יש בכללן שמונה ועשרים מצוות--ארבע מצוות עשה, וארבע ועשרים מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) לבדוק בסימני בהמה וחיה להבדיל בין טמאה לטהורה; (ב) לבדוק בסימני העוף להבדיל בין הטמא לטהור; (ג) לבדוק בסימני חגבים להבדיל בין טמא לטהור; (ד) לבדוק בסימני דגים להבדיל בין טמא לטהור; (ה) שלא לאכול בהמה וחיה טמאה; (ו) שלא לאכול עוף טמא; (ז) שלא לאכול דגים טמאים; (ח) שלא לאכול שרץ העוף; (ט) שלא לאכול שרץ הארץ; (י) שלא לאכול רמש הארץ; (יא) שלא לאכול תולעת הפירות כשתצא לארץ; (יב) שלא לאכול שרץ המים; (יג) שלא לאכול נבילה; (יד) שלא ליהנות בשור הנסקל; (טו) שלא לאכול טריפה; (טז) שלא לאכול אבר מן החי; (יז) שלא לאכול דם; (יח) שלא לאכול חלב בהמה טהורה; (יט) שלא לאכול גיד הנשה; (כ) שלא לאכול בשר בחלב; (כא) שלא לבשלו; (כב) שלא לאכול לחם תבואה חדשה; (כג) שלא לאכול קלי מן החדש; (כד) שלא לאכול כרמל מן החדש; (כה) שלא לאכול עורלה; (כו) שלא לאכול כלאי הכרם; (כז) שלא לאכול טבל; (כח) שלא לשתות יין נסך. וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.
א,א מצוות עשה הן הסימנין שמבדילין בהן בין בהמה וחיה ועוף ודג וחגב שמותר לאוכלן, ובין שאין מותר לאוכלן--שנאמר "והבדלתם בין הבהמה הטהורה, לטמאה, ובין העוף הטמא, לטהור" (ויקרא כ,כה), "ובין החיה, הנאכלת, ובין החיה, אשר לא תיאכל" (ויקרא יא,מז).
א,ב סימני בהמה וחיה נתפרשו בתורה, והם שני סימנין: "מפרסת פרסה", ו"מעלת גרה" (ויקרא יא,ג; דברים יד,ו)--עד שיהיו שניהם. וכל בהמה וחיה שהיא מעלת גרה, אין לה שיניים בלחי העליון. וכל בהמה שהיא מעלת גרה, הרי היא מפרסת פרסה--חוץ מן הגמל; וכל בהמה שהיא מפרסת פרסה, הרי היא מעלת גרה--חוץ מן החזיר.
א,ג לפיכך המוצא בהמה במדבר ואינו מכירה, ומצאה חתוכת הפרסות--בודק בפיה: אם אין לה שיניים למעלה, בידוע שהיא טהורה--והוא, שיכיר גמל. מצא בהמה שפיה חתוך--בודק בפרסותיה: אם היא שסועה, טהורה--והוא, שיכיר חזיר.
א,ד מצא פיה חתוך, ורגליה חתוכות--בודק בה אחר שישחטנה בכנפי העוקץ: אם מצא בשרה שם מהלך שתי וערב, טהורה--והוא שיכיר ערוד, שכן הוא בשרו מהלך שתי וערב.
א,ה [ד] בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה--אף על פי שאינו מפריס פרסה, ולא מעלה גרה, אלא כמין סוס או חמור לכל דבר--הרי זה מותר באכילה. במה דברים אמורים, בשילדה בפניו. אבל אם הניח פרה מעוברת בעדרו, ובא ומצא כמין חזיר כרוך אחריה--אף על פי שהוא יונק ממנה--הרי זה ספק, ואסור באכילה: שמא מן הטמאה נולד, ונכרך אחר הטהורה.
א,ו [ה] בהמה טמאה שילדה כמין בהמה טהורה--אף על פי שהוא מפריס פרסה, ומעלה גרה, והרי הוא כמין שור לכל דבר, או כמין שה--הרי זה אסור באכילה: שהגדל מן הטמא, טמא; והגדל מן הטהור, טהור. לפיכך דג טמא הנמצא במעי דג טהור, אסור, ודג טהור הנמצא במעי דג טמא, מותר--לפי שאינו גידוליו, אלא בלעו.
א,ז [ו] בהמה טהורה שילדה, או שנמצא בה, בריה שיש לה שני גבין, ושתי שדרות--אסורה באכילה; וזו היא "השסועה" שנאמרה בתורה--שנאמר "אך את זה לא תאכלו, ממעלי הגרה, וממפריסי הפרסה, השסועה" (דברים יד,ז), כלומר בריה שנולדה שסועה לשתי בהמות. [ז] וכן בהמה שנמצא בה דמות עוף--אף על פי שהוא עוף טהור, הרי זה אסור באכילה: לא הותר מן הנמצא בבהמה, אלא מה שיש לו פרסה.
א,ח אין לך בכל בהמה וחיה שבעולם שמותר באכילה, חוץ מעשרת המינין המנויין בתורה: שלושה מיני בהמה--והן שור, שה, ועז; ושבעת מיני חיה--אייל, וצבי, ויחמור, ואקו, ודישון, ותאו, וזמר. הן ומיניהן--כגון שור הבר והמריא, שהן ממין השור. וכל העשרה מינין ומיניהן, מעלי גרה ומפריסי פרסה; לפיכך מי שהוא מכירן, אינו צריך לבדוק לא בפה ולא ברגליים.
א,ט אף על פי שכולן מותרין באכילה, צריכין אנו להבדיל בין בהמה טהורה וחיה טהורה: שהחיה--חלבה מותר, ודמה טעון כיסוי; והבהמה הטהורה--חלבה בכרת, ואין דמה טעון כיסוי. [י] וסימני חיה, מפי השמועה הן.
א,י כל מין שהוא מפריס פרסה, ומעלה גרה, ויש לו קרניים מפוצלות כגון האייל--הרי זו חיה טהורה בוודאי. וכל שאין קרניו מפוצלות--אם היו קרניו כרוכות כקרני השור, וחדוקות כקרני העז, ויהיה החדק מובלע בהן, והדורות כקרני הצבי--הרי זו חיה טהורה: עד שיהיו בקרניים שלושה סימנין אלו--כרוכות, וחדוקות, והדורות.
א,יא במה דברים אמורים, במין שאינו מכירו; אבל שבעת מיני חיה האמורין בתורה, אם היה מכיר אותן--אפילו לא מצא לו קרניים--הרי זה אוכל חלבו, וחייב לכסות דמו.
א,יב שור הבר, מין בהמה הוא; והקרש--אף על פי שאין לו אלא קרן אחת, הרי הוא חיה. וכל שיסתפק לך אם הוא מין חיה או מין בהמה--חלבו אסור ואין לוקין עליו, ומכסין את דמו.
א,יג כלאיים הבא מן בהמה טהורה עם חיה טהורה, הוא הנקרא כוי--חלבו אסור ואין לוקין עליו, ומכסין את דמו; ואין מין טמא מתעבר ממין טהור כלל.
א,יד סימני עוף טהור, לא נתפרשו מן התורה; אלא מנה מינין טמאין בלבד, ושאר מיני העוף מותרין. והמינין האסורין, ארבעה ועשרים מין; ואלו הן: (א) נשר; (ב) פרס; (ג) עוזנייה; (ד) דאה, והיא "הראה" (דברים יד,יג) האמורה במשנה תורה; (ה) ואיה, והיא "הדיה" (שם) האמורה במשנה תורה; (ו) ומין האיה, שכן כתוב בה "למינה" (ויקרא יא,יד) מכלל שהן שני מינין; (ז) ועורב; (ח) וזרזיר, שכן נאמר בעורב "למינו" (ויקרא יא,טו; דברים יד,יד) להביא את הזרזיר; (ט) ויענה; (י) ותחמס; (יא) ושחף; (יב) ונץ; (יג) ושורניקא, והוא מין הנץ שכן כתוב בו "למינהו" (ויקרא יא,טז; דברים יד,טו); (יד) וכוס; (טו) ושלך; (טז) וינשוף; (יז) ותנשמת; (יח) וקאת; (יט) ורחם; (כ) חסידה; (כא) האנפה; (כב) ומין האנפה, שכן נאמר בה "למינה" (ויקרא יא,יט; דברים יד,יח); (כג) הדוכיפת; (כד) והעטלף. הרי ארבעה ועשרים.
א,טו כל מי שהוא בקי במינין אלו ובשמותיהן--הרי זה אוכל כל עוף שאינו מהן, ואין צריך בדיקה; ועוף טהור, נאכל במסורת--והוא, שיהיה דבר פשוט באותו מקום שזה עוף טהור. ונאמן צייד לומר, עוף זה התיר לי רבי הצייד--והוא, שהוחזק אותו צייד שהוא בקי במינין אלו ובשמותיהן.
א,טז מי שאינו מכירן, ואינו יודע שמותיהן--בודק בסימנין אלו שנתנו חכמים: כל עוף שהוא דורס ואוכל, בידוע שהוא מאלו המינין וטמא. ושאינו דורס ואוכל--אם יש בו אחד משלושה סימנין אלו, הרי זה עוף טהור; ואלו הן--אצבע יתרה, או זפק והיא המוראה, או שיהיה קורקבנו נקלף ביד.
א,יז לפי שאין בכל אלו המינין האסורין מין שאינו דורס, ויש בו אחד משלושה סימנין אלו, חוץ מפרס ועוזנייה; ופרס ועוזנייה אינן מצויין ביישוב, אלא במדברות איי הים הרחוקות עד מאוד שהן סוף היישוב.
א,יח היה הקורקבן נקלף בסכין, ואינו נקלף ביד, ואין בו סימן אחר--אף על פי שאינו דורס, הרי זה ספק; היה חזק ודבק, והניחו בשמש ונתרפה, ונקלף ביד--הרי זה מותר.
א,יט אמרו הגאונים, שמסורת בידיהם שאין מורין להתיר עוף הבא בסימן אחד, אלא אם כן היה אותו סימן שייקלף קורקבנו ביד; אבל אם אינו נקלף ביד--אף על פי שיש לו זפק או אצבע יתרה, מעולם לא התירוהו.
א,כ כל עוף שחולק את רגליו כשמותחין לו חוט, שתיים לכאן ושתיים לכאן, או שקולט מן האוויר, ואוכל באוויר--הרי זה דורס וטמא. וכל השוכן עם הטמאים, ונדמה להם--הרי זה טמא.
א,כא מיני חגבים שהתירה תורה, שמונה; ואלו הן: (א) חגב; (ב) ומין חגב, והיא הדובנית; (ג) חרגול; (ד) ומין חרגול, והיא עצרוניא; (ה) ארבה; (ו) ומין ארבה, והיא ציפורת כרמים; (ז) סולעם; (ח) ומין סולעם, והיא יוחנה ירושלמית.
א,כב מי שהוא בקי בהן ובשמותיהן, אוכל; והצייד נאמן עליהן, כעוף. ומי שאינו בקי, בודק בסימנין; ושלושה סימנין יש להן: כל שיש לו ארבע רגליים, וארבע כנפיים שחופות רוב אורך גופו ורוב היקף גופו, ויש לו שני כרעיים לנתר בהן--הרי זה מין טהור. ואף על פי שראשו ארוך ויש לו זנב--אם היה שמו חגב, טהור.
א,כג מי שאין לו עכשיו כנפיים או כרעיים, או שאין לו כנפיים החופות את רובו, ועתיד לגדל אותן אחר זמן כשיגדיל--הרי זה מותר מעתה.
א,כד ובדגים שני סימנין--סנפיר, וקשקשת: וסנפיר, הוא שפורח בו; וקשקשת, היא הדבוקה בכל גופו. וכל שיש לו קשקשת, יש לו סנפיר. אין לו עכשיו, וכשיגדיל יהיו לו, או שיש לו קשקשת כשהוא בים, וכשיעלה ישיר קשקשיו--הרי זה מותר. ומי שאין קשקשיו חופין את כולו, מותר: אפילו אין בו אלא סנפיר אחד, וקשקשת אחת--הרי זה מותר.
ב,א מכלל שנאמר "וכל בהמה מפרסת פרסה, ושוסעת שסע שתי פרסות, מעלת גרה, בבהמה--אותה, תאכלו" (דברים יד,ו)--שומע אני שכל שאינה מעלת גרה ומפרסת פרסה, אסורה; ולאו הבא מכלל עשה, עשה הוא.
ב,ב ובגמל ובחזיר ובארנבת ובשפן נאמר "את זה, לא תאכלו, ממעלי הגרה . . ." (ויקרא יא,ד; דברים יד,ז)--הא למדת שהן בלא תעשה, ואף על פי שיש בהן סימן אחד. וכל שכן שאר בהמה טמאה וחיה טמאה, שאין בה סימן כלל--שאיסור אכילתה בלא תעשה, יתר על עשה הבא מכלל "אותה, תאכלו" (ויקרא יא,ג; דברים יד,ו).
ב,ג [ב] לפיכך כל האוכל מבשר בהמה וחיה טמאה, כזית--לוקה מן התורה, בין שאכל מן הבשר בין שאכל מן החלב: לא חלק הכתוב בטמאים, בין בשרם לחלבם.
ב,ד [ג] האדם--אף על פי שנאמר בו "ויהי האדם, לנפש חיה" (בראשית ב,ז), אינו בכלל מיני חיה בעלת פרסה; לפיכך אינו בלא תעשה. והאוכל מבשר האדם או מחלבו, בין מן החי בין מן המת--אינו לוקה. אבל אסור הוא בעשה, שהרי מנה הכתוב שבעת מיני חיה ואמר בהן "זאת החיה אשר תאכלו" (ויקרא יא,ב)--הא כל שהוא חוץ מהן, לא תאכלו; ולאו הבא מכלל עשה, עשה הוא.
ב,ה [ד] האוכל כזית מבשר עוף טמא--לוקה מן התורה, שנאמר "ואת אלה תשקצו מן העוף, לא ייאכלו" (ויקרא יא,יג); והרי עבר על עשה, שנאמר "כל ציפור טהורה, תאכלו" (דברים יד,יא)--הא טמאה, לא תאכלו. וכן האוכל כזית מדג טמא--לוקה, שנאמר "ושקץ, יהיו לכם; מבשרם לא תאכלו" (ויקרא יא,יא); ועבר על עשה, שנאמר "כול אשר לו סנפיר וקשקשת . . . תאכלו" (ויקרא יא,ט)--מכלל שאין לו סנפיר וקשקשת, לא ייאכל. הא למדת שכל האוכל דג טמא, או בהמה וחיה טמאה, או עוף טמא--ביטל מצות עשה, ועבר על לא תעשה.
ב,ו [ה] חגב טמא, הרי הוא בכלל שרץ העוף; והאוכל כזית משרץ העוף--לוקה, שנאמר "וכול שרץ העוף, טמא הוא לכם: לא, ייאכלו" (דברים יד,יט). ואיזה הוא שרץ העוף, כגון זבוב ויתוש ודבורה וצרעה וכיוצא בהן.
ב,ז [ו] האוכל כזית משרץ הארץ--לוקה, שנאמר "וכל השרץ, השורץ על הארץ--שקץ הוא, לא ייאכל" (ויקרא יא,מא). ואיזה הוא שרץ הארץ, כגון חולד וצב ונחשים ועקרבים וחיפושית ונדל וכיוצא בהן. [ז] ושמונה שרצים האמורים בתורה, שהן "החולד והעכבר, והצב . . . והאנקה והכוח, והלטאה; והחומט, והתנשמת" (ויקרא יא,כט-ל)--האוכל מבשרן כעדשה, לוקה: שיעור אכילתן, כשיעור טומאתן. וכולם מצטרפין זה עם זה לכעדשה.
ב,ח במה דברים אמורים, בשאכל מהן אחר מיתתן. אבל החותך אבר מן החי מן אחד מהן, ואכלו--אינו לוקה עליו, עד שיהיה בו כזית; וכולן מצטרפין לכזית. אכל אבר שלם מן השרץ אחר שמת--אינו לוקה, עד שיהיה בו כעדשה.
ב,ט דם שמונה שרצים ובשרן מצטרף לכעדשה, והוא שיהיה הדם מחובר בבשר. וכן דם הנחש מצטרף לבשרו לכזית, ולוקה עליו--לפי שאין בשרו חלוק מדמו, ואף על פי שאינו מטמא; וכן כל כיוצא בו, משאר שרצים שאינן מטמאין.
ב,י דם שרצים שפירש, וכנסו ואכלו--לוקה עליו בכזית: והוא, שיתרו בו משום אוכל שרץ; אבל אם התרו בו משום אוכל דם--פטור, שאין חייבין אלא על דם בהמה וחיה ועוף. [יא] וכל השיעורין ומחלקותיהן, הלכה למשה מסיניי.
ב,יא [יב] האוכל כזית משרץ המים--לוקה מן התורה, שנאמר "אל תשקצו, את נפשותיכם, בכל השרץ, השורץ; ולא תיטמאו בהם" (ויקרא יא,מג): הרי כלל בלאו זה, שרץ הארץ ושרץ העוף ושרץ המים. איזה הוא שרץ המים--אלו הברייות הקטנות כמו התולעים והעלוקה שבמים, והברייות הגדולות ביותר שהן חיות הים: כללו של דבר--כל שאינו בצורת הדגים לא דג טמא ולא דג טהור, כגון כלב המים והדלפון והצפרדע וכיוצא בהן.
ב,יב [יג] אלו המינין הנבראין באשפות ובגופי הנבילות כגון רימה ותולעה וכיוצא בהן, שאינן נבראין מזכר ונקבה אלא מן הגללים שהסריחו וכיוצא בהן--הן הנקראין רומש על הארץ; והאוכל מהן כזית--לוקה, שנאמר "ולא תטמאו את נפשותיכם, בכל השרץ הרומש על הארץ" (ויקרא יא,מד), ואף על פי שאינן פרין ורבין. אבל "השרץ, השורץ על הארץ" (ויקרא יא,מא; ויקרא יא,מב), הוא שפורה ורובה מזכר ונקבה.
ב,יג [יד] אלו המינין הנבראין בפירות ובמאכלות, אם פירשו ויצאו לארץ--אף על פי שחזרו לתוך האוכל--מי שאכל מהן כזית, לוקה: שנאמר "לכל השרץ, השורץ על הארץ--לא תאכלום, כי שקץ הם" (ויקרא יא,מב), לאסור אלו שפירשו לארץ. אבל אם לא פירשו, מותר לאכול הפרי והתולעת שבתוכו.
ב,יד [טו] במה דברים אמורים, שהתליע האוכל אחר שנעקר מן הארץ. אבל אם התליע והוא מחובר--אותה התולעת אסורה כאילו פירשה לארץ, שעל הארץ נבראת; ולוקין עליה. ואם ספק, אסורה; לפיכך כל מיני פירות שדרכן להתליע כשהן מחוברין--לא יאכל עד שיבדוק הפרי מתוכו, שמא יש בו תולעת. ואם שהה הפרי אחר שנעקר שנים עשר חודש--אוכל בלא בדיקה, שאין תולעת שבו מתקיימת שנים עשר חודש.
ב,טו [טז] פירשו לאוויר ולא נגעו בארץ, או שפירשו מקצתן לארץ, או שפירשו אחר שמתו, או שנמצאת תולעת על הגרעינה מבפנים, או שיצאו מתוך האוכל לתוך אוכל אחר--כל אלו אסורין מספק, ואין לוקין עליהן.
ב,טז [יז] תולעת הנמצאת במעי הדגים, ובמוח שבראש הבהמה, והנמצאת בבשר--אסורה; אבל דג מליח שהתליע, הרי התולעת שבו מותרת, שהן כפירות שהתליעו אחר שנעקרו מן הארץ, שמותר לאוכלן כולן כאחת בתולעת שבתוכן.
ב,יז וכן המים שבכלים שהשריצו--הרי אותן השרצים מותרין לשתותן עם המים, שנאמר "כול אשר לו סנפיר וקשקשת במים, בימים ובנחלים--אותם תאכלו" (ויקרא יא,ט): כלומר במים בימים ובנחלים הוא שאתה אוכל את שיש לו, ואין אתה אוכל את שאין לו; אבל בכלים--בין שיש לו בין שאין לו, מותר.
ב,יח שרץ המים הנברא בשיחין ובבורות ובמערות--הואיל ואינן מים נובעין, והרי הן עצורים--הרי הן כמים שבכלים, ומותר; ושוחה ושותה ואינו נמנע, ואף על פי שבולע בשעת שתייה מאותן השרצים הדקים.
ב,יט במה דברים אמורים, שלא פירשו ממקום ברייתן. אבל אם פירש השרץ--אף על פי שחזר לתוך הכלי או לתוך הבור, אסור: פירש לדופני החבית, וחזר ונפל לתוך המים או לתוך השיכר--מותר; וכן אם פירש לדופני הבור או המערה, וחזר למים--מותר.
ב,כ המסנן את היין או את החומץ או את השיכר, ואכל מן היבחושין או היתושין והתולעת שסינן--לוקה משום שרץ המים, או שרץ העוף ושרץ המים: ואפילו חזרו לכלי אחר שסיננן, שהרי פירשו ממקום ברייתן. אבל אם לא סינן, שותה ואינו נמנע, כמו שפירשנו.
ב,כא זה שאמרנו בפרק זה, האוכל כזית--בשאכל כזית מבריה גדולה, או שצירף מעט מבריה זו ומעט מבריה זו שבמינה עד שאכל כזית. אבל האוכל בריה טמאה בפני עצמה כולה--הרי זה לוקה מן התורה, ואפילו הייתה פחותה מכחרדל, בין שאכלה מתה, בין שאכלה חיה; ואפילו סרחה הבריה, ונשתנת צורתה--הואיל ואכלה כולה, לוקה. [כב] נמלה שחסרה אפילו אחת מרגליה, אינו לוקה עליה אלא בכזית.
ב,כב לפיכך האוכל זבוב שלם או יתוש שלם, בין חי בין מת--לוקה משום שרץ העוף. [כג] הרי שהייתה הבריה משרץ העוף ומשרץ המים ומשרץ הארץ, כגון שהיו לה כנפיים והיא מהלכת על הארץ כשאר שרצים והייתה רבה במים, ואכלה--לוקה שלוש מלקייות; ואם הייתה יתר על זה מן המינין שנבראו בפירות, לוקה עליה ארבע מלקייות; ואם הייתה מן המינין שפרין ורבין, לוקה חמש. ואם הייתה מכלל עוף טמא יתר על הווייתה משרץ העוף, לוקה עליה שש מלקייות--משום עוף טמא, ומשום שרץ העוף, ומשום שרץ הארץ, ומשום שרץ המים, ומשום רומש על הארץ, ומשום תולעת הפירות: בין שאכלה כולה, בין שאכל ממנה כזית. לפיכך האוכל נמלה הפורחת הגדלה במים, לוקה חמש מלקייות.
ב,כג [כד] ריסק נמלות, והביא אחת שלמה וצירפה לאלו שנתרסקו, ונעשה הכול כזית, ואכלו--לוקה שש מלקייות: חמש משום נמלה האחת, ואחת משום כזית מנבילת הטמאים.
ג,א כל מאכל היוצא ממין מן המינין האסורין שלוקין על אכילתן--הרי אותו המאכל אסור באכילה מן התורה, כגון חלב בהמה וחיה הטמאים וביצי עוף ודג הטמאים: שנאמר "ואת בת היענה" (ויקרא יא,טז; דברים יד,טו), זו ביצתה; והוא הדין לכל האסור כיענה, ולכל הדברים הדומין לביצה.
ג,ב חלב האדם מותר באכילה, אף על פי שבשר האדם אסור באכילה; כבר ביארנו שהוא בעשה. [ג] דבש דבורים ודבש צרעים, מותר--מפני שאינו מתמצית גופן, אלא כונסין אותו מעל העשבים בתוך פיהן ומקיאות אותו בכוורת כדי שימצאו אותו לאכול ממנו בימות הגשמים.
ג,ג [ד] אף על פי שחלב האדם מותר, אסרו חכמים לגדול לינק אותו מן השדיים; אלא חולבת אישה לתוך הכלי, ושותה. וגדול שינק מן השד--כיונק שרץ, ומכין אותו מכת מרדות.
ג,ד [ה] יונק תינוק והולך, אפילו ארבע או חמש שנים. ואם גמלוהו ופירש שלושה ימים או יתר מחמת בורייו, ולא מחמת חולי--אינו חוזר ויונק: והוא, שגמלוהו אחר ארבעה ועשרים חודש; אבל בתוך זמן זה--אפילו גמלוהו חודש או שניים--מותר לחזור ולינק, עד סוף ארבעה ועשרים חודש.
ג,ה [ו] אף על פי שחלב בהמה טמאה וביצי עוף טמא אסורין מן התורה, אין לוקין עליהן: שנאמר "מבשרם לא תאכלו" (ויקרא יא,ח; דברים יד,ח)--על הבשר הוא לוקה, ואינו לוקה על הביצה ועל החלב; והרי האוכל אותן כאוכל חצי שיעור--שהוא אסור מן התורה, ואינו לוקה. אבל מכין אותו מכת מרדות.
ג,ו [ז] ייראה לי שהאוכל ביצי דגים טמאים הנמצאין במעיהן--כאוכל קרבי דגים, ולוקה מן התורה; וכן ביצי העוף התלויות באשכול, שעדיין לא פירשו ונגמרו--האוכל אותן לוקה, כאוכל בני מעיים שלהן.
ג,ז [ח] ביצת עוף טמא שהתחיל האפרוח להתרקם בה, ואכלה--לוקה משום אוכל שרץ העוף; אבל ביצת עוף טהור שהתחיל האפרוח להתרקם בה, ואכלה--מכין אותו מכת מרדות. [ט] נמצא עליה קורט דם--אם על החלבון, זורק את הדם ואוכל את השאר; ואם על החלמון, אסורה כולה. ביצה המוזרת, הנפש היפה תאכל. [י] אפרוח שנולד--אף על פי שלא נתפתחו עיניו, מותר לאוכלו.
ג,ח בהמה טהורה שנטרפה, חלבה אסור כחלב בהמה טמאה; וכן ביצת עוף שנטרף, כביצת עוף טמא. נתנבל העוף--אם נמצאת בו ביצה גמורה כנמכרת בשוק, הרי זו מותרת.
ג,ט [יא] אפרוח של ביצת טריפה--מותר, שאין מינו טמא. היה העוף ספק טריפה--כל הביצים שתלד בערימה ראשונה, משהין אותן: אם טענה ערימה שנייה והתחילה לילד, הותרו הראשונות; ואם לא ילדה, הרי הן אסורות.
ג,י [יב] חלב בהמה טמאה, אינו נקפה ועומד כחלב הטהורה; ואם נתערב חלב טהורה בחלב טמאה--כשתעמיד אותו--יעמוד חלב הטהורה, וייצא חלב הטמאה עם הקוס של גבינה. [יג] ומפני זה ייתן הדין שכל חלב הנמצא ביד גוי אסור, שמא עירב בו חלב בהמה טמאה; וגבינת הגויים מותרת, שאין חלב בהמה טמאה מתגבן. אבל בימי חכמי משנה גזרו על גבינת הגויים, ואסרוה מפני שמעמידין אותה בעור הקיבה של שחיטתן שהיא נבילה.
ג,יא ואם תאמר והלוא עור הקיבה דבר קטן הוא עד מאוד בחלב שעמד בו, ולמה לא ייבטל במיעוטו--מפני שהוא המעמיד את הגבינה; והואיל ודבר האסור הוא שהעמיד, הרי הכול אסור כמו שיתבאר.
ג,יב [יד] גבינה שמעמידין אותה הגויים בעשבים, או במי פירות כגון שרף תאנים, והרי הן ניכרין בגבינה--הורו מקצת גאונים שהיא אסורה: שכבר גזרו על כל גבינת הגויים, בין שהעמידוה בדבר אסור בין שהעמידוה בדבר מותר--גזירה, משום שהעמידוה בדבר האסור.
ג,יג [טו] האוכל גבינת הגויים, או חלב שחלבוהו ואין ישראל רואהו--מכין אותו מכת מרדות. החמאה של גויים--מקצת גאונים התירוה, שהרי לא גזרו על החמאה, וחלב הטמאה אינו עומד; ומקצת גאונים אסרוה, מפני ציחצוחי חלב שיישאר בה, שהרי הקוס שבחמאה אינו מעורב עם החמאה כדי שייבטל במיעוטו, וכל חלב שלהן חוששין לו, שמא עירב בו חלב טמאה.
ג,יד [טז] ייראה לי שאם לקח חמאה מן הגויים, ובישלה עד שהלכו להן ציחצוחי חלב--הרי זו מותרת: שאם תאמר נתערבו עימה ונתבשל הכול, בטלו במיעוטן. אבל החמאה שבישלו אותה גויים--אסורה משום גיעולי גויים, כמו שיתבאר.
ג,טו [יז] ישראל שישב בצד העדר של גוי, והלך הגוי והביא לו חלב מן העדר--אף על פי שיש בעדר בהמה טמאה--הרי זה מותר, ואף על פי שלא ראה אותו חולב: והוא, שיכול לראותו כשהוא חולב כשיעמוד, שהגוי מתיירא לחלוב מן הטמאה, שמא יעמוד ויראה אותו.
ג,טז [יח] ביצה ששני ראשיה כדין, או ששני ראשיה חדין, או שהיה חלמון מבחוץ וחלבון מבפנים--בידוע שהיא ביצת עוף טמא; ראשה אחד כד וראשה אחד חד, וחלבון מבחוץ וחלמון מבפנים--אפשר שהיא ביצת עוף טמא, ואפשר שהיא ביצת עוף טהור.
ג,יז לפיכך שואל לצייד הישראלי שמוכרה: אם אמר לו של עוף פלוני הוא, ועוף טהור הוא--סומך עליו; ואם אמר לו של עוף טהור הוא, ולא אמר לו שמו--אינו סומך עליו. [יט] לפיכך אין לוקחין ביצים מן הגויים--אלא אם היה מכיר אותן, ויש לו בהן טביעות עין שהן ביצי עוף פלוני הטהור; ואין חוששין להן שמא הן ביצי טריפה. ואין לוקחין מן הגויים ביצה טרופה כלל.
ג,יח [כ] ביצי דגים, סימניהם כסימני ביצי העוף: אם היו שני ראשיה כדין, או חדין--טמאין. אחד כד ואחד חד, שואל לישראלי המוכר: אם אמר לו, אני מלחתים והוצאתים מדג טהור--אוכל על פיו; ואם אמר לו, טהורין הן--אינו נאמן, אלא אם כן היה אדם שהוחזק בכשרות.
ג,יט [כא] וכן אין לוקחין גבינה וחתיכת דג שאין בהן סימן, אלא מישראלי שהוחזק בכשרות; אבל בארץ ישראל כשהייתה רובה לישראל, לוקחין מכל ישראלי שבה. והחלב לוקחין אותו מכל ישראל, בכל מקום.
ג,כ [כב] הכובש דגים טמאים, צירן אסור; אבל ציר חגבים טמאים מותר, מפני שאין בהן לחלוחית. לפיכך אין לוקחין ציר מן הגויים, אלא אם כן היה דג טהור משוטט בו, אפילו דג אחד.
ג,כא [כג] גוי שהביא עריבה מלאה חבייות פתוחות של ציר, ודג אחד טהור באחת מהן--כולן מותרות; היו סתומות--פתח אחת מהן ונמצא בה דג טהור, שנייה ונמצא בה דג טהור--כולן מותרות: והוא שיהיה ראשו של דג ושדרו קיים, כדי שיהא ניכר שהוא דג טהור.
ג,כב לפיכך אין לוקחין דגים מרוצצין מלוחין מן הגויים, והן הנקראין טרית טרופה; ואם היה ראש הדג ושדרו ניכר--אף על פי שהוא מרוצץ, מותר ליקח אותו מן הגויים. [כד] גוי שהביא גרב של חתיכות דג שחיתוכן שווה, והן ניכרין שכולן מין אחד, ונמצא בחתיכה אחת מהן קשקשין--הרי כולן מותרות.
ד,א האוכל כזית מבשר בהמה שמתה, או חיה שמתה, או עוף שמת--לוקה, שנאמר "לא תאכלו כל נבילה" (דברים יד,כא). וכל שלא נשחטה כראוי, הרי זו מתה; ובהלכות שחיטה, יתבאר השחיטה שהיא כראוי, ושאינה כראוי.
ד,ב אין אסור משום נבילה אלא מינין טהורין בלבד, מפני שהן ראויין לשחיטה, ואם נשחטו שחיטה כשרה, יהיו מותרין באכילה. אבל מינין טמאין, שאין שחיטה מועלת בהן--בין שנשחטה, בין שמתה כדרכה, בין שחתך בשר מן החי ממנה, ואכלו--אינו לוקה משום נבילה וטריפה, אלא משום אוכל בשר טמאה.
ד,ג האוכל עוף טהור חי כל שהוא, לוקה משום אוכל נבילה; ואף על פי שאין בו כזית, הואיל ואכלו כולו, לוקה. ואם אכלו אחר שמת, עד שיהיה בו כזית; ואף על פי שאין בכולו בשר כזית, הואיל ויש בכולו כזית, חייב עליו משום נבילה.
ד,ד האוכל כזית מבשר נפל בהמה טהורה, לוקה משום אוכל נבילה. ואסור לאכול מן הבהמה שנולדה, עד ליל שמיני, שכל שלא שהה שמונה ימים בבהמה, הרי זה כנפל; ואין לוקין עליו: ואם נודע לו שכלו לו חודשיו בבטן, ואחר כך נולד, שהן תשעה חודשים לבהמה גסה, וחמישה לדקה--הרי זה מותר ביום שנולד. [ה] השליה שיצאת עם הוולד, אסורה באכילה; והאוכלה פטור, שאינה בשר.
ד,ה [ו] האוכל כזית מבשר בהמה או חיה או עוף טהורין שנטרפו--לוקה, שנאמר "ובשר בשדה טריפה לא תאכלו, לכלב תשליכון אותו" (שמות כב,ל).
ד,ו "טריפה" (שמות כב,ל) האמורה בתורה--זו שטרפה אותה חית היער, כגון ארי ונמר וכיוצא בהן; וכן עוף שטרף אותו עוף הדורס, כגון נץ וכיוצא בו. ואין אתה יכול לומר, שטרפה אותה והמיתה אותה--שאם מתה, הרי היא נבילה; ומה לי מתה מחמת עצמה, או הכה בסיף והמיתה, או שברה ארי והמיתה. הא אינו מדבר אלא בשנטרפה, ולא מתה.
ד,ז אם הטריפה שלא מתה אסורה, יכול אם בא זאב וגרר הגדי ברגלו או בזנבו או באוזנו, ורדף והצילו מפיו, יהיה אסור--שהרי נטרף: תלמוד לומר "ובשר בשדה טריפה . . . לכלב תשליכון אותו" (שמות כב,ל), עד שיעשה אותה בשר הראוי לכלב.
ד,ח הא למדת שהטריפה האמורה בתורה--היא שטרפה אותה חית היער ושברה אותה, ונטת למות, ועדיין לא מתה. אף על פי שקדם ושחטה, קודם שתמות--הרי זו אסורה משום טריפה, הואיל ואי אפשר שתחיה ממכה זו הבאה עליה.
ד,ט [ח] נמצאת למד, שהתורה אסרה המתה--והיא הנבילה; ואסרה הנוטה למות מחמת מכותיה, ואף על פי שעדיין לא מתה--והיא הטריפה. וכשם שלא תחלוק במתה--בין מתה מחמת עצמה, בין שנפלה ומתה, בין שחנקה עד שמתה, בין שדרסתה חיה והרגתה: כך לא תחלוק בנוטה למות--בין שטרפתה חיה ושברתה, בין שנפלה מן הגג ונשתברו רוב צלעותיה, בין שנפלה ונתרסקו אבריה, בין שזרק בה חץ ונקב ליבה או ריאתה, בין שבא לה חולי מחמת עצמה וניקב ליבה או ריאתה או שיבר רוב צלעותיה וכיוצא בהן. הואיל והיא נוטה למות מכל מקום, הרי זו טריפה--בין שהיה הגורם בידי בשר ודם, בין שהיה בידי שמיים.
ד,י אם כן, למה נאמר בתורה "טריפה" (שמות כב,ל)--דיבר הכתוב בהווה: שאם לא תאמר כן, לא תיאסר אלא שנטרפה בשדה; אבל אם נטרפה בחצר, לא תיאסר. הא למדת, שאין הכתוב מדבר אלא בהווה; [ט] ועניין הכתוב שהנוטה למות מחמת מכותיה, ואי אפשר לה לחיות מחמת מכה זו--אסורה. מכאן אמרו חכמים, זה הכלל--כל שאין כמוה חויה, טריפה. ובהלכות שחיטה, יתבאר איזה חולי עושה אותה טריפה, ואיזה חולי אין עושה אותה טריפה.
ד,יא [י] וכן החותך בשר מן החי, מן הטהורים--הרי אותו הבשר טריפה; והאוכל ממנו כזית, לוקה משום אוכל טריפה: שהרי בשר זה, מבהמה שלא נשחטה ולא מתה; ומה לי טרפה אותה חיה, מה לי חתכה בסכין, מה לי בכולה, מה לי במקצתה. הרי הוא אומר "ובשר בשדה טריפה לא תאכלו" (שמות כב,ל)--כיון שנעשת הבהמה בשר בשדה, הרי היא טריפה.
ד,יב [יא] בהמה שהיא חולה מחמת שתשש כוחה, ונטת למות--הואיל ולא אירעה מכה באבר מאבריה הממיתין אותה, הרי זו מותרת: שלא אסרה תורה אלא כעין טרופת חית היער, שהרי נעשת בה מכה הממיתה אותה.
ד,יג [יב] אף על פי שהיא מותרת, גדולי החכמים לא היו אוכלין מבהמה שממהרין ושוחטין אותה כדי שלא תמות, ואף על פי שפירכסה בסוף שחיטה; ודבר זה אין בו איסור, אלא כל הרוצה להחמיר על עצמו בדבר זה, הרי זה משובח.
ד,יד [יג] השוחט בהמה חיה ועוף, ולא יצא מהן דם--הרי אלו מותרין; ואין אומרין, שמא מתה הייתה. וכן השוחט את הבריאה, ולא פירכסה--הרי זו מותרת. אבל המסוכנת, והיא כל שמעמידין אותה ואינה עומדת--אף על פי שהיא אוכלת מאכל הבריאות--אם שחטה ולא פירכסה כלל, הרי זו נבילה ולוקין עליה; ואם פירכסה, הרי זו מותרת, וצריך שיהיה הפירכוס בסוף השחיטה, אבל בתחילה אינו מועיל.
ד,טו [יד] כיצד הוא הפירכוס--בבהמה דקה, ובחיה בין גסה בין דקה: בין שפשטה ידה והחזירתה, או שפשטה רגלה אף על פי שלא החזירתה, או שכפפה רגלה בלבד--הרי זה פירכוס, ומותרת; אבל אם פשטה ידה ולא החזירתה--הרי זו אסורה, שאין זו אלא הוצאת נפש.
ד,טז ובבהמה גסה: אחד היד ואחד הרגל--בין שפשטה ולא כפפה, בין כפפה ולא פשטה--הרי זה פירכוס, ומותרת; ואם לא פשטה, לא יד ולא רגל, ולא כפפה כלל--הרי זו נבילה.
ד,יז ובעוף: אפילו לא ריפרף אלא בעינו, ולא כישכש אלא בזנבו--הרי זה פירכוס. [טו] השוחט את המסוכנת בלילה, ולא ידע אם פירכסה או לא פירכסה--הרי זו ספק נבילה, ואסורה.
ד,יח [טז] כל איסורין שבתורה, אין מצטרפין זה עם זה--חוץ מאיסורי נזיר, כמו שיתבאר שם; לפיכך הלוקח מעט חלב, ומעט דם, ומעט בשר בהמה טמאה, ומעט בשר נבילה, ומעט בשר דג טמא, ומעט בשר עוף טמא, וכיוצא באלו משאר האיסורין, וצירף מן הכול כזית, ואכלו--אינו לוקה, ודינו כדין אוכל חצי שיעור.
ד,יט [יז] כל הנבילות מצטרפות זו עם זו, ונבילה מצטרפת עם הטריפה. וכן כל בהמה וחיה הטמאים, מצטרפין זה עם זה; אבל בשר נבילה עם בשר בהמה טמאה, אין מצטרפין.
ד,כ כיצד: הלוקח מנבילת השור, ונבילת הצבי, ונבילת התרנגול, וקיבץ מן הכול כזית בשר, ואכלו--לוקה; וכן אם קיבץ חצי זית מנבילת בהמה טהורה, וחצי זית מן הטריפה, או חצי זית מבשר נבילה, וחצי זית מבשר מן החי מן הטהורה, ואכלו--לוקה. וכן בשר הגמל והחזיר והארנבת, שקיבץ מכולן כזית, ואכלו--לוקה. אבל אם צירף חצי זית מנבילת השור, וחצי זית מבשר הגמל--אינן מצטרפין; וכן כל כיוצא בזה.
ד,כא וכן כל בהמה טמאה ועוף טמא, או דג טמא ועוף טמא--אין בשר שניהן מצטרף, לפי שהן שני שמות: שהרי כל אחד מהן בלאו בפני עצמו, כמו שביארנו. אבל כל העופות הטמאין מצטרפין, כמו שמצטרפין כל בהמה וחיה הטמאות. זה הכלל: כל שאיסורן בלאו אחד, מצטרפין; בשני לאוין, אין מצטרפין--חוץ מנבילה וטריפה, הואיל והטריפה תחילת נבילה היא.
ד,כב [יח] האוכל מנבילה וטריפה, או מבהמה וחיה הטמאים--מן העור, ומן העצמות, ומן הגידים, ומן הקרניים והטלפיים, ומן הציפורניים של עוף ממקומות שמבצבץ משם הדם כשייחתכו, ומן השליה שלהן--אף על פי שהוא אסור, הרי זה פטור מפני שאין אלו ראויין לאכילה; ואין מצטרפין עם הבשר לכזית.
ד,כג [יט] קיבת הנבילה, וקיבת הטמאה--מותרת, מפני שהיא כשאר טינופות שבגוף; ולפיכך מותר להעמיד בקיבת שחיטת הנוכרי, ובקיבת בהמה וחיה טמאה. אבל עור הקיבה--הרי הוא כשאר המעיים, ואסור. [כ] עור הבא כנגד פניו של חמור, מותר באכילה--מפני שהוא כמו הפרש ומי רגליים, שהן מותרין.
ד,כד יש עורות שהן כבשר, והאוכל מהן כזית כאוכל מן הבשר--והוא, שיאכל אותן כשהן רכים. [כא] ואלו שעורותיהן כבשרן--עור האדם, ועור החזיר של יישוב, ועור חטורת של גמל שלא טענו עליו משא מעולם ולא הגיע למשא שעדיין היא רכה, ועור בית הבושת, ועור שתחת האליה, ועור השליל, ועור האנקה והכוח והלטאה והחומט; כל אלו העורות--כשהן רכין--הרי הן כבשר לכל דבר, בין לאיסור אכילה בין לטומאה.
ד,כה [כב] נאמר בשור הנסקל "ולא ייאכל את בשרו" (שמות כא,כח); והיאך היה אפשר לאוכלו אחר שנסקל, והרי הוא נבילה: אלא לא בא הכתוב אלא להודיעך, שכיון שנגמר דינו לסקילה--נאסר, ונעשה כבהמה טמאה; ואם קדם ושחטו שחיטה כשרה, הרי זה אסור בהניה, ואם אכל מבשרו כזית, לוקה. וכן כשייסקל, לא יימכר ולא ייתננו לכלבים או לגויים; לכך נאמר "לא ייאכל את בשרו". ופרש של שור הנסקל, מותר בהניה. נודע שהוא פטור מסקילה אחר שנגמר דינו, כגון שהוזמו עדיו--ייצא וירעה בעדר; ואם נודע אחר שנסקל, הרי זה מותר בהניה.
ה,א מפי השמועה למדו שזה שנאמר בתורה "לא תאכל הנפש, עם הבשר" (דברים יב,כג), לאסור אבר שנחתך מן החי; ועל אבר מן החי נאמר לנוח "אך בשר, בנפשו דמו לא תאכלו" (בראשית ט,ד). ואיסור אבר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף--בטהורים, אבל לא בטמאים.
ה,ב אחד אבר שיש בו בשר וגידים ועצמות, כגון היד והרגל, ואחד אבר שאין בו עצם, כגון הלשון והביצים והטחול והכליות והחלב וכיוצא בהן: אלא שהאבר שאין בו עצם--בין שחתך כולו בין שחתך מקצתו, הרי זה אסור משום אבר מן החי. והאבר שיש בו עצם--אינו חייב עליו משום אבר מן החי, עד שיפרוש כברייתו בשר וגידים ועצמות; אבל אם פירש מן החי הבשר בלבד--חייב עליו משום טריפה כמו שביארנו, לא משום אבר מן החי.
ה,ג האוכל מאבר מן החי כזית, לוקה. ואפילו אכל אבר שלם--אם יש בו כזית, חייב; פחות מכזית, פטור. חתך מן האבר כברייתו בשר וגידים ועצמות כזית, ואכלו--לוקה, אף על פי שאין בו בשר אלא כל שהוא; אבל אם הפריד האבר אחר שתלשו מן החי, והפריש הבשר מן הגידים ומן העצמות--אינו לוקה עד שיאכל כזית מן הבשר לבדו, ואין העצמות והגידים מצטרפין בו לכזית מאחר ששינה ברייתו.
ה,ד חלקו לאבר זה, ואכלו מעט מעט--אם יש במה שאכל כזית בשר, חייב; ואם לאו, פטור. לקח כזית מן האבר כברייתו, בשר וגידים ועצמות, ואכלו--אף על פי שנחלק בפיו בפנים קודם שיבלענו, חייב.
ה,ה תלש אבר מן החי, ונטרפה בנטילתו, ואכלו--חייב שתיים, משום אבר מן החי ומשום טריפה: שהרי שני האיסורין באין כאחת. וכן התולש חלב מן החי, ואכלו--לוקה שתיים, משום אבר מן החי ומשום חלב; תלש חלב מן הטריפה, ואכלו--לוקה שלוש.
ה,ו בשר המדולדל בבהמה, ואבר המדולדל בה--אם אינו יכול לחזור ולחיות--אף על פי שלא פירש אלא אחר שנשחטה, אסור; ואין לוקין עליו. ואם מתה הבהמה, רואין אותו כאילו נפל מחיים; לפיכך לוקין עליו משום אבר מן החי. אבל היכול לחזור ולחיות--אם נשחטה הבהמה, הרי זה מותר.
ה,ז שמט אבר או מיעכו או דכו, כגון הביצים שמיעך אותן או ניתקן--הרי זה אינו אסור מן התורה, שהרי יש בו מקצת חיים ולפיכך אין מסריח; ואף על פי כן אסור לאוכלו ממנהג שנהגו כל ישראל מקודם, שהרי הוא דומה לאבר מן החי.
ה,ח עצם שנשבר--אם היה הבשר או העור חופה רוב עובייו של עצם הנשבר ורוב היקף השבר, הרי זה מותר. ואם יצא העצם לחוץ, הרי האבר אסור; וכשישחוט הבהמה או העוף, יחתוך ממקום השבר וישליכו, והשאר מותר.
ה,ט נשבר העצם והיה הבשר חופה את רובו, אבל היה אותו הבשר מרוסס או נתאכל כבשר שהרופא גורדו מן החבורה, או שהיה מתלקט הרוב ממקומות הרבה, או שהיה הבשר שעליו נקבים נקבים, או שנסדק הבשר, או שנקדד כמין טבעת, או שנגרד הבשר מלמעלה עד שלא נשאר מן הבשר אלא כקליפה, או שנתאכל הבשר מלמטה מעל העצם שנשבר עד שנמצא הבשר החופה אינו נוגע בעצם--בכל אלו מורין לאסור, עד שיתרפא הבשר; ואם אכל מכל אלו, מכין אותו מכת מרדות.
ה,י [ט] המושיט ידו למעי הבהמה, וחתך מן הטחול ומן הכליות וכיוצא בהן, והניח החתיכות בתוך מעיה, ואחר כך שחטה--הרי אותן החתיכות אסורות משום אבר מן החי, ואף על פי שהוא בתוך מעיה; אבל אם חתך מן העובר שבמעיה, ולא הוציאו, ואחר כך שחטה--הרי חתיכות העובר או אברו, מותר הואיל ולא יצא.
ה,יא עובר שהוציא ידו או רגלו, נאסר אותו אבר לעולם, בין שחתכו קודם שתישחט אימו, בין שחתכו אחר שנשחטה אימו; ואפילו החזיר אותו אבר למעי אימו, ואחר כך נשחטה או נולד הוולד, וחיה כמה שנים--הרי אותו האבר, אסור משום טריפה: שכל בשר שיצא חוץ למחיצתו--נאסר כבשר שפירש מן החי, שנאמר "ובשר בשדה טריפה" (שמות כב,ל), כיון שיצא למקום שהוא לו כשדה, נעשה טריפה כמו שביארנו.
ה,יב [י] הוציא מקצת האבר, ונשאר מקצתו בפנים--אפילו לא נשאר אלא מיעוטו--היוצא אסור, ושבפנים מותר; ואם חתך היוצא מן האבר אחר שהחזירו, ונשחטה--חותך אותו שיצא בלבד, ושאר האבר מותר. ואם לא החזירו, וחתכו והוא בחוץ, בין שחתכו קודם שחיטה או אחר שחיטה--מקום החתך אסור, והוא המקום שכנגד האוויר: אחר שיחתוך היוצא, חוזר וחותך מקום החתך.
ה,יג [יא] אבל אבר עובר שיצא וחתכו קודם שחיטה, והוא בחוץ--הרי זה אבר מן החי, ולוקין עליו; ואם נחתך אחר שחיטה--האוכלו אינו לוקה, ואפילו מת העובר קודם שחיטה. ואם מתה הבהמה, ואחר כך חתכו--האוכלו לוקה משום אבר מן החי.
ה,יד [יב] עובר שהוציא אבר ונאסר האבר, ואחר כך נולד, והרי היא נקבה--החלב שלה אסור לשתותו מספק: הואיל והוא בא מכלל האברים, ויש בה אבר אחד אסור; והרי זה כחלב טריפה שנתערב בחלב טהורה.
ה,טו [יג] השוחט בהמה מעוברת ומצא בה שליל, בין חי בין מת--הרי זה מותר באכילה; ואפילו שליה, מותרת באכילה. ושליה שיצאת מקצתה, ושחט את הבהמה--אם הייתה שליה זו קשורה בוולד, מה שיצא ממנה אסור והשאר מותר. ואם לא הייתה קשורה בו, כולה אסורה, שמא שליה זו שיצאת מקצתה הלך ולד שהיה בה, וולד זה שנמצא בבטן הלכה שליה שלו; ואין צריך לומר שאם לא נמצא בבטן ולד כלל, שהשליה כולה אסורה.
ה,טז [יד] מצא בה עובר חי--אף על פי שהוא בן תשעה חודשים גמורים, ואפשר שיחיה--אינו צריך שחיטה, אלא שחיטת אימו מטהרתו; ואם הפריס על גבי קרקע, צריך שחיטה.
ה,יז [טו] קרע את הבהמה, או שחט בהמה טריפה, ומצא בה בן תשעה חי--צריך שחיטה להתירו, ואין שחיטת אימו מועלת לו; ואם לא גמרו לו חודשיו--אף על פי שהוא חי במעי הטריפה--הרי זה אסור, מפני שהוא כאבר מאימו. כל עובר שהוציא ראשו והחזירו, ואחר כך שחט את אימו--אין שחיטת אימו מועלת לו; והרי הוא כיילוד, וצריך שחיטה.
ו,א האוכל כזית מן הדם--במזיד, חייב כרת; בשוגג, מביא חטאת קבועה. ודבר מפורש בתורה שאינו חייב אלא על דם בהמה חיה ועוף בלבד, בין טמאים בין טהורים--שנאמר "וכל דם לא תאכלו, בכול מושבותיכם, לעוף, ולבהמה" (ויקרא ז,כו); וחיה בכלל בהמה, שנאמר "זאת הבהמה, אשר תאכלו . . . אייל וצבי, ויחמור" (דברים יד,ד-ה). אבל דם דגים וחגבים ושקצים ורמשים, ודם האדם--אין חייבין עליו משום דם; לפיכך דם דגים וחגבים טהורים, מותר לאוכלו, ואפילו כנסו בכלי ושתהו, מותר. ודם חגבים ודגים טמאים, אסור--משום שהוא תמצית גופן, כחלב בהמה טמאה; ודם שרצים כבשרן, כמו שביארנו.
ו,ב דם האדם--אסור מדברי סופרים, אם פירש; ומכין עליו מכת מרדות. אבל דם השיניים, בולעו ואינו נמנע. הרי שנשך בפת, ויצא עליה דם--גורד את הדם ואחר כך אוכל, שהרי פירש.
ו,ג אין חייבין כרת אלא על דם היוצא בשעת שחיטה ונחירה או התזת הראש, כל זמן שיש בו אדמדומית, ועל הדם הכנוס בתוך הלב, ועל דם הקזה כל זמן שהוא מקלח ויוצא. אבל הדם השותת בתחילת הקזה, קודם שיתחיל לקלח, ודם השותת בסוף הקזה, כשיתחיל הדם לפסוק--אין חייבין עליו, והרי הוא כדם האברים: שדם הקילוח, הוא הדם שהנפש יוצאה בו.
ו,ד דם התמצית ודם האברים--כגון דם הטחול, ודם הכליות, ודם ביצים, ודם המתכנס ללב בשעת שחיטה, ודם הנמצא בכבד--אין חייבין עליו כרת. אבל האוכל ממנו כזית--לוקה, שנאמר "וכל דם, לא תאכלו" (ויקרא ג,יז; ויקרא ז,כו); ובחיוב כרת הוא אומר "כי נפש הבשר, בדם היא" (ויקרא יז,יא), אינו חייב כרת אלא על הדם שהנפש יוצאה בו.
ו,ה השליל הנמצא במעי הבהמה, הרי דמו כדם היילוד: לפיכך הדם הנמצא כנוס בתוך ליבו, חייבין עליו כרת; אבל שאר דמו, הרי הוא כדם האברים.
ו,ו הלב, בין לצלי בין לקדירה--קורעו ומוציא את דמו, ואחר כך מולחו. ואם בישל הלב ולא קרעו--קורעו אחר שבישלו, ומותר; ואם לא קרעו--אין חייבין עליו כרת אלא אם כן היה לב בהמה, שכן יש בו כזית מדם שבתוך הלב שחייבין עליו כרת.
ו,ז הכבד--אם חתכה והשליכה לתוך החומץ, או לתוך מים רותחין עד שתתלבן--הרי זו מותרת לבשל אותה אחר כן; וכבר נהגו כל ישראל להבהבה על האור, ואחר כך מבשלין אותה, בין שבישלה לבדה, בין שבישלה עם בשר אחר. וכן מנהג פשוט שאין מבשלין המוח של ראש, ולא קולין אותו--עד שמהבהבין אותו באור.
ו,ח הכבד שבישלה, ולא היבהבה על האור ולא חלטה בחומץ או ברותחין--הרי הקדירה כולה אסורה, הכבד וכל שנתבשל עימה. ומותר לצלות כבד עם הבשר, בשפוד אחד--והוא, שתהיה הכבד למטה; ואם עבר וצליה למעלה מבשר, הרי זה אוכל. [ט] הטחול--מותר לבשלו אפילו עם הבשר, שאינו דם אלא בשר הדומה לדם.
ו,ט השובר מפרקת בהמה קודם שתצא נפשה, הרי הדם נבלע באברים; ואסור לאכול ממנה בשר חי, ואפילו חלטו. אלא כיצד יעשה: יחתוך החתיכה, וימלוח יפה יפה; ואחר כך יבשל או יצלה. וכבר ביארנו שהשוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהן דם, שהן מותרין.
ו,י אין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מולחו יפה יפה, ומדיחו יפה יפה. כיצד עושה: מדיח הבשר תחילה, ואחר כך מולחו יפה יפה, ומניחו במלחו כדי הילוך מיל; ואחר כך מדיחו יפה יפה, עד שייצאו המים זכים; ומשליכו מיד לתוך מים רותחין, אבל לא לפושרין--כדי שיתלבן מיד, ולא ייצא דם.
ו,יא כשמולחין הבשר, אין מולחין אותו אלא בכלי מנוקב; ואין מולחין אותו אלא במלח עבה כחול הגס, שהמלח הדק כקמח ייבלע בבשר ולא יוציא דם. וצריך לנפץ הבשר מן המלח, ואחר כך ידיחנו.
ו,יב כל הדברים האלו, לבשר שצריך לבשלו. אבל לצלי, מולח וצולה מיד. והרוצה לאכול בשר חי--מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה, ואחר כך יאכל; ואם חלטו בחומץ, מותר לאוכלו כשהוא חי, ומותר לשתות החומץ שחלטו בו, שאין החומץ מוציא דם.
ו,יג חומץ שחלט בו בשר, לא יחלוט בו פעם שנייה; וחתיכה שהאדימה בתוך החומץ--היא והחומץ אסורין, עד שימלוח אותה יפה יפה ויצלה. בשר שהאדים, וכן ביצי בהמה וחיה בקלף שעליהן, וכן העורף שבו המזרקים שהן מלאים דם--אם חתכן ומלחן כדת, מותר לבשלן; ואם לא חתכן וצלאן בשפוד, וצלה העורף ופיו למטה, או שצלאן כולן על הגחלים--הרי אלו מותרין.
ו,יד ראש הבהמה שצלהו בתנור, או בכבשן--אם תלהו ובית שחיטתו למטה, מותר: שהדם יוצא ושותת. ואם היה בית השחיטה מן הצד, מוחו אסור--שהדם מתקבץ לתוכו; ושאר הבשר שעל העצמות מבחוץ, מותר. הניח חוטמו למטה--אם הניח בו גמי או קנה כדי שיישאר פתוח וייצא דמו דרך חוטמו, מותר; ואם לאו, מוחו אסור.
ו,טו אין מניחין כלי תחת הצלי לקבל מימיו, עד שתכלה כל מראה אדמדומית שבו. וכיצד עושין: משליכין לתוך הכלי מעט מלח, ומניח הכלי עד שייצל; ולוקח השמנונית של מעלה, והמים של מטה שתחת השמנונית אסורה. [טז] פת שחתך עליה בשר צלי, מותר לאוכלה.
ו,טז דגים ועופות שמלחן זה עם זה--אפילו בכלי מנוקב, הדגים אסורין: שהדג רפה, ובולע דם היוצא מן העוף. ואין צריך לומר, אם מלח דג עם בשר בהמה או חיה.
ו,יז עופות שהניחן שלמים, ומילא חללן בשר וביצים, ובישלן--אסורות: שהדם יוצא לתוכן; ואף על פי שמלחן יפה יפה, ואפילו היה הבשר שבתוכן שלוק או צלי. ואם צלין, הרי אלו מותרות, אף על פי שהבשר שבתוכן חי, ואפילו פיהן למעלה.
ו,יח בני מעיים שמילאן על דרך זו בבשר צלי או שלוק, או שמילאן בביצים, ושלקן או קלין--הרי אלו מותרין, שאין מחזיקין דם בבני מעיים; וכן הורו הגאונים.
ו,יט עופות שטפלן בבצק וצלין, בין שלמים בין מחותכין--אם טפלן בסולת גסה--אפילו הסמיקה הטפילה, אוכל את הטפילה: מפני שהיא סולת גסה, מתפררת ויוצא הדם. ואם טפלן בקמח חיטים שלתתן--אם הייתה הטפילה לבנה כמו הכסף, מותר לאכול ממנה; ואם לאו, אסורה. טפלן בשאר קמחין--אם האדימו, אסורין; ואם לא האדימו, מותרין.
ו,כ סכין ששחט בה, אסור לאכול בה רותח: עד שילבן הסכין, או ישחיזנה כולה במשחזת, או ינעצנה בקרקע קשה עשרה פעמים; ואם חתך בה רותח, מותר. וכן אינו חותך בה צנון וכיוצא בו מדברים החריפים, לכתחילה; ואם הדיח הסכין, או קינחה בכלי--מותר לחתוך בה צנון וכיוצא בו, אבל לא רותח.
ו,כא קערה שמלח בה בשר, אפילו הייתה שוועה באבר--אסור לאכול בה רותח לעולם, שכבר נבלע הדם בחרסיה.
ז,א האוכל כזית חלב--במזיד, חייב כרת; בשוגג, מביא חטאת קבועה. ובפירוש בתורה שאינו חייב אלא על שלושה מיני בהמה טהורה בלבד, שנאמר "כל חלב שור וכשב, ועז--לא תאכלו" (ויקרא ז,כג)--בין שאכל מחלב שחוטה, בין שאכל מחלב נבילה וטריפה שלהן. אבל שאר בהמה וחיה, בין טמאה בין טהורה--חלבה כבשרה. וכן נפל של שלושה מיני בהמה טהורה, חלבו כבשרו; והאוכל מחלבו כזית, לוקה משום אוכל נבילה.
ז,ב האוכל מחלב נבילה וטריפה--חייב משום אוכל חלב, ומשום אוכל נבילה וטריפה: מתוך שנוסף האיסור בבשרה שהיה מותר, נוסף על החלב; ולפיכך לוקה שתיים.
ז,ג השוחט בהמה ומצא בה שליל--כל חלבו מותר, ואפילו מצאו חי: מפני שהוא כאבר ממנה. ואם שלמו לו חודשיו, ומצאו חי--אף על פי שלא הפריס על הקרקע, ואינו צריך שחיטה--חלבו אסור, וחייבין עליו כרת; ומוציאין ממנו כל החוטין והקרומות האסורין, כשאר הבהמות.
ז,ד הושיט ידו למעי הבהמה, וחתך מחלב העובר שכלו לו חודשיו, והוציאו--הרי זה חייב עליו כאילו חתכו מחלב האם עצמה, שהחודשים הן הגורמין לאיסור החלב.
ז,ה שלושה חלבים הן, שחייבין עליהן כרת--חלב שעל הקרב, ושעל שתי הכליות, ושעל הכסלים. אבל האליה, מותרת באכילה--לא נקראת חלב אלא לעניין קרבן בלבד, כמו שנקראו חלבים כליות ויותרת הכבד לעניין קרבן: כמו שאתה אומר "חלב הארץ" (בראשית מה,יח), ו"חלב, כליות חיטה" (דברים לב,יד)--שהוא טובם; ולפי שמרימין דברים אלו מן הקרבן לשריפה לה', נקראו חלב--שאין שם דבר טוב, אלא המורם לה'. ולכך נאמר בתרומת מעשר "בהרימכם את חלבו, ממנו" (במדבר יח,ל; במדבר יח,לב).
ז,ו חלב שעל המסוס, ושעל בית הכוסות--הוא החלב שעל הקרב; וחלב שבעיקרי הירכות מבפנים--חייבין עליו כרת, והוא החלב שעל הכסלים. ויש שם חלב על הקיבה--עקום כמו קשת, והוא האסור; וחוט משוך כמו יתר, והוא מותר. חוטין שבחלב אסורין, ואין חייבין עליהן כרת.
ז,ז חלב שהבשר חופה אותו, מותר--שעל הכסלים אסר הכתוב, לא שבתוך הכסלים; וכן חלב שעל הכליות נאסר, לא שבתוך הכליות. ואף על פי כן נוטל אדם לובן שבתוך הכליה, ואחר כך אוכל אותה; ואינו צריך לחטט אחריו.
ז,ח יש כמו שתי פתילות של חלב בעיקרי המותניים, סמוך לראש הירך--כשהבהמה חויה, חלב זה נראה במעיים, וכשתמות, ידבק הבשר בבשר ויתכסה חלב זה ואינו נראה עד שיתפרק הבשר מן הבשר; ואף על פי כן הרי זה אסור, שאין זה חלב שהבשר חופה אותו. וכל מקום שתמצא בו החלב תחת הבשר, והבשר מקיף אותו מכל סביביו ולא ייראה עד שייקרע הבשר--הרי זה מותר.
ז,ט חלב הלב, וחלב המעיים והן הדקין המלופפין--כולן מותרין, והרי הן כשומן שהוא מותר: חוץ מראש המעי הסמוך לקיבה, שהיא תחילת בני מעיים--שצריך לגרוד החלב שעליו, וזה הוא חלב שעל הדקין שאסור. ויש מן הגאונים שיאמר שראש המעי הזה שצריך לגורדו, הוא המעי שייצא בו הראי שהוא סוף המעיים.
ז,י יש בגוף הבהמה חוטין וקרומות שהן אסורין--מהן משום חלב, ומהן משום דם. וכל חוט או קרום שהוא אסור משום "כל דם, לא תאכלו" (ויקרא ג,יז; ויקרא ז,כו)--צריך לנוטלו, ואחר כך ימלוח ויבשל הבשר כמו שאמרנו: ואם חתכו ומלחו, אינו צריך לנוטלו; ואם לצלי הוא, אינו צריך לנוטלו. וכל חוט או קרום שהוא אסור משום "כל חלב" (ויקרא ג,יז; ויקרא ז,כג)--בין לצלי בין לבישול, צריך לנוטלו מן הבהמה.
ז,יא חמישה חוטין יש בכסלים, שלושה מן הימין ושניים מן השמאל: השלושה שמן הימין, מתפצל כל אחד מהם לשניים שניים; והשניים שמן השמאל, מתפצלין לשלושה שלושה. וכולן, משום חלב; וחוטי הטחול וחוטי הכליות, משום חלב.
ז,יב וכן קרום שעל הטחול, וקרום שעל הכסלים, וקרום שעל הכליות--אסורין משום חלב. וקרום שעל דד הטחול, חייבין עליו כרת; ושאר הקרום אסור, ואין חייבין עליו.
ז,יג [יב] ושני קרומות יש לכליה--העליון, חייבין עליו כרת כחלב שעל הכליה; והתחתון, הרי הוא כשאר קרומות וחוטין שהן אסורין ואין בהן כרת.
ז,יד [יג] חוטי הלב, וחוטי היד, וחוטי העוקץ, וחוטי הלחי התחתון שבצד הלשון מכאן ומכאן, וכן החוטין הדקין שהן בתוך חלב הדקין כמו בית עכביש מסובכין זה בזה, וקרום שעל המוח שבקודקוד, וקרום שעל הביצים--הכול אסורין משום דם.
ז,טו [יד] ביצי גדי או טלה שלא השלים שלושים יום, מותר לבשלן בלא קליפה. לאחר שלושים יום--אם נראו בהן חוטין דקין אדומין--בידוע שהלך בהן הדם, ולא יבשל עד שיקלוף, או עד שיחתוך וימלוח, כמו שביארנו; ואם עדיין לא נראו בהן החוטין האדומין, מותרין. [טו] וכל בני מעיים שהמאכל סובב בחללן, אין מחזיקין בהן דם.
ז,טז ייראה לי שכל אלו החוטין והקרומות, איסורן מדברי סופרים. ואם תאמר שהן אסורין מן התורה, בכלל "כל חלב" (ויקרא ג,יז; ויקרא ז,כג) "וכל דם" (ויקרא ג,יז; ויקרא ז,כו)--אין לוקין עליהן אלא מכת מרדות; ויהיו כחצי שיעור, שהוא אסור מן התורה ואין לוקין עליו.
ז,יז אין מולחין חלבים עם הבשר, ולא מדיחין חלבים עם הבשר. וסכין שחתך בה חלבים, לא יחתוך בה בשר; וכלי שהדיח בו חלבים, לא ידיח בו בשר. לפיכך צריך הטבח להתקין לו שלוש סכינין--אחת ששוחט בה, ואחת שמחתך בה בשר, ואחת שמחתך בה חלבים. [יח] ואם דרך אותו מקום שידיח הטבח הבשר בחנות--צריך להתקין שני כלים של מים, אחד שמדיח בו בשר ואחד שמדיח בו חלבים.
ז,יח [יט] ואסור לטבח לפרוס חלב הכסלים על הבשר, כדי לנאותו--שהקרום שעל החלב דק, ויתמעך ביד הטבח ויזוב החלב וייבלע בבשר. וכל הדברים האלו, אסור לעשותן; ואם נעשו, לא נאסר הבשר, ואין מכין את העושה, אלא מלמדין אותו שלא יעשה.
ז,יט [כ] וכן אין מולחין את הבשר קודם שיסיר ממנו הקרומות והחוטין האסורין; ואם מלח, מסירן אחר שנמלחו: ואפילו היה בהן גיד הנשה--מסירו אחר שנמלח, ומבשל.
ז,כ [כא] וטבח שדרכו לנקות הבשר, ונמצא אחריו חוט או קרום--מלמדין אותו, ומזהירין אותו שלא יזלזל באיסורין.
ז,כא אבל אם נמצא אחריו חלב--אם היה כשעורה, מעבירין אותו; ואם נמצא אחריו כזית חלב, אפילו במקומות הרבה--מכין אותו מכת מרדות, ומעבירין אותו: מפני שהטבח נאמן על החלב.
ח,א גיד הנשה--נוהג בבהמה וחיה הטהורין, ואפילו בנבילות וטריפות שלהן; ונוהג בשליל ובמוקדשין, בין קודשים הנאכלין בין קודשים שאינן נאכלין. ונוהג בירך של ימין, ובירך של שמאל. ואין אסור מן התורה אלא שעל כף הירך בלבד, שנאמר "אשר על כף הירך" (בראשית לב,לג); אבל שאר הגיד שלמעלה מן הכף, ושלמטה עד סופו, וכן חלב שעל הגיד--אינו אסור אלא מדברי סופרים. ושני גידין הן--הפנימי הסמוך לעצם, אסור מן התורה; והעליון כולו, אסור מדברי סופרים.
ח,ב האוכל מגיד הנשה הפנימי, ממקום שעל הכף--לוקה; ואם אכל מחלבו, או משאר הגיד הפנימי, או מכל החיצון--מכין אותו מכת מרדות. וכמה שיעור אכילה, כזית; ואם אכל הגיד שעל הכף כולו--אף על פי שאין בו כזית--לוקה, מפני שהוא כבריה בפני עצמה.
ח,ג אכל כזית מגיד הנשה של ימין, וכזית מגיד הנשה של שמאל, או שאכל שני גידים כולן, אף על פי שאין בהן כזית--לוקה שמונים; וכן הוא לוקה, על כל גיד וגיד.
ח,ד העוף--אין בו משום גיד הנשה, מפני שאין לו כף ירך אלא ירכו עגול. ואם נמצא עוף שירכו כירך הבהמה שיש לו כף--גיד הנשה שלו אסור, ואין לוקין עליו. וכן בהמה שכף ירכה ארוך כשל עוף--גיד הנשה שלה אסור, ואין לוקין עליו.
ח,ה האוכל גיד הנשה מבהמה וחיה הטמאים--פטור, מפני שאינו נוהג בטמאה אלא בבהמה שכולה מותרת; ואינו כאוכל משאר גופה, שאין הגידים מכלל הבשר, כמו שביארנו. ואם אכל מחלב שעל הגיד, הרי זה כאוכל מבשרה.
ח,ו האוכל גיד הנשה של נבילה, או של טריפה, או של עולה--חייב שתיים: מתוך שנכלל באיסור שאר גופה שהיה מותר, נכלל גם הגיד ונוסף עליו איסור אחר.
ח,ז הנוטל גיד הנשה--צריך לחטט אחריו, עד שלא ישאיר ממנו כלום. ונאמן הטבח על גיד הנשה, כשם שנאמן על החלב; ואין לוקחין בשר מכל טבח: אלא אם היה אדם כשר ומוחזק בכשרות--הוא ששוחט לעצמו, ומוכר, ונאמן. [ח] במה דברים אמורים, בחוצה לארץ; אבל בארץ ישראל בזמן שכולה לישראל, לוקחין מכל אדם.
ח,ח [ט] טבח הנאמן למכור בשר, ונמצא בשר נבילה או בשר טריפה--מחזיר את הדמים לבעלים; ומשמתין אותו, ומעבירין אותו. ואין לו תקנה לעולם ליקח ממנו בשר--עד שילך למקום שאין מכירין אותו, ויחזיר אבידה בדבר חשוב, או ישחוט לעצמו ויוציא טריפה לעצמו בממון חשוב: שוודאי עשה תשובה, בלא הערמה.
ח,ט [י] הלוקח בשר ושלחו ביד אחד מעמי הארץ, הרי זה נאמן עליו; ואף על פי שאינו מוחזק בכשרות, אין חוששין לו שמא יחליף. ואפילו עבדי ישראל ואמהותיהן, נאמנין בדבר זה; אבל לא גויים, שמא יחליף.
ח,י [יא] עשר חנייות, תשע מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה, ולקח בשר מאחת מהן, ואין ידוע ממי לקח--הרי זה אסור. אבל בשר הנמצא מושלך בשוק, הלוך אחר הרוב: אם היו רוב המוכרין גויים, אסור; ואם היו רוב המוכרין ישראל, מותר. [יב] וכן בשר הנמצא ביד גוי--אם היו מוכרי הבשר ישראל, מותר. זה הוא דין תורה; וכבר אסרו חכמים כל הבשר הנמצא, בין בשוק בין ביד גוי--אף על פי שכל השוחטין וכל המוכרין ישראל.
ח,יא ולא עוד אלא הלוקח בשר והניחו בביתו, ונעלם מן העין--אסור: אלא אם כן היה לו בו סימן, או שהיה לו בו טביעות עין והוא מכירו ודאי שהוא זה, או שהיה צרור וחתום.
ח,יב [יג] תלה כלי מלא חתיכות בשר, נשבר הכלי ונפלו החתיכות לארץ, ובא ומצא חתיכות, ואין לו בהן סימן ולא טביעות עין--הרי זה אסור: שאנו אומרים אותו בשר גררתו חיה או שרץ, וזה בשר אחר הוא.
ח,יג [יד] גיד הנשה, מותר בהנאה. לפיכך מותר לאדם לשלוח לנוכרי ירך שגיד הנשה בתוכה, ונותן לו הירך שלמה בפני ישראל; ואין חוששין שמא יאכל ממנה ישראלי זה, קודם שיינטל הגיד--שהרי מקומו ניכר. לפיכך אם הייתה הירך חתוכה--לא ייתננה לגוי בפני ישראל, עד שייטול הגיד: שמא יאכל ממנה ישראל.
ח,יד [טו] כל מקום שנאמר בתורה לא תאכל, לא תאכלו, לא יאכלו, לא יאכל--אחד איסור אכילה, ואחד איסור הניה במשמע: עד שיפרט לך הכתוב, כדרך שפירט בנבילה "לגר אשר בשעריך תיתננה ואכלה" (דברים יד,כא); ובחלב שנאמר בו "ייעשה לכל מלאכה" (ויקרא ז,כד). או עד שיתפרש בתורה שבעל פה שהוא מותר בהניה, כגון שקצים, ורמשים, ודם, ואבר מן החי, וגיד הנשה--שכל אלו מותרין בהניה מפי הקבלה, אף על פי שהן אסורין באכילה.
ח,טו [טז] כל מאכל שהוא אסור בהניה--אם נהנה ולא אכל, כגון שמכר או נתן לגוי או לכלבים--אינו לוקה; ומכין אותו מכת מרדות, והדמים מותרין. וכל דבר שאסור באכילה, ומותר בהניה--אף על פי שהוא מותר בהניה--אסור לעשות בו סחורה, ולכוון מלאכתו בדברים אסורין: חוץ מן החלב, שהרי נאמר בו "ייעשה לכל מלאכה" (ויקרא ז,כד).
ח,טז לפיכך אין עושין סחורה לא בנבילות, ולא בטריפות, ולא בשקצים, ולא ברמשים. [יז] הצייד שנזדמנו לו חיה או עוף ודג טמאין וצדן, או שניצודו לו טמאין וטהורין--מותר למוכרן; אבל לא יכוון מלאכתו לטמאין.
ח,יז ומותר לעשות סחורה בחלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו, ובגבינת הגויים, וכיוצא בהן. [יח] זה הכלל: כל שאיסורו מן התורה, אסור לעשות בו סחורה; וכל שאיסורו מדבריהם--מותר לעשות בו סחורה, בין בספקו בין בוודאו.
ט,א בשר בחלב--אסור לבשלו ואסור לאוכלו מן התורה, ואסור בהניה; וקוברין אותו, ואפרו אסור כאפר כל הנקברין. ומשיבשל משניהם כזית--לוקה, שנאמר "לא תבשל גדי, בחלב אימו" (שמות כג,יט; שמות לד,כו; דברים יד,כא). וכן האוכל כזית משניהם, מן הבשר והחלב שנתבשלו כאחד--לוקה, ואף על פי שלא בישל. [ב] לא שתק הכתוב מלאסור האכילה אלא מפני שאסר הבישול--כלומר ואפילו בישולו אסור, ואין צריך לומר אכילתו: כמו ששתק מלאסור הבת, מאחר שאסר בת הבת.
ט,ב [ג] אין אסור מן התורה אלא בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה, שנאמר "לא תבשל גדי, בחלב אימו" (שמות כג,יט; שמות לד,כו; דברים יד,כא)--וגדי הוא כולל ולד השור וולד השה וולד העז, עד שיפרוט ויאמר גדי עיזים; ולא נאמר "גדי בחלב אימו", אלא שדיבר הכתוב בהווה.
ט,ג אבל בשר בהמה טהורה שבישלו בחלב בהמה טמאה, או בשר בהמה טמאה שבישלו בחלב בהמה טהורה--מותר לבשל, ומותר בהניה; ואין חייבין על אכילתו, משום בשר בחלב. [ד] וכן בשר חיה.
ט,ד ועוף, בין בחלב בהמה בין בחלב חיה--אינו אסור באכילה מן התורה; לפיכך מותר לבשלו, ומותר בהניה. ואסור באכילה מדברי סופרים--כדי שלא יפשטו העם ויבואו לידי איסור בשר בחלב של תורה, ויאכלו בשר טהורה בחלב טהורה: שהרי אין משמע הכתוב, אלא גדי בחלב אימו ממש. לפיכך אסרו כל בשר בחלב.
ט,ה דגים וחגבים, מותר לאוכלן בחלב; והשוחט עוף, ונמצא בו ביצים גמורות--מותר לאוכלן בחלב.
ט,ו בשר המעושן, והמבושל בחמי טבריה, וכיוצא בהן--אין לוקין עליו; וכן המבשל בשר במי חלב, או בחלב מתה, או בחלב זכר, או שבישל דם בחלב--פטור, ואינו לוקה על אכילתו משום בשר בחלב. אבל המבשל בשר מתה או חלב וכיוצא בהן, בחלב--לוקה על בישולו; ואינו לוקה על אכילתו, משום בשר בחלב: שאין איסור בשר בחלב חל על איסור נבילה או איסור חלב--שאין כאן לא איסור כולל, ולא איסור מוסיף, ולא איסור בת אחת.
ט,ז המבשל שליל בחלב, חייב; וכן האוכלו. אבל המבשל שליה, או עור וגידים ועצמות, ועיקרי קרניים וטלפיים הרכים, בחלב--פטור; וכן האוכלן, פטור.
ט,ח בשר שנפל לתוך החלב, או חלב שנפל לתוך הבשר, ונתבשל עימו--שיעורו, בנותן טעם. כיצד: חתיכה של בשר שנפלה לקדירה רותחת של חלב, טועם הגוי את הקדירה--אם אמר שיש בה טעם בשר, אסורה; ואם לאו, מותרת. ואותה חתיכה, אסורה. במה דברים אמורים, שקדם והוציא את החתיכה, קודם שתפלוט חלב שבלעה; אבל אם לא סילק, משערין אותה בשישים--מפני שהחלב שנבלע בה ונאסר, יצא ונתערב עם שאר החלב.
ט,ט נפל חלב לתוך קדירה של בשר, טועמין את החתיכה שנפל עליה חלב--אם אין בה טעם חלב, הכול מותר. ואם יש בחתיכה טעם חלב--אף על פי שאם תיסחט החתיכה, לא יישאר בה טעם--הואיל ויש בה עתה טעם חלב, נאסרה אותה חתיכה; ומשערין בכולה: אם היה בכל שיש בקדירה, מן החתיכות והירק והמרק והתבלין, כדי שתהיה חתיכה זו אחד משישים מן הכול--החתיכה אסורה, והשאר מותר.
ט,י במה דברים אמורים, בשלא ניער את הקדירה בתחילה כשנפל החלב אלא לבסוף, ולא כיסה. אבל אם ניער מתחילה ועד סוף, או שכיסה משעת נפילה עד סוף--הרי זה בנותן טעם. וכן אם נפל חלב לתוך המרק, או לתוך החתיכות ולא נודע לאיזו חתיכה נפל--נוער את הקדירה כולה, עד שיתערב הכול: אם יש בקדירה כולה טעם חלב, אסורה; ואם לאו, מותרת.
ט,יא אם לא נמצא גוי שיטעום ונסמוך עליו--משערין בשישים, בין בשר לתוך חלב בין חלב לתוך בשר: אחד משישים, מותר; פחות משישים, אסור. [יא] קדירה שבישל בה בשר, לא יבשל בה חלב; ואם בישל, בנותן טעם.
ט,יב הכחל, אסור מדברי סופרים--שאין בשר שנתבשל בחלב שחוטה אסור מן התורה, כמו שביארנו. הכחל שקרעו ומירק החלב שבו, מותר לצלותו ולאוכלו; ואם קרעו שתי וערב, וטחו בכותל עד שלא נשאר בו לחלוחית חלב--מותר לבשלו עם הבשר. וכחל שלא קרעו, בין של קטנה שלא הניקה בין של גדולה--אסור לבשלו: ואם עבר ובישלו בפני עצמו, מותר לאוכלו; ואם בישלו עם בשר אחר--משערין אותו בשישים, וכחל מן המניין.
ט,יג כיצד: אם היה הכול עם הכחל כמו שישים בכחל--הכחל אסור, והשאר מותר; ואם היה בפחות משישים, הכול אסור. ובין כך ובין כך, אם נפל לקדירה אחרת--אוסר אותה, ומשערין בו בשישים כראשונה: שהכחל עצמו שנתבשל, נעשה כחתיכה האסורה; ואין משערין בו אלא כמות שהוא בעת שנתבשל, לא כמות שהיה בשעה שנפל.
ט,יד אין צולין את הכחל שחיתכו, למעלה מן הבשר בשפוד; ואם צלהו, הכול מותר. [טו] קיבה שבישלה בחלב שבה, מותרת--שאינו חלב אלא הרי הוא כטינופת, שהרי ישתנה במעיים.
ט,טו [טז] אסור להעמיד הגבינה, בעור הקיבה של שחוטה. ואם העמיד, טועם את הגבינה--אם יש בה טעם בשר, אסורה; ואם לאו, מותרת: מפני שהמעמיד דבר המותר הוא, שקיבת שחוטה היא; ואין כאן אלא איסור בשר בחלב, ששיעורו בנותן טעם.
ט,טז אבל המעמיד בעור קיבת נבילה וטריפה ובהמה טמאה--הואיל והמעמיד דבר האסור בפני עצמו--נאסרה הגבינה משום נבילה, לא משום בשר בחלב. ומפני חשש זה, אסרו גבינת הגויים כמו שביארנו.
ט,יז הבשר לבדו מותר, והחלב לבדו מותר, ובהתערב שניהן על ידי בישול ייאסרו שניהן. במה דברים אמורים, שנתבשלו שניהן ביחד, או שנפל חם לתוך חם, או צונן לתוך חם; אבל אם נפל אחד משניהן והוא חם לתוך השני והוא צונן--קולף הבשר כולו שנגע בו החלב, ואוכל השאר. ואם נפל צונן לתוך צונן--מדיח החתיכה, ואוכלה.
ט,יח לפיכך מותר לצרור בשר וגבינה במטפחת אחת--והוא, שלא ייגעו זה בזה; ואם נגעו--מדיח הבשר ומדיח הגבינה, ואוכל.
ט,יט [יח] מליח שאינו נאכל מחמת מלחו, הרי הוא כרותח; ואם נאכל כמות שהוא כמו הכותח, אינו כרותח.
ט,כ [יט] עוף שחוט שנפל לחלב, או לכותח שיש בו חלב--אם חי הוא, מדיחו ומותר; ואם צלי, קולפו; ואם היו בו פלחים פלחים או שהיה מתובל בתבלין, ונפל לחלב או לכותח--הרי זה אסור.
ט,כא [כ] אסור להעלות העוף עם הגבינה על השולחן שהוא אוכל עליו--גזירה משום הרגל עבירה, שמא יאכל זה עם זה: אף על פי שהעוף בחלב, אסור מדברי סופרים. [כא] שני אכסנאין שאינן מכירין זה את זה--אוכלין על שולחן אחד זה בשר בהמה וזה גבינה, מפני שאין זה גס ליבו בזה כדי שיאכל עימו.
ט,כב אין לשין את העיסה בחלב; ואם לש--כל הפת אסורה, מפני הרגל עבירה: שמא יאכל בה בשר. ואין שטין את התנור באליה; ואם שט--כל הפת אסורה, עד שיסיק את התנור: שמא יאכל בה חלב. ואם שינה בצורת הפת עד שתהיה ניכרת, כדי שלא יאכל בה לא בשר ולא חלב--הרי זה מותר. [כג] פת שאפיה עם הצלי, ודגים שצלין עם הבשר--אסור לאוכלן בחלב.
ט,כג קערה שאכלו בה בשר, ובישלו בה דגים--אותן הדגים, מותר לאוכלן בכותח. [כד] סכין שחתך בה בשר צלי, וחזר וחתך בה צנון וכיוצא בו מדברים חריפין--אסור לאוכלן בכותח; אבל אם חתך בה קישות או אבטיח--גורד מקום החתך, ואוכל השאר בחלב.
ט,כד [כה] אין מניחין כד של מלח בצד כד של כמך--מפני ששואב ממנו, ונמצא מבשל הבשר במלח זה שיש בו טעם החלב; אבל מניח כד החומץ בצד כד הכמך, שאין החומץ שואב ממנו.
ט,כה [כו] מי שאכל גבינה או חלב תחילה--מותר לאכול אחריו בשר מיד, וצריך שידיח ידיו ויקנח פיו בין הגבינה ובין הבשר. ובמה יקנח פיו--בפת או בפירות, שלועסן ובולען או פולטן; ובכול מקנחין את הפה--חוץ מתמרים או קמח או ירקות, שאין אלו מקנחין יפה.
ט,כו [כז] במה דברים אמורים, בבשר בהמה או חיה; אבל אם אכל בשר עוף אחר שאכל הגבינה או החלב, אינו צריך לא קינוח הפה ולא נטילת ידיים.
ט,כז [כח] מי שאכל בשר בתחילה, בין בשר בהמה בין בשר עוף--לא יאכל אחריו חלב עד שישהה ביניהן כדי שיעור סעודה אחרת, והוא כמו שש שעות: מפני הבשר של בין השיניים, שאינו סר בקינוח.
י,א כל איסורין שאמרנו, הן במיני נפש חיה; ויש איסורין אחרים של תורה, בזרע הארץ--והן החדש, וכלאי הכרם, והעורלה, והטבל.
י,ב החדש כיצד: כל אחד מחמשת מיני תבואה בלבד--אסור לאכול מהחדש שלו קודם שיקרב העומר בשישה עשר בניסן, שנאמר "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו" (ויקרא כג,יד); וכל האוכל כזית חדש קודם הקרבת העומר, לוקה מן התורה--בכל מקום ובכל זמן, בין בארץ בין בחוצה לארץ, בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. אלא שבזמן שיש מקדש--משיקרב העומר, הותר החדש בירושלים; והמקומות הרחוקין, מותרין אחר חצות: שאין בית דין מתעצלין בו, עד אחר חצות. ובזמן שאין מקדש--כל היום כולו, אסור מן התורה; ובזמן הזה במקומות שעושין שני ימים--החדש אסור כל יום שבעה עשר בניסן עד לערב, מדברי סופרים.
י,ג האוכל לחם וקלי וכרמל, כזית מכל אחד ואחד--לוקה שלוש מלקייות: שנאמר "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו" (ויקרא כג,יד)--מפי השמועה למדו, ששלושתן בלאוין חלוקין זה מזה.
י,ד כל תבואה שהשרישה קודם הקרבת העומר--אף על פי שלא נגמרה אלא אחר שקרב העומר, מותרת באכילה משקרב העומר; ותבואה שהשרישה אחר שקרב העומר--אף על פי שהייתה זרועה קודם שקרב העומר, הרי זו אסורה עד שיקרב העומר של שנה הבאה. ודין זה בכל מקום ובכל זמן, מן התורה.
י,ה תבואה שהשרישה אחר העומר, וקצרה, וזרע מן החיטים בקרקע, ואחר כך קרב העומר הבא ועדיין החיטים בקרקע--הרי אלו ספק אם התירן העומר, כאילו היו מונחין בכד, או לא יתיר אותן, מפני שבטלו בקרקע. לפיכך אם לקט מהן ואכל, אינו לוקה; אבל מכין אותו מכת מרדות.
י,ו וכן שיבולת שהביאה שליש מלפני העומר, ועקרה, ושתלה אחר שקרב העומר, והוסיפה--הרי זה ספק אם תהיה אסורה מפני התוספת, עד שיבוא העומר הבא, או לא תהיה אסורה, שהרי השרישה קודם העומר.
י,ז [ו] כלאי הכרם כיצד: מין ממיני תבואה או מיני ירקות שנזרעו עם הגפן--בין שזרע ישראל, בין שזרע גוי, בין שעלו מאליהן, בין שנטע הגפן בתוך הירק--שניהן אסורין באכילה ובהניה: שנאמר "פן תקדש, המלאה הזרע אשר תזרע, ותבואת, הכרם" (דברים כב,ט)--כלומר פן תתרחק, ותאסור שניהן. [ז] האוכל כזית מכלאי הכרם--בין מן הירק, בין מן הענבים--לוקה מן התורה; ושניהן מצטרפין זה עם זה.
י,ח במה דברים אמורים, שנזרעו בארץ ישראל; אבל בחוצה לארץ, כלאי הכרם מדברי סופרים. ובהלכות כלאיים, יתבאר איזה מין אסור בכלאי הכרם, ואיזה מין אינו אסור, והיאך ייאסר, ומתיי ייאסר, ואיזה דבר מקדש, ואיזה דבר אינו מקדש.
י,ט העורלה כיצד: כל הנוטע אילן מאכל, כל פירות שעושה אותו אילן שלוש שנים משנזרע--הרי הן אסורין באכילה ובהניה, שנאמר "שלוש שנים, יהיה לכם ערלים--לא ייאכל" (ויקרא יט,כג); וכל האוכל מהם כזית, לוקה מן התורה.
י,י במה דברים אמורים, בנוטע בארץ ישראל, שנאמר "כי תבואו אל הארץ" (ויקרא יט,כג); אבל איסור עורלה בחוצה לארץ, הלכה למשה מסיניי, וודאי העורלה בחוצה לארץ אסורה, וספקה מותר. ובהלכות מעשר שני, יתבאר דברים האסורין משום עורלה, ודברים המותרין.
י,יא ספק עורלה וכלאי הכרם--בארץ ישראל, אסור; ובסוריה והיא ארצות שכבש דויד, מותר. כיצד: היה כרם עורלה וענבים נמכרות חוצה לו, והיה ירק זרוע בתוכו וירק נמכר חוצה לו--שמא ממנו הוא זה, שמא מאחר--בסוריה, מותר. ובחוצה לארץ, אפילו ראה הענבים יוצאות מכרם עורלה, או ירק יוצא מן הכרם--לוקח מהן: והוא שלא יראה אותו בוצר מן העורלה, או לוקט הירק בידו.
י,יב כרם שהוא ספק עורלה או ספק כלאיים--בארץ ישראל, אסור; ובסוריה, מותר. ואין צריך לומר, בחוצה לארץ.
י,יג חבית יין הנמצאת טמונה בפרדס של עורלה--מותרת בהניה, שאין הגנב גונב ממקום וטומן בו; אבל ענבים הנמצאין טמונין שם--אסורים, שמא משם נלקטו והצניען שם.
י,יד גוי וישראל שהיו שותפין בנטיעה--אם התנו מתחילת השותפות שיהיה הגוי אוכל שני עורלה, וישראל אוכל שלוש שנים משני היתר כנגד שני העורלה--הרי זה מותר; ואם לא התנו מתחילה, אסור: ובלבד שלא יבואו לידי חשבון. כיצד: כגון שיחשב כמה פירות אכל הגוי בשני עורלה, עד שיאכל ישראל כנגד אותן הפירות--אם התנו בזה, אסור: שהרי זה כמחליף פירות עורלה.
י,טו ייראה לי שאין דין נטע רבעי נוהג בחוצה לארץ, אלא אוכל פירות שנה רביעית בלא פדיון כלל--שלא אמרו אלא העורלה. וקל וחומר הדברים, ומה סוריה שהיא חייבת במעשרות ובשביעית מדבריהם, אינה חייבת בנטע רבעי, כמו שיתבאר בהלכות מעשר שני--חוצה לארץ לא כל שכן, שלא יהיה נטע רבעי נוהג בה.
י,טז אבל בארץ ישראל--נוהג בין בפני הבית, בין שלא בפני הבית. והורו מקצת גאונים שכרם רבעי לבדו פודין אותו בחוצה לארץ, ואחר כך יהיה מותר באכילה; ואין לדבר זה עיקר.
י,יז [טז] פירות שנה רביעית כולה, אסור לאכול מהן בארץ ישראל עד שייפדו; ובהלכות מעשר שני, יתבאר משפטי פדיונן, ודין אכילתן, ומאימתיי מונין לעורלה ולרבעי.
י,יח [יז] כיצד פודין פירות נטע רבעי בזמן הזה: אחר שאוסף אותן, מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו, וציוונו על פדיון נטע רבעי. ואחר כך פודה את כולן, ואפילו בפרוטה אחת, ואומר הרי אלו פדויין בפרוטה זו; ומשליך אותה פרוטה לים המלח. או מחללן על שווה פרוטה מפירות אחרות, ואומר הרי כל הפירות האלו מחוללין על חיטים אלו או על שעורים אלו וכיוצא בהן; ושורף אותן, כדי שלא יהיו תקלה לאחרים. ואוכל כל הפירות.
י,יט [יח] הורו מקצת גאונים שאף על פי שפדה פירות שנה רביעית או חיללן, אסור לאוכלן עד שתיכנס שנה חמישית; ודבר זה אין לו עיקר. וייראה לי, שזו שגגת הוראה; ופסוק הטעם, לפי שכתוב "ובשנה החמישית, תאכלו את פרייו" (ויקרא יט,כה), ואין עניין הכתוב אלא שבשנה החמישית תאכלו פרייו בלא פדיון, ככל חולין שבעולם. ואין ראוי לחוש להוראה זו.
י,כ [יט] הטבל כיצד: כל אוכל שהוא חייב להפריש ממנו תרומה ומעשרות--קודם שיפריש ממנו, נקרא טבל; ואסור לאכול ממנו, שנאמר "ולא יחללו, את קודשי בני ישראל--את אשר ירימו, לה'" (ויקרא כב,טו)--כלומר לא ינהגו בהן מנהג חולין, ועדיין קודשים שעתידין להיתרם לא הורמו.
י,כא האוכל כזית מן הטבל, קודם שיפריש ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר--חייב מיתה בידי שמיים, שנאמר "ולא יחללו, את קודשי בני ישראל . . . והשיאו אותם עוון אשמה" (ויקרא כב,טו-טז). [כ] אבל האוכל מדבר שניטלה ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר, ועדיין לא הפריש ממנו מעשרות, ואפילו לא נשאר בו אלא מעשר עני--הרי זה לוקה משום אוכל טבל; ואין בו מיתה, שאין עוון מיתה אלא בתרומה גדולה ותרומת מעשר.
י,כב [כא] אזהרה לאוכל טבל שלא הורמו ממנו מעשרות, בכלל שנאמר "לא תוכל לאכול בשעריך, מעשר דגנך . . ." (דברים יב,יז). ובהלכות תרומות ומעשרות, יתבאר איזה דבר חייב בתרומה ובמעשרות, ואיזה דבר פטור, ואיזה דבר הוא חייב מן התורה, ואיזה הוא החייב מדברי סופרים. והאוכל כזית מטבל של דבריהם, או מכלאי הכרם ועורלה של חוצה לארץ--מכין אותו מכת מרדות.
י,כג [כב] הטבל, והחדש, וההקדש, וספיחי שביעית, והכלאיים, והעורלה--משקין היוצאין מפירותיהן, אסורין כמותן; ואין לוקין עליהן, חוץ מיין ושמן של עורלה ויין של כלאי הכרם--שלוקין עליהן, כדרך שלוקין על הזיתים ועל הענבים שלהן.
י,כד [כג] יש בקודשים איסורין אחרים במאכלות, וכולן של תורה הן--כגון איסורין שיש באכילת תרומות, וביכורים, וחלה, ומעשר שני; ואיסורין שיש בקודשי המזבח, כגון פיגול ונותר וטמא. וכל אחד מהן, יתבאר במקומו. [כד] ושיעור כל אכילה מהן, כזית--בין למלקות, בין לכרת. וכבר ביארנו איסור חמץ בפסח ודיניו בהלכות חמץ ומצה. אבל איסור אכילה ביום הכיפורים, אינו איסור מין בפני עצמו; וכן איסור יוצא מגפן על הנזיר, אינו שווה בכול. ולפיכך יתבאר איסור כל אחד מהן ושיעורו ודיניו, במקומו הראוי לו.
יא,א יין שנתנסך לעבודה זרה, אסור בהניה; והשותה ממנו כל שהוא, לוקה מן התורה. וכל האוכל כל שהוא מתקרובת עבודה זרה, מבשר או פירות, אפילו מים ומלח--האוכל מהן כל שהוא לוקה, שנאמר "אשר חלב זבחימו יאכלו, ישתו יין נסיכם" (דברים לב,לח). [ב] יין שנתנסך לה, כזבח שקרב לה; וכיון שאיסור זה משום עבודה זרה הוא, אין לו שיעור, שנאמר בעבודה זרה "ולא ידבק בידך מאומה, מן החרם" (דברים יג,יח).
יא,ב [ג] יין הגויים שאין אנו יודעין אם נתנסך או לא נתנסך, והוא הנקרא סתם יינם--אסור בהניה כיין שנתנסך; ודבר זה, מגזירת סופרים הוא. והשותה מסתם יינם רביעית, מכין אותו מכת מרדות. [ד] וכל יין שייגע בו הגוי, הרי זה אסור--שמא ניסך אותו, שמחשבת הגוי לעבודה זרה. הא למדת שיין ישראל שנגע בו הגוי--דינו כסתם יינם, שהוא אסור בהניה.
יא,ג [ה] גוי שנגע ביין שלא בכוונה, וכן תינוק גוי שנגע ביין--אסור בשתייה, ומותר בהניה. הלוקח עבדים מן הגויים, ומלן וטבלן--מיד אינן מנסכין את היין; ויין שייגעו בו מותר בשתייה, ואף על פי שעדיין לא נהגו בדתי ישראל, ולא פסקה עבודה זרה מפיהם. [ו] בני השפחות הגויות שנולדו ברשות ישראל ומלו, ועדיין לא טבלו--הגדולים אוסרין היין כשייגעו בו, והקטנים אינן אוסרין.
יא,ד [ז] גר תושב, והוא שקיבל עליו שבע מצוות כמו שביארנו--יינו אסור בשתייה, ומותר בהניה; ומייחדין אצלו יין, ואין מפקידין אצלו יין. וכן כל גוי שאינו עובד עבודה זרה, כגון אלו הישמעאליים--יינן אסור בשתייה, ומותר בהניה; וכן הורו כל הגאונים. אבל הנוצריים--עובדי עבודה זרה הן, וסתם יינם אסור בהניה.
יא,ה [ח] כל מקום שנאמר בעניין זה שהיין אסור--אם היה הגוי שנאסר היין בגללו עובד עבודה זרה, הרי הוא אסור בהניה; ואם אינו עובד עבודה זרה, הרי הוא אסור בשתייה בלבד. וכל מקום שנאמר גוי סתם, הרי זה עובד עבודה זרה.
יא,ו [ט] אין מתנסך לעבודה זרה, אלא יין שראוי להיקרב על גבי המזבח; ומפני זה כשגזרו על סתם יינם וגזרו על כל יין שייגע בו הגוי שיהיה אסור בהניה, לא גזרו אלא על היין שראוי להתנסך. לפיכך יין מבושל של ישראל שנגע בו הגוי--אינו אסור, ומותר לשתותו עם הגוי בכוס אחד; אבל יין מזוג, ויין שהתחיל להחמיץ ואפשר שיישתה--אם נגע בו, נאסר.
יא,ז [י] הורו גאוני המערב, שאם נתערב ביין ישראל מעט דבש או מעט שאור--הואיל ואינו ראוי למזבח, הרי הוא כמבושל או כשיכר ואינו מתנסך; ומותר לשתותו עם הגוי.
יא,ח [יא] מאימתיי ייאסר יין הגויים: משידרוך ויימשך היין--אף על פי שלא ירד לבור, אלא עדיין הוא בגת--הרי זה אסור; לפיכך אין דורכין עם הנוכרי בגת, שמא ייגע בידו וינסך, ואפילו היה כפות. ואין לוקחין ממנו גת דרוכה, ואף על פי שעדיין היין מעורב עם החרצנים והזוגין ולא ירד לבור.
יא,ט [יב] נוכרי שדרך היין ולא נגע בו, והרי ישראל עומד על גביו, וישראל הוא שכנסו בחבית--הרי זה אסור בשתייה. [יג] החומץ של גויים אסור בהניה, מפני שנעשה יין נסך קודם שיחמיץ.
יא,י גוי שהיה דורס ענבים בחבית--אף על פי שהיין צף על גבי ידיו, אין חוששין משום יין נסך; היה אוכל מן הסלים, והותיר כסאה וכסאתיים, וזרקן לגת--אף על פי שהיין מנתז על הענבים, אינו עושה אותו יין נסך.
יא,יא [יד] החרצנין והזוגין של גויים--אסורין בהניה, כל שנים עשר חודש; ולאחר שנים עשר חודש, כבר יבשו ולא נשארה בהן לחלוחית, ומותרין באכילה. וכן שמרים של יין שיבשו--לאחר שנים עשר חודש מותרין, שהרי לא נשאר בהן ריח יין והרי הן כעפר וכאדמה.
יא,יב [טו] נודות הגויים וקנקניהן שהכניסו בהן הגויים יינם--אסור ליתן לתוכן יין, עד שיישנן שנים עשר חודש, או עד שיחזירן לאור עד שיתרפה הזפת שעליהן, או שייחמו, או עד שייתן לתוכן מים שלושה ימים מעת לעת ומערה המים ומחליף מים אחרים כל מעת לעת שלושה פעמים בשלושת הימים: בין שהיו הכלים שלהן, בין שהיו של ישראל ושאלו אותן והכניסו בהן יינם. ואם נתן לתוכן יין קודם שיטהר אותן, הרי זה אסור בשתייה.
יא,יג [טז] ומותר ליתן לתוכן שיכר או ציר או מורייס מיד, ואינו צריך לכלום; ומותר ליתן היין לתוכן אחר שייתן הציר או המורייס, שהמלח שורפן.
יא,יד [יז] הלוקח כלים חדשים שאינן מזופתין מן הגויים--נותן לתוכן יין מיד, ואינו חושש שמא נתנו בהן יין נסך; ואם היו מזופתין--מדיחן, ואף על פי שהן חדשים. וכן כלי שנתנו בו יין נסך ואין מכנסו לקיום, כגון כלי שחושף בו או המשפך וכיוצא בהן--משכשכו במים, ודייו. [יח] וכן כוס של חרס ששתה בו הגוי, אסור לשתות בו פעם ראשונה ושנייה; ושלישית מותר, שכבר הלכו ציחצוחי היין שבו: והוא שהיה מצופה באבר כדרך שהיוצרין עושין, או שהיה מזופת; אבל של חרס, צריך הדחה.
יא,טו [יט] כלי חרס השוועים באבר שנשתמשו בהן ביין נסך--אם היו לבנים, או אדומים, או שחורים--מותרין; ואם היו ירוקין--אסורין, מפני שהן בולעין. ואם יש בהן מקום מגולה של חרס--בין לבנים, בין ירוקין--אסורין, מפני שהם בולעין. וייראה לי, שאין הדבר אלא בשכנסו בהם לקיום; אבל אם לא כנסו בהם לקיום--מדיחן ומותרין, ואפילו הן של חרס.
יא,טז [כ] גת של אבן ושל עץ שדרך בהן הגוי, או גת של אבן שזיפתה הגוי אף על פי שלא דרך בהן--מדיחן במים ובאפר ארבעה פעמים, ודורך בהן: ואם הייתה בהן לחלוחית, מקדים האפר למים; ואם לאו, מקדים המים.
יא,יז [כא] גת של אבן מזופתת שדרך בה הגוי, או גת של עץ זפותה אף על פי שלא דרך בה--צריך לקלוף את הזפת. ואם יישנה שנים עשר חודש, או נתן בה מים שלושה ימים מעת לעת--אינו צריך לקלוף: לא תהיה הגת חמורה יתר מן הקנקנים; לא נאמר יקלוף, אלא להתירה מיד.
יא,יח [כב] גת של חרס--אף על פי שקלף את הזפת, אסור לדרוך בה מיד: עד שיחם אותה באש, עד שירפה הזפת. ואם יישנה, או נתן בה מים שלושה ימים--מותרת כמו שביארנו.
יא,יט [כג] משמרת של יין של גויים--אם הייתה של שיער, מדיחה ומשמר בה; ואם הייתה של צמר, מדיחה במים ובאפר ארבעה פעמים, ומניחה עד שתינגב, ומשמר בה; ואם הייתה של שש, מיישנה שנים עשר חודש: ואם יש בה קשרים, מתירן.
יא,כ וכן כלי חלף והוצים וכיוצא בהן, מקפיפות שדורכין בהן היין--אם היו תפורין בחבלים, מדיחן; ואם היו אחוזות זו בזו בסיבוך קשה, מדיחן באפר ובמים ארבעה פעמים ומנגבן, ומשתמש בהן; ואם היו תפורות בפשתן, מיישנן שנים עשר חודש: ואם יש בהן קשרים, מתירן.
יא,כא [כד] כלי הגת שדרך בהן הנוכרי יין נסך, כיצד מטהרין אותן כדי שידרוך בהן הישראלי: הדפין והעדשים והלולבין, מדיחן. העקלין של נסרין ושל בצבוץ, מנגבן. של שיפה ושל גמי, מיישנן שנים עשר חודש; ואם רצה לטהרן מיד--מגעילן ברותחין, או חולטן במי זיתים, או מניחן תחת צינור שמימיו מקלחין או במעיין שמימיו רודפין שתים עשרה שעות, ואחר כך יותרו.
יא,כב [כה] בזמן שהייתה ארץ ישראל כולה לישראל, היו לוקחין היין מכל אדם מישראל, ואין חוששין לו; ובחוצה לארץ, לא היו לוקחין היין מכל אדם מישראל, אלא מאדם שהוחזק בכשרות. ובזמן הזה, אין לוקחין יין בכל מקום אלא מאדם שהוחזק בכשרות; וכן הבשר והגבינה וחתיכת דג שאין בה סימן, כמו שביארנו.
יא,כג [כו] המתארח אצל בעל הבית בכל מקום ובכל זמן, והביא לו יין או בשר או גבינה וחתיכת דג--הרי זה מותר, ואין צריך לשאול עליו: אף על פי שאינו מכירו, אלא יודע שהוא יהודי בלבד. ואם הוחזק שאינו כשר ולא מדקדק בדברים אלו, אסור להתארח אצלו; ואם עבר ונתארח אצלו--אינו אוכל בשר ולא שותה יין על פיו, עד שיעיד לו אדם כשר עליהם.
יב,א כיצד היא הנגיעה שאוסר בה הגוי היין--הוא שייגע ביין עצמו, בין בידו בין בשאר אבריו שדרכן לנסך בהן, וישכשך. אבל אם פשט ידו לחבית, ותפסו את ידו קודם שיוציאה, ולא ינידה, ופתחו החבית מלמטה עד שיצא היין וירד למטה מידו--לא נאסר היין.
יב,ב וכן אם אחז כלי פתוח של יין, ושיכשכו--אף על פי שלא הגביה הכלי, ולא נגע ביין--נאסר היין. [ב] נטל הכלי של יין, והגביהו ויצק היין--אף על פי שלא שיכשך--נאסר, שהרי בא היין מכוחו. הגביה, ולא שיכשך ולא נגע--מותר.
יב,ג נוכרי שהיה אוחז הכלי בקרקע, וישראל צק לתוכו יין--היין מותר; ואם נידנד הגוי הכלי, נאסר היין. [ד] כלי סתום--מותר הגוי לטלטלו ממקום למקום, ואף על פי שהיין מתנדנד: שאין זה דרך הניסוך. העביר נוד של יין ממקום למקום, והוא אוחז פי הנוד בידו--בין שהיה הנוד מלא או חסר--מותר, ואף על פי שהיין מתנדנד. העביר כלי חרס פתוח מלא יין, אסור שמא ייגע בו; ואם היה חסר, מותר אלא אם כן שיכשכו.
יב,ד [ה] גוי שנגע ביין, ולא נתכוון לזה--הרי היין מותר בהניה בלבד. כיצד--כגון שנפל על נוד של יין, או שהושיט ידו לחבית על מנת שהיא שמן ונמצאת יין. [ו] בא היין מכוחו של גוי בלא כוונה--הואיל ולא נגע ביין, הרי זה מותר בשתייה. כיצד: כגון שהגביה כלי של יין ויצק לכלי אחר, והוא מדמה שהוא שיכר או שמן--הרי זה מותר.
יב,ה [ז] נכנס הגוי לבית או לחנות לבקש יין, ופשט ידו כשהוא מחפש, ונגע ביין--אסרו: שהרי ליין נתכוון, ואין זה נוגע בלא כוונה.
יב,ו [ח] חבית שנסדקה לאורכה, וקדם הגוי וחיבקה כדי שלא יתפרדו החרסים--הרי זה מותר בהניה; אבל אם נסדקה לרוחבה, ותפס בסדק העליון כדי שלא ייפול--הרי זה מותר בשתייה, שהרי אין היין על כוחו של גוי.
יב,ז [ט] גוי שנפל לבור של יין והעלוהו משם מת, או שמדד הבור שיש בו היין בקנה, או שהתיז את הזבוב והצרעה מעליו בקנה, או שהיה מטפח על פי החבית הרותחת כדי שתנוח הרתיחה, או שנטל חבית וזרקה בחמתו לבור--הרי זה מותר בהניה בלבד; ואם עלה הגוי חי, היין אסור בהניה.
יב,ח [י] חבית שהיה נקב בצידה, ונשמט הפקק מן הנקב, והניח הגוי אצבעו במקום הנקב, כדי שלא ייצא היין--כל היין שמראש החבית עד הנקב, אסור; ושתחת הנקב, מותר בשתייה.
יב,ט [יא] מניקית כפופה שעושין אותה ממתכת או זכוכית וכיוצא בהן, שהניח ראשה לתוך היין שבחבית והראש האחר חוץ לחבית, ומצץ היין והתחיל היין לירד כדרך שעושין תמיד, ובא הגוי והניח אצבעו על פי המניקית ומנע היין מלירד--נאסר כל היין שבחבית: שהכול היה יוצא ונגרר לולי ידו, ונמצא הכול כבא מכוחו.
יב,י [יב] המערה יין לתוך כלי שיש בו יין גויים--נאסר כל היין שבכלי העליון, שהרי העמוד הניצוק מחבר בין היין שבכלי העליון ובין היין שבכלי התחתון; לפיכך המודד לגוי לתוך כלי שבידו--ינפץ נפיצה או יזרוק זריקה, כדי שלא יהיה ניצוק חיבור ויאסור עליו מה שיישאר בכלי העליון.
יב,יא [יג] משפך שמדד בו לנוכרי--אם יש בקצה המשפך עכבת יין--לא ימדוד בו לישראל, עד שידיחנו ויינגב; ואם לא הדיח, הרי זה אסור.
יב,יב [יד] כלי שיש לו כמין שני חוטמין יוצאין ממנו, כמו הכלים שנוטלין בהן לידיים, שהיה מלא יין ביד ישראל, והיה ישראל מוצץ ושותה מחוטם זה והגוי מוצץ ושותה מחוטם השני--הרי זה מותר. והוא שיקדים הישראלי ויפסוק, ועדיין הגוי שותה: שמשיפסוק הגוי--יחזור היין שיישאר בחוטם לכלי ויאסור כל מה שיישאר בו, שהרי בא היין מכוחו.
יב,יג [טו] גוי שמצץ היין מן החבית במניקית, אסר כל היין שבה--שכשיפסוק, יחזור היין שעלה במניקית במציצתו, וייפול לחבית, ויאסור הכול.
יב,יד [טז] נוכרי שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום, והוא הולך אחריהן לשומרן--אפילו הפליגו ממנו כדי מיל, הרי אלו מותרות: שאימתו עליהן, ואומרין עתה יצא לפנינו ויראה אותנו. ואם אמר להם, לכו ואני אבוא אחריכם--אם נתעלמו מעיניו כדי שיפתחו פי הכד ויחזרו ויגיפו אותה ותיגוב, הרי היין כולו אסור בשתייה; ואם פחות מכאן, מותר.
יב,טו [יז] וכן המניח נוכרי בחנותו--אף על פי שהוא יוצא ונכנס כל היום כולו, היין מותר; ואם מודיעו שהוא מפליג, ושהה כדי שיפתח וייגוף ותיגוב--היין אסור בשתייה. וכן המניח יינו בקרון או בספינה עם הגויים, ונכנס לעיר לעשות צורכו ויצא--היין מותר; ואם הודיען שהוא מפליג, ושהה כדי שיפתח וייגוף ותיגוב--היין אסור בשתייה. וכל הדברים האלו, בחבייות סתומות; אבל בפתוחות--אפילו לא שהה--מאחר שהודיען שהוא מפליג, היין אסור.
יב,טז [יח] ישראל שהיה אוכל עם הגוי, והניח יין פתוח על השולחן ויין פתוח על הדולפקי, ויצא--שעל השולחן אסור, ושעל הדולפקי מותר; ואם אמר לו, מזוג ושתה--כל היין הפתוח שבבית אסור.
יב,יז [יט] היה שותה עם הנוכרי, ושמע קול תפילה בבית הכנסת ויצא--אף היין הפתוח, מותר: שהנוכרי אומר, עתה יזכור היין ויבוא במהרה וימצא אותי נוגע ביינו; ולפי זה אינו זז ממקומו, ואין נאסר אלא מה שלפניו בלבד.
יב,יח [כ] נוכרי וישראל שהיו דרין בחצר אחת, ויצאו שניהן בבהלה לראות חתן או הספד, וחזר הגוי וסגר הפתח, ואחר כך בא הישראלי--הרי היין הפתוח שבבית הישראלי בהיתרו: שלא סגר הגוי אלא על דעת שכבר נכנס הישראלי לביתו, ולא נשאר אדם בחוץ; וכמדומה לו שהוא קדמו.
יב,יט [כא] יין של ישראל ושל גוי בבית אחד, והיו החבייות פתוחות, ונכנס הגוי לבית, ונעל הדלת בעדו--נאסר כל היין. ואם יש חלון בדלת, שמסתכל ממנו העומד אחורי הפתח ורואה כנגדו--כל החבייות שכנגד החלון, מותרות; ושמן הצדדין, אסורין: שהרי מפחד מן הרואה אותו.
יב,כ [כב] וכן אם שאג ארי וכיוצא בו, וברח הגוי ונחבא בין החבייות הפתוחות--היין מותר: שהוא אומר שמא ישראל אחר נחבא כאן, והוא רואה אותי כשאגע.
יב,כא [כג] אוצר של יין שהיו חבייותיו פתוחות, ויש לגוי חבייות אחרות באותו הפונדק, ונמצא הגוי עומד בין חבייות ישראל הפתוחות--אם נבהל כשנמצא ונתפס עליו כגנב, הרי היין מותר בשתייה: שמפחדו ויראתו, אין לו פנאי לנסך. ואם לא נתפס כגנב אלא הרי הוא בוטח שם, היין אסור. ותינוק הנמצא בין החבייות--בין כך ובין כך, כל היין מותר.
יב,כב [כד] גדוד שנכנס למדינה, דרך שלום--כל החבייות הפתוחות שבחנייות, אסורות; וסתומות, מותרות. ובשעת מלחמה, אם פשט הגדוד במדינה ועבר--אלו ואלו מותרות, מפני שאין להן פנאי לנסך.
יב,כג [כה] גוי שנמצא עומד בצד הבור של יין--אם יש לו מלווה על אותו היין, הרי זה אסור: מפני שליבו גס בו, שולח ידו ומנסך. ואם אין לו עליו מלווה, היין מותר בשתייה.
יב,כד [כו] זונה גויה במסיבה של ישראל--היין מותר, שאימתן עליה ולא תיגע; אבל זונה ישראלית במסיבת גויים--יינה שלפניה בכליה אסור, מפני שהן נוגעין בו שלא מדעתה.
יב,כה [כז] גוי הנמצא בבית הגת--אם יש שם לחלוחית יין כדי לבלול הכף, עד שתבלול הכף לכף שנייה--צריך להדיח כל בית הגת, ויינגב; ואם לאו--מדיח הגת בלבד, וזו הרחקה יתרה.
יב,כו [כח] חבית שצפה בנהר--אם נמצאת כנגד עיר שרובה ישראל, מותרת בהניה; כנגד עיר שרובה גויים, אסורה.
יב,כז [כט] מקום שהיו רוב מוכרי היין בו ישראל, ונמצאו בו כלים גדולים מלאים יין, והן כלים שדרך המוכרין לבדם לכנוס בהן היין--הרי אלו מותרין בהניה. חבית שפתחוה גנבים--אם רוב גנבי העיר ישראל, היין מותר בשתייה.
יג,א הלוקח בית או ששכר בית בחצרו של גוי, ומילאהו יין--אם היה הישראלי דר באותה חצר--אף על פי שהפתח פתוח, היין מותר: מפני שהגוי מפחד תמיד ואומר, עתה ייכנס לביתו פתאום וימצא אותי בתוך ביתו. ואם היה דר בחצר אחרת--לא ייצא עד שיסגור הבית, ויהיה המפתח והחותם בידו; ואינו חושש שמא יזייף הגוי, ויפתח הבית.
יג,ב יצא ולא סגר הפתח, או שסגר והניח המפתח ביד הגוי--הרי היין אסור בשתייה, שמא נכנס הגוי וניסך: שהרי אין הישראלי שם. ואם אמר לו, אחוז לי מפתח זה עד שאבוא--היין מותר, שלא מסר לו שמירת הבית אלא שמירת המפתח.
יג,ג נוכרי ששכר לישראל לדרוך לו יינו בטהרה, כדי שיהיה מותר לישראל וייקחוהו ממנו, והיה היין בביתו של גוי--אם היה ישראל זה ששומר היין דר באותה חצר--היין מותר, ואף על פי שהפתח פתוח והשומר נכנס ויוצא. ואם היה השומר דר בחצר אחרת--היין אסור, ואף על פי שהמפתח והחותם ביד ישראל: שכיון שהיין של גוי וברשותו, אינו מפחד לזייף ולהיכנס לבית, ויאמר ויהי מה, אם יידעו בי לא ייקחו ממני.
יג,ד אפילו כתב הגוי לישראל שנתקבל ממנו המעות למכור לו בהן יין--הואיל ואין הישראלי יכול להוציאו מרשות הגוי, עד שייתן לו המעות--הרי הוא של גוי ואסור, אלא אם היה השומר דר שם בחצר. ואין השומר צריך להיות יושב ומשמר תמיד, אלא נכנס ויוצא כמו שביארנו, בין ברשות בעל היין, בין ברשות גוי אחר.
יג,ה היה יין זה הטהור של גוי מונח ברשות הרבים, או בבית הפתוח לרשות הרבים, וישראל הולכים ושבים--מותר, שעדיין לא נכנס ברשות הגוי. [ו] ואשפה, וחלון, ודקל אף על פי שאין בו פירות--הרי אלו כרשות הרבים; וחבית יין שם וגוי הנמצא שם, אינו אוסרה. ובית הפתוח לשם, הרי הוא כפתוח לרשות הרבים.
יג,ו [ז] חצר החלוקה בפסיפס וגוי בצד זה וישראל בצד אחר, וכן שני גגין שהיה גג ישראל למעלה וגג הגוי למטה, או שהיו זה בצד זה ויש ביניהן פסיפס--אף על פי שיד הגוי מגעת לחלק ישראל--אינו חושש משום יין נסך, ולא משום טהרות.
יג,ז [ח] מותר לישראל להפקיד יינו בכלי סתום ביד גויים--והוא שיהיה לו בו, שני סימנין; וזה הוא הנקרא חותם בתוך חותם. כיצד: סתם החבית בכלי שאינו מהודק כדרך שסותמין כל אדם, וטח בטיט--הרי זה חותם אחד; היה כלי מהודק, וטח עליו מלמעלה--הרי זה חותם בתוך חותם.
יג,ח וכן אם צר פי הנוד, הרי זה חותם אחד; הפך קצה פי הנוד לתוכו וצר עליו, הרי זה חותם בתוך חותם. וכן כל שינוי שמשנה מדברים שהן דרך כל אדם, הרי הן כחותם אחד; והטיחה או הקשירה, הרי זה חותם שני. [ט] ואם הפקיד ביד גוי בחותם אחד--הרי זה אסור בשתייה, ומותר בהניה: והוא, שייחד לו קרן זווית.
יג,ט [י] יין מבושל, והשיכר, או יין שעירבו עם דברים אחרים כגון דבש ושמן, וכן החומץ, והגבינה, והחלב, וכל שאיסורו מדברי סופרים, שהפקידו ביד גוי--אינו צריך שני חותמות, אלא חותם אחד בלבד דייו; אבל היין והבשר וחתיכת דג שאין בהן סימן, שהפקידן ביד גוי--צריכין שני חותמות.
יג,י [יא] ייראה לי, שכל מקום שאמרנו בעניין יין שלנו שהוא אסור בשתייה ומותר בהניה, מפני צד נגיעה שנגע בו הגוי--בשהיה הגוי עובד עבודה זרה; אבל אם היה איסורו בגלל גוי שאינו עובד עבודה זרה, כגון ישמעאלי שנגע ביין שלנו שלא בכוונה, או שטפח על פי החבית--הרי זה מותר בשתייה. וכן כל כיוצא בזה.
יג,יא [יב] אבל המפקיד יין ביד גר תושב, או ששלחו עימו והפליג, או שהניח ביתו פתוח בחצר גר תושב--הרי זה אסור בשתייה: שכל חשש של חילוף וזיוף, ייראה לי שכל הגויים שווים בו--הואיל ונעשה היין ברשותן, נאסר בשתייה על כל פנים.
יג,יב [יג] יש דברים שאין בהן איסור ניסוך כלל, ואסרו אותן חכמים כדי להרחיק מן הניסוך; ואלו הן: לא ימזוג הגוי המים לתוך היין שביד הישראלי, שמא יבוא ליצוק היין לתוך המים; ולא יוליך הגוי ענבים לגת, שמא יבוא לדרוך או ליגע; ולא יסייע לישראל בשעה שמריק היין מכלי לכלי, שמא יניח הכלי ביד הגוי ונמצא היין בא מכוחו. ואם סייע, או מזג היין, או הביא ענבים--הרי זה מותר.
יג,יג [יד] וכן מותר שיריח הגוי בחבית של יין שלנו; ומותר לישראל להריח בחבית של יין נסך, ואין בזה שם איסור--שאין הריח כלום, לפי שאין בו ממש.
יג,יד [טו] כבר ביארנו שכל דבר שהוא אסור בהניה, אם עבר ומכרו דמיו מותרין--חוץ מעבודה זרה, ומשמשיה, ותקרובת שלה, ויין שנתנסך לה; והחמירו חכמים בסתם יינם, להיות דמיו אסורין כדמי יין שנתנסך לעבודה זרה.
יג,טו לפיכך גוי ששכר את ישראל לעשות עימו ביין, שכרו אסור. [טז] וכן השוכר את החמור להביא עליו יין, או ששכר ספינה להביא בה יין--שכרן אסור: אם מעות נתנו לו, יוליכן לים המלח; ואם נתנו לו בשכרו כסות או כלים או פירות, הרי זה ישרוף אותן ויקבור האפר כדי שלא ליהנות בו.
יג,טז [יז] שכר לגוי חמור לרכוב עליו, והניח עליו לוגין של יין--שכרו מותר; שכרו לשבר יין נסך--שכרו מותר ותבוא עליו ברכה, מפני שממעט בתפלה.
יג,יז [יח] השוכר את הפועל ואמר לו, העבר לי מאה חבייות של שיכר במאה פרוטות, ונמצאת אחת מהן יין נסך--שכרו כולו אסור.
יג,יח [יט] אמר לו, העבר לי חבית בפרוטה חבית בפרוטה, והעביר, ונמצא ביניהן חבייות של יין--שכר חבייות של יין אסור, ושאר שכרו מותר.
יג,יט [כ] אומני ישראל ששלח להם גוי חבית של יין בשכרן, מותר שיאמרו לו תן לנו את דמיה; ואם משנכנסה לרשותן, אסור.
יג,כ [כא] ישראל שהיה נושה בגוי מנה--הלך הגוי ומכר עבודה זרה ויין נסך, והביא לו דמיהן--הרי זה מותר. ואם אמר לו קודם שימכור, המתן לי עד שאמכור עבודה זרה או יין שלי ואביא לך--אף על פי שהוא סתם יינו ומכר והביא לו, הרי זה אסור: מפני שהישראלי רוצה בקיומו, כדי שייפרע ממנו חובו.
יג,כא [כב] וכן גר וגוי שהיו שותפין, ובאו לחלוק--אין הגר יכול לומר לגוי, טול אתה עבודה זרה ואני מעות, אתה יין ואני פירות: שהרי רוצה בקיומן, כדי שייטול כנגדן. אבל גר וגוי שירשו את אביהן גוי--יכול הגר לומר לו, טול אתה עבודה זרה ואני מעות, אתה יין ואני פירות: קל הוא שהקלו בירושת הגר, כדי שלא יחזור לסורו. ואם משבאו לרשות הגר, אסור.
יג,כב [כג] ישראל שמכר יינו לגוי--פסק עד שלא מדד לו, דמיו מותרין: שמשפסק סמכה דעתו, ומשמשך קנה, ויין נסך אינו נעשה, עד שייגע בו--נמצא בשעת מכירה, היה מותר. מדד לו עד שלא פסק הדמים, דמיו אסורין: שהרי לא סמכה דעתו אף על פי שמשך, ונמצא כשנגע עדיין לא סמכה דעתו ליקח, ונאסר היין בנגיעתו, והרי זה כמוכר סתם יינם.
יג,כג [כד] במה דברים אמורים, בשמדד הישראלי לכליו; אבל אם מדד לכלי הגוי, או לכלי ישראל שביד הגוי--צריך ליקח את הדמים, ואחר כך ימדוד. ואם מדד, ולא לקח דמים--אף על פי שפסק, דמיו אסורים: שמשיגיע לכלי, נאסר כסתם יינם.
יג,כד [כה] הנותן דינר לחנווני גוי, ואמר לפועלו הגוי, לך ושתה ואכול מן החנווני, ואני מחשב לו--הרי זה חושש שמא ישתה יין: שזה כמי שקנה לו יין נסך, והשקהו. וכנגד זה בשביעית אסור, כגון שנתן דינר לחנווני ישראל עם הארץ, ואמר לפועלו הישראלי, לך ואכול ואני מחשב לו; ואם אכל הפועל דבר שאינו מעושר, אסור.
יג,כה [כו] אבל אם אמר להם, אכלו ושתו בדינר זה, או שאמר להם, אכלו ושתו עליי מן החנווני ואני פורע--אף על פי שנשתעבד--הואיל ולא נתייחד שיעבודו, הרי זה מותר; ואינו חושש לא משום יין נסך, ולא משום שביעית, ולא משום מעשר.
יג,כו [כז] מלך שהיה מחלק יינו לעם, ולוקח מהן דמיו כפי מה שירצה--אל יאמר אדם לגוי, הא לך מאתיים זוז והיכנס תחתיי באוצר המלך, כדי שייקח הגוי היין שכתבו בשם ישראל, וייתן הגוי הדמים למלך; אבל אומר לו, הא לך מאתיים זוז, ומלטני מן האוצר.
יג,כז [כח] גוי שנגע ביינו של ישראל לאונסו, מותר למכור אותו יין לאותו הגוי שאסרו לבדו: שכיון שנתכוון זה הגוי להזיקו, ולאסור יינו--הרי זה כמי ששיברו או שרפו, שחייב לשלם; ונמצאו הדמים שלוקח ממנו דמי ההיזק, לא דמי המכירה.
יד,א כל איסורי מאכלות שבתורה--שיעורן בכזית בינוני, בין למלקות בין לכרת בין למיתה בידי שמיים; וכבר ביארנו שכל המחוייב כרת או מיתה בידי שמיים על מאכל, לוקה. [ב] ושיעור זה עם כל השיעורין, הלכה למשה מסיניי הן. ואסור מן התורה לאכול כל שהוא מדבר האסור, אבל אינו לוקה אלא על כזית; ואם אכל כל שהוא פחות מכשיעור, מכין אותו מכת מרדות.
יד,ב [ג] כזית שאמרנו, חוץ משל בין השיניים; אבל מה שלבין החניכיים מצטרף למה שבלע, שהרי נהנה גרונו בכזית. אפילו אכל כחצי זית, והקיאו וחזר ואכל אותו חצי זית עצמו שהקיא--חייב: שאין החיוב אלא על הנאת הגרון, בכזית מדבר האסור.
יד,ג [ד] כזית חלב או נבילה או פיגול ונותר וכיוצא בהן, שהניחו בחמה ונתמעט--האוכלו פטור; חזר והניחו בגשמים ונתפח, חייבין עליו כרת או מלקות. היה פחות מכזית בתחילה, ונתפח ועמד על כזית--אסור, ואין לוקין עליו.
יד,ד [ה] כבר ביארנו שכל איסורין שבתורה, אין מצטרפין זה עם זה לכזית--חוץ מבשר נבילה עם בשר טריפה, ואיסורי נזיר שיתבארו במקומן; חמישה מיני תבואה, וקמחין שלהן, והבצקות שלהן--הכול מצטרפין לכזית, בין לאיסור חמץ בפסח, בין לאיסור חדש מלפני העומר, בין לאיסור מעשר שני ותרומות.
יד,ה [ו] ייראה לי שכל החייב בתרומה ומעשרות--מצטרף לכזית בטבל, מפני שהוא שם אחד: הא למה זה דומה--לנבילת השור ונבילת השה ונבילת הצבי, שהן מצטרפין לכזית כמו שביארנו.
יד,ו [ז] האוכל אכילה גדולה מדבר אסור--אין מחייבין אותו מלקות או כרת על כל כזית וכזית, אלא חיוב אחד לכל האכילה; ואם היו העדים מתרין בו בשעת אכילה על כל כזית וכזית, חייב על כל התראה והתראה, ואף על פי שהיא אכילה אחת, ולא הפסיק.
יד,ז [ח] האוכל כשעורה או כחרדל מאחד ממאכלות האסורין, ושהה מעט וחזר ואכל כחרדל, וכן עד שהשלים כזית, בין בשוגג בין במזיד--אם שהה מתחילה ועד סוף כדי אכילת שלוש ביצים--יצטרף הכול, והרי הוא חייב כרת או מלקות או קרבן, כמי שאכל כזית בבת אחת. ואם שהה יתר מזה מתחילה ועד סוף--אף על פי שלא שהה ביניהן, אלא אכל כחרדל אחר כחרדל--הואיל ולא השלים כזית אלא ביתר מכדי אכילת פרס, אינן מצטרפין ופטור.
יד,ח [ט] וכן השותה רביעית של סתם יינם מעט מעט, או שהמחה את החמץ בפסח או את החלב וגמאו מעט מעט, או ששתה מן הדם מעט מעט--אם שהה מתחילה ועד סוף כדי שתיית רביעית, מצטרפין; ואם לאו, אין מצטרפין.
יד,ט [י] כל האוכלין האסורין, אינו חייב עליהן עד שיאכל אותן דרך הנאה--חוץ מבשר בחלב, וכלאי הכרם: לפי שלא נאמר בהן אכילה, אלא הוציא איסור אכילתן בלשון אחרת--בלשון בישול ובלשון הקדש, לאסור אותן ואפילו שלא כדרך הניה.
יד,י [יא] כיצד: הרי שהמחה את החלב וגמאו כשהוא חם עד שנכווה גרונו ממנו, או שאכל חלב חי, או שעירב דברים מרים כגון ראש ולענה לתוך יין נסך או לתוך קדירה של נבילה ואכלן כשהן מרין, או שאכל אוכל האסור אחר שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם--הרי זה פטור; ואם עירב דבר מר בתוך קדירה של בשר בחלב, או ביין כלאי הכרם, ואכלו--חייב.
יד,יא [יב] האוכל מאכל ממאכלות האסורות דרך שחוק, או כמתעסק--אף על פי שלא נתכוון לגוף האכילה--הואיל ונהנה, חייב כמי שמתכוון לעצמה של אכילה; והניה הבאה לו לאדם בעל כורחו באיסור מכל האיסורין--אם נתכוון, אסור; ואם לא נתכוון, מותר.
יד,יב [יג] האוכל מאכל אסור לתיאבון, או מפני הרעב--חייב; ואם היה תועה במדבר, ואין לו מה יאכל אלא דבר איסור--הרי זה מותר, מפני סכנת נפשות.
יד,יג [יד] עוברה שהריחה מאכל אסור, כגון בשר קודש או בשר חזיר--מאכילין אותה מן המרק. אם נתיישבה דעתה, מוטב; ואם לאו, מאכילין אותה פחות פחות מכשיעור. ואם לא נתיישבה דעתה, מאכילין אותה עד שתתיישב דעתה. [טו] וכן הבריא שהריח דבר שיש בו חומץ וכיוצא בו מדברים שמערערין את הנפש, דינו כעוברה.
יד,יד [טז] מי שאחזו בולמוס--מאכילין אותו דברים האסורין מיד, עד שיאירו עיניו; ואין מחזרין על דבר המותר, אלא ממהרין בנמצא. ומאכילין אותו הקל הקל, תחילה. אם האירו עיניו, דייו; ואם לאו, מאכילין אותו החמור.
יד,טו [יז] כיצד: היו לפניו טבל ונבילה--מאכילין אותו נבילה תחילה, שהטבל במיתה; נבילה וספיחי שביעית--מאכילין אותו ספיחי שביעית, שאיסורן מדברי סופרים כמו שיתבאר בהלכות שמיטה ויובל; טבל ושביעית--מאכילין אותו שביעית; טבל ותרומה--אם אי אפשר לתקן הטבל, מאכילין אותו טבל שאינו קדוש כתרומה. וכן כל כיוצא בזה.
יד,טז [יח] כבר ביארנו שאין איסור חל על איסור אלא אם היו שני האיסורין באין כאחת, או שהיה איסור מוסיף, או איסור כולל; לפיכך יש אוכל כזית אחד, ולוקה עליו חמש מלקייות--והוא, שהתרו בו בחמישה איסורין שנתקבצו בו.
יד,יז כיצד: כגון טמא שאכל כזית חלב, שנותר מן המוקדשין, ביום הכיפורים--לוקה משום אוכל חלב, ומשום אוכל נותר, ומשום אוכל ביום הכיפורים, ומשום טמא שאכל קודש, ומשום שנהנה מן הקדש ומעל.
יד,יח [יט] ולמה חל כאן איסור על איסור: שבהמה זו היה חלבה אסור באכילה, ומותר בהניה. הקדישה--נאסר חלבה בהניה, ומתוך שנוסף בו איסור הניה, נוסף עליו איסור קודשים. ועדיין היה חלב זה מותר לגבוה, ואסור להדיוט; נעשה נותר--מתוך שנוסף בו איסור לגבוה, נאסר להדיוט. והאוכל הזה היה מותר בבשר בהמה, ואסור בחלבה; נטמא--נאסר אף בבשרה, נוסף לו איסור על החלב. בא יום הכיפורים--כלל כל האוכלין, ומתוך שנאסר אף בחולין, נוסף איסורו בחלב זה. וכן כל כיוצא בזה.
טו,א דבר אסור שנתערב בדבר מותר--מין בשאינו מינו, בנותן טעם; ומין במינו שאי אפשר לעמוד על טעמו, ייבטל ברוב.
טו,ב כיצד: חלב הכליות שנפל לתוך הגריסין, ונימוח הכול--טועמין את הגריסין: אם לא נמצא בהן טעם חלב, הרי אלו מותרין; ואם נמצא בהן טעם חלב והיה בהן ממשו, הרי אלו אסורין מן התורה; נמצא בהן טעמו ולא היה בהן ממשו, הרי אלו אסורין מדברי סופרים.
טו,ג כיצד הוא ממשו, כגון שהיה מן החלב כזית בכל שלוש ביצים מן התערובת. אם אכל מן הגריסין האלו כשלוש ביצים--הואיל ויש בהן כזית מן החלב, לוקה: שהרי טעם טעם האיסור, וממשו. אכל פחות משלוש ביצים, מכין אותו מכת מרדות מדבריהם. וכן אם לא היה בתערובת כזית בכל שלוש ביצים--אף על פי שיש בהן טעם חלב, ואכל כל הקדירה--אינו לוקה אלא מכת מרדות.
טו,ד נפל חלב כליות לחלב האליה, ונימוח הכול--אם היה חלב האליה כשניים בחלב הכליות, הרי הכול מותר מן התורה; אפילו חתיכת נבילה שנתערבה בשתי חתיכות של שחוטה, הכול מותר מן התורה. אבל מדברי סופרים, הכול אסור--עד שיאבד דבר האסור מעוצם מיעוטו, ולא יהיה דבר חשוב שעינו עומדת כמו שיתבאר.
טו,ה ובכמה יתערב דבר האסור, ויאבד בעוצם מיעוטו: כשיעור שנתנו חכמים--יש דבר ששיעורו בשישים, ויש ששיעורו במאה, ויש ששיעורו במאתיים.
טו,ו נמצאת למד, שכל איסורין שבתורה--בין איסורי מלקות, בין איסורי כרת, בין איסורי הניה, שנתערבו במאכל המותר--מין בשאינו מינו, בנותן טעם; מין במינו שאי אפשר לעמוד על הטעם, שיעורו בשישים או במאה או במאתיים: חוץ מיין נסך, מפני חומר עבודה זרה, וחוץ מטבל, שהרי אפשר לתקנו; ומפני זה, אוסרין במינן בכל שהן, ושלא במינן, בנותן טעם כשאר האיסורין.
טו,ז כיצד: טיפת יין נסך שנפלו עליה כמה חבייות של יין--הכול אסור, כמו שיתבאר; וכן כוס של יין טבל שנתערב בחבייות--הכול טבל, עד שיפריש תרומה ומעשרות הראויין לתערובת כמו שיתבאר במקומו.
טו,ח פירות שביעית--אף על פי שאם נתערבו במינן בכל שהוא, ושלא במינן בנותן טעם--אינן בכלל איסורי תורה: שאין אותה התערובת אסורה; אלא חייב לאכול כל התערובת בקדושת שביעית, כמו שיתבאר במקומו.
טו,ט חמץ בפסח--אף על פי שהוא מאיסורי תורה, אינו בכללות אלו: לפי שאין התערובת אסורה לעולם--שהרי לאחר הפסח תהיה כל התערובת מותרת, כמו שביארנו. לפיכך אוסר בכל שהוא, בין במינו בין שלא במינו. [י] והוא הדין לתבואה חדשה שנתערבה בישנה מלפני העומר--אוסרת בכל שהוא, שהרי יש לה מתירין: שלאחר העומר, יותר הכול.
טו,י וכן כל דבר שיש לו מתירין, ואפילו היה איסורו מדבריהם, כגון איסור מוקצה ונולד ביום טוב--לא נתנו בו חכמים שיעור, אלא אפילו אחד בכמה אלפים אינו בטיל: שהרי יש לו דרך שיותר בה, כגון הקדש ומעשר שני וכיוצא בהן. [יא] אבל העורלה, וכלאי הכרם, וחלב, ודם, וכיוצא בהן, וכן תרומות--נתנו חכמים בהן שיעור, שאין בהן דרך היתר לכל אדם.
טו,יא [יב] ייראה לי, שאפילו דבר שיש לו מתירין--אם נתערב בשאינו מינו, ולא נתן טעם--מותר: לא יהיה זה שיש לו מתירין חמור מטבל, שהרי אפשר לתקנו; ואף על פי כן שלא במינו בנותן טעם, כמו שביארנו. ואל תתמה על חמץ בפסח, שהתורה אסרה "כל מחמצת" (שמות יב,כ); לפיכך החמירו בו, כמו שביארנו.
טו,יב [יג] ואלו הן השיעורין שנתנו חכמים: התרומה, ותרומת מעשר, והחלה, והביכורים--עולין באחד ומאה; וצריך להרים, ומצטרפין זה עם זה. וכן פרוסה של לחם הפנים לתוך פרוסות של חולין, עולה באחד ומאה.
טו,יג כיצד: סאה קמח מאחד מאלו, או סאה מכולן, שנפלה למאה סאה קמח של חולין, ונתערב הכול--מרים מן הכול סאה אחת כנגד סאה שנפלה, והשאר מותר לכל אדם; נפלה לפחות ממאה, נעשה הכול מדומע.
טו,יד העורלה וכלאי הכרם--עולין באחד ומאתיים, ומצטרפין זה עם זה; ואינו צריך להרים. כיצד: רביעית של יין עורלה או כלאי הכרם, או שהייתה הרביעית מצטרפת משניהם, שנפלה לתוך מאתיים רביעייות של יין--הכול מותר, ואינו צריך להרים כלום; נפלה לפחות ממאתיים, הכול אסור בהניה.
טו,טו ולמה צריך להרים התרומה, ולא ירים עורלה וכלאי הכרם: שהתרומה, ממון כוהנים; לפיכך כל תרומה שאין הכוהנים מקפידין עליה, כגון תרומת הכליסין והחרובין ושעורין שבאדום--אינו צריך להרים. [טז] ולמה כפלו שיעור עורלה וכלאי הכרם, מפני שהן אסורין בהניה. ולמה סמכו על שיעור מאה בתרומות: שהרי תרומת מעשר אחד ממאה ומקדשת הכול, שנאמר "את מקדשו, ממנו" (במדבר יח,כט); אמרו חכמים, דבר שאתה מרים ממנו--אם חזר לתוכו, מקדשו.
טו,טז [יז] שאר איסורין שבתורה כולן, כגון בשר שקצים ורמשים וחלב ודם וכיוצא בהן--שיעורן בשישים. כיצד: כזית חלב כליות שנפל לתוך שישים כזית מחלב האליה, הכול מותר; נפל לפחות משישים, הכול אסור. וכן אם נפל כשעורה חלב, צריך שיהיה שם כמו שישים שעורה. וכן בשאר איסורין. וכן שומן של גיד הנשה שנפל לקדירה של בשר--משערין אותו בשישים, ואין שומן הגיד מן המניין; ואף על פי ששומן גיד הנשה מדבריהם, כמו שביארנו, הואיל וגיד הנשה בריה בפני עצמה, החמירו בו כאיסורי תורה. והגיד עצמו--אין משערין בו ואינו אוסר, שאין בגידים בנותן טעם.
טו,יז [יח] אבל כחל שנתבשל עם הבשר--בשישים, וכחל מן המניין: הואיל והכחל מדבריהם כמו שביארנו, הקלו בשיעורו.
טו,יח [יט] ביצה שנמצא בה אפרוח, שנשלקה עם ביצים המותרות--אם הייתה עם שישים ואחת והיא, הרי הן מותרות; הייתה עם שישים בלבד, נאסרו הכול: מפני שהיא בריה בפני עצמה, עשו בה היכר והוסיפו בשיעורה. [כ] אבל ביצת עוף טמא שנשלקה עם ביצי עוף טהור, לא אסרה אותם; ואם טרף אלו עם אלו, או שנתערבה ביצת עוף טמא, או ביצת טריפה עם ביצים אחרים--שיעורן בשישים.
טו,יט [כא] ומניין סמכו חכמים על שיעור שישים: שהרי המורם מאיל נזיר, והוא הזרוע, אחד משישים משאר האיל; והיא מתבשלת עימו ואינה אוסרת אותו, שנאמר "ולקח הכוהן את הזרוע בשלה, מן האיל" (במדבר ו,יט).
טו,כ [כב] מין במינו ודבר אחר שנתערבו, כגון קדירה שהיה בה חלב אליה וגריסין, ונפל לתוכה חלב הכליות, ונמחה הכול ונעשה גוף אחד--רואין את חלב האליה ואת הגריסין כאילו הן גוף אחד, ומשערין חלב הכליות בגריסין ובאליה; אם היה אחד משישים, מותר: שהרי אי אפשר כאן לעמוד על הטעם. [כג] והוא הדין לתרומות שנתערבו לשערן במאה, וכלאי הכרם או עורלה לשער אותן במאתיים.
טו,כא [כד] כשמשערין בכל האיסורין--בין בשישים, בין במאה, בין במאתיים--משערין במרק ובתבלין ובכל שיש בקדירה ובמה שבלעה קדירה מאחר שנפל האיסור, לפי אומדן הדעת: שהרי אי אפשר לעמוד על מה שבלעה בצמצום.
טו,כב [כה] אסור לבטל איסורין של תורה, לכתחילה. ואם ביטל, הרי זה מותר; ואף על פי כן קנסו אותו חכמים, ואסרו הכול. וייראה לי שכיון שהוא קנס, אין אוסרין תערובת זו אלא על זה העובר שביטל האיסור; אבל לאחרים, הכול מותר.
טו,כג [כו] כיצד: הרי שנפלה סאה של עורלה לתוך מאה סאה, שהרי נאסר הכול--לא יביא מאה סאה אחרת ויצרף, כדי שתעלה באחד ומאתיים; ואם עבר ועשה כן, הכול מותר. אבל באיסורין של דבריהם--מבטלין האיסור, לכתחילה. [כז] כיצד: חלב שנפל לקדירה שיש בה בשר עוף, ונתן טעם בקדירה--מרבה עליו בשר עוף אחר, עד שיבטל הטעם. וכן כל כיוצא בזה.
טו,כד [כח] כבר ביארנו שאם נתן דבר האסור טעמו בדבר המותר, נאסר הכול. במה דברים אמורים, בשהשביחו. אבל אם פגם זה האסור למותר והפסיד טעמו, הרי זה מותר: והוא, שיהיה פוגם מתחילה ועד סוף; אבל אם פגם בתחילה, וסופו להשביח, או השביח בתחילה, אף על פי שסופו לפגום--הרי זה אסור.
טו,כה [כט] ומי יטעום את התערובת--אם היה המעורב תרומות עם החולין, טועם אותן הכוהן: אם היה טעם התרומה ניכר, הכול מדומע. ובהלכות תרומות, יתבאר דין המדומע. [ל] ואם היה בשר בחלב, או יין נסך, ויין עורלה וכלאי הכרם שנפלו לדבש, או בשר שקצים ורמשים שנתבשל עם הירק, וכיוצא בהן--טועם אותן הגוי, וסומכין על פיו. אם אמר אין בו טעם, או שאמר יש בו טעם, ומטעם רע הוא והרי פגמו--הכול מותר: והוא שלא יהיה סופו להשביח, כמו שביארנו. ואם אין שם גוי לטעום--משערין אותו בשיעורו, בשישים או במאה או במאתיים.
טו,כו [לא] עכבר שנפל לשיכר או לחומץ--משערין אותו בשישים, שאנו חוששין שמא טעמו בשיכר ובחומץ משביח. אבל אם נפל ליין או לשמן או לדבש--מותר, ואפילו נתן טעם: מפני שטעמו פוגם--שכל אלו צריכין להיותן מבושמין, וזה מסריחן ומפסיד טעמן.
טו,כז [לב] גדי שצלה אותו בחלבו, אסור לאכול אפילו מקצה אוזנו--שהחלב נבלע באבריו, והוא משביחו ונותן בו טעם; לפיכך אם היה כחוש ולא היה בו חלב כליות, ולא חלב קרב אלא מעט כאחד משישים--קולף ואוכל, עד שמגיע לחלב.
טו,כח וכן ירך שצלאה בגיד הנשה שבה--קולף ואוכל עד שהוא מגיע לגיד, ומשליכו. וכן בהמה שצלאה שלמה ולא הסיר ממנה לא חוטין ולא קרומות האסורות--קולף ואוכל; וכיון שיגיע לדבר אסור, חותכו ומשליכו--שאין בגידים בנותן טעם, כדי לשער בהן.
טו,כט [לג] אין צולין בשר שחוטה עם בשר נבילה או בהמה טמאה בתנור אחד, ואף על פי שאין נוגעין זה בזה; ואם צלאן--הרי זה מותר, ואפילו הייתה האסורה שמנה הרבה והמותרת רזה, שהריח אינו אוסר, ואין אוסר אלא עצמו של איסור.
טו,ל [לד] בשר נבילה מליח שנבלל עימו בשר שחוטה--הרי זה נאסר, מפני שתמצית הנבילה נבלעת בגוף בשר השחוטה, ואי אפשר לעמוד כאן לא על הטעם, ולא על השיעור.
טו,לא וכן בשר דג טמא מליח שנבלל עימו דג תפל טהור, נאסר מפני צירו; אבל אם היה המליח טהור והתפל דג טמא--לא נאסר המליח, שהתפל בולע מן המליח. דג טמא שכבשו עם דג טהור--ציר הכול אסור, אלא אם כן היה הטמא אחד ממאתיים מן הטהור.
טז,א כל השיעורין האלו שנתנו חכמים בדבר האסור שנתערב במינו המותר--בשלא היה הדבר האסור מחמץ או מתבל, או דבר חשוב שהוא עומד כמות שהוא ולא נתערב ונדמע בדבר המותר; אבל אם היה מחמץ או מתבל, או דבר חשוב--אוסר בכל שהוא.
טז,ב כיצד: שאור של חיטין של תרומה שנפל לתוך עיסת חיטין של חולין, ויש בו כדי לחמץ--הרי זו העיסה כולה מדומע; וכן תבלין של תרומה שנפלו לקדירת חולין, ויש בהן כדי לתבל, והן ממין החולין--הכול מדומע, ואף על פי שהשאור או התבלין אחד מאלף. וכן שאור של כלאי הכרם לתוך העיסה, או תבלין של עורלה לתוך הקדירה--הכול אסור בהניה.
טז,ג דבר חשוב שהוא אוסר במינו בכל שהוא, שבעה דברים; ואלו הן--אגוזי פרך, ורימוני בדן, וחבייות סתומות, וחולפות תרדין, וקולסי אכרוב, ודלעת יוונית, וכיכרות של בעל הבית.
טז,ד כיצד: רימון אחד מרימוני בדן שהיה עורלה, ונתערב בכמה אלפים רימונים--הכול אסור בהניה; וכן חבית סתומה של יין עורלה או כלאי הכרם, שנתערבה בכמה אלפים חבייות סתומות--הכול אסורין בהניה. וכן שאר השבעה דברים.
טז,ה וכן חתיכה של נבילה, או של בשר בהמה או חיה או עוף או דג הטמאין, שנתערבה בכמה אלפים חתיכות--הכול אסור עד שיגביה אותה חתיכה, ואחר כך ישער השאר בשישים: שאם לא הגביהה, הרי הדבר האסור עומד ולא נשתנה; והחתיכה חשובה אצלו, שהרי מתכבד בה לפני האורחין.
טז,ו והוא הדין בחתיכה של בשר בחלב, או של חולין שנשחטו בעזרה, שהרי הן אסורין מדבריהם בהניה, כמו שיתבאר בהלכות שחיטה--אוסרין בכל שהן, עד שיגביה אותן. וכן גיד הנשה שנתבשל עם הגידין, או עם הבשר--בזמן שמכירו, מגביהו והשאר מותר: שאין בגידין בנותן טעם. ואם אינו מכירו, הכול אסור: מפני שהוא בריה בפני עצמו, הרי הוא חשוב ואוסר בכל שהוא.
טז,ז וכן כל בעלי חיים, חשובין הן ואינן בטילין; לפיכך שור הנסקל שנתערב באלף שוורים, ועגלה ערופה באלף עגלות, או ציפור מצורע השחוטה באלף ציפורים, או פטר חמור באלף חמורים--כולן אסורין בהניה. אבל שאר הדברים--אף על פי שדרכן לימנות, הרי אלו עולין בשיעורן.
טז,ח כיצד: אגודה של ירק מכלאי הכרם שנתערבה במאתיים אגודות, או אתרוג של עורלה שנתערב במאתיים אתרוגים--הכול מותר. וכן כל כיוצא בהן.
טז,ט ייראה לי שכל דבר שהוא חשוב אצל בני מקום מן המקומות, כגון אגוזי פרך ורימוני בדן בארץ ישראל באותן הזמנים--שהוא אוסר בכל שהוא, לפי חשיבותו באותו מקום ובאותו זמן; ולא הוזכרו אלו, אלא שהן אוסרין בכל שהן בכל מקום. והוא הדין לכל כיוצא בהן, בשאר מקומות. ודבר ברור הוא, שכל איסורין האלו מדבריהם.
טז,י נפל רימון אחד מן התערובת הזאת, לשני רימונים אחרים מרימוני בדן, ונפל מן השלושה רימון אחד לרימונים אחרים--הרי אלו האחרים מותרין, שהרי הרימון של תערובת הראשונה בטיל ברוב; ואם נפל מן התערובת הראשונה רימון לאלף, כולן אסורין: לא נאמר בטיל ברוב, אלא להתיר ספק ספקן--שאם ייפול מן התערובת השנייה למקום אחר, אינו אוסר. וכן כל כיוצא בזה.
טז,יא נתפצעו אגוזים אלו שנאסרו כולן מפני אגוז עורלה שביניהן, או נתפרדו הרימונים, ונתפתחו החבייות, ונתחתכו הדלועין, ונתפרסו הכיכרות, אחר שנאסרו--הרי אלו יעלו באחד ומאתיים; והוא הדין לחתיכת נבילה שנידוכה בכלל החתיכות ונעשה הכול כמוה, שהיא עולה בשישים.
טז,יב ואסור לפצוע האגוזים, ולפרד הרימונים, ולפתוח החבייות אחר שנאסרו, כדי שיעלו באחד ומאתיים--שאין מבטלין איסור לכתחילה; ואם עשה כן, קונסין אותו ואוסרין עליו כמו שביארנו.
טז,יג שאור של כלאי הכרם ושל תרומה שנפלו לתוך העיסה, לא בזה כדי לחמץ, ולא בזה כדי לחמץ, ובשניהם כשיצטרפו כדי לחמץ--אותה עיסה אסורה לישראל, ומותרת לכוהנים. וכן תבלין של תרומה ושל כלאי הכרם שנפלו לתוך הקדירה, ולא היה באחד מהן כדי לתבל, ובשניהם כדי לתבל--אותה קדירה אסורה לישראל, שהרי דבר האסור להם תיבלה; ומותרת לכוהנים.
טז,יד תבלין שהם שניים או שלושה שמות ממין אחד, או שלושה מינין משם אחד--מצטרפין לתבל ולאסור, וכן לחמץ. כיצד: שאור של חיטין ושאור של שעורין--הואיל ושם שאור אחד הוא--אינן כמין ושאינו מינו, אלא הרי הן כמין אחד; ומצטרפין לשער בהן כדי לחמץ בעיסה של חיטין, אם היה טעם שניהן טעם חיטין, או כדי לחמץ בעיסה של שעורין, אם היה טעם שניהן טעם שעורין.
טז,טו שלושה שמות ממין אחד כיצד: כגון כרפס של נהרות וכרפס של אפר וכרפס של גינה--אף על פי שלכל אחד מהן שם בפני עצמו--הואיל והן מין אחד, מצטרפין לתבל.
טז,טז עיסה מחומצת שנפל לתוכה שאור של תרומה או שאור של כלאי הכרם, וכן קדירה מתובלת שנפלו לתוכה תבלין של תרומה או של עורלה ושל כלאי הכרם--אם יש בשאור כדי לחמץ אילו הייתה העיסה מצה, ובתבלין כדי לתבל הקדירה אילו הייתה תפלה--הרי הכול אסור; ואם אין בהן כדי לתבל ולחמץ, יעלו בשיעורן--תרומה באחד ומאה, ועורלה וכלאי הכרם באחד ומאתיים.
טז,יז התרומה מעלה את העורלה ואת כלאי הכרם. כיצד: סאה תרומה שנפלה לתשעה ותשעים חולין, ואחר כך נפל לכול חצי סאה של עורלה או של כלאי הכרם--אין כאן איסור עורלה, ולא איסור כלאי הכרם: שהרי עלה באחד ומאתיים, ואף על פי שמקצת המאתיים תרומה.
טז,יח וכן העורלה וכלאי הכרם מעלין את התרומה. כיצד: מאה סאה של עורלה או של כלאי הכרם שנפלו לעשרים אלף של חולין, נעשת כל התערובת עשרים אלף ומאה; ואחר כך נפל לכול, מאתיים סאה וסאה של תרומה--הרי הכול מותר: ותעלה התרומה באחד ומאה, ואף על פי שמקצת המאה המעלין אותה עורלה או כלאי הכרם.
טז,יט וכן העורלה מעלה את כלאי הכרם, וכלאי הכרם את העורלה, וכלאי הכרם את כלאי הכרם, והעורלה את העורלה. כיצד: מאתיים סאה של עורלה או של כלאי הכרם שנפלו לארבעים אלף חולין, ואחר כך נפל לכול, מאתיים סאה וסאה של עורלה או של כלאי הכרם--הרי הכול מותר: שכיון שבטל האיסור שנפל תחילה, נעשה הכול כחולין המותרין.
טז,כ בגד שצבעו בקליפי עורלה, יישרף; נתערב באחרים, יעלה באחד ומאתיים. וכן תבשיל שבישלו בקליפי עורלה, ופת שאפיה בקליפי עורלה או בכלאי הכרם--יישרף התבשיל והפת, שהרי הניתו ניכרת בהן; נתערבו באחרים, יעלו באחד ומאתיים. [כא] וכן בגד שארג בו מלא הסיט שצבעו בעורלה, ואין ידוע איזה הוא--יעלה באחד ומאתיים. נתערבו סמני עורלה בסמני היתר, יעלו באחד ומאתיים; מי צבע במי צבע, ייבטל ברוב.
טז,כא [כב] תנור שהסיקו בקליפי עורלה ובכלאי הכרם, בין חדש בין ישן--יוצן, ואחר כך יחם אותו בעצי היתר; ואם בישל בו קודם שיוצן, בין פת בין תבשיל--הרי זה אסור בהניה: ששבח עצי איסור בפת או בתבשיל. גרף את כל האש, ואחר כך בישל או אפה בחומו של תנור--הרי זה מותר, שהרי עצי איסור הלכו להן.
טז,כב [כג] קערות וכוסות וקדירות וצלוחייות שבישלן היוצר בקליפי עורלה--הרי אלו אסורין בהניה, שהרי דבר האסור בהניה עשה אותן חרס.
טז,כג [כד] פת שבישלה על גבי גחלים של עצי עורלה, מותרת: שכיון שנעשו גחלים--הלך איסורן, אף על פי שהן בוערות. קדירה שבישל אותה בקליפי עורלה או בכלאי הכרם, ובעצי היתר--הרי התבשיל אסור, ואף על פי שזה וזה גורם: שבשעה שנתבשלה מחמת עצי איסור, עדיין לא באו עצי ההיתר; ונמצא מקצת הבישול בעצי היתר, ומקצתו באיסור.
טז,כד [כה] נטיעה של עורלה שנתערבה בנטיעות, וכן ערוגה של כלאי הכרם בערוגות--הרי זה לוקט לכתחילה מן הכול: ואם הייתה נטיעה במאתיים נטיעות, וערוגה במאתיים ערוגות--הרי כל הנלקט מותר. ואם היו בפחות מזה, הרי כל הנלקט אסור. ולמה התירו לו ללקוט לכתחילה, והיה מן הדין שאוסרין לו הכול עד שיטריח ויוציא הנטיעה והערוגה האסורה--שהדבר חזקה שאין אדם אוסר כרמו בנטיעה אחת, ואילו היה יודעה היה מוציאה.
טז,כה [כו] המעמיד גבינה בשרף פגי עורלה, או בקיבת תקרובת עבודה זרה, או בחומץ יין של גויים--הרי זו אסורה בהניה: אף על פי שהוא מין בשאינו מינו, ואף על פי שהוא כל שהוא--שהרי הדבר האסור הוא הניכר, והוא שעשה אותה גבינה.
טז,כו [כז] העורלה וכלאי הכרם, דין הפירות שלהן שיישרפו; והמשקין שלהן ייקברו, מפני שאי אפשר לשרוף המשקין.
טז,כז [כח] יין שנתנסך לעבודה זרה שנתערב עם היין--אוסר הכול בהניה בכל שהוא, כמו שאמרנו.
טז,כח במה דברים אמורים, בשהורק היין המותר על טיפה של יין נסך; אבל אם עירה יין נסך מצלצול קטן לתוך הבור של יין--אפילו עירה כל היום כולו, ראשון ראשון בטיל. עירה מן החבית--בין שעירה מן המותר לאסור, או מן האסור למותר--הכול אסור, מפני שהעמוד היורד מפי החבית גדול.
טז,כט נתערב סתם יינם ביין--הרי זה אוסר בכל שהוא, בשתייה; ויימכר כולו לגויים, ולוקח דמי היין האסור שבו ומשליכו לים המלח, וייהנה בשאר המעות. וכן אם נתערבה חבית של יין נסך בין החבייות--הכול אסורין בשתייה, ומותרין בהניה; ויוליך דמי אותה חבית לים המלח, כשימכור הכול לגוי. וכן בחבית של סתם יינם.
טז,ל מים שנתערבו ביין, או יין במים--בנותן טעם, מפני שהן מין בשאינו מינו. במה דברים אמורים, בשנפל המשקה המותר לתוך המשקה האסור; אבל אם נפל המשקה האסור לתוך המשקה המותר, ראשון ראשון בטיל--והוא שיורק מצלצול קטן, שהיה מריק ויורד מעט מעט. והיאך יהיו המים אסורין, כגון שהיו נעבדין או תקרובת עבודה זרה.
טז,לא בור של יין שנפל לתוכו קיתון של מים תחילה, ואחר כך נפל לתוכו יין נסך--רואין את יין ההיתר כאילו אינו, והמים שנפלו משערין בהן עם יין נסך: אם ראויין לבטל טעם אותו יין נסך--הרי המים רבין עליו ומבטלין אותו, והרי הכול מותר.
טז,לב יין נסך שנפל על הענבים--ידיחם, והן מותרות באכילה: ואם היו מבוקעות--בין שהיה היין ישן, בין שהיה חדש--אם נתן טעם בענבים, הרי אלו אסורות בהניה; ואם לאו, הרי אלו מותרות באכילה. [לג] נפל על גבי תאנים--הרי אלו מותרות, מפני שהיין פוגם בטעם התאנים.
טז,לג [לד] יין נסך שנפל על החיטין--הרי אלו אסורות באכילה, ומותרות בהניה. ולא ימכרם לגוי, שמא יחזור וימכרם לישראל; אלא כיצד עושה: טוחן אותן, ועושה מהן פת, ומוכרה לגויים שלא בפני ישראל, כדי שלא ייקחו אותה ישראל מן הגוי--שהרי פת גויים אסורה, כמו שיתבאר. ולמה אין בודקין את החיטין בנותן טעם--מפני שהן שואבות, והיין נבלע בהן.
טז,לד [לה] יין נסך שהחמיץ, ונפל לתוך חומץ שיכר--אוסר בכל שהוא, מפני שהוא במינו: ששניהן חומץ הן. ויין שנתערב עם החומץ, בין שנפל חומץ ליין בין שנפל יין לחומץ--משערין אותו בנותן טעם.
יז,א קדירה של חרס שנתבשל בה בשר נבילה, או בשר שקצים ורמשים--לא יבשל בה בשר שחוטה באותו היום. ואם בישל בה מין בשר, התבשיל אסור; בישל בה מין אחר, בנותן טעם. [ב] ולא אסרה תורה אלא קדירה בת יומה בלבד, הואיל ועדיין לא נפגם השומן שנבלע בקדירה; ומדברי סופרים, לא יבשל בה לעולם. לפיכך אין לוקחין כלי חרס ישנים מן הגויים שנשתמשו בהן בחמין, כגון קדירות וקערות, לעולם, ואפילו היו שוועין באבר; ואם לקח, ובישל בהן מיום שני והלאה--התבשיל מותר.
יז,ב [ג] הלוקח כלי תשמיש סעודה מן הגויים, מכלי מתכות וכלי זכוכית--דברים שלא נשתמש בהן כל עיקר--מטבילן במי מקוה, ואחר כך יהיו מותרין לאכול בהן ולשתות. ודברים שנשתמש בהן על ידי צונן, כגון כוסות וצלוחייות וקיתונות--מדיחן ומטבילן, והן מותרין. ודברים שנשתמש בהן על ידי חמין, כגון יורות וקומקמוסין ומחמי חמין--מגעילן ומטבילן, והן מותרין. ודברים שנשתמש בהן על ידי האור, כגון שפודין ואסכלאות--מלבנן באור עד שתינשר קליפתן ומטבילן, והן מותרין.
יז,ג [ד] כיצד מגעילן: נותן יורה קטנה לתוך יורה גדולה, וממלא עליה מים עד שיצופו על הקטנה, ומרתיחה יפה יפה; ואם הייתה יורה גדולה--מקיף על שפתה בצק או טיט, וממלאה מים עד שיצופו המים על שפתה, ומרתיח.
יז,ד וכולן שנשתמש בהן עד שלא הרתיח, או עד שלא הדיח, ועד שלא הלבין, ועד שלא הטביל--מותר: שכל השומן שבהן נותן טעם לפגם הוא, כמו שביארנו.
יז,ה טבילה זו שמטבילין כלי הסעודה הנלקחין מן הגויים, ואחר כך יותרו לאכילה ושתייה--אינה לעניין טומאה וטהרה, אלא מדברי סופרים. ורמז לה "כל דבר אשר יבוא באש" (במדבר לא,כג); ומפי השמועה למדו, שאינו מדבר אלא בטהרתן מידי גיעולי גויים, לא מידי טומאה: שאין לך טומאה שאינה עולה אלא על ידי האש; וכל הטמאים, בטבילה עולין מטומאתן, וטומאת מת, בהזאה וטבילה. ואין שם אש כלל אלא לעניין גיעולי גויים. וכיון שכתוב "וטהר", אמרו חכמים הוסף לו טהרה אחר עבירתו באש להתירו מגיעולי גויים.
יז,ו ולא חייבו בטבילה זו, אלא כלי מתכות של סעודה הנלקחין מן הגויים; אבל השואל מן הגויים, או שמישכן הגוי אצלו כלי מתכות--מדיח או מרתיח או מלבן, ואינו צריך להטביל. וכן אם לקח כלי עץ או כלי אבנים--מדיח או מרתיח, ואינו צריך להטביל. וכן כלי חרס החדשים, אינו צריך להטביל; אבל השוועין באבר, הרי הן ככלי מתכות וצריכין טבילה.
יז,ז הלוקח סכין מן הגויים--מלבנה באור, או משחיזה בריחיים שלה. ואם הייתה סכין יפה שאין בה פגימות--דיי לו אם נעצה בקרקע קשה עשרה פעמים, ואוכל בה צונן; ואם היו בה פגימות, או שהייתה יפה ורצה לאכול בה חמין, או לשחוט בה--מלבנה או משחיזה, כולה.
יז,ח שחט בה קודם שיטהרנה, מדיח מקום השחיטה; ואם קלף, הרי זה משובח. [ח] סכין ששחט בה טריפה--לא ישחוט בה עד שידיחה, אפילו בצונן; או מקנחה בבליות של בגדים.
יז,ט ויש שם דברים אחרים, אסרו אותן חכמים, ואף על פי שאין לאיסורן עיקר מן התורה, גזרו עליהן כדי להתרחק מן הגויים--עד שלא יתערבו בהן ישראל, ויבואו לידי חתנות; ואלו הן: אסרו לשתות עימהן, ואפילו במקום שלא לחוש ליין נסך; ואסרו לאכול פיתן או בישוליהן, ואפילו במקום שלא לחוש לגיעוליהן.
יז,י כיצד: לא ישתה אדם במסיבה של גויים, ואף על פי שהוא יין מבושל שאינו נאסר, או שהיה השותה מכליו לבדו; ואם היה רוב המסיבה ישראל, מותר. ואין שותין שיכר שלהן שעושין מן התמרים והתאנים וכיוצא בהן; ואינו אסור אלא במקום מכירתו, אבל אם הביא השיכר לביתו ושתהו שם, מותר: שעיקר הגזירה, שמא יסעוד אצלו.
יז,יא יין תפוחים ויין רימונים וכיוצא בהן, מותר לשתותן בכל מקום--דבר שאינו מצוי, לא גזרו עליו; יין צימוקים, הרי הוא כיין ומתנסך.
יז,יב אף על פי שאסרו פת גויים, יש מקומות שמקילין בדבר ולוקחין פת מן הנחתום הגוי, במקום שאין שם נחתום ישראל; ובשדה, מפני שהיא שעת הדוחק. אבל פת בעלי בתים, אין שם מי שמורה בה להקל: שעיקר הגזירה משום חתנות; ואם יאכל פת בעלי בתים, יבוא לסעוד אצלן.
יז,יג הדליק הגוי את התנור ואפה בו ישראל, או שהדליק ישראל ואפה גוי, או שהדליק הגוי ואפה הגוי ובא ישראל וניער האש מעט או כבשו לאש--הואיל ונשתתף במלאכת הפת, הרי זו מותרת; ואפילו לא זרק אלא עץ לתוך התנור--התיר כל הפת שבו, שאין הדבר אלא להיות היכר שהפת שלהן אסורה.
יז,יד גוי שבישל לנו יין או חלב או דבש או פרישין, וכיוצא באלו מכל דבר הנאכל כמות שהוא חי--הרי אלו מותרין. ולא גזרו אלא על דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי, כגון בשר ודג תפל וביצה וירקות: אם בישלן הגוי מתחילה ועד סוף, ולא נשתתף ישראל עימו בבישולן--הרי אלו אסורין, משום בישולי גויים.
יז,טו במה דברים אמורים, בדבר שהוא עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת, כגון בשר וביצים ודגים וכיוצא בהן; אבל דבר שאינו עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת, כגון תורמוסין ששלקו אותן גויים--אף על פי שאינן נאכלין חיין, הרי אלו מותרין. וכן כל כיוצא בהן--שעיקר הגזירה משום חתנות, שלא יזמנו הגוי אצלו בסעודה; ודבר שאינו עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת, אין אדם מזמן את חברו עליו.
יז,טז דגים קטנים שמלחן ישראל או גוי, הרי הן כמו שנתבשלו מקצת בישול; ואם צלין גוי אחר כן, מותרין. וכל שבישלו ישראל מעט בישולו, בין בתחילה בין בסוף--מותר; לפיכך אם הניח הגוי בשר או קדירה על גבי האש והפך ישראל בבשר והגיס בקדירה, או שהניח ישראל וגמר הגוי--הרי זה מותר.
יז,יז דג שמלחו גוי, ופירות שעישנן, עד שהכשירן לאכילה--הרי אלו מותרין: מליח אינו כרותח בגזירה זו, והמעושן אינו כמבושל. וכן קליות של גויים--מותרין ולא גזרו עליהן, שאין אדם מזמן חברו על הקליות.
יז,יח פולין ואפונין ועדשים וכיוצא בהן, ששולקין אותן הגויים ומוכרין אותן--אסורין משום בישולי גויים, במקום שעולין על שולחן מלכים משום פרפרת; ומשום גיעולי גויים, בכל מקום, שמא יבשלו אותן עם הבשר, או בקדירה שבישלו בה בשר. וכן הסופגנין שקולין אותן הגויים בשמן, אסורין אף משום גיעולי גויים.
יז,יט גוי שבישל ולא נתכוון לבישול, הרי זה מותר. כיצד: גוי שהצית אור באגם כדי להעביר החציר, ונתבשלו בו חגבים--הרי אלו מותרין, ואפילו במקום שהן עולין על שולחן מלכים משום פרפרת; וכן אם חרך הראש להעביר השיער--מותר לאכול מן הדילדולין ומן ראשי אוזניים, שנצלו בשעת חריכה.
יז,כ תמרים ששלקו אותן גויים--אם היו מתוקין מתחילתן, הרי אלו מותרין; ואם היו מרין ומיתקן הבישול, הרי אלו אסורין; היו בינוניים, הרי אלו אסורין. [כא] קלי של עדשים שלשו בין במים בין בחומץ, הרי זה אסור; אבל קלי של חיטין ושעורין שלשין אותן במים, הרי זה מותר.
יז,כא [כב] שמן של גויים, מותר; ומי שאוסרו--הרי זה עומד בחטא גדול, מפני שהמרה על פי בית דין שהתירוהו: ואפילו נתבשל השמן, הרי זה מותר; ואינו נאסר לא מפני בישולי גויים, מפני שנאכל כמות שהוא חי, ולא מפני גיעולי גויים, מפני שהבשר פוגם את השמן ומסריחו. [כג] וכן דבש של גויים שנתבשל, ועשו ממנו מיני מתיקה--מותר מטעם זה.
יז,כב [כד] כוספן של גויים שהוחמו חמיו, בין ביורה גדולה בין ביורה קטנה--מותר, מפני שנותן טעם לפגם הוא. וכן כבשין שאין דרכן לתת לתוכן חומץ או יין, או זיתים הכבושין, וחגבים הכבושין שבאין מן האוצר--מותרין. אבל חגבים וכבשין שמזלפין עליהן יין, אסורין; וכן אם היו מזלפין עליהן חומץ, ואפילו חומץ שיכר--אסורין.
יז,כג [כה] ומפני מה אסרו חומץ שיכר של גויים, מפני שמשליכין לתוכו שמרי יין; לפיכך הנלקח מן האוצר, מותר. [כו] המורייס--במקום שדרכן לתת לתוכו יין, אסור; ואם היה היין יקר מן המורייס, מותר. וכזה מורין בכל דבר שחוששין לו שמא עירבו בו הגויים דבר אסור--שאין אדם מערב היקר בזול, שהרי מפסיד; אבל מערב הזול ביקר, כדי להשתכר.
יז,כד [כז] קטן שאכל אחד ממאכלות אסורות, או שעשה מלאכה בשבת--אין בית דין מצווין עליו להפרישו, לפי שאינו בן דעת. במה דברים אמורים, בשעשה מעצמו; אבל להאכילו בידיים--אסור, ואפילו דברים שאיסורן מדברי סופרים. וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד, ואפילו בדברים שהן משום שבות.
יז,כה [כח] אף על פי שאין בית דין מצווין להפריש את הקטן, מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו--כדי לחנכו בקדושה ופרישה, שנאמר "חנוך לנער, על פי דרכו" (משלי כב,ו).
יז,כו [כט] ואסרו חכמים מאכלות ומשקין שנפש רוב בני אדם קהה מהן, כגון מאכלות ומשקין שנתערב בהן קיא או צואה וליחה סרוחה וכיוצא בהן; וכן אסרו לאכול ולשתות בכלים הצואים שנפשו של אדם מתאוננה מהן, כגון כלי בית הכיסא וכלי זכוכית של ספרין שגורעין בהן את הדם וכיוצא בהן; [ל] וכן לאכול בידיים מזוהמות, ועל גבי כלים מלוכלכים: שכל דברים אלו, בכלל "אל תשקצו, את נפשותיכם" (ויקרא יא,מג). והאוכל מאכלות אלו, מכין אותו מכת מרדות.
יז,כז [לא] וכן אסור לאדם שישהה את נקביו כלל, בין גדולים בין קטנים; וכל המשהה נקביו--הרי זה בכלל משקץ נפשו, יתר על חולאים רעים שיביא על עצמו, ויתחייב בנפשו. אלא ראוי לו להרגיל עצמו בעיתים מזומנים, כדי שלא יתרחק בפני בני אדם, ולא ישקץ נפשו. [לב] וכל הנזהר בדברים אלו--מביא קדושה וטהרה יתרה לנפשו, וממרק נפשו לשם הקדוש ברוך הוא: שנאמר "והתקדשתם והייתם קדושים, כי קדוש אני" (ויקרא יא,מד).