספק. ואינן נאמנין על הטהרות, לפי שאינן בקיאין בדקדוקי טומאות וטהרות; ולעולם הוא בחזקה זו, ואינו נאמן על הטהרות עד שיקבל עליו דברי חברות.
י,ב ומה הן דברי חברות: שיקבל עליו שיהא נזהר בטומאות שלא ייטמא בהן, ובטהרות שלא יטמא אותן, וייזהר בנטילת ידיים, ובטהרת הידיים; ושלא ייקח מעם הארץ לח, ולא יתארח אצל עם הארץ, ולא יארחו אצלו בכסותו.
י,ג [ב] הבא לקבל דברי חברות חוץ מדבר אחד מהן, אין מקבלין אותו. ראינוהו שנוהג בצנעה בתוך ביתו, מקבלין אותו ואחר כך מלמדין אותו עסקי טומאה וטהרה; ואם לא ראינוהו שנוהג בצנעה בביתו, מלמדין אותו ואחר כך מקבלין אותו. ומקבלין אותו לטהרת הידיים תחילה, ואחר כך מקבלין אותו לטהרות. ואם אמר איני מקבל אלא לטהרת ידיים, מקבלין אותו; קיבל לטהרות ולא קיבל לידיים, אף לטהרות אין מקבלין אותו.
י,ד כשמקבלין אותו, חוששין לו כל שלושים יום, עד שילמוד, ויהיה רגיל בטהרות. ואחר שלושים יום משקיבל דברי חברות--הרי בגדיו טהורין, וכל אוכליו ומשקיו טהורין, ונאמן על כל הטהרות כשאר החברים, ואף על פי שאינו תלמיד חכמים.
י,ה [ג] תלמידי חכמים--הרי הן בחזקת טהרה, ונאמנין, ואינן צריכין לקבל דברי חברות; אבל משחרב בית המקדש, נהגו כוהנים סלסול בעצמן--שלא יהיו מוסרין טהרות אפילו לתלמיד חכמים, עד שיקבל עליו דברי חברות. [ד] זקן ויושב בישיבה--אינו צריך לקבל, שכבר קיבל משעה שישב.
י,ו [ה] המקבל דברי חברות, צריך לקבל בפני שלושה חברים; ובניו ובני ביתו, אין צריכין לקבל בפני שלושה חברים--מפני שהוא מלמדן, ומרגילן בדרך טהרה. ואשת חבר ובניו ובני ביתו ועבדיו, הרי הן כחבר; וחבר שמת--אשתו ובניו ובני ביתו בחזקת חברים, עד שייחשדו.
י,ז [ו] אשת עם הארץ, או בתו שנישאת לחבר, וכן עבדו שנמכר לחבר--הרי אלו צריכין לקבל עליהן דברי חברות כבתחילה; אבל אשת חבר, או בתו שנישאת לעם הארץ, וכן עבדו שנמכר לעם הארץ--אין צריכין לקבל דברי חברות כבתחילה.
י,ח [ז] עם הארץ שקיבל עליו דברי חברות, והיו לו טהרות כשהיה עם הארץ, ואמר אני יודע ודאי שלא נטמאו--בזמן שנתעסקו בהן אחרים, הרי הן אסורות כשהיו מקודם; ואם הוא בעצמו נתעסק בהן--הרי הן מותרות לו, ואסורות לכל אדם. ונשאל החבר על טהרותיו, ומורה בהן טהרה לעצמו; ואין חושדין אותו בכך.
י,ט [ח] חבר שנעשה גבאי למלך, או מוכס, וכיוצא בהן--דוחין אותו מחברותו; פירש ממעשיו הרעים--הרי הוא ככל אדם, וצריך לקבל דברי חברות כבתחילה.
י,י [ט] עם הארץ שקיבל עליו דברי חברות, ונחשד לדבר אחד--אינו חשוד אלא על אותו דבר. וכל החשוד לחמור, נחשד לקל; והנחשד לקל, לא נחשד לחמור.
י,יא [י] חבר שנחשד על הטהרות, כגון שמכר אוכלין טמאין בחזקת שהן טהורין--הרי זה אינו נאמן לעולם, עד שייוודע שחזר בתשובה גמורה.
י,יב [יא] החשוד על השביעית או על התרומה, שמכרן לשם חולין--הרי זה חשוד על הטהרות: שהחשוד על דבר של תורה, הרי הוא חשוד על דברי סופרים; והאוכלין הטמאין, אין מטמאין אחרים אלא מדברי סופרים כמו שיתבאר. וכל החשוד על דבר--נאמן להעיד בו לאחרים, ולדון בו לאחרים: חזקה היא שאין אדם חוטא, כדי שייהנו אחרים.
יא,א כבר ביארנו שעמי הארץ נאמנין על טהרת פרת חטאת: מפני חומרתה, אין מזלזלין בה. וכן נאמנין הן על טהרת יין ושמן של נסכים--אם אמרו טהור הוא, הרי זה בחזקת טהרה: מפני חומרתו, נזהרין בו.
יא,ב וכן נאמנין הן על התרומה, בשעת הגיתות והבדים--מפני שכל העם מטהרין עצמן וכליהן, כדי לעשות יינם ושמנם בטהרה. עברו הגיתות והבדים, אינן נאמנין; [ב] אלא כוהן שהביא לו עם הארץ חבית יין או שמן של תרומה--לא יקבלנה ממנו, מפני שהיא בחזקת טומאה. הניחה עם הארץ אצלו עד גת הבאה, והביאה לו--יקבלנה, אף על פי שהוא יודע שהיא משל אשתקד: שלא גזרו עליהם טומאה, בשעת הגיתות והבדים.
יא,ג עם הארץ שנעל בית בדו או גיתו בשעה שגמרו העם לדרוך, והוליך את המפתח מיד לכוהן--אף על פי ששהה כמה ימים אחר שעברו הגיתות--הרי הכוהן בא ופותח בפניו, ומטבילו ודורך, ונוטל תרומה בטהרה; ואם לא עשה כן--לא ייטול תרומה מעם הארץ אלא זיתים או ענבים שאינן מוכשרין, שאינן מקבלין טומאה.
יא,ד הביא לו עם הארץ חבית של תרומה בשאר ימות השנה, ואמר בתוכה קודש, אפילו רביעית--מתוך שנאמן על טהרת הקודש, נאמן על הכול.
יא,ה אפילו בשעת הגיתות והבדים, שעמי הארץ נאמנין על התרומה--אינן נאמנין על הכלי הריקן, לומר שהוא טהור לתרומה; וכן אינן נאמנין לעולם על כלי ריקן, לומר שהוא טהור לקודש.
יא,ו [ה] כלי שהיה בתוכו יין או שמן, וראינו עם הארץ יושב ומשמרו כדי להוציא ממנו נסכים--הרי זה נאמן על טהרת הכלי, ואפילו קודם לגיתות ולבדים בשבעים יום; אבל קודם לשבעים, אינן נאמנין.
יא,ז במה דברים אמורים, בשאר ארץ ישראל. אבל בירושלים, נאמנין על כלי חרס הריקן לומר שהוא טהור לקודש לעולם: בין כלים דקין בין כלים גסין, בין שהיו הכלים ריקנין בין שהיו מלאים--הרי הוא נאמן על הכלי, אף על פי שהמשקין שבתוכו טמאין; אפילו היה בגדו שהוא מדרס בתוך הכלי, הרי הכלי בחזקת טהרה לקודש. ומפני מה הקלו בהם, מפני שאין עושין כבשונות בירושלים.
יא,ח [ו] מן המודעית ולפנים, נאמנין על כלי חרס; ומן המודעית ולחוץ, אין נאמנין; המודעית עצמה, פעמים כלפנים ופעמים כלחוץ. כיצד: היה חבר נכנס, ועם הארץ יוצא וכלי חרס בידו--הרי זה נאמן במודעית לומר שהוא טהור לקודש; היו שניהן נכנסין או שניהן יוצאין--אינו נאמן, עד שיהיו לפנים מן המודעית.
יא,ט [ז] קדר שהביא קדירות, והניחן לפנים מן המודעית, ובאו הלוקחין, והוא אומר להן שהן טהורות, ולקח קדירה, ונכנס בה--הרי היא טהורה לקודש, אבל לא לתרומה כמו שביארנו. לקח קדירה, ויצא בה חוץ למודעית--הרי זו טמאה, בין לתרומה בין לקודש: אף על פי שהן הן הקדירות, והוא הקדר עצמו--אינו נאמן אלא לפנים מן המודעית.
יא,י [ח] הלוקח כלי חרס מן הכבשן בכל מקום--הרי אלו טהורין, בין לקודש בין לתרומה; ואין אומרין, שמא נגע בהן עם הארץ: ואפילו לקח מן הסדר הראשון, ואף על פי שהכבשן פתוח וכבר נלקח חצייו--שלא גזרו טומאה על הכלים שבכבשן.
יא,יא [ט] טומאת עמי הארץ ברגל, כטהרה היא חשובה--שכל ישראל חברים, ברגל. וכליהן כולן ואוכליהן ומשקיהן, טהורין ברגל--מפני שהכול מטהרין עצמן, ועולין לרגל. לפיכך הן נאמנין בכל ימות הרגל, בין על הקודש בין על התרומה; ומשעבר הרגל, חוזרין לטומאתן.
יא,יב [י] הפותח חביתו והמתחיל בעיסתו ברגל, ועבר הרגל--הרי שאר החבית ושאר העיסה בחזקת טומאה, שהרי נגעו בה עמי הארץ; ואף על פי שלא נגע בה אלא בזמן שהוא כחבר, אינה טהורה אלא בימי הרגל בלבד.
יא,יג [יא] אחר הרגל, במוצאי יום טוב, היו מטבילין את כל הכלים שהיו במקדש, מפני שנגעו בהן עמי הארץ ברגל בשעת החג. ולפיכך היו אומרין היזהרו שלא תיגעו בשולחן, בשעה שמראין אותו לעולי רגלים, כדי שלא יהיה טמא במגען אחר הרגל ונמצא צריך טבילה והערב שמש, ונאמר בלחם הפנים "לפניי תמיד" (שמות כה,ל). וכל הכלים היו טעונין טבילה והערב שמש, חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחושת--מפני שציפוייהן כבטילין לגביהן.
יא,יד [יב] עם הארץ שאמר טהור אני מטומאת מת, או שאמר כלי זה טהור מטומאת מת--נאמן, ומטבילין אותו משום טומאת עם הארץ בלבד; וצריך הערב שמש, ואינו צריך הזיה. במה דברים אמורים, בששאלו ואמר טהור הוא. אבל הלוקח כלי סתם מרשות עם הארץ--חוששין לו שמא טמא מת הוא, ומזין עליו שלישי ושביעי ככל הכלים הנמצאין בכל מקום חוץ לירושלים: שלא גזרו טומאה על הכלים הנמצאין בירושלים, כמו שיתבאר בטומאת הספקות.
יב,א המפקיד כלים אצל עם הארץ, או שנתן כלי לאומן עם הארץ--הרי אלו טמאין טמא מת, וטמאין מדרס. אם מכירו שהוא אוכל בתרומה--טהורין מטמא מת, אבל טמאין מדרס: מפני שאשתו נידה יושבת עליהן שלא מדעתו, שהרי אין נזהרין מן הטומאות בבתי עמי הארץ.
יב,ב המניח כליו בפני עם הארץ, ואמר לו שמור לי את אלו--הרי אלו טמאין מדרס, וטהורין מטמא מת; הניחן על כתפו--טמאין מדרס, וטמא מת.
יב,ג שכח כליו בבית הכנסת--הרי הן טהורין, שאינה רשות עם הארץ גמורה. הניח כליו במרחץ, ובא ומצאן כמות שהן--טהורין; ומלמדין אותו, שלא יעשה כן. הניח גיתו ובורו--אף על פי שנכנס לעיר, ובא ומצא עם הארץ בצידו--טהורין, מפני שאין לו רשות שייכנס.
יב,ד [ג] המוסר מפתח ביתו לעם הארץ--כל שבבית טהור, שלא מסר לו אלא שמירת המפתח. [ד] המניח כליו בחלונות שבמרחץ, ונעל עליהן--אף על פי שנתן המפתח לעם הארץ, כליו טהורין; וכן אם חתם על החלון, או עשה לו סימן--אפילו מצא החותם מקולקל, הרי כליו טהורין.
יב,ה המניח עם הארץ בתוך ביתו לשומרו, וישב הוא מרחוק--בזמן שהוא רואה את הנכנסין ואת היוצאין--הרי כל שבבית מן האוכלין והמשקין וכלי חרס שאינו מוקף צמיד פתיל, טמאין; אבל המשכבות והמרכבות וכלי חרס המוקף צמיד פתיל, טהורין. ואם אינו רואה, לא את הנכנסין ולא את היוצאין--כל שבבית טמא: אפילו היה כפות או כרות ידיים ורגליים--הכול טמא, מפני שהן ברשות עם הארץ.
יב,ו חבר שהיה ישן בביתו של עם הארץ, והיו כליו מקופלין ומונחין תחת ראשו, וסנדליו וחביתו לפניו--הרי אלו טהורין: מפני שהן בחזקת שמירת בעליהן, ולא ייגע בהן עם הארץ--שהרי הוא אומר, עתה ייעור ויביט בי.
יב,ז עם הארץ ששאל מחבר מיטה זו שיישן עליה, וישן עליה בתוך ביתו של חבר--אין טמא אלא אותה המיטה, ועד מקום שהוא יכול לפשוט את ידו מאותה המיטה וליגע.
יב,ח חבר שאמר לעם הארץ, שמור לי פרה זו שלא תיכנס לבית, או שלא תשבר את הכלים--הרי הבית והכלים טהורין, שלא מסר לו אלא שמירת הפרה; אבל אם אמר לו שמור לי בית זה שלא תיכנס בו הפרה, וכלים אלו שלא תשברם--הרי הן טמאין.
יב,ט המניח עם הארץ בתוך ביתו ויצא, והניחו ער ומצאו ער, או ישן ומצאו ישן, או שהניחו ער ומצאו ישן--כל שבבית טהור; הניחו ישן ומצאו ער--כל מקום הקרוב ממנו שהוא יכול לפשוט את ידו וליגע בו, טמא.
יב,י וכן המניח אומנין בתוך ביתו--אין טמא, אלא עד מקום שיכולין לפשוט את ידיהן וליגע; ואין אומרין שמא עלו על גבי כיסא או סולם, ונגעו בכלים או באוכלין התלויין למעלה בכותל.
יב,יא [י] אשת חבר שהניחה לאשת עם הארץ טוחנת בתוך ביתה--אפילו פסקה הריחיים, ואפילו היו שתיים--אין טמא, אלא מקום שיכולין לפשוט את ידיהן וליגע. ואין אומרין שמא האחת טוחנת, והשנייה בילשה כל שבבית; ושמא נתלת, ועלת במקומות הגבוהות.
יב,יב [יא] האישה שנכנסה להוציא פת לעני, יצאת ומצאתו עומד בצד כיכרות--אפילו היו תרומה, הרי הן טהורות: שאין חזקתו ליגע שלא ברשות. וכן האישה שיצאה ומצאה אשת עם הארץ חותה גחלים מתחת הקדירה, הרי הקדירה טהורה.
יב,יג [יב] גבאי מלכות שנכנסו לתוך הבית למשכן, כל שבבית טמא; אם יש עימהן גוי, נאמנין לומר לא נגענו--מפני שאימת הגוי עליהן. במה דברים אמורים, בזמן שיש שם עדים שנכנסו, או שהיה המשכון בידם. אבל אם אמרו הן מעצמן, נכנסנו אבל לא נגענו--נאמנין: שהפה שאסר, הוא הפה שהתיר.
יב,יד [יג] הגנבים שנכנסו לתוך הבית--אין טמא אלא מקום רגלי הגנבים, מפני שהן מפחדין מלבלש אלא דבר שנוטלין. ומה הן מטמאין במקום הליכתן, האוכלין והמשקין וכלי חרס הפתוחים. אבל המשכבות והמרכבות וכלי חרס המוקפין צמיד פתיל, טהורין; ואם יש עימהן גוי או אישה, הכול טמא.
יב,טו [יד] הגבאים והגנבים שעשו תשובה והחזירו מעצמן, לא מחמת יראה, ואמרו, לא נגענו בכל מה שהיה בבית כשנכנסנו--הרי אלו נאמנין, אפילו על מקום רגליהן.
יב,טז [טו] המניח את ביתו פתוח ומצאו פתוח, או שמצאו נעול, אפילו הניחו נעול, ומצאו פתוח ולא נגנב ממנו כלום--כל שבבית טהור: שאני אומר הגנבים פתחוהו ונמלכו, והלכו להם ולא נכנסו. [טז] קורדום שאבד בבית, או שהניחו בזווית זו ובא ומצאו בזווית אחרת--הבית טמא: שאני אומר אדם טמא נכנס לכאן, ונטלו.
יב,יז הדר עם עם הארץ בחצר, ושכח כלים בחצר--אפילו חבייות מוקפות צמיד פתיל, או תנור מוקף צמיד פתיל--הרי אלו טמאין: עד שיעשה לתנור מחיצה גבוהה עשרה טפחים, כדי שלא יהיה ברשות עם הארץ.
יב,יח חבר שהייתה לו מחיצה או סוכה לפני פתחו של עם הארץ, או שהייתה מחיצה או סוכה של עם הארץ לפני פתחו של חבר--כלים שבסוכה או כלים שבמחיצה טמאים, מפני שיש לעם הארץ בסוכה זו או במחיצה זו רשות.
יב,יט חבר שהיה גגו למעלה מגגו של עם הארץ--הרי זה שוטח שם כלים ומניח טהרות, והן בחזקתן: ואף על פי שעם הארץ יכול לפשוט את ידו וליגע. וכן בגוי, אינו חושש לא משום טומאה ולא משום יין נסך.
יב,כ היו הגגות זה בצד זה, או שהיה גגו של עם הארץ למעלה, ושטח החבר כלים או הניח טהרות בגגו--הרי כל מקום שיכול עם הארץ לפשוט את ידו וליגע, בחזקת טומאה.
יב,כא [כ] שתי חצרות זו לפנים מזו, הפנימית של חבר והחיצונה של עם הארץ--חבר מניח שם כלים ושוטח שם פירות, אף על פי שיד עם הארץ מגעת לשם: מפני שנתפס עליו כגנב. [כא] חצר החלוקה בפסיפס, וחבר בצד זה ועם הארץ בצד זה--טהרותיו טהורות, אף על פי שיד עם הארץ מגעת: מפני שהם ברשות החבר.
יב,כב חבר שנפל דולייו לתוך בורו של עם הארץ, והלך להביא במה יעלנו--הרי זה טמא: מפני שהונח ברשות עם הארץ, שעה אחת. [כג] אשת עם הארץ שנכנסה לתוך ביתו של חבר להוציא בנו או בתו או בהמתו--כל שבבית טהור, מפני שנכנסה שלא ברשות.
יב,כג קדר חבר שהניח קדירותיו שמוכר, וירד לשתות--הרי הפנימייות טהורות, והחיצונות טמאות. במה דברים אמורים, בשהניחן סמוך לרשות הרבים--מפני שהעוברים והשבים נוגעים בחיצונות בשעת הליכה.
יב,כד היו רחוקות מרשות הרבים--אם היו כלי אומנותו בידו, הכול טמאות: מפני שכליו מוכיחין שהונחו למכור, ויד הכול ממשמשות בהן. ואם אין כלי אומנותו בידו, הכול טהורות--חזקתן שלא נגע בהן אדם.
יב,כה חבר שהניח אוכלין ומשקין על פתח חנותו, ונכנס--הרי אלו טמאים, מפני שהעוברים ממשמשין בהן.
יג,א כוהן שטיהר כליו לגת זו, והניחן לגת הבאה--הרי אלו בחזקתן: שאין עמי הארץ נוגעין בכלים של כוהן זה, שהן בתוך גיתו--מפני שהוא אוכל טהרות. אבל של ישראל--הרי אלו טמאות, עד שיאמר בליבי היה לשמור עם הארץ שייכנס לגת שלא ייגע בכלים.
יג,ב הרוצה לעשות יינו בטהרה באומנין עמי הארץ, הרי זה מטביל את הבוצרים; וכן אם היה עושה שמן, מטביל הבדדין: וצריך לעמוד על האומנין, עד שיטבלו בפניו--שהרי אינן יודעים הלכות טבילה וחציצה.
יג,ג יצאו חוץ לפתח בית הבד, ונפנו לאחורי הגדר, וחזרו--הרי אלו בטהרתן: עד כמה ירחיקו והן טהורין, עד כדי שלא ייסתרו מעיניו; אבל אם נסתרו מעיניו--חזרו לטומאתן, עד שיטבילם פעם שנייה, ויעריבו שמשן. [ג] הבדדין והבוצרים שנמצאת טומאה לפניהן, נאמנין לומר לא נגענו; וכן בתינוקות שביניהן.
יג,ד המטהר את הבדדין, והכניסן לבית הבד ונעל עליהן--אם היו שם כלים שנטמאו במדרס--הרי בית הבד כולו טמא, שמא נגעו באותן הכלים. ואפילו ראה אותן מקודם נזהרין מאותן הכלים, מפני טומאתן--הרי בית הבד טמא, שמא הסיטו אותן והן מדמין שאין המסיט טמא: שאין עמי הארץ בקיאין בטומאת היסט.
יג,ה היו חמריו ופועליו טעונין טהרות, ועוברין לפניו--אף על פי שהפליגו יותר ממיל, הרי אלו טהורות: מפני שהן בחזקת שהוא שומרן, והן מפחדין ליגע; ואומרין עכשיו יבוא, שהרי הוא אחרינו. אבל אם אמר להם, צאו ואני אבוא אחריכם--כיון שנתכסו מעיניו, הרי הן טמאות.
יג,ו חבר שהיה לבוש בחלוק ועטוף בטלית ומהלך, ואמר בליבי היה לשמור את החלוק, והייתי נזהר בו, והסחתי דעתי מן הטלית--הרי החלוק בטהרתו; והטלית טמאה, שמא נגע בה עם הארץ.
יג,ז היה סל על כתפו, ומגרפה בתוך הסל, ואמר בליבי היה לשמור את הסל ולשמור את המגרפה מדבר המטמאה, אבל לא מדבר הפוסלה--הסל טהור, והמגרפה טמאה; וכל תרומה שבסל פסולה, מפני המגרפה שפוסלת האוכלין שבסל.
יג,ח היה משתמש מן החבית בטהרה בחזקת שהיא חולין, ואחר כך נמצאת תרומה--אף על פי שהיא טהורה, הרי זו אסורה באכילה: שמא נגע בה טבול יום, שהוא פוסל בתרומה וטהור בחולין כמו שיתבאר; ואינו דומה משמר תרומה, למשמר חולין. ואם אמר בליבי היה לשומרה אפילו מדבר הפוסלה, הרי זו מותרת באכילה.
יג,ט נתחלפו לו כלים של שבת בכלים של חול, ולבשן--נטמאו: שאינו משמר כלים של חול, ככלים של שבת. מעשה בשתי נשים חברות, שנתחלפו להן כליהן בבית המרחץ; ובא מעשה לפני חכמים, וטימאו הכלים.
יג,י אפילו נפלה מעפרתו ממנו, ואמר לחבר תנה לי, ונתנה לו--נטמאת: גזירה שמא ייתננה לו עם הארץ; או שלא יהיה החבר משמרה--שאין אדם משמר כלים שאינן שלו ככליו, אלא אם כן הודיעו וסמך עליו.
יג,יא [ז] חבר שמת, והניח טהרות--הרי אלו טהורות. הניח כלים, הרי הן טמאים: שאני אומר שמא נטמאו והזה עליהן בשלישי, ועדיין לא הזה עליהן בשביעי; או שמא הזה עליהן בשביעי, ועדיין לא הטביל; או שמא עדיין לא הזה עליהן כל עיקר.
יג,יב [ח] מי שאמר לו עד אחד נטמאו טהרותיך, והלה שותק--הרי זה נאמן, והרי הן טמאות; ואם הכחישו ואמר, לא נטמאו--הרי הן בחזקתן, עד שיעידו שניים.
יג,יג היה עושה עימו בטהרות או בזבחים, ולאחר זמן מצאו ואמר לו בשעה שפגע בו, טהרות שעשיתי עימך נטמאו, וזבחים שעשיתי עימך נתפגלו--הרי זה נאמן; אבל אם פגע בו ולא אמר לו כלום, ואחר כך פגע בו פעם שנייה ואמר לו--אינו נאמן, אלא הרי זבחיו בחזקת כשרות וטהרותיו בחזקת טהרה.